לידה, אהבה ומוות. יום אחד בבאר שבע.

 

"העולם הזה עשוי מטוב ומרע, ממוות ומלידה, יש זקנים, צעירים, גברים, נשים, חורף וקיץ, מים ואדמה, שמים ועצים. וחובה שכל אלה יהיו תמיד: אם יחסר פעם דבר אחד בלבד, הכל יתמוטט."

 "הבן החורג" מאת חואן חוסה סאר.

 

  בוקר. לידה. 

 

בחמש וחצי בבוקר כבר מוארת באר שבע באור מאובק אפור שחושף גגות- מגדלים ושיכונים וצמרות אקליפטוסים. כעבור חצי שעה מזריקה השמש את הצבע הורוד של שעה שש אל תוך העננים, כציור פרי מכחולו של צייר מקומי ומאותו רגע תנוח לה השמש על העיר כגג פח לוהט. "זו עיר שהיתה תמיד קצה הארץ, תחילת המדבר", אומר לי המוסיקאי דוד פרץ, "היכן שבשירים הישנים היה נעצר הקטר". כרך של 200 אלף איש, נטול תחושת עיר, מפוזר על פני שטח עצום. שטוח, אך חסר אופניים. במשך יממה אראה שם רק זוג אופניים אחד, אדום, של עובד דואר. אין ביכולתך לחצות את באר שבע ברגל או בכוח הדוושות. רק ברכב, ותמיד בנהיגה גברית, קשוחה ולא מוותרת.  

עיר מדברית. בכל מקום שלא תשקה, יצוץ חול צחיח בין הבתים בקרב הנצחי עם האבק. מתוך כל זה פורצים השמימה עצים, גנים, וגורדי שחקים חדשים. פורצים כמו הגעגועים להצלחה ולפנטהאוז שירחיקו אותך מן האבק ומן הרחוב שמשך שנים רבות חש שולי ופריפרי. פורצים כמו הילדים המוכשרים הרבים שנולדו בעיר הזאת, עזבו והיו בחוץ לאמנים ישראלים מובילים. למי שנשאר מציעה הקבלנית יהלומה פרץ את פרויקט היוקרה שנקרא על שם מה שאין: "מנהטן סיטי סנטר". מגדלים רבי דירות גג מהן רואים ביום בהיר את הים.   

זה זמן הבוקר שבו מתכוננת הילה ברביץ ללידה החמישית שלה. נחה במחלקת יולדות ג' בבית החולים סורוקה, מתחם ענק בולט בלב העיר, עם מחלקת היולדות הכי פוריה בישראל, ארבעים תינוקות ביממה, כיתה ליום. לצד הילה בחדר הריק, רק בעלה ניצן. הם נראים כשני ילדים דתיים לאומיים שהזדרזו להקים משפחה גדולה. אחרי ארבעה ילדים שנולדו ברעננה, נחה בביטנה ילדתם הבאר שבעית הראשונה, שני קילו שש מאות גרם של המתנה לאור הצורב.  

זה זמן הבוקר שבו נולד בעיר העתיקה גם לחם היום, בצק הנחמה, בוקע מתנורי האפיה הגדולים של משפחת כהן, שאביה החל לפני 55 שנים ליצר ספינג' מתוק במו ידיו במטבח הבית כדי למכור בפתחי בתי ספר. עתה פולטים התנורים אלפי מאפים שייאכלו משך היום ברחבי העיר. הבן מנחם, יליד באר שבע,  אומר לי שכל מה חסר לו פה זה רק שפת ים מתוקה כמו בעיר הטוניסאית ממנה בא אביהם, "רק ים כדי שבאר שבע תהיה מספר אחת".   

 

 

 

לא רחוק מתנורי הלחם, בשוק הישן, בין דוכני פח וגגות פלסטיק, פורקות משאיות דלעות בגודל של סוזוקי אלטו, אבטיחים ובצלים ודובדבנים וכל ירק ופרי טרי ואלה נרכשים מיד עי דוכנאים ונגררים משם בידי בדואים, תאילנדים וסודנים אל הבסטות שטרם נפתחו. כל זה מול מזנון נטול שם עם מרפסת גדולה הצופה אל הפריקה, ובו שותים סוחרי ירקות ונהגי משאיות קפה ראשון ומדברים על המחירים ועל חבר שלהם שגוסס ממחלה קשה. ביניהם אני מציץ בחיי העיר המתעוררת ומעורר חשד כפקיד שומה, בשל הרשימות שאני מטיל אל תוך פנקס צהוב.  

כעבור שעה כבר באה האחות סטלה אל היולדת הילה בחדר 12 לקחתה לניתוח הקיסרי. לפני כשנתיים ירדו הילה וניצן ברביץ מרעננה הירוקה לדרום כי חפשו קהילה חדשה, כמו שהוריהם עברו לפני דור מגבעתיים לרעננה שהיתה מושבה קטנה. אותו דחף של תנועה אל מקום אינטימי יותר, שיעקור אולי  בשנת 2031 את הקטנה שתיוולד הבוקר הלאה מהדרום. אחרי ארבעה ילדים ובהם זוג תאומים בני שלוש, בא להילה תשוקה לתינוק חמישי. אולי גם מכך שהיא עצמה מילדת בסורוקה ו"יודעת שכל לידה היא בעצם נס גדול שמתרחש על אף המון סכנות".  

"ממה שראיתי כל תינוק בוקע שונה לעולם", אומרת לי הילה. היא מתארת לי סקרנים שפותחים מיד עיניים גדולות כאילו: לאן הגענו? ומרירים שבוכים מיד: למה באתי לפה? ותינוקות חמדנים שיונקים מיד בתאווה כל דבר שימצאו, מאצבע וחיתול ועד פטמה. ואז כולם נרדמים.

עוד אנו מדברים והאחות סטלה מזרזת את הילה לקום. על חגורתה של סטלה תלוי פו הדב צהוב. היא מראה לי קעקועי פו הדב גם על גבה ומספרת תוך כדי הכנת היולדת, איך כשהיתה חיילת גולני בעזה, באש של 89, בתוך הבלגן המדמם, הביא לה חבר פו דב קטן לנחמה והיא נדלקה מיד על חוכמת הדב הטיפשון ומאז הוא לצידה. כך הולכות בתשע, סטלה והילה וגם פו אל חדר הניתוח להביא באר שבעית חדשה לעולם "שבו, לו נהגנו כולנו כמו פו הדב, היה הכל טוב יותר". כמאמר סטלה.

 

צהריים. הלויה.

 

 

והחיים עצמם? הם נמתחים משני צידי המקף. 1898 – 1917 כתוב על מצבת הפרש האוסטרלי שאני רואה בבית העלמין הבריטי לחללי המלחמה בלב העיר. בין תאריך הלידה לתאריך המוות, המקף הוא כל מה שהיה לנו: זכרונות ואהבות, חלומות ואכזבות, ובבאר שבע, חדרי הלידה ורוב בתי העלמין מצויים בתוך העיר שבלעה הכל. כך למרגלות אכסנית בית יציב, בה אישן בלילה, על פינת רחוב הרצפלד, נמצא בית הקברות הצבאי הבריטי. כל מצבות האבן זהות ומיושרות לימין כמסדר גדודי על משטח דשא אנגלי עשוי ללא רבב.  

הנה למשל מצבת הפרש האוסטרלי אס. אי. מוריסון שנהרג פה ב31 לאוקטבור 1917 בגיל 35. אחד ממאות חילי האמפריה הבריטית שנהרגו בבאר שבע וסביבתה בקרב הדמים מול התורכים בין אוקטובר לנובמבר 1917 ונטמנו עפ הנוהג הבריטי במקום נופלם. פרשים ורובאים, שבעה טיסים וגם קצינים. בביתן לבן אני מוצא את הגנן מוחמד מהעירה הבדואית חוריה שיחד עם אחמד מטפח את הדשא המושלם ושיחי הקברים תחת פיקודו של "מיסטר ביל מהרצליה". מוחמד מראה לי ספר מבקרים ובו דברי בני משפחה שהגיעו השבוע מניו זילנד לבקר את הסבא- רבא שנפל חלל לפני 94 שנים ב"בירשיבע". 

בשעות בהן מתאוששת הילה מהניתוח הקיסרי וחשה חלושה עדיין מכדי לטפל בתינוקת שישנה כבר לצד עשרה ילודים אחרים, אני נוסע לקצה העיר, לכיון אתר האשפה דודאים אל בית העלמין החדש. לפעמים הרוח מביאה את צחנת פסולת החיים אל המתים. מראה בית העלמין כמראה עיר מדברית. בחלקו הישן יש עצים ואילו החלק החדש בטון צחיח. "בממוצע אנו קוברים בבאר שבע ארבעה איש ביום". אומר לי איש חברה קדישא. הכל שומם שם ונטול ירק ורק מעל קברי הרוסים מתרוממות מצבות כהות ועליהן תצלומי פני המתים שנראים יחד כתמונת מחזור של ההגירה.  

שם, בצל סככה "לזכר האשה האהובה ז'נט תרומת הבעל והילדים", מתאספת לה כחום הצהריים חבורה של כעשרים מהגרים מבוגרים, דוברי רוסית. אשה צעירה מוציאה מבגאז' רכבה סלטים ובורקסים ולחמים ומיץ תותים ויין. אחרי שסיימו לטמון בגוש 18 החדש את המנוחה נינה ברמן, הם עומדים ואוכלים ומדברים חרש במהנדסת ברמן בת ה72 שמתה בעת הכנה לניתוח. על הקבר הניחו ערימת פרחים ועזבו מיד כי המקום חשוף וצפוף כמגרש חניה מוזנח. את האוכל הניחו על קובית שיש גדולה כמיטת המת טרם הטקס.

בעלה של נינה שהיה לצידה 55 שנים מאז נעוריהם בעיר הנפט והנמל באקו, מוזג יין לכוסות החברים. והנה גם נכדתה ששמה עלייה. היא מספרת לי כי לפני כעשרים שנים עלו נינה ברמן ובעלה ארצה והביאו אותה עימם. היא היתה נכדתם בת השנתיים. אמה ואביה נשארו שם ופה גדלוה הסבים במסירות כבת זקונים. אמא טינה שנשארה בבאקו הגיעה רק עתה בטיסה להלוית אמה. "לא יכולתי אז לעזוב עם הילדה שלי כי בעלי היה לא יהודי", היא מתארת לי באי נוחות סיבוכים של חיים והגירה.

"כשאנחנו ממשיכים לחיות בלבבות שאנו משאירים אחרינו, פרוש הדבר שאיננו מתים". כתוב על מצבה אחת ליד קבר נינה וסביב קובית השיש והסלטים המוכנים אכן מדברים הנשארים במהנדסת ברמן שעלתה לבאר שבע והלכה לעולמה בדיוק ביום ההולדת של נכדתה אותה גידלה כבת.   

 

ערב. חתונה.

 

 הערב יורד לאטו על באר שבע. ימי חודש יוני עוד לא לוהטים כפי שיהיו בקרוב והשעה שבע יפה ואדמומית כלחי נערה מאוהבת, אך מצוננת רוח. כשאני מגיע אל בין שערי אולם האירועים "אגמים" באזור התעשיה, אני נזכר במה שהנפש כה נכספת אליו במדבר: מים. מעבר לחומת האבן הכל מלא מפלים, מזרקות ובריכות מים וצליל נפילתם. אפילו החופה בנויה כאי של עץ מעל בריכה קטנה. הכל סביב נראה כתערובת של סנטה פה ותאילנד, קירות אבן ופרחים וכרכרה ובתי טיח אדום וגגות עץ. מלא תכונה שטרם חתונה. על פי הרבנות יש בעיר כ1200 חופות בשנה. שלוש מהן ביום שבו באתי.  

נער מתקין ברגע האחרון את החופה העשויה תחרה לבנה, דקה ככילת יתושים ענקית, ומחבר אותה באזיקונים לעמודי ברזל. מי שרוצה ימצא רמזים לעתיד בכל פרט. על כספת קטנה כבר כתבו: ברוכים הבאים לחתונת אירה ודניאל צייטלין ומגיע טנדר דואר ומטיל מעטפה ראשונה לסדק. 40 דקות לשעת החתונה, מגיע גם רכב כחול עטוף סרטים ומתוכו בוקעים איש גבוה מסופר קצר בחליפה נוצצת וכלתו היפה, עטופה בשמלת מחשוף גב לבנה, כזוג הניצב בפסגת עוגת קרם ענקית. כעבור שניות צץ חתן שני זהה בכל פרטיו לחתן הראשון כמין חתן 2 לשעת חרום. זהו אלי, אחיו של החתן דניאל ותאום זהה. שניהם נראים נחמדים ומבדרים ומאושרים כצמד קומיקאים צרפתים משנות השלושים, מבודחים לצד הכלה המתוחה שאין דעתה נתונה כעת לבדיחות. "כל יום הם מדברים שעתיים בסקייפ". היא אומרת לי בקובלנה, "כי הם גם חסכנים".

מצב של תאומים זהים פותח המון אפשרויות בחיים? אני תוהה ברגע האחרון לפני חופה שמתאים אולי לוידוי. "השתמשנו בזה לא מעט", צוחקים התאומים צייטלין. "גם בבחינות וגם עם אקסית אחת". ואינם מפרטים.     

איך הכרת את אירה?

דרך אתר הכרויות באנטרנט". אומר דניאל. אירה גרה בבאר שבע, למדה רוקחות ועבדה. דניאל מנהל חברת הי טק בעזריאלי. כשניצת הרומן ברשת, עלה מיד על רכבת ובא לבאר שבע והלך ישר ל"ביג", הוא לב הפלסטיק של העיר שאין לה מרכז אמיתי, ובא לקפה "פיטפוט" בו מילצרה אירה ושם פטפטו והתאהבו וכעבור שבוע, לפני כשנתיים, עבר לגור איתה בעיר. מאז הוא נוסע כל בוקר ברכבת לעזריאלי.  "וטוב לי בבאר שבע", אומר החתן וכולו מחמדים ונוצצים ואופטימיות מדבקת של מי שיש לו מחליף לכל מצב. בזמן הזה מתחילה השמש לשקוע ככדור אש ומציתה בעיר מבני זכוכית וגגות פח. "עיר מצוינת", אומר הבאר שבעי החדש צייטלין, "מתאימה מאד לריצות שלי".

 

לילה. שיחה אחרונה.

 

בלילה, כשדוד פרץ מדבר איתי על הדבר שמחבר את כל חלקיו ומיבניו ושכונותיו של הכרך לא כרך הזה לכדי דבר שנקרא באר שבעיות כך שלא תרגיש נחותה, אנחנו יושבים ב"עשן הזמן" וחושבים על עשן הזמן. כי מהי? בסך הכל חנות ספרים יד שניה ויחד עם זה עולם ומלואו. יש לה במת עץ קטנה להופעות ומכונת קפה וקצת אוכל. חללית וגם חנות פשוטה, בנויה ביד כבקתת רובינזון קרוזו, בלב שיכון ישן שנקרא "רינגנבלום" כשם הרחוב, שפעם היה סוף העולם והיום יש בו 6 מסעדות והמון דירות סטודנטים והרגשה של מקום. בסך הכל פרי עיקש של זוג צעיר, חלוצי במובן עליו מדבר פרץ. אני יושב שם ומשוחח עד אחת וחצי בלילה וחש מאושר, כי מה הם שיחה וספרים וחברה טובה אם לא בית.   

מהו הדבר המחבר בתים וכבישים ובני אדם וקמפוס ובית חולים לכדי עיר? לא הקבלנית שמרימה מגדלי יוקרה, לא ראש עיר שסולל שדרה וגם לא השר לפיתוח הנגב . הייתי קורא לזה פסקול, או כמו שהמוסיקאי דוד פרץ שנולד פה ונדד  וחזר ולא מפסיק ליצור, קורא לזה: כותרת או תרבות. זה  15 אלבומים של זמרים ולהקות באר שבעיות שיצאו בשנה הזאת. ממטאל רוסי ורגאי אתיופי ועד שירים של פרץ. זה מה שמחבר את השברים של מקום מדברי לכדי מהות אחת שלא תחוש נחיתות ותהיה מה שהיא: באר שבעית, שלמה וגאה.

בשעת לילה מאוחרת בה ישנה לה הבאר שבעית בת היום התינוקת ברביץ, ואירה ודניאל נפרדים מאחרוני אורחי כלולותיהם והאלמן ברמן חולם בשנתו על אהובת נעוריו שטמן בצהרים בגוש 18, אומרים לי פרץ וצחי ב"עשן הזמן" כי העיר משתנה. באר שבע מתמלאית צלילים. וכי דוקא במקום הזה שהיה תמיד גלות בה חלמת להיות במקום אחר, יכול עתה אמן לחוש חופשי לנסח עצמו מחדש כחלוץ מודרני הבא אל המדבר הריק.