בת ים. קח ממנה את הים ותשמע חרחור

מן האולם המסודר שנקרא "חדר יונקים" עולה קול פעיה. מקהלת קולות זעירים בוקעת מ-42 עריסות פלסטיק, החל משורת הותיקים, בני השבוע ועד לשורת החדשים, בני יום. הקול הולך וגובר עם השעה ועם הרעב, כל פעיה חלשה, אבל כשהחדר כולו פועה, יש לזה צליל אזעקה מטריד שכל הורה מכיר. ופה ארבעים ושניים ביחד! מדויק יותר: לא כל ה42 בוכים. כשאני עובר ביניהם, כתייר המסייר במוזיאון מלא שכיות חמדה, חלקם עדיין ישנים וצלילם היחיד הוא רחש קל של יניקת מוצץ.   

דלת נפתחת מחדר היונקים לחדר ההנקה בו ממתינות עשרים כורסאות שחורות ומעליהן כרזות בשבח הענין: "ההנקה מעניקה לתינוקך את ההתחלה הטובה ביותר לחייו". בחוץ מחכות בדממה כארבעים אמהות ואף אחת מהן אינה מחייכת. כולן מתוחות או עייפות מאד. מוזר לעבור בתוך כיתת אמהות חדשות שאין בה אף שיחה. רק המתנה דרוכה שתיפתח דלת הקסמים. 

כך, כל שלוש שעות, נעורה מקהלת היונקים של בית החולים וולפסון המשותף לחולון ובת ים, ומוזעקת ממיטותיה חבורת האמהות. "אבל יש תינוקות שניעורים כל שעתיים", אומרת האחות אתי, "ויש כאלה שישנים חמש שעות". כבר מהרגע הראשון לחייהם ניכרים ההבדלים: יש שמזלם שפר עליהם כמו ה42 במחלקה של הפרופסורים סדן ולוריא ויש בעלי התחלה קשה כמו התינוקות בחדריו של ד"ר קוהלת, מנהל מחלקת פגים וחולים.

מן ההתחלה, איש איש לגורלו, תלאותיו או שמחותיו.

בחדר "שאיבת החלב" שקירותיו מצוירים, מחכה לנו יולדת בת ימית שזה עתה ילדה. לפני 20 שנים עלתה קטי בגיל שש מסיביר, ופניה עגולים ויפים כפני חתולה שבעה. אחרי שתי בנות, חיכו היא ובעלה כפיר ברכה להפתעה ולכן לא עשו אולטרא סאונד, ואכן זכו להפתעה: לידה מהירה בלי אפידורל של בת שלישית במשקל שלוש שלוש מאות. עוד יום יקחו אותה לביתה בבת ים, בה הם גרים  "בגלל המשפחה, האוירה החמה, וגם הבריזה אחרי הצהריים". בן אדם הרי גר באשר הוא גר מכל מיני טעמים. חלקם מוצקים ומובנים או תמוהים וחלקם עמוקים ונסתרים ממנו. "בגלל הבריזה הטובה מהים", חוזרת קטי ונזכרת  באושר של חורף סיבירי: ההחלקה על הקרח במינוס שלושים מעלות על גבי מזחלת מעשה ידיך. בחום יוני בבת ים חולמת קטי על בובת שלג לבנה ומתנחמת בבריזה.

 

צהריים בעיר.

 

 

"מה שמיוחד בעבודה של בלש בבת ים זאת הצפיפות". אומר לי החוקר הפרטי ערן מלץ, הוא יליד בת ים, שוטר צבאי לשעבר. "בעיר צפופה כל כך יכול אדם להעלם בשניה אחת ואתה חייב צוות מעקב גדול יותר". לפני 35 שנים נולד מלץ בעיר של זוגות צעירים, גדל וראה איך בת הים הקטנה מזדקנת ובני גילו עוקרים בהמוניהם למגדלי ראשון לציון מערב. בתי ספר בת ימים של חמש כיתות התכווצו לשתי כיתות לכל שנה בעת לימודי ילדיו. נשארה עיר מבוגרת, שנמלאה מהגרים רוסיים, שלא היה לה לאן לגדול, זולת לשמיים.

בת ים היא העיר הכי צפופה אחרי בני ברק. שטחה כ- 8000 דונם, כשליש משטח רחובות, כשטח בית שאן או כפר ערבי גדול. צפוף מאד למאה ושלושים, או מאה ושישים אלף תושביה, תלוי את מי אתה שואל. 160 אלף זה מספר הלידות השנתי בכל ישראל. כך, בכל שנה נולדת בישראל בת ים שלמה.  

 הרעיון לבנות השמימה התקים תמיד אבל התחזק מאד בימי ראש העיר לחיאני, יזם נמרץ וקבלן שחותר לרבע מיליון תושבים, וחשוד בפלילים מזה זמן מה. "אבל הרי כולם גנבים", אומר ביאוש מקצועי החוקר מלץ, "אז אני מעדיף חשוד שעושה דברים בעיר". בשכונה בה גר הבלש מלץ מתכננים להרוס 6 בנינים ישנים של 180 דירות יחד ולהקים בפינוי- בינוי חמישה מגדלים בגובה כלבו שלום, 32 קומות עם 6 דירות בכל קומה. "כאלף משפחות יגורו כך. פי חמש יותר על אותו שטח. וזה תלוי בדיירים, שחלקם רוצים וחלקם מאד לא. אנחנו מפחדים לאבד את הירק שיש לנו כיום".

בת ים כמוה כאי יבשתי נצור בין שלוש ערים שכנות ולה חוף ים יפה לנחמה ופיסת שמיים. אי חול שכוסה עם השנים בשיכונים עצומים עם מעט ירק ומעט שטחים פתוחים. קח ממנה את הים ותשמע חרחור של אדם נחנק. כל בת ימי דיבר איתי על הים, כמתנה יחידה שקיבל ילד לא מפונק. הים כבלון חמצן. הים, החוף, סלעי הים והטילת הקרויה משום מה: הריבירה. עתה צצים מגדלי ענק על החוף. ב2011, נוף הים הוא לעשירים ורק חול הים לעניים. זו החלוקה.

אולי בשל כל הקשיים הטבעיים והאחרים, מדגיש כל בת ימי שמדבר אתך גם את ענין היות העיר מקום צפוף וחם, לא רק אקלימית, אלא גם כמשפחה שאתה מתקשה להנתק ממנה. כך מדברת השייטת האולימפית הראשונה של ישראל, לידיה לזרוב שהביאה ב69 נצחון גדול עם בן זוגה צפניה כרמל כשנצחו על מפרשית ה-420. לזרוב זוכרת חוף בת ימי נפלא ומועדון שייט נהדר וקהילה אינטימית. "עיר שהיתה אמפריה של מפרשיות". לפני כ30 שנים מת שותף הנצחונות צפניה מדום לב על גלשן בים ולידיה עקרה לנס ציונה. אבל היא ממשיכה לשלם ארנונה לבת ים, מגיעה לקפה כל שבוע ושוקלת לחזור לעיר "שיש לה גיבנת איומה מהעבר אבל שמתחדשת עכשו".

גם היורשת של לידיה, ורד בוסקילה, שייטת בת ימית אולימפית על מפרשיות דגם 470, שלושה דורות אחרי לידיה, גדלה פה ופגשתיה בבואה לבת ים לאסוף את מדיה לאוליפיאדת לונדון 2012. היא שייטת צעירה וחסונה שחיתה מגיל 9 על חוף בת ים והיתה לאשת צוות המפרשית הכי טובה בעולם. גם היא עזבה את העיר. מועדון השיט המקומי גווע כשהיתה ורד אלופת עולם בת 15. היא עקרה לתל אביב, סיימה משפטים והתמחות, אבל חוזרת כל שבוע לעיר וגם בן זוגה לחיים הוא שייט בן שייט מפה. "בכל מקום בעולם תמצא בת ימי שיעזור לך".       

 

 

הלויה צהריים.

 

 אחרי שני בתי המלון הותיקים על החוף, שאחד מהם מוכר היטב לבלש מלץ "כי שם מתרחש חלק ניכר ממעקבי האישות, תיקי הבגידות, ויש לי שם תצפית ומודיעים", אחרי גבעה פרועה וחורשה שם מתוכנן מתחם מגדלים, יש בית עלמין גדול ששייך לשתי הערים. בלידה ובמוות שותפות האחיות הלא תאומות חולון, בת ים. מעטים שם העצים, נדל"ן המתים יקר כנדל"ן החיים. בכניסה יש לוח המראות לעולם הבא, מסך שמראה את סדר ההלויות ואפשרות לדעת דרך אס אם אס בשקל באיזה גוש חלקה וגם גם מכונה אוטומטית לרכישת נר נשמה ב5 שקלים.

מתוך ההמון הממתין לתורו, ניתקת לה הלויה קטנה, שבעה אנשים הולכים חרש אחרי הגופה ורק גלגל האלונקה חורק קלות כמספיד את המנוחה. אני אחריהם. מרחק עצום עושים המלווים על השביל עד שהם מגיעים לקצה בית העלמין שם כרוי בור חדש ליד מצבת בעלה של המתה שחיכה לה פה 25 שנים. על אופניו מגיע פועל עם שני אתי חפירה. קבורה ישראלית נראית תמיד כמלאכתו של שיפוצניק זול. אשה מבוגרת ניצבת מעל הקבר ולידה בחור עם אוזניות ועוד שלושה זוגות. היא הבת שהגיעה מפאלו אלטו שליד סן פרנציסקו להלוית אמה בת ה95 שהמתינה במקרר מספר ימים. זה בנה. הנכד.

לפני כשמונים שנים עלתה המנוחה רחל מפולין ופה פגשה את בעלה מר צ'חובסקי. הם התאהבו ונשאו והיו בעלי מפעלון טקסטיל קטן צמוד לדירתם. "בסוף חייה סבלה אמא מקשיי נשימה בשל סיבי הבד שריחפו לפני 70 שנים בדירה", אומרת הבת היחידה ציפי פרי. שנים עבדה הבת כמהנדסת ברפא"ל ובשנת 68 קבלה הצעה מארה"ב ונסעה עם בעלה ומאז חיו שם וגידלו את ילדיהם, שני נכדיה של רחל צ'חובסקי שבינתיים התאלמנה וחיתה לגמרי לבדה, כי כל חבריה, בני גילה, מתו. לצידה נשארה רק אחותה הקטנה. לפני 3 חודשים נפטרה האחות ורחל מיד אחריה.

קצר הטקס על הקבר. המוות היה צפוי וגואל וכולם מזדרזים לעזוב. בואינג גדוש נופשים עובר מעל הקברים. מי בקר את אמא בעודה בחיים? רק חברה אחת של הבת. כמעט עד סופה קראה רחל צ'חובסקי עיתון בוקר וידעה מה קורה בארץ אליה הגיעה ב1933. עוד אנו מדברים וגבר מגיע ברכבו עד הקבר ממש ומציע לבת כתובת ברונזה באלף שקל. המשא ומתן קצר. אבל מי יבדוק את מעשיו? הבת טסה בקרוב חזרה לארהב ועימה בנה. "תשלח לי באי מיל תצלום של המצבה," סוגרת הבת עם המתקין גם את הנוסח: שם ושנת לידה ומוות. עתה לא נשאר איש בארץ מעלית רחל ובעלה צחובסקי. הבת היחידה ושני הנכדים ושני הנינים גרים סביב סן פרנצ'יסקו.

 

גיבור אלמוני עם נייד

 

מצבת זכרון למתים אחרים ניצבת לה כשער נצחון בלב העיר. זהו מיבנה אבן מוצק בגובה של כעשרה מטרים בלב השדרה היפה שלחיאני שב לטפח כמו בראשיתה הנשכחת. על כל אחד מארבעת צלעותיה רשומה כתובת לזכר הגיבורים שנפלו על הגנת בת ים. על כל צלע יש כן אבן בולט לנר זכרון, אך כשבאתי לשדרה, ישב לו נער עם כיפה על כן האבן, כציפור בקינה, כגיבור אלמוני עם טלפון נייד. ישב מקופל וצפה בעיר וסימס.

למה אתה יושב פה? שאלתי.

למה מה, מפריע לך?

"סתם שואל".

 אני מחכה למישהו". ענה וסימס מן האנדרטה, מעל שמותיהם של חללי העיר הרשומים בתחתית המצבה. אחר כך הלך לו. סביב המצבה התרוממו מגדלי מרכז העיר מה-70. מבני בטון שהזמן חולל בהם שמות. מתחת למגדל ולאולמי השמחות, השתרע פסג' נטוש מלא אולמות ענק אפלים ומלאי פסולת. מרחק של כלום משם נח מכון יופי נעים וחדר דיאליזה מצוחצח. הכל שוכן פה בערבוביה, באותו חדר מדרגות: בית כנסת זעיר ומכון כושר ועשרות מרפאות שיניים ומסעדת הסנדק עם "מנה" שלא תוכל לסרב לה. כך בשלט. החיים כהישרדות של מהגרים מזה כשמונים שנה. שכבה על שכבה, בלי חן, מלאכת קבלנים מרושלת וחילופים מהירים. זה בא וזה הולך.      

בכנס "בשבח הצפיפות" שהתרחש בעיר בחסות העיריה, דובר על ערכה של צפיפות אורבנית. אך פה לא מדובר בדחיסות מנהטנית מרשימה. זו צפיפות ישראלית מוזנחת עי דורות של ראשי עיר שלא נקפו אצבע, עד שבא לחיאני שמבין כוחו של מיתוג נד"לני, נפח חיים במנגנונים מתים והחל לטפח שדרות ומדרכות ודימוי כדי להשביח את קרקע העיר ומחירי דירותיה בזמן של בועה משוגעת. גם במרכז הדל הזה עולה דירה יותר מאחותה היפה שבעתיים בברלין.    

העיר נקיה יותר מבעבר, השדרות ירוקות יותר, אבל צריך יותר מהרקולס כדי למחוק את חטאי העבר, את מבטם העיוור של תריסי המרפסות, את הטיח הזול הנקלף, את הרשת החלודה של כבלים וצינורות, תוספות ומזגנים וסורגים שלוכדת את כל הבתים המשותפים. אין זו מחלה בת ימית, אלא מגפה לאומית של הזנחה אורבנית, אך בבת ים היא נדמית דחוסה יותר, ולכן קשה יותר למראה. לפעמים מרחק של ארבעה בנינים מהים, אינך מנחש כמה קרובים המים המלוחים ונחמתם.  

 

ערב- אהבה

 

הם גרים עם ילדם הקטן מעל פיצוחי אליקו המתוק. בלוק עצום בן שלוש כניסות מעל שורת חנויות. ממרפסתם בקומה השביעית הם צופים אל שכן שמנסר משהו על גגו. תמיד מנסר. מעל דירתו בנה במו ידיו אמפריה של שתי קומות וגג- תצפית מגודר ועוד ידו נטויה. קוטג' עצום עם גן על גג שיכון. מדי פעם רועמת משם מוסיקת בנו הדי.ג'י. ואין מושיע. "איפה עוד תראה דבר כזה"? צוחקים רינה וסאשה, אבל נחמד להם בינתים. הרחוב מוזנח אך הדירה מטופחת והמחיר כמחצית מתל אביב בה חיו. קרוב מאד לים והכי חשוב: ליד הסבים. בעוד כחודש יוולד ילדם השני וכבר יהיה בת ימי.

שניהם עסוקים. סאשה גורליק מנהל חברת תוכן סלולרי קטנה ובונה אתרים ורינה עסוקה במשרד עורכי דין בתחום האזרחי. נדל"ן וכו. ברמת גן. "זה מענין כמה הסיפור שלנו לא מענין", היא צוחקת. "מקסימום זה אצלנו מקור לבדיחות". "מה יש פה לדבר", אומר סאשה וטורח למען האורחים, "היא שחורה ואני לבן. זה הכל". פעם אחת ראו עוד סבא רוסי שהוביל עגלה ובה נכד אתיופי. אחר כך נעלם.

בכורם איתן, בן שנתים וחצי, דומה לאימו היפה ובהיר ממנה. מסבו ומסבתו שגרים קרוב, למד רוסית ובה הוא משוחח בגן הילדים הרוסי שלו. אבל הספר הקרוע מרוב אהבה ושימוש שלו הוא "האריה שאהב תות" של תרצה אתר. בעברית.

רינה הגיעה לארץ  בגיל 4 בטיסה לא ישירה מאדיס אבבה. שנים טרם מבצע משה. אביה מנהל בית ספר שם החליט להעלות והפתיע את המשטרה פה ומיד נעצרו כפליטים מזן שלא היה מוכר ב1984. סשה הגיע בגיל 13 מסנט פטרבורג. יום אחד, לפני שבע שנים, נפגשו במסיבה, זוג יפה כל כך ומאז פרחה האהבה. הורי שני הצדדים הצטרפו לחגיגה. חתונה בגן הרומי ומאז ביחד. בלי דרמה.

ולמה בת ים?

למה לא. מקום רגיל. לא רע כמו שספרו. ובגלל העזרה".

כשהודיעו להורי סשה לפני 3 שנים שהם יעברו לעיר עם תינוק, הכין אביו, הפרופסור לפיזיקה גורליק, טבלה מדויקת לשנים הבאות עם הזמנים והמועדים בהם ישהה איתן בביתם, זולת השבועות שבהם מגיעות האחיניות מסנט פטרבורג. אם יש שינוי, סבא מעדכן חודש מראש. הוריה של רינה חיים בתל אביב, "ולשם אפשר להביא ילד בהתראה של חמש דקות. אבל הם גם מבטלים בהתראה של חמש דקות". שניהם מרבים לצחוק. רינה כבדה מחודש תשיעי וסשה מעופף מפינה לפינה כמו פרפר שזוף עם עינים כחולות.   

 "הים זה הכף פה", הוא אומר כמו כל בת ימי חדש או ישן שפגשתי. כמו תושבי אי קטן שאין לו משאב זולת הנפט או דקלי הקוקוס. כשאני יורד לרחוב, כבר שוקעת השמש על החוף הארוך. דגל ישראל תקוע על סלע בים ליד דייג עקשן. בתי הקפה מוציאים תאורה כתומה. נדלק האור על גורילת הפלסטיק הענקית היושבת בלב הטילת מעל ספל קפה בבר הנושא את שמה. שתי נשים מדברות בארומה על המדוזות שהגיעו לחוף. שלושה גברים משוחחים על עסק חדש בבורמה והצורך לשמן שם גם קצינים נמוכים.

הערב שולח אל השיכונים בריזה מלוחה, כמו הזמנה לבילוי לילה. כל מי שיכול נקבץ לטילת, לג'וגינג, לבתי קפה שתחת המגדלים המתקלפים, למועדונים רוסיים שאין בהם סימן לישראליות ולחול הרך שכולו ישראלי. בזמן הזה בוקעת שוב פעית היונקים בוולפסון וקטי מוזעקת להנקה. בבית העלמין הריק מאדם דולקים כחלונות של בתי רפאים נרות הנשמה, ועל גגות המגדלים החדשים ניצתות, מעל הפנטהאוזים הצופים למרחקים, נורות אזהרה למטוסים שחולפים מעל העיר בדרכם לחופים אחרים.