ביאליק המפוחלץ

"אז תרד מקהלת גמדים
במורד הגבעה ברננה,
שאננה כחלום ילד קטן,
ענוגה כקרן הלבנה;

וצניפים עגולים ושחורים
יצנפו ראשיהם הקטנים,
ופניהם מועדות היערה,
שם לחפור מכמנים, מכמנים".

(מתוך "גמדי ליל", חיים נחמן ביאליק)

ביאליק על גלויה

גם בלב הלילה, מתנגנת לה "התקווה" פה בכל שעה עגולה. מיכנית וחורקנית משיגרון השנים היא ניגרת משעון מתכת עם לוח אותיות עבריות שמתקתק כבר מאה שנים. זהו פסקול הרפאים של בית ביאליק, גם בשעה שבה אין איש פה זולת מנהל הארכיון שמואל אבנרי ואני, הכותב, שלפני שנים רבות באתי כתלמיד כתה ב' לבית ונבהלתי מן המנהל דאז אונגרפלד שרבץ כאריה זקן והפחיד ילדים. מאוחר בלילה ושקט. עוד מעט יתחלפו השומרים ובבקתת החצר תתיישב מרגריטה השומרת, שלפעמים, באישון לילה, היא מתרגמת למנהל אבנרי מילה רוסית שאין הוא מכיר.

צמד זה, כותב ושומרת, מזכיר לי פרק שכוח מחיי המשורר שתיאר הביוגרף אבנר הולצמן, ובו, במהלך כשלוש שנים, סחר ביאליק הצעיר בעצים ואף התגורר בחלקת יער חכורה במשך רוב ימות השבוע ועימו שומר רוסי חמוש. בבקתת עץ גר חיים נחמן בן העשרים, מתקין ארוחותיו על מדורה, ובחורף הקפוא כתב לחברו ומוציאו לאור: "מוחי נקרש בין ברושי היער הנרדם שאני קופא בו כפרא בודד". אז היה יוצא לחלץ עצמותיו עם השומר, אורבים בחשיכה לגנבי עצים. "והשומר תהה לפעמים, איזה מין אדון זה הכותב תמיד בלילות".

שם, בשנות הטבע והבדידות, ליד העיירה קרוסטישוב, התגבשה כיהלום כתיבתו של המשורר הנשוי מזה כשנה, ומשם שלח שירים רבים כ"גמדי ליל" ואחרים. בין העצים בקעה נפשו מילדותה המיוסרת, והתחילה לנסח במילים את האישי והנסתר, הנמשך והענוג, הנבהל, האומלל והמאושר, שיהפכו לנכסי צאן ברזל של ראשית תחייתו של עם עתיק. וגם עכשיו, מאה ועשרים שנים אחרי כן, בבית שהוא מצבת המשורר המת, עשוי השומר של 2011 לתהות: מה עושה פה באישון לילה המנהל אבנרי, יהודי עבדקן ומסור, נטול משפחה וילדים, שבא בחושך על אופניו לשבת בין הספרים? או על מה מדברים ברגע זה המנהל  אבנרי והאיש בעל הפנקס בבית הנעול?

ואכן, מה  עושים אנו שם? יושבים, מעבר לחבל ההפרדה האוסר כניסה, על כסאות סלונו של המשורר.  נחים בפינת האוכל ליד סט כלי החרסינה, יושבים על כסאו לצד שולחן הכתיבה. ידי על הלוח עליו כתב את יצירתו מול ציור הסופר טולסטוי שציר ונתן במתנה פסטרנק האב. הנה בארון מקלו, הנה כובעו ומשקפיו של המשורר המת, כובעיה של אשתו. אורחי המתים אנו לשעת לילה קצרה, ותחת רגלינו, בקודש הקודשים של חדר כספת, נמים להם כתבי היד של המשורר: אוצר עצום של מכתבים וכתבי יד כפי שרשם ותיקן  במו ידיו ביאליק שהיה גם עורך ומו"ל, גם סופר ומחיה אגדות וגם ממציא מילים עבריות רבות כמו "רשרוש". גיבור תרבות נפילי באותן שנים בהן התהוותה העבריות  מחומר רך וגיבורה יכול היה לעצבה בצלמו, ולכן השפעתו על העתיד עצומה יותר מבכל זמן אחר.
מבלי שנבחין כמעט, חיים אנו גם בביאליק-לנד.

 לבד אנו בבית. פה היה המטבח. בחדר הזה גרו הוריה של מניה אשתו שאהבם כהוריו המתים וקרא להם אבא ואמא, פה כשכש בזנבו כלבלבו הקט קאפי. מן החלונות הגדולים נשקפים בלילה מלא ברקים וגשמים של חורף 2011, דקל ועצי גינה ובתי הכיכר ובית העירייה הישן. יפה מאד הכל כאודסה קטנה. לפעמים קופץ לחצר חסר בית לחפש מקלט, או נכנס זוג  נאהבים ואני תוהה אם מכירים הם את שורותיו הנסערות של מחפש האהבה הנואש שגר פה: "ואני, נער פותה, לרגליך בלי- חמלה השלכתי / תם לבבי, בר רוחי, כל-פרחי נעורי הרכים", או שמא רק מסתור לרגע הם מחפשים?

"צפרים חדשות – זמירות חדשות –
מה רב הרעש שם ברמה!
הזאת היא ע צ ם המלחמה?
אם רק ה ת כ ו נ ה למלחמה?"

(מתוך השיר "ילדות")

זו כתה סוערת, גדושת הורמונים של 34 מתבגרים, בנים ובנות ישראליים בשנתם האחרונה בבית הספר טרם צבא. מאה שלושים ותשע שנים להולדת המשורר, הם לומדים שלושה משיריו לבגרות חורף, שתי יחידות  באורט סינגלובסקי הגדול. המורה שירלי ונג הותיקה, אוהבת את תלמידיה ונאהבת על ידם, צריכה להשתלט עליהם כרועה מול עדר כבשים פועה. היא מרימה מעט קולה על פקעת הנעורים השוצפת שיש לאלפה ביאליק. "בואו נרענן את זיכרוננו", אומרת אחותי המורה, בתו של אבינו שהיה מורה לספרות, חסיד ביאליק  ואף הספיק לשבת כחלוץ נפעם באחד מעונגי השבת האחרונים של המשורר טרם צאתו לניתוח הערמונית הקטלני בוינה.

– "בואו נזכר בשלושת השירים שלמדנו ובכישרון הכתיבה המקורי שלו. למדנו את "על השחיטה" ואת "לבדי", שעוסקים מנקודת מבט אישית באירועים לאומיים… לא לדבר יחד איתי! עומרי, שב ישר. דנה!!! אנחנו נדבר היום על השיר "הקיץ גווע". לפתוח חוברות".

מי האורח? תוהים הנערים. סוכן דוגמנים? מפקח? "תנסו לחפש שער כניסה אל השיר", פוקדת המורה שירלי. "תמונה, משהו שתופס אתכם ודרכו אתם נכנסים". היא מקריאה.

"הקיץ גווע מתוך זהב וכתם
ומתוך הארגמן
של שלכת הגנים ושל עבי ערביים
המתבוססות בדמן…"
כמנגינה מעולם אחר, מרחף זהב הגנים הרוסיים מעל החדר האפור מקושקש גרפיטי השולחנות. "זה מזכיר שיר של סרנגה", צועק תלמיד. המורה מדברת על תחושת הסוף בשיר. "היכן היא באה לידי ביטוי"? "בנדידת הציפורים", מציע אחד. אין הם מרימים יד, המורה מטילה שאלה והם משיבים באש תשובות צפופה מכיסאותיהם, כמין חידון טריויה. "למה גווע"? שואלת המורה. "הרי בשיר לכל מילה יש משמעות".

"הכי חזק הם התחברו ל"על השחיטה", אומרת לי המורה.
"התליין! הא צוואר – קום שחט!
ערפני ככלב, לך זרע עם-קרדום,/וכל-הארץ לי גרדום –/ואנחנו – אנחנו המעט!"
ולכל הדיבור על הפוגרום בקישינייב שתיארה בפניהם כמין סרט אימה של אונס ורצח ושחיטה, גברים נפחדים ונשים צורחות. חומרים מוכרים או אולי סוג של משחק מחשב אלים. כמה תלמידים אף ציטטו בכתה מדברי הנשיא קצב שנטל שורות מ"על השחיטה" כדי להביע את כאב "חפותו". לרגע אחד התערבבו ביאליק, הפוגרום והנשיא האנס לדייסה ישראלית מבלבלת.

יש בכתה ארבע תלמידות שלא נולדו פה. שלוש מרוסיה. אחת היא קטיה החרוצה מאד שמכירה ואוהבת מילדות את החורף שמתאר ביאליק. אחת גבוהה שלא מכבר שבה מביקור באודסה העיר שבה התגורר המשורר ושבה ניתן לאתר עד היום את שלל כתובותיו. לשאר הילדים הנוף שלו ואף שפתו זרים ומוזרים כבאים לעולם אחר.

– "מה זה ביאליק?", שואלת המורה לכבודו של  האורח שצץ בכיתה.

"בגרות", "משורר לאומי". "יפה ולא מובן", "רחוב". "עדיף אייל גולן". "שמו הולך לפניו". "היחיד שבא לי ללמוד". הם צועקים בערבוביה מלאת חיים שיכולה להזכיר את אי השקט של המשורר עצמו ואת חיי הגויים ב"מאחורי הגדר" יותר מאשר את החדר האפל שבו למד. קצרי רוח הם, מחוברי מסך, ילדי סיפוק מידי כרבים פה. לא קל ללמדם שירים שנכתבו לפני כמאה שנים בשפה עתיקה שהחלה להיחלץ אז מקברה, לשוב לשימוש יומיומי, ומאז נעה במהירות עצומה, לומדת דרכה בתנועה, משתנה מרגע לרגע. רבים מכותביה, שכל אחד מהם חצב לו נתיב משלו, התישנו, נשכחו, נגרפו ואבדו בשטפונה העצום. ובכל זאת כשהילדים סובלים, מוכים, מושפלים, מתייתמים או מתאהבים, הם ביאליקיים מבלי דעת: כל אותו שברון לב, כאב, כמיהה וערגה.

"מה רב, אוי, מה רב השיממון
בארץ המלאה הפתוחה,
שהכל נותנת היא לנו
אך אחת לא תיתן- מנוחה!"

("מה רב, אוי, מה רב".)

כרטיס עמידה לצפייה בהלווייתו של ביאליק

"ביאליק עבר תהליך פיחלוץ", אומר לי אריאל הירשפלד. הוא חוקר ספרות צחור שיער, גדוש ידע העולה על גדותיו, שחש קרבת נפש גדולה למשורר עליו פרסם עתה את ספרו "כינור ערוך", שבפתחו הוא מצהיר כי "ביאליק הוא המשורר המוחמץ ביותר בתרבות הישראלית". "הוא המשורר הכי גדול שלנו בכל הנוגע לחיי הנפש", אומר לי הירשפלד בבית קפה בעמק רפאים בירושלים, וחש כמי שמבצע מלאכת רסטורציה ליצירת ענק שהושחתה "בשנים רבות שכיסוה בקליפה עבה של חלודה ופסולת ושצריך לשוב לחצבה מתוכה… הקליפה היא דמותו הלאומית".
"מראשיתו כמעט קראוהו המשורר הלאומי, אבל התכוונו לדבר מה הפוך ממה שלו מתכוונים היום. אז חשבו שביאליק מבטא את כאבו של היחיד בן דורו, לא לאומי במובן של מוסד לאומי- מדיני, של ביטוח לאומי". אין הירשפלד איש זועם, אלא מתון ורהוט להפליא, אבל הוא כועס כי "הפכו את ביאליק לחלק ממועקת ההתבגרות של צעירי ישראל".

"תקרא", הוא אומר לי, "את "לבדי" ואת "תיקון חצות". כמה הכל אישי. הוא הרי כתב את השירים הכי עצובים והכי שמחים בעברית".
"בסך הכל", אומר לי בחדרון אחר, אך בלהט דומה, החוקר שכתב את ביוגרפית ביאליק, אבנר הולצמן, " ביאליק כתב רק 130 שירים, אבל הם בסיס התרבות שלנו". גם הוא זועם על הדרך שבה חנקה הקליפה הלאומית את ביאליק, "שכמו התישן אבל נותר כמותג חזק. 400 לחנים נכתבו עד היום לשיריו".
חתולה מתחממת לידנו בקרן שמש בעת שהירשפלד מזכיר את הפרעת המניה דפרסיה ממנה סבל המשורר, אותה תנודה חריפה "בין כוכבים לתהום רבה" עליה כתבו גם אריאל סימקין וערן רולניק, מתארים מטוטלת שנעה לפעמים ע"פ אביב וסתו, בין ייאוש עמוק לעליצות גדולה. "יש שעות אשר אשאל נפשי למות", כתב ביאליק, מתאר מצבי רוח חדים ואף משאיר עדות מפורשת על התעללות מינית שעבר כיתום בבית סבו. בן- דוד מפגר היה נוטלו לשירותים בחצר, מתפשט ומכה בו.
מן הזיכרון מצטט לי החוקר סימקין את השורות הנפלאות: "בעצם ילדותי/ יחידי הוצגתי/ ואשאף כל ימי/ סתרים ודממה/ מגופו של עולם/אל אורו ערגתי/דבר מה בל ידעתיו/ כיין בי המה/ואתור מחבואים שם דום נסתכלתי, / כמו צופה הייתי בעינו של עולם“.
איזה תאור נפלא של האלכימיה שבה הופך משורר גדול את אימת הילדות ובדידותה לזהב השיר, את הצלקת לשורות קצרות שידברו אל נפשו של עם. "הוא בשבילי נשמה אחות", אומר הירשפלד. "ואני מרגיש ששאיפתו של ביאליק להגיע לביטוי צלול כל כך של חוויה אישית, להפוך את הפרטי לאוניברסלי, היא הדרך הכי מדויקת לעשייה רוחנית. מהפכן היה, שרצה לטלטל ולעורר נרדמים". ראשית התחייה הישראלית, זו המצויה כעת במשבר קשה, בנויה על מעטים כביאליק שראו את הנולד מתוך ייסורי עברם וניסו לעורר רבים להיחלץ.
והנה דווקא המשורר שלחם להיחלץ מהפחלוץ והעובש וכתב "במעי אותיות מתות שירי חיים הקרו", "פוחלץ עם השנים על ידי מערכת חינוך מסתאבת", אומר לי הירשפלד. "נחנק משך 80 שנים בידי שכבה עבה של פירושים מיושנים. זו פשלה נוראה. בשום תרבות גדולה, משורר חשוב כל כך מלפני מאה שנים, לא נחשב לגרוטאה. רק פה. כל אותם סיכומי מורים ותלמידים שנגררו מדור לדור וחסמו את כוחה של שירתו הגדולה.

– מי עשה קופון מפיחלוצו?
"הלאומיות הישראלית החדשה שהשתמשה בו לצרכיה. והוא הרי כתב את הדברים הכי אנטיפתים על הדתיות היהודית שנראית אצלו לא אחת כדבר מאוס ונבאש. את זה מסתירים. צריך לקראו מחדש. דברים שלו חיכו מאה שנים כדי להבינם ויכולים לחכות גם מאתיים".

"באתי לתל אביב וראיתי שביאליק הוא לא רק משורר, אלא גם המושל הרוחני של העיר. . . קונים , מוכרים וקוראים עיתונים שנכתב בהם: ביאליק דיבר, ביאליק כתב, ביאליק פה, ביאליק שם… כשצריך לקרוא שם לבהמה – שואלים את ביאליק, כשצריך לבקש שם פרח – ודאי שקוראים לביאליק. הפועלים הם בעד ביאליק, ואפילו הצעירים שנגדו, הם עימו".

(עדות מביקור מארק שאגאל בתל אביב).

היא אישה זקנה וקטנת קומה מאד שגרה כבר 14 שנים באותה דירונת מלאת חנוכיות וספרים בבית אבות שמשקיף על בית לחם וירושלים והרי מואב. לפני תשעים שנים נולדה בקנינסברג, אך גם מי שמביט בה כיום ידע מיד מיהו אביה. כי פניה העדינים כה דומים לפני הישראלי הראשון שזכה לקבל את פרס הנובל היחיד לספרות ומראהו מונצח על שטר החמישים ₪.
"תמיד כשבא ביאליק לביתנו שמחנו לקראתו, אני ואחי חמדת הצעיר ממני בשנה", אומרת לי אמונה עגנון ירון בקולה הרך. צלולה כיין היא אך זיכרונה נחלש. "יום יום היינו מטילים בבאד הומבורג עם דוד ביאליק שאהבנו. אבי וביאליק, ואני לצידם כילדה, וכשנסע, אמרתי לאבא: הרבה דודים יש, אבל אין יותר ביאליק". משך השנים הותיר ביאליק חותם דומה אצל ילדים רבים. הוא ומניה היו נטולי ונכספי ילדים ורבים משיריו נועדו לילדים ונכתבו בידי יתום אב הצופה שבור לב בעמל אימו ואחר גדל בדד בבית סבו הזקן, והם מלאים גמדים ופלאות וכל אותם מלאכים ספק שדונים מופלאים שקראם "צפרירים". יצורי אור אלוהיים.

עטוי כבשיריון בדמות המשורר הלאומי שקבל על עצמו, נותר ביאליק עד מותו בגיל 61 גם ילד וגם בוגר רגשן שממבט ראשון נראה כסוחר מבוגר, קרח, וכרסתן אך בשיחה נגלה מיד כאיש רוח שנון ומצחיק, חד לשון ואוהב ילדים. זה דוד ביאליק שזוכרת עד היום הילדה אמונה. מה הביאני לחדר של בתו של עגנון? אולי הרצון לפגוש באחת מאותם עדים אחרונים של ביאליק בשר ודם. מעטים מאד העדים היום. "דוד מיוחד היה ואיש נהדר. הרי היינו מוקפים דודים, אבל הוא היה הכי משעשע ופתוח לילדים. בירושלים כשרק שמענו קולו מן הדלת אחרי שהושכבנו לישון, קפצנו במיטותינו וקראנו: ביאליק בא, ביאליק בא, והוא היה מגיע לחדרנו ויושב על מיטתנו והיינו שמחים בו מאד".

אביה וביאליק הכירו זמן רב טרם הוולדה וכתבו זה לזה מכתבי חיבה בחרוזים, בעברית ובאידיש. ופה בארץ, היה מגיע אליהם לירושלים והם באו לביתו הגדול בתל אביב. "הייתה תקופה שאבי והוא היו ברוגז ורק אמא המשיכה להיפגש איתו". "אבא החשיב אותו מאד". ואביה החשיב מעטים זולת עצמו. בדירתה הקטנה מטפלת הודית בשם שאנטי וציורי נוף ישראלי שהיא רושמת בחוג. מדי פעם היא שבה לקרוא ספר של אביה ונזכרת בגדולתו.

"תודה שהקדשת לי מזמנך", אני מודה לה. "אני כבר לא עושה הרבה בזמני. אני קצת זקנה". היא משיבה לי, ולשעה קלה מרחפת בחדר נוכחותם של החברים עגנון וביאליק שחותמם טבוע ביסודותיה העמוקים ביותר של התרבות שלנו, ואני חושב כמה קצרה פה היריעה לדבר במשורר שמותו בקיץ 1934 המיט אבל כה כבד על הארץ עד שכמחצית מאזרחיה היהודים ליווהו בדרכו האחרונה. רק אסיים ואומר כי שבתי לאחרונה לקרוא את סיפורו "מאחורי הגדר" ונדהמתי כמה נוקב וחושני הוא ביאליק ואף עכשווי מעבר לחלודת הזמן. "מארינקא נזדעזעה וּפקחה את עיניה.  "נוי!" – דמדמה מתוך חצי תנומה וידיה הדקות נמשכו מאליהן לצוָארו. נוח עצם את עיניו והפקיר את ראשו לעניבת ידיה השלובות.  לבו גוַע.  לא הרגיש אלא שהוא נמשך ונמשך לארץ…."

פורסם בתאריך 1.1.2012 במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות", במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות.