שושנת השיר. דמארי הילדה המקוננת.

 על הבמה כל לילה, אני נולדת מחדש.

כי בשבילי במה היא בית, היא בשבילי מקדש.
אהוד מנור.

 

 

שושנה היתה ילדה קטנה ששרה לצד אמה ליד גופת המת המכוסה סדין. עוד בעיר דאמר שבתימן היתה האם זמרת ומקוננת ופה, בראשון לציון של שנות ה-30, צירפה אליה את הבת ושתיהן שרו, בכו וצעקו ליד האבלים כדרך המקוננות, "כדי שהאנשים יבכו", אומרת לי אהובה עוזרי שבעצמה היתה ילדה מקוננת בילדותה ו"אלופה לפתוח את הלב לבכי". "כי אצלנו בעדה, התימנים תמיד שרים אבל גם עצורים, ואם אדם באבל לא בוכה, הוא נחלה ומת ולכן המקוננות באות בשביל ה"גאלב מדג'רח", הלב המשתחרר. עד היום, גם כשאני שרה שיר שמח, כולם בוכים".

עוזרי מדברת איתי בקפה ליד ביתה בנווה צדק וידה נשלחת אל גרונה, אל הפתח שמאחורי כיסוי עור שמגן דוד מוכסף משובץ בו, היא לוחצת על כפתור המכשיר שמאפשר לה לדבר בלי מיתרי קול שהוסרו בשל הסרטן של הסיגריות. בקולו הצורם של המכשיר היא נזכרת בקול החם והנהדר של שושנה דמארי וגם בקול שלה עצמה שאבד. כמה געגועים היא חשה לקולות האלה.

כל בוקר מתחילה עוזרי את היום עם השיר "אור" של שושנה שמשודר ברשת ב' כאות ליום חדש וזוכרת איך עמדה כילדה תימניה פעורת פה ברחוב הכובשים, כששושנה  דמארי באה לשיר לפני 55 שנים לכולם. "הייתי כל כך גאה ומאושרת מול המלכה שלנו שעמדה על הבמה, בוערת ומאירה כמו חנוכיה גדולה". גם עתה נוצצות עיני האשה האמיצה והמתוקה עוזרי שאף בה יש בה מאותו כוח צנוע של המלכה המתה.

מהו אותו הרגע שבו פורץ לעולם קולו חדש שיכבוש לבבות ולא ידום גם במות בעליו, אלא ימשיך להשמע ברדיו ומעל הקלטות ישנות ויחרת בזכרון? זהו למשל הרגע שבו ילדה בשם שושנה מתחילה לשיר. קודם בבית המלמד התימני זכריה ליד שולחן השבת וליד מיטות המתים, ומגיל 14 בהופעה ראשונה ואחר כך שבעים שנים של הופעות והקלטות ודואטים, שרה ופותחת לבבות עצורים ואף מותה בגיל 83, מתרחש באמצע העבודה עם עידן ריכל לקראת הופעה.

אני כותב ומקשיב לכלניות שלה. ל"הביתה" ול"איה", ל"אני מצפת" ו"לצריך לצלצל פעמיים", "שני שושנים" ו"לילה לילה" ו"יצאנו אט" "דודו" ו"הקרב האחרון", "היו היו פעם בחורים" ו"כתה אלמונית", "הטנדר נוסע" ו"שועלי שמשון", "בת שבע" ו"רכב האש", "הן אפשר" ו"זה יעבור" ו"ביתי שלי",  והחדר הקטן שלי מתמלא שושנה. 

מתי נולדתי? שאלה פעם דמארי את אמה כי בתעודת הזהות נרשם: ראשון לראשון שנת 1923 כדרך פקידי עליה פעם.

"נולדת כשהשמש זרחה וכלב נבח", אמרה אמה.

  בתימן תפרה אילה, אמה של שושנה, תכריכים וקוננה ואביה זכריה לימד בחדר וסחר בעשבי מרפא ותיקן כלי נשק. בגיל שנתיים עלתה עם הוריה ואחיה לפה מהעיר בשאר או דמאר, חלוקות הדעות על כך, וגדלה בתוך שירה. "כי אצלנו התימנים שרים כל הזמן שירת דת. וגם אני", אומרת לי עוזרי, "אפילו אחרי שהתיתמתי מאבא בגיל 4, כל יום שישי היתה בוקעת שירה מהבית שלנו".

ואותו פקיד שקבע זמן לידתה גם שינה שם התינוקת מ- שודיה שמשמעו פרח יפה, לשושנה וזו החלה ללכת לחדר כי אהבה ללמוד, ובחדר, כך ספרה לימים, כשנכנסה, אורו עיני הבנים וננעצו בילדה שהיתה מראשיתה שחומה ויפה מאד ואביה הניח אבן קטנה תחת סנטר הבנים, שאם יביטו בבתו, תישור האבן ותסגיר את מבטם. רק את קולה שמעו כששיננה או שרה.

זה הקול וזה היופי שהיו איתה מהתחלה: כלי הנשק או המגן שלה בעולם וזה האב הדתי שלא שלא אהד שירת נשים בפרהסיה, "כי אצלנו הכל ע"פ ההלכה ואשה לא שרה בפומבי לגברים", כדבר עוזרי, אבל אהב וכיבד את בתו ולכן היה מגיע להופעותיה, נכנס אחרי כבוי האורות ויוצא טרם עלה האור. וסעדיה, אחיה המבוגר בארבע שנים, בעל קול הקריין היפה, הוא שאחריו הלכה אל "מועדון הפועלים התימניים" ואחר כך ל"סטודיו שלומית" למשחק מזרחי וכך באה בשערי העולם הנפלא של המוסיקה ומשם כבר תדאה על כנפי קולה הגדול עד אוסטרליה.

 

"הם מצאו אותה בחוף בין הצדפים/ וליבה כגוש פחם שחור

ורק אז בלאט גילו לו השחפים/ כי ליבה היה לו מגדלור.

דן אלמגור.  

 

מה סוד גדולתה של דמארי, מה גורם לנו לזכור זמרת אחת ולשכוח אלף? אני שואל את רפי קדישזון. הוא מוסיקאי בעל שם, מורה ומלחין ומנצח שליווה את דמארי שנים כפסנתרן, יורש את שני הגדולים חיים וילנסקי ושמעון כהן. איש מזוקן וסמכותי שסלונו מלא בפסנתר כנף, ספרים וציורי תאומיו הקטנים. יום אחד בשנות השמונים טיפס ע"פ הזמנתה לדירתה בקלונימוס, נרגש כילד. "והתחלנו לעבוד יחד ולא היה פעם שיצאתי משם בלי מתנה. נדיבה היתה ומקסימה ומצחיקה.

וסוד כוחה?

"אשה זעירה של מטר וחמישים שבעת הופעה, הרגיש הקהל שהיא ענקית. זה הדבר שנקרא כריזמה, שהיה לאדית פיאף ולאיב מונטאן. אצל דמארי הקול, שהוא מתת אל, היה קונטראלטו חם, בעל כוח פנימי של כלי גדול כמו צ'לו, ואפשר לשמעו במלוא יופיו בתקליטים ישנים שדמארי הקליטה באמריקה בחברת "ונגארד" עם גדולי המעבדים. אבל קול טוב יש לרבים ואין בו די. זה כמו צבע יפה שמהדהד, דוהה ונשכח. צריך הרבה יותר מזה ואצלה היתה גם היכולת לספר סיפור עם טימינג אדיר של בניתו אל שיאו. כי היתה גם שחקנית ופרפומרית אדירה. ונוסף לנוכחות הבימתית התמזל מזלה לעבוד עם הטובים: וילנסקי וארגוב, זעירא, אדמון ונרדי ומנור ואלתרמן. וחוש הומור נפלא.

ולעבוד לצידה?

פעם כשירדתי מן הבמה אחרי קונצרט שלה, וילנסקי הגדול מכולם שישב בקהל, כבר איש חולה בסוף חייו ומי שהלחין וניגן לצידה שנים, אמר לי רק: כל הכבוד לך ואתה יודע למה אני מתכוון". ידעתי. כי אף פעם לא הקפידה על הקצב, אלא ספרה את הסיפור שלה בדרכה והמלווה היה צריך להסתדר עם זה. וכשהקשבת לסיפור גם ידעת מה לעשות עם הפסנתר שלך ואיך ללוות".

 בשנתה האחרונה הופיע קדישזון לצידה בערב מספרי סיפורים שהוקדש לה. בת 83 היתה ובלי כל צבעי הקשת של הקול הישן, "אך לא שכחה דבר מיכולתה עד הסוף, ועם המון כבוד למלווה. היא לא היתה מן המוסיקאים שנועצים מבט תוכחה במלווה כשהם טועים". הוא צוחק. באותו ערב אחרון התחיל לנגן לה את "הן אפשר" והיא נכנסה עם "האמיני יום יבוא", כי זה מה שבא לה. קדישזון שעבד עם רבים כל כך זוכר איך ימים טרם כל הופעה היתה שושנה נדרכת ומתכוננת נפשית "ולא היתה מן האמנים שסוגרים בנייד עם מע"מ ברגע עלייתם לבמה ולא היתה באה עם שיירת מלווים, מנהל אמנותי ומאפרת ויחצ"ן, אלא לבדה ותמיד מוקדם. וכשעלתה לבמה היה בה גיוס נפשי מלא, בלי מחלה ובלי מחושים, וגם אם התחילה לשיר משהו שכבר לא יכלה לשיר, היתה חוצה את זה בשלום כי האדרנלין הפיק ממנה את הבלתי אפשרי".

 

אבל ביתי שלי הקט והנכלם / אבל ביתי שלי יפה הוא מכולם.

יחיאל מוהר

 

רחוב קלונימוס בו גרה דמארי עד מותה נח במקביל לאבן גבירול בלב תל אביב, רחובון ירוק וצנוע שעל בית אחד בו יש שלט "פה גר ויצר יאיר רוזנבלום" ועל אחר "פה גר ויצר המלחין נרדי" ומיד אחריו על מספר 16 הפינתי: "פה גרה הזמרת שושנה דמארי מחלוצות הזמר העברי". קומה שלישית בלי מעלית. כך טיפסה גם לקראת קיצה, כשרגליה כאבו מאד, אלמנה מזה שנים רבות ובתה היחידה בקנדה ולה רק כמה חברות וחברים.  אני מטפס ושומע מאחורי דלת מספר שמונה רעשי אנשים שנעים בדירה נטושה כאילו חפשו או אספו משהו. הדירה נמכרת עתה. מה שבה יחולק, יושלך ואולי גם יישמר.

ליד הדלת הניח מישהו מערכת אודיאו יפנית ישנה, שפעם, כשחיים ראה באיזה מכשיר ישן שושנה מתכוננת להופעה, קנה לה. אז חדשה. רבים החפצים בשלושת החדרים. עולם שלם של אגירת זכרונות. תל ארכיאולוגי של העיר הבצורה שושנה. ציורים שציירה, ערימות עיתונים מאז  ה-40' בהם צצה כנערה שרה ודרך השנים בהן היתה לזמרת לאומית, לצד סנטורים ובדרני עולם, ועד הקץ. עשרות תקליטים שלה ותעודות הוקרה ופרס ישראל והמוני תכשיטים תימנים שענדה כל חייה. וארונות שלמים של שמלות, פרי עבודת מיטב התופרות. שמלות ההופעות הדרמטיות שלה, חנוטות בנילונים מרשרשים.  ריקות משושנה. ממתינות.

קומה תחתיה יושבים הרברט ומרתה, זוג מבוגר שבימי שישי, כשחיתה לבדה, היתה שושנה יורדת לאכול איתם. "וגם שרנו יחד", אומר הרברט, "לא קונצרטים, אבל שרה בשבילנו". "היינו חברות כי שתינו גם ציירות. אומרת לי מרתה. "לפעמים כשירדה אלינו, נראתה שחורה וקודרת מאד ושאלתי: מה? ולא ענתה, וידעתי שהיתה שיחה לא טובה עם הבת. כל יום דיברו בטלפון. הרבה שנים דיברו אנשים שדמארי שהיתה אשה ואם קשה ובדיוק להיפך: היתה טובה ונדיבה מאד וסבלה לא מעט מן הענין המשפחתי הזה".

 חברים אכן ידברו איתי על כך שבצעירותה היתה עסוקה מאד ונסעה ברחבי העולם, והילדה נאווה נשארה עם אבא, נשלחה לפנימיה, לסבא וסבתא. חשה נטושה כבת יחידה של אמן גדול. ובראיון נדיר אחרי מות אמה, אמרה  נאוה בוסמי שלא עשתה ילדים משל עצמה, כי כילדה  ראתה גם "את הזיעה שמתחת לאיפור, הדמעה מתחת לחיוך אמה, הסוהר שבזוהר…  אבל אמא היתה פלא טבע שהיה חייב להתפרץ". 

מאז מות דמארי ב2006 עמדה הדירה בה בה התרחשו כל חיי המשפחה הקטנה הזאת, ספוגת זכרונות וריקה מאדם. דובר הרבה על הקמת מוזיאון לשמלות וחפצי שושנה. לא ברור מה ואם בכלל יצא מכל זה. מקום כואב ומדמם הוא הזכרון המשפחתי, לא רק בקלונימוס 16, קומה ג, דירה 8 הממתינה לפינוי ולבעלים החדש. ישאר רק השלט למטה.

 

 

 

כנראה, מאד הייתי נהדרת, /כנראה, הייתי חמודה מאד.
עוד אני זוכרת, עוד אני זוכרת / איך ליבי צחק מאהבה וסוד.
אלתרמן.

 

 "בשנת 1945, נדמה לי, שמעתי פעם ראשונה את הקול העצום הזה", אומר לי חיים חפר. הוא איש קטן קומה ששמונים ושבע שנותיו כמו צמצמוהו אל מהותו: איש מלא חיים ושנון ומוקף מזכרות ויצירות אמנות וכלובי קנריות ואקווריום דגים טרופיים. חפר בא אז למועדון "לי לה לו" בסוף המלחמה העולמית ופתאם שמע קול גדול של אשה קטנת קומה ויפיפיה. בת 22 היתה אז וצצה במקום שבו שרו בעיקר פולניות לבנבנות. "והנה התימניה הזאת עם כל האכזוטיקה שלה והקול הבוער".

היא שרה את "האני מצפת שלה" מפלרטטת עם הקהל  וחושנית כל כך. זוכר חפר. אז כבר היה לצידה מזה חמש שנים בעלה האמרגן שלמה בושמי, מעריץ את האדמה עליה דרכה ומעניק עוגן ובית לספינה הפרועה שלה. כבר היתה גם הילדה נאווה שלימים תופיע "במדינת הגמדים" בה תשחק אמה כמלכה. מאותו זמן הכירו דמארי וחפר. הוא קרא לה סוזי והיא לו בוזי. הוא כתב לה שירים כמו "היו זמנים" ו"הקרב האחרון" שהפכו לנכסי צאן ברזל של אותה ישראליות. חפר זוכר לא רק זמרת גדולה אלא גם אשה מצחיקה, ממזרה נדיבה, עוקצנית וטיזרית "שגם כשאנסטלטור בא לפתוח לה סתימה בכיור, היתה שמה ליפסטיק".

כשבא לימים לביתה וראה כי הדירה קלופה ואריחים נושרים, הציע לחזור עם חברים ולשפץ הכל ודמארי  צחקה: "תראה אותי, אני צריכה שיפוץ? לא. אז גם הדירה שלי לא". מלכה גאה היתה שחשה כל ימיה כאוהת נערה חושנית וגם לפני הקץ, כשראה חפר שהיא מתקשה לעמוד על הרגלים, כתב לה שיר שבו אמר: "שושנה רק מתחילה את הקרירה שלה". היא שרה וניגשה ונשקה אותו כמעניקה לו מחסדה המלכותי.

"רק פעם ראיתיה בוכה. זה היה בניו יורק בשנות החמישים, כשקצרה שם הצלחה גדולה. היא בכתה על מר גורלה, על המרחק מהבית ועל הילדה שנשארה לבדה. גם לה, כמו לאמנים ישראלים גדולים כמו שיקה אופיר ויוסי בנאי, נגמרה המדינה חיש מהר, קטנה מדי, אבל כשנסעו לעולם חזרו מהר, כי גילו שהעולם גדול מדי והבית רחוק וחסר מאד".

 

 

ומחיאות כפיים – הן כמו מרפא לנשמה.
לכן אני כבר לא ארד מן הבמה.

מנור

 

"אתה תהיה עשיר אחרי מותי", אמרה שושנה על ערש הדווי לידידה עו"ד דורון לווינסון והתכוונה לסודות שספרה לו כנאמן שלה. "משך השנים היתה שושנה כמין אתרוג", אומר לי טוביה סולמי שסבו עלה עם הדמארים מתימן, "שמרה על פרטיותה. גם משפחתה שתקה". "אנחנו התימנים חיים ע"פ ההלכה", אומרת עוזרי, "לא שירת אשה בפני קהל ולא ללכת רכיל. שתקנים". ושושנה הרי היתה מלכה בשר ודם. בוערת באש שלה. מידי פעם פרצו מארמון קלונימוס 16 הדל, סיפורים על פראותה של מי שגם בהתבגרה נותרה בה אותה נערה שחומה ועזה מן השירים.

כעשרים שנים טרם מותה, מת בעלה, דהתה הקרירה, אך מדי פעם פרצה מחדש. מלובה ע"י זמר צעיר או ערב זכרון. בועז שרעבי הכין בניו יורק דואט נהדר בשם "לשיר איתך" והתכוון לחזור ארצה בגדול ולשיר לצד עופרה חזה. כשאמרגנה אלוני לא רצה, הציע לו מנור את דמארי במקומה ושרעבי נזכר בהרועה הקטנה מן הגיא וקפץ מכסאו. וכשבא לדמארי מצאה רוקמת כרית והיא הסכימה מיד ורק הציעה שלא יעלה לבמה בג'ינס אלא בגברדין. "מלאת חיים ונלהבת היתה כנערה, אף שכבר היתה כבת 70, ואהבה שיהיו סביבה ורדים ולא קוצים", מסכם שרעבי את השקפתה.    

בשנתה האחרונה חברה לשיר עם עידן ריכל. היא צלצלה לאיש סודה לוינסון ושאלה מי זה הילד הזה רייכל. העו"ד המליץ מאד "והחיבור השירי הזה שימח ויצר סוג של קסם- מאריך- חיים". סופה  בא פתע בעת ההכנות לרייכל. היא חלתה בדלקת ראות ונפלה בביתה ושכבה עד שחברתה נעמי אוקון חשה בהעדרה ואז הוחשה לבית החולים איכילוב. "קח אותי הביתה", ציוותה בחיוך על לוינסון מתוך מסכת החמצן מחשש פן תאחר לחזרות עם רייכל, אך נשארה במיטתה.

לקראת בוקר אבדה הכרתה. חברים וקרובים ישבו סביבה, נעמי ורייכל ומוטי גריף ובת אחותה אילנה ואחרים, משמיעים לה את שיריה מטייפ ושרים איתה, אך שושנה כבר עפה אל המקום שבו אין המילים נוגעות כמו בעת בה שרה שנים רבות קודם לכן כילדה מקוננת ליד המתים. כעבור שלושה ימים, בעת שנשמע השיר "כלניות", השיבה נשמתה ואהובה עוזרי זוכרת איך עמדה ליד ארונה ו"הרגשתי בכוח שלה גם שם, ורציתי להראות לה כמה אני מכבדת אותה וכמה אני גאה ללוות את המלכה שלנו, שלא תישכח, בדרכה האחרונה".  

 פורסם ב24 שעות. ידיעות. דצמבר 2011