"עכשו, כשמן הבית נותר רק חלל / אני עומד ומדמה לי מקום / שנעשה עפר"
("על גב קיר" מתוך ספר שירים חדש ויפה של ארז ביטון.)
"הנאשם מודה בסעיפים המיוחסים לו", הקריא השופט מונוטונית את העיסקה, "יידה אבנים באמצעות קלע דוד…", אך שמעתי את צמד המילים הטעון הזה, קפצתי ממושב הפלסטיק. כי אם גם בבית משפט צבאי קרוי נשקם של קטיני האויב דרך שיגרה "קלע דוד", הרי לך כל הסיפור התנכי המכונן של הארץ הזאת, אך במהופך, כפי שהתקבע גם אצלנו. אם להם קלע דוד ולנו נגמשים, טילים, מתיזות צחנה ורימוני גז, אז מוסכם על שני הצדדים כאחד מיהו דוד ומיהו גולית בסיפור הכיבוש.
בראשית השבוע באתי אל מערכת בתי המשפט הצבאית במחנה עופר. פקעת מתכת סבוכה של שערים חשמליים, גדרות ומצלמות כמראה הכיבוש כולו. ארץ תנ"ך יפיפיה שהולכת ונחרבת בידי מתישביה החדשים. נוף גבעתי כפרי, מראה עצי זית תנכי משוסע תיל וחומות בטון בכל מקום.
תארו לעצמכם בית משפט שצמוד לכלא גדול. תארו לעצמכם שגם פלשתינאי שעבר עבירת תנועה קלה עובר בדיקות של חשוד ברצח. בעד זכוכית כמעט אטומה דיברתי עם חייל, מסרתי תעודתי, קבלתי מנעול. הפקדתי בתא חיצוני את הנייד, הארנק, מפתחותי. נעלתי, פשטתי עורי הישן כבכניסה לכלא ורק אז עברתי בדיקה גופנית, צעדתי בין שתי גדרות ברזל אל בית המשפט שעשוי מיבנים יבילים ודליקים. 
נעמה באומגרטן שרון, תחקירנית "בצלם", שליוותה אותי, הכינה בשעתו דו"ח על הטיפול בקטינים. היא מדברת על הפרה חמורה של הכלל התנכי "לא יהיה לך איפה ואיפה, אבן ואבן", ככתוב בספר שמות. באותו חבל ארץ, קטיני מתנחלים מיידי אבנים ומולוטוב מטופלים אחרת לגמרי מקטיני התושבים.
נתון מטלטל של הדו"ח שלה: מתוך כשמונה מאות קטינים פלשתינאים שנשפטו בחמש שנים מאז 2005 עד 2010 רק אחד זוכה. אפילו למערכת אוטומטית ליצור דיסקיות פלדה יהיו יותר סטיות תקן מאשר למתקן עופר. זו אינה מערכת משפט, זו מערכת ענישה.
התחקירנית אמרה שמאז 2008 החלו נכנסים שיפורים ביחס לקטינים. ערבות, עורכי דין, פחות ימי מעצר אוטומטיים. אך נדמה כי המערכת ממשיכה לחיות על פי שגרתה. דוכני העדים נטושים, יש חבורת עורכי דין שחלקם אינם מכירים כלל את הלקוחות ומתפרנסים מעסקות טיעון מהירות, כפרורים בשולי הכיבוש. יש יוצאי דופן מסורים כמובן. הקטינים עצמם נלקחים לרוב באישון לילה ממיטותיהם, נחקרים בלי נוכחות הורה או עורך דין. "העדויות הנגבות מהם אינן נפסלות גם כשמתגלים פגמים מהותיים". אמרה. כשאני יוצא ממחנה עופר ומביט לאחורי, אני רואה מקום שאינו צריך להתקיים. כתם של כיבוש אלים ורודפני שמוטל על ארץ שהוקמה למען נרדפים.
כעבור מספר ימים אני מדבר עם רס"ן ענבר אפק, סגנית פרקליט איו"ש. היא משפטנית צבאית מסורה ונלהבת שמדברת איתי על שינויים רבים שחלים במערכת גם נוכח הביקורת הבינ"ל. אין לה נתונים נוגדים לטענה הממאירה של זיכוי אחד על 800 הרשעות קטינים, אך היא מציעה נקודת מבט אחרת: "אנו מביאים לדין רק תיקים שראוי להביא". לדבריה כל קטין זוכה ליצוג, כל חוקר מחויב לחוק. כל הורה יכול לחקור עד. אני תוהה מתי צפתה בחיי בית המשפט עצמו וכמה הכל נראה שונה ושחוק מן הרצון הטוב. אנו קובעים להפגש בעופר. המשך יבוא.
כשאבו חדיד רוצה לייקים.
פעם, באינטיפדה השניה כשהצצתי ככתב ישראלי מעבר לקוים, ביקש ממני שומר הראש של מפקד תנזים בית לחם שאביא לו נרתיק לאקדח. הוא היה גבר חסון אך מבולבל מתהפוכות הזמן: תחילה נלחם בישראלים, אחר כך בימי אוסלו, אומן בפלורידה עי המארינס. אחר אבטח את תוצאות שיחות השלום לצד צה"ל. וכשהכל התהפך, שב להיות אויב. כשביקש, צחקתי: אהבל, ממני אתה מבקש? שנשב ביחד בכלא נפחא? אחר כך התפשר על יעוץ בנושא הפרייה. אשתו לא הרתה. היה קשה להם להגיע למרפאה בשכם. כשירדה האש התגרש, נישא לאחרת וילד בן.
עכשו כל מה שאבו חדיד מבקש ממני במשרדו זה שנהיה חברים בפייסבוק. אני מביט בו ובמתרגם אם שמעתי נכון. כן, המבוקש הבכיר לשעבר רוצה לייקים. הוא כותב רק בערבית אבל ממליץ לי על תרגום שיפתור זאת. אני תוהה כמה חברים משותפים יש לנו, אם יעלב אם לא אעשה לייקים כשיעלה צילומים של הר הבית או אם בפרוץ האש הבאה אעשה לו אנ-פרנד, וגם איך הפיסבוק הפך לפלטפורמת החיים שלנו והאם זה מבטיח שקט או שגם בו תתנהל כהרגלה המלחמה הבאה.
תהום 73
ביום שני השבוע אחרתי בחצי שעה למלחמת יום כיפור. הוזמנתי למסור עדות על המלחמה ודבר מה אחז בי ואיחרתי שלא כהרגלי לאולפני הלימודית. הוחשתי לחדר איפור ובעוד עור פני הסדוק נמרח בשכבת הסוואה, עדכן אותי הבמאי שאול גרודצקי על הסרט כדי להכניס אותי לתחושת המלחמה. אחר כך כשלנו לאולפן ושם מול זרקור מסנוור נשאלתי על המלחמה בה לקחתי חלק בגיל 21 . משך עשרים דקות צללתי למקום פנימי אפל והעליתי מתהום נשיה שמור, עוד עדות שתשתלב בסרט ש"עשוי כמו המלחמה ההיא, לפי מבנה של טרגדיה שיקספירית", אמר לי הבמאי. מן השלווה ועד האסון והשבר.
דברתי על הרגע שבו ראיתי את התנועה המתחילה פתע ברחובות ביום כיפור, חודשיים אחרי השיחרור שלי, דרך הנסיעה לג'וליס למצוא טנקים ועד כיבוש החרמון. ערימת הגופות. הכדור שהרג את מפקד טנק לפני, הדם השפוך על כל הצריח. אחר כך כבה הזרקור ויצאתי לחדר המאפרת, הסרתי במטלית לחה את הפודרה ושבתי לחיים, בידי תצלום סמל צופר זהבי מעין חרוד. חברי האהוב, שהחליף אותי כרב הסמל הפלוגתי ונהרג במקומי על הצריח מפגיעת טיל ישירה.
נ.ב.
הבמאי חקר מה נשאר לי מהמלחמה. אמרתי לו שאני מהלך בעולם כבר 40 שנים כהלום קרב קל. שלמדתי שם על איוולת המלחמה. שהבנתי בגיל 21 את ההכרח למצוא כל פתרון אחר זולת הרצח ההדדי. שקלטתי שאינני יכול להיות אח לשום בן אנוש שגאה ברצח הזולת. אם זה בנט מהמחנה שלי או חמוש ממחנה אבו חדיד.
עד ראיה 