טיפקס על העבר. נהריה

פרק בסדרת "עיר אחת, 24 שעות".

בוקר- לידה

זו עיר קטנה וירוקה שלה רחוב ראשי אחד הומה ומואר שמושך אליו בלילה את כולם כנורה בודדת בחדר חשוך. בבוקר מטאטאים את שרידי הלילה סביב הנחל שאינו נחל והנהגים אדיבים. הם עוצרים תמיד לפני מעברי חציה, כשריד אולי למורשת היקית שהותירה חותם אדיב ונעלמה כתרבות אבודה. זהו בוקרו השני של התינוק הנהרייתי שנח לידנו בקופסתו השקופה, כמו כל התינוקות הישראלים במחלקות היולדות בהן אני עובר. חייהם מתחילים בשקיפות ובשיויון ורק כעבור זמן צצים אי השיויון והעכירות. כל אחד נלקח לביתו ומתחיל את חייו השונים: האחד בחדר דל וצפוף והאחר בהיכל מלא צעצועים. כך גם התינוק לבית יהושוע. ענבל אימו אוחזת בו בבטחון של הורה לילד שני. שנתיים קודם לכן נולדה אחותו הילה ולכן בשני הוריו אין יראת תינוקות והם יודעים היטב איך לאחוז ברך החדש. מן הרגע הראשון שונים חייו כילד שני מחיי אחותו וכשאימו מניפה אותו אל מול הצלם, הוא בוכה ומיד נרגע. עיניו עצומות אל מול השמש והמבזק, שהרי רק עתה בקע מחודשי מים חשוכים וחמימים שבהם שמע את הלמות לב אימו כתיפוף קרוב. אותו נופש ראשון בן 9 חודשים, כולל הכל.

גם הוריו, ענבל ונועם, נולדו בחדר הלידה הזה של נהריה. גם אחותו. אימו אף גילתה בבואה ללדת חברת ילדות שיולדת לצידה. זו מחלקה ביתית, אמהית, עם 25 לידות ביממה. לאחות הראשית אילנה יחיאלי שעובדת פה כבר 43 שנים יש חדרון משלה שנראה כרחם אפלולי ובו היא נחה לפעמים, מוקפת המון בובות ופרחי פלסטיק ופנדה בגודל טבעי. הכל אם כן בטוח פה כל כך ועם זאת צופן בחובו את העתיד המסתורי. הרי פה ממש, בחדר הלידה הזה, נולד ב28 לאוגוסט 1986 התינוק גלעד שליט. המילדת חווה יילדה את אימו אביבה והאחות מירית בת מצפה הילה בעצמה, קיבלה אותו לידיה כפי רשום שם עד היום. עכשו המילדת של גלעד בבית אבות סיעודי ומירית שקבלה אותו לידיה ורחצה וחתלה, הלכה רק לפני שעה קלה הביתה אחרי משמרת הלילה. היא כבר 36 שנים פה. והילד גלעד רחוק, רחוק. רק תצלומו תלוי ככרזה בהמון חנויות בנהריה כאילו חשה העיר המילדת אחריות כלפי תינוקה. לתינוק הזכר החדש של נועם וענבל אין עדיין שם. ענבל היא גננת יפה מאד, עדינת תווים ונחרצת שרוצה את השם יהב. נועם בעלה הוא יועץ השקעות שהשם "יהב" מזכיר לו בנק. אנו מדברים על שם התינוק ויתכן כי בשיחה הזאת עם זר, נחרץ ענין השם. ענבל חושבת גם על שמות מוארים כמו זיו או זוהר. הצירים שלה החלו בעת שהיתה בשופינג בקניון. "אולי צריך בכלל מחלקת יולדות בקניונים להעצמת חווית השופיניג"? אנו צוחקים עם היולדת העליזה.
שני ההורים נולדו בנהריה. אחר כך ענבל גדלה בעכו ונועם במעלה אפריים ושניהם חיו יחד בתל אביב וחזרו לנהריה לפני כ3 שנים בשל קרבת ההורים. זו הכרעה נפוצה כיום, לחזור לעירך אחרי הולדת הילדים, ישר אל חיק הסבתאות שתסייע בגידול הפעוטים כשההורים ישקעו במלחמת הקיום המתישה של ישראל. יש בינהם ויכוח אם הכירו בהופעה של ריטה או בבר בלילינבלום. אחר כך גרו ארבע שנים יחד בפאתי תל אביב, החליטו להינשא בנהריה ושבו לגור בדרום העיר וחלומם המשותף: לפתוח גן ילדים פרטי. אנו מדברים והקטן נם לו כגוזל בקופסתו. בחוץ רעש שיפוצים. מוקם אגף עצום וחדש שרובו מבוצר ותת קרקעי, למלחמות הבאות.

העיר

קפה פינגווין ביום פתיחתו.

לפני כ-65 שנים בערך, בחורף, כשנחל הגעתון העובר בלב העיר שהיתה אז כבת עשר, געש כנהר שוצף ונשפך לים, ישבו בקפה פינגווין של משפחת אופנהימר, כמה בחורים. כולם עולים מגרמניה, כבני עשרים פלוס ובהם אנדריאס מאייר, אופנוען פרוע וחובב נערות, ועימו גם סטף ורטהימר וכמה אחרים. רגילים היו לשבת שם. זה היה לב העיר עם קפה טוב וקצפת ושניצל וינאי. במלחמה שהסתימה אותו זמן בילו בפינגווין המון חילים אנגלים שבאו לנוח מקרבות המדבר עם רומל הנאצי. הבחורים היקים עשו התערבות על "חמש פונט", הון עצום אז על מי יקפוץ לנהר השטפון. מאייר, שהוא גם כיום גבר זקוף ונאה ופעיל מאד בן תשעים בדיוק, זוכר איך "יצאתי לגשם התפשטתי לקפוץ למים מגשר רחוב הרצל ולשחות עד הגשר הבא". אותו רגע יצאו רבים מסרט שהוקרן בלב העיר וראו איש צעיר יפה וערום. הוא מספר לי הכל באותו קפה פינגוווין ששייך עד היום לאופנהיימרים, אבל כבר דור שלישי ורביעי. הם מאחרוני היקים שנשארו באשר היו. הוא אוכל שניצל ילדים עם צ'יפס וקטשופ ומדבר במבטא גרמני כבד שלא סר ממנו לרגע. "אני גם חושב וחולם בגרמנית ולא אספר לך על מה". "על נשים כמו תמיד", צוחק חברו הצעיר ממנו דן ציבולסקי, רואה חשבון בגמלאות שמציג עצמו כששת וכשליחו של רובינזון קרוזו שהוא אנדריאס מאייר שתמיד עימו רשימת משימות של הצלת שרידי העבר והזכרון. הזרם היה כה עז עד שהחברים שרצו לצד השיטפון, לא הספיקו לראות איך נחלץ מאייר מן הסחף ויצא בגשר הבא.
כעבור יום נהרגו שם שני גברים והזרם סחפם עד לבנון.

שדרות הגעתון

מאייר חי עד היום, בריא ושלם אך לא בנהריה. בגיל 74 נואש ממנה ועקר עם בית המלאכה שלו לזכוכית אמנותית לתפן, מקלט היקים של סטף. משם נהג לפגישה איתי בפינגווין. הוא היה כמעט מראשוני המקום שהוקם ב1935, כמוהו גם באטה דווידזון שבשנה הבאה ימלאו לה מאה "וכל השיניים שלה עוד אורגינל". שניהם פה מהתחלת המושבה החקלאית נהריה שבה כל אחד קנה חלקה וניסה להיות חקלאי. כשלא הצליחו עם האדמה הפכו היקים למלונאים קטנים או לתעשינים. נהריה היתה משך שנים רבות עירת נופש של מלכות יופי שחגגו פה, מקום של מועדונים ומוסיקה, פרדי דורה וירחי דבש וחדרים ופנסיונים. עיירת חוף עם כרכרות סוסים ועונג פשוט. "זה מקום שהתחיל בעשירים ונגמר בעניים", מסכם לי ציבולסקי את 76 השנים ומזכיר כי כל יקה שבא אז ב30' השקיע כסף במניה של המקום. קמו פה אמפריות ענק של יקים חרוצים מאד כמו ורטהיימר, שטראוס וזוגלובק ואחרות משגשגות, גם אם קטנות מהן. אך בשנות השמונים, כשהחלה העיר להתרושש, לאבד מפעלים ופרנסה וגם ותיקים, כי הילדים הלכו לבלי שוב, הגיעו חדשים מערים עניות בצפון ועולים, קנו דירות זולות ונמשכו גם להקלות המס של עירת ספר. הכל השתנה. נהריה היא עיר שחייה התהפכו.

"העיקר שצובעים את הכל בלבן 101". צוחק השולחן בפינגווין ובוכה, כי כל המוכר הולך ונעלם. ואכן מראה סטרילי ומוזר יש לנהריה בת החמישים אלף תושב, כהתגשמות חלומו של רס"ר משמעת. כל העיר מסוידת בלבן בוהק. כולה גדרות לבנות ועמודים לבנים וקירות לבנים ומעקות לבנים. הכל כמו ע"פ מפרט מדויק של רודן מוניציפלי שקובע איך ייצבע ואיך יראה כל דבר ושולח פקחיו לטפל ביד קשה בחריגים. נדמה כי הצבע הלבן מכסה את נהריה כטיפקס מוחק עבר, אפילו צריף ראשון של מיסדי המקום נאלץ להעקר לתפן בעלות של 200 אלף שח, כדי שלא יחרב תחת בית מגורים חדיש. לעקור מעיר את עברה, הריהו כמו לעקור את נשמתה. רק שכבות העבר והזכרון הופכות מצבור בתים לעיר. וערים שהרסו את בניניהן הישנים הפכו לשכונות שינה עגומות. פה, מן העבר, נותר היופי הנהריתי המובהק של עצי ענק מעל בתים צנועים, גינות וצמחיה שמכסה על משכנות האדם. קח מנהריה את זה, תעקור ברושים, תחריב צריפי עבר, תבנה בלוקים ווילות צפופות, תסייד הכל ותקבע גדרות ושלטי אזהרה וקיבלת עיירת פיתוח בשולי הארץ. ואכן כשאשוטט לי בערב ברחוב הראשי של נהריה שמלא בתי קפה נטולי כל חן של רשתות, פיצות וספגטים, ואעבור גם בשפת הים שבמרכזה דלתת בטון כחולה וריקה של הגעתון ופסולת מבקרים רבים, אזכר באותן ערי נופש רוסיות שצ'כוב מתאר את בלייתן והתוגה שהן נוסכות בלב התייר. נהריה נראית כמקום שנצבע זמנית בלבן כהמתנה למהות שטרם צצה, או שמא היא כבר כאן, בחצר הצדיק המקומי המשגשג ובבתי הכנסת שצצים כפטריות במה שנראה לותיקים כהתחרדותו של המקום שהחל כמושבה חקלאית יפה ע"פ מודל ספרדי.

צהריים- הלויה.

 שקט מאד בבית העלמין הישן הלכוד בין וילות ראוותניות לטיילת החדשה. רחש גלים הוא פס הקול של המנוחים. בתוך מצבה אחת הטמינו בני משפחתו של חוזה הארגנטיני, קפקף, משקפיים וספל קפה בתאי פרספקט שקוף שכרו בסלע. זכר לאיש. מעטים נטמנים פה כי השטח יקר מדי למתים, אבל קרוב לשעה הלוהטת שתיים, פורק אמבולנס אלונקה ועליה נפטרת ואחריה צצים כ15 גברים גרוזינים, בלי אף אשה. הנשים מחכות בסעודת בית הכנסת. בצל הסככה יושב לו רב חיכן בעניבה אדומה, הוא אברהם שם טוב, רב העדה הגרוזינית בנהריה. כרב עדה, הוא מספר לי מיד, אין לו שכר בשל החלטה מנהלית תמוהה. הוא גם "רב סטנדאפיסט", שעושה פה ושם חופות ומבדח חתן וכלה. ובכלל רוחו טובה עליו גם בעת הלויה. המנוחה אסתר חונדיאשווילי כבת שמונים נפטרה בבית אבות סיעודי, מעדכן אותי הרב שהיה בעברו נגד משמעות בפיקוד הנחל. אישה למודת סבל שרגליה נקטעו מחמת סכרת ובנה טמון פה כי מת צעיר. "חיי איוב היו לה בלי אף תלונה", הוא סופד למתה. ע"פ הרב עלו בשנות ה70 והגיעו לנהריה כאלף בתי אב גרוזינים. רובם גרו יחד בשכונת "רגום" שמשמעה ע"פ הרב החיכן: "ראשי תיבות של רומנים, גרוזינים ומרוקאים". מאז עזבו רבים מהם את העיר וחלקם משגשגים באנטוורפן הבלגית "ששם יש רחוב ענקי מדהים של תכשיטנים גרוזינים, רחוב שכולו זהב ונהרייניים לשעבר". 
"אשת חייל מי ימצא", שר הרב למנוחה תחת סככת ההספדים ואני שומע את אחד הקברנים מבקש ארבעה נושאי אלונקה חסונים כי המנוחה כבדה. "רחוק מפנינים מכרה". "אנו חיים בעולם של קומבינות ואינטרסים", הוא אומר לצאן מרעיתו הניצב מולו. "ולמה חז"ל מזכירים את הפנינים? אתם התכשיטנים יודעים כמה נשים אוהבות תכשיטים… אבל המנוחה אסתר, היתה צדקת תמימה והאמינה כי התכשיטים האמיתיים הם בעל, בית וילדים… היום קוראים לזה פרימיטיבית", ממשיך הרב והגברים מביטים בו כמחכים לדבר מה. "הלוואי והיו לנו עוד פרימיטיביות כאלה בזמן הזה שבו גבר שהולך למכולת ומביא שמנת במקום קוטג' יכול למצוא עצמו גרוש". עוד הוא סופד ונואם ושני אבלים משוחחים ביניהם בענין אחר. "פה זה לא בית קפה ולא הגעתון", נוזף בהם הרב ומזכיר כי אין צורך לבזבז על אבן יקרה "עשר אלף שקל". "מאה אלף", מעדכן הקהל. "המצבה הכי טובה היא לא שיש איטלקי שמתנפח ליד הים, אלא הילדים שחיים אחרי הנפטר". מסכם הרב שם טוב. כשתמים דבריו על המנוחה, נע המסע הקטן אל הבור. אחריהם גורר רגליו ומקלו, הלוך ובכה, האלמן שטוף הצער. ממלמל דבר מה שאיני מבין. ליד הבור, חותך הקברן בסכין את חולצתו הדלה, כמוסיף קרע לכאב שכבר נפל בחלקו.

לפנות ערב- הכנה לחתונה

אם הלידה והקבורה הם טקסי מציאות – פשוטים וצנועים ומלאי רגש עז של שמחה וכאב –  הרי שהחתונה, או נכון יותר ההכנה לחתונה, כפי שהיא נעשית כיום, היא טקס של פנטזיה גמורה. החתונה מביאה בעקבותיה את הלידה, אבל תפקידה להשכיח ליום אחד את זכר הצרות ואת אימת המוות. ביום החתונה בני הזוג הם בגדר גיבורים בני אלמוות של טלנובלה שאין לחיים נגיעה בה. לעולם לא תשוב האשה ללבוש שמלת חישוקים לבנה של מרי אנטואנט. לעולם לא יבלה שוב החתן שעות בחליפה נוצצת על גבי סלע בחוף מול צלם תזזיתי.
"בואי כלה" בוקע השיר מרמקול נסתר בסלון הכלות "בחירת ליבי" הממוקם ברחוב לוחמי הגיטאות ומסך קטיפה בגווני הדבש מתרומם חשמלית אט לאט, חושף בפני החתן עמיר הניצב דומם במשקפי שמש שחורים, את חישוק מספר חמש בתחתית שמלת התחרה העצומה של אהובתו אינה. לאט נחשפת במלואה הכלה הבוקעת כאפרוח מנוצה מביצת חדר השמלות. זו שמלת חמש קומות, מסבירה לי אווה שהיא מלוות הכלה מהבוקר ועד היציאה לחתונה. לפני כשבוע כבר באה לפה הכלה לעתיד ליום שלם של חזרות והחלטות. בחרה שמלת חמישה חישוקים וינטג' עיצוב אישי לחופה ושמלת קוים ישרים בלי חישוקים אבל עם 3 סוגי תחרות ושיבוץ ידני של אבנים נוצצות, להחלפה, כנהוג כיום, לקראת שלב הריקודים. יש השוכרות גם שלוש שמלות ומעצב שיער שמעצב מחדש שערן בעת החלפת כל שמלה. יש גם שמלת מחשוף עמוק בדמות מגן דויד. פטריוטי מאד.

 כשאניה היפה צצה בשלמותה, נע לקראתה חתנה עמיר בזהירות רבה והם מתנשקים אל מול הצלם. זו נשיקת סלון כלות והיא הנשיקה המתונה ביותר בעולם. כך מנשקים אדם אחרי ניתוח קשה, שלא להכאיב, או בסלון כדי לא לפגום באיפור ובהכנות של שש שעות. מפה ייצאו השניים לפנות ערב לסדרת צילומים נוכח השקיעה וישובו לתיקונים אחרי שהעולם האמיתי יפרע את שערם הסדור היטב או ימיס קלות את האיפור. לכן מנשק עכשו החתן קלות על השפתים התפוחות של אינה או מרפרף כמו ריס על צד פניה. שיחכה קצת עם תשוקתו. זהו יומה של הכלה העולה על גדותיה וחשה כי צר העולם מהכיל יותר מכלה אחת או אף אדם נוסף. איך הכרתם? לעמיר יש בית קפה בשם הבימה ואניה באה לשם עם חברה והכל השאר אהבה מיידית. שניהם יפים ומדויקים, בסלון הכלות של מורן קקון, כחתן וכלה היצוקים על פסגת עוגה ענקית. הוא שחום וחסון והיא בהירה כירח. הוא שרירי והיא עגולת פנים. ביום הזה, ביצאה אפויה כעוגה נהדרת מארון השמלות, מוכנה לקרב החופה, האוהבים הם כזוג שחקנים שנפגשו רק לצורך סצנה. האיפור, העיצוב, החישוקים וכל השאר, מפרידים ביניהם כגדר. כשהצלם רוי לוקח אותם בזהירות ברכב המקושט כבונבינירה אל השטח, אני שב העירה. פנסי הגעתון העגולים נדלקים, שלוש כרכרות לבנות מחכות לנופשים וסוסיהן נוחרים ובוטשים באספלט סמוך למקום בו קפץ אנדריאס מאייר ערום לשטפון. עתה זורם לו בתעלת הבטון המוקפת גדרות לבנות, נחלון שפכים נקיים בגובה הנעליים. אני משרך רגלי ברחוב השוקק חיים ואיני מוצא מקומי. מלון קרלטון בו אישן בלילה, מלא גימלאי ראשון לציון ועובדי מס. מרופט כמלון ישן בעיר שדה קטנה, הוא עוטף אותי כשתרדמת נהריה נופלת עלי מול מסך פלזמה עצום כמיטה עצמה.

 פורסם במוסף 24 שעות, ידיעות אחרונות, 13.7.2011

2 תגובות על “טיפקס על העבר. נהריה

  1. avivamishmari הגיב:

    ממש יכולתי לדמות את עמיר ואינה אל מול עיני. תודה על עושר תיאוריך ועל המפגש עם החד-פעמי שבאנשים.

  2. דוד קסלמן הגיב:

    מס' תיקונים:
    1. התמונה של בית החולים זיו כיום היא בעצם של בית החולים נהריה לפני השיפוץ.
    2.חוק הלבן כבר לא תקף ומותר לצבוע את הבתים בכל צבע.
    3. בעיר נכון לשנת 2011 60,000 תושבים.

    בכל הקשור לראש העיר, אני די מסכים הוא פוגע בעברה אך יחד עם זאת, כפי שגם אנדריאס מאייר מבין לאחר ששוחחתי איתו, נהריה לא יכולה להישאר רק בעבר ולא להתקדם, לכן גם הווילות והטיילת החדשה הם מובילים את נהריה קדימה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s