קסם העיר המכוערת

"אין אויר בעיר אבל יש נשימה".
(ג'אז/ טוני מוריסון.)  

בוקר – לידה
בשעה שלוש וחמישים לפנות בוקר באה לעולם תל אביבית חדשה ומשקלה שלושה קילו מאתים וחמישה גרם. היא בתן של מעצבת טכנולוגית וסופרת דעתנית. נעמי, אחותה בת השנתים וחצי, כבר למדה כי בתל אביב יש כל מיני סוגים של הורים: יש אבא ואמא או שני אבות, שתי אמהות או אב לבד ואם חד הורית ולה יש: אמא ואורנה. מיכל רינות ואורנה קזין, הכירו לפני כשש שנים במסעדה שהיא אתר התאהבות נשית צפוי כקלישאה. "ג'וז ולוז".
עתה בא שבוע 38 אל קיצו בבי"ח ליס. ממסדרון ארוך נפתחים חמישה עשר חדרים נוחים ולמי שרוצה יש גם בארבעת אלפים ש"ח "סוויטת לידה טבעית" שנראית כהכלאה בין מועדון סקס ביזארי לצימר בגליל עם ג'קוזי וחבל ללידה בתליה. מיכל יולדת בחדר רגיל, אך משלמת עבור דולה ומלונית צמודה אליה תעקור אחרי הלידה. מותרות תל- אביביים שמפרידים בין מי שתאכל פירה דל בחדר ובו ארבע יולדות לבין מי שתתפנק לבדה עם אוכל משופר וחדר תינוקות.

 בשעה הזאת, שרויה עדיין העיר בחושך אך הכל מהובהב רמזורים ופנסים ומלא חיים בעת שאחרוני המבלים כושלים למיטותיהם על פני ראשוני העמלים המגיעים על אופניהם ממשכנות הדחק של העובדים הזרים, נוהגים מערי השינה שסביב לכרך. רבים הנכנסים לעיר מאלו הגרים בה.
גם בבית היולדות, שמתחרה בו רק סורוקה המדברי, אין רגע שקט. למעלה מאחת עשרה אלף לידות בשנה בכרך הזה שיש בו יותר חיות בית מילדים: כ-67 אלף ילד עד גיל 14 לעומת כשבעים אלף כלבים וחתולי בית, לא כולל חתולי רחוב, חמוסים וקיפודים והמון עכברים מודאגים. זו עיר- חתולים. הם נמרי החצרות שלה, יצור קר רוח שיעדיף תמיד תנומה על פני צייד.

קרוב לשעה שלוש, כשגוברים הצירים וצץ זכר הלידה הקודמת שארכה כארבעים שעות, מזעיקות אורנה ומיכל את מלוות הלידה, ה"דולה", סיוון טמיר מביתה. היא אצה רצה ומתיצבת לצד המילדת. כדי לאפשר את הלידה. סיוון מאמינה "כי בלידה, כמו באורגזמה, זקוקה האשה לבועה של קשב ושקט, כחתולה שמחפשת מגירה חשוכה ללדת גוריה".
"צרחתי שעה רצוף עד שיעלי נולדה", אומרת מיכל בעת שהקטנה מונחת על חזה. היא אשה יפה ששערה מאפיר בשלווה. בעת הזו שבה מסתיים הכל ומיכל שוקעת בשינה עמוקה, מגיעים ראשוני המתרחצים לים.

זוהי עיר ים עם רצועת חול דק ורך שנגרף מדלתת הנילוס. באור ראשון מזנקים צעירים וזקנים אל הגלים. חורף וקיץ, סערה ושמש. ליד תחנת הצלה 11, זוכר עורך הדין מישל קיינס את הרגע שבו פסע לראשונה אל המים האלה. הוא פרקליט בלגי לזכויות יוצרים שטס בשנת 1998 מלונדון לפגישת עסקים בתל אביב. כשנחת מוקדם מדי, לקח מונית לטילת, הניח מזוודותיו על החול ורץ למים. לצידו שחתה לאטה אשה זקנה. כשהחלו לדבר, ספרה לו שהיא בת 93, שוחה כל בוקר והגיעה לעיר ממחנה ריכוז.
"רק אז", אומר לי קיינס, "קלטתי מהי ישראל: תערובת מרתקת של זכרון- זוועה ונחמה- מרפאת". בתוך שנה עלה עם אשתו הרוזנת ושלושת ילדיו ארצה, הקים משרד ומאז אינו פוסח על בוקר ים אחד. גבר חסון ויפה שנע בעיר על אופניו על אף הצלחתו, אדיש לכסף ומאושר במי המלח. "הים הוא במקום תפילה וכדור הרגעה". אחרים מעדיפים ציפראלקס. צריכת נוגדי דיכאון נפוצה בעיר פי ארבע מאשר בירושלים, שם הדכאון הוא בן בית. תל אביב מאמינה בכימיקלים.  כשקיינס שוחה לעבר האופק, הוא חש כי העיר היא אינסופית. כשהוא חותר חזרה אל קו הרקיע של גורדי שחקים, דקלים ובתים נמוכים, הוא חש כמי "שחוזר לעיר הכי חופשית בעולם". כעבור שעה  כבר מתעוררים התל אביבים אל הלם הכרך: צליל ניפוץ ושיפוץ אלפי דירות. קידוח ודרדור פסולת בשרוולי פלסטיק אל מכולה ברחוב.
בוקר טוב תל אביב.

צהרי יום – העיר האפורה
הבא אל העיר בדרך היבשה מרגיש אחרת מן השחיין קיינס. תייר צעיר שעל גבו תרמיל, שמגיע בצהרי יום אל התחנה המרכזית שתקרא לנצח "החדשה", נכנס בשערי לבירינט בטון לבנטיני מסואב. ביצאו לרחוב לוינסקי ימצא עצמו בסלאמס שחור תחת גשרי בטון ענקיים. מבולבל ימשיך הזר בין בסטות פח ומוכרי מקררים ישנים, נתון למתקפת צופרים וזוהמת אספלט. באלנבי, נדבק למרצפת, יחוש במשב רוח קל מן הים ועדיין ירגיש כמי שנפל אל עיירת שאנטי עלובה.

כל מה ששמע על תל אביב, יראה לו ככזב במקום שאין בו ולו רמז לעיר היהודית החושנית, רבת קסם של בתי קפה ומסעדות ותרבות ונערות יפיפיות שהובטחה לו. אותה הזיה של גרסיה מארקס לטיני מעורב בהרצל וינאי ובקשתות. במסעו אל האכסניה בבן יהודה, יראה הזר בנינים מצורעי חוטים וכתמים, טיח נושר, סורגים ומזגנים חלודים, בלוני גז עקודים זה לזה בשרשרת ומרפסות אטומות פלסטיק כעיני עיוור. חתול כחוש יתחכך בו ואחד משש מאות חסרי הבית יעתור לנדבתו.
הזר יניח חפציו בחדר, ישטף מזיעת הדרך ויצא לחפש את רחוב דיזנגוף עליו שמע מאביו שהתנדב לקיבוץ לפני 40 שנים, אבל בהגיעו לכיכר בטון איומה שבליבה עוגת ברזל מתיזת מים, יסוב לאחור ויברח למקלט חדרו. רק בערב יתקשר לבחור שפגש בגואה והבטיח לו עיר תענוגית. אל תזוז. יאמר לו החבר, אני אקח אותך. הם יורדים לאורך שדרת בן גוריון היפה עד מצבת רבין שהוקפה מאז האסון בתי קפה, כקני סוף סביב מקור מים, משם עולים בשדרות חן, חוצים את גן יעקב ועצי השקמה, כיכר האבן הצחורה של הבימה, שדרות רוטשילד של מאהלי המחאה ומגדלי הטיקונים ואלף רוכבי אופניים חשמליות.

בבית מספר 12 של השדרה הם נכנסים לבר שמוסיקה חזקה בוקעת ממנו ורואים רוקיסט צעיר ששערו בוער. אלישע בנאי, בנו של יובל בנאי, נכדו של יוסי בנאי, דור שלישי של מוסיקה תל אביבית, שר שם שם עם ארבעים השודדים שלו שיר על אהובה בברצלונה. אחר כך הם חוצים את שכונת נווה צדק הישנה והיפה עד לתחנת הרכבת העתיקה של יפו. רק בראשית החושך הזה, מתגלה לעיני הזר שמץ מאותה ממלכת פלאים שזוכה מידי שנה לתואר אחת מעשר הערים הקוליות בעולם, ניו יורק של המזה"ת  או ברלין האסיאתית.
רק המבט השני חושף בעיר את מה שהסופר הגרמני הגדול גינתר גראס כינה בבואו לכרך היהודי הזה: "קסם הערים המכוערות". כמכוערות אחרות, גם תל אביב משתדלת יותר. זו עיר קלופת טיח שנטועה, הודות לתכנונה כעיר גנים, בתוך גן פרא נטוש של חצרות הבתים הישנים. פארק ענק החי מחסדי מי מזגנים וצנרת בקועה ומציל את העיר מכיעור אספלטי שורט רשתית. ללא תפארת כנסיות, כיכרות וארכיטקטורה, כמעט כל היפה בה הוא פרטי: פנים בתי קפה, גלריות וחדרי ברים, גינת בית ומיבנה ישן ששרד, עץ שנשכח. ומעל לכל: הים שאין להרסו.

זהו כרך תזזיתי, אפור בלוי, עם שם מופרך של עיר לבנה וראש עיר קפדן, שכמו עקרת בית מסורה מסדר כל בוקר את מה שילדיו הפרועים יחריבו עד הערב. כרך קטן שאוכלוסיתו נעה סביב הארבע מאות אלף תושב כבר כחמישים שנה. נצור ערי פריפריה צפופות ושפת ים, ובו 16,283 בתי עסק מהם 2,983 בתי קפה, פאבים ומסעדות וחומוסידות שאורך חיי רבים מהם קצר כחיי פרפר. רובם נסגרים בשנתיים הראשונות לקיומם מטעמי אי כשרון, צפיפות או תבוסה במסע היסורים של הרישוי העירוני החמדני.
תל אביבים, זרים ומשקיעים, סטודנטים וצרפתי- קיץ מתגוררים ב- 190,097 דירות העיר. מכוך בן שמונה מ"ר שבו ראיתי פעם ארבעה עובדים זרים מקוצ'ין ועד לסוויטת ענק שמוקמת עבור אוליגרך קייבי על  פני 2200 מ"ר במגדל מאייר בפינת שדרת המחאה רוטשילד ואלנבי העלוב. שם חולף התייר ההמום מכיעור מבלי להעלות על הדעת כי אוצר של 60 מיליון דולר תלוי מעל צחנת הרחוב.

היסטוריון האדריכלות צבי אפרת מתאר את תל אביב כ"עיר קטנה, פרברית למראה, עם אנרגיה של כרך גדול ותרבות אזרחית שמאפשרת בה מה שאי אפשר בשום עיר אחרת. שכבר בראשית הציונות, נלחם בה בן גוריון כבסמל הניוון והבורגנות. אבל הקרב הוכרע: תל אביב ניצחה בגדול". לכן בה פרצה המחאה החברתית העזה מכל מה שהכרנו, זעקת הנבזזים למרגלות מגדלי ההון.
בערב, בעת שיצא לבלות עם חברו באחד ממאות הברים של העיר, יגלה הזר את קיסמו של הכרך שגם ילדי מתנחלים שגדלו על תיעוב לעיר החטאים הליברלית, נאחזים בו שעות אחרי סיום הפגנתם, נמשכים למתיקות האסורה והמרתקת. אותו אוסף אקלקטי, חי, נושם, גונח, נוחר ומצפצף, יונק ומניק של ברים וחנויות ופתחי בתים וגינות קטנות, קפה נהדר והאוכל הכי טוב במזה"ת. כי מהו כרך אם לא מקום שמפתיע אותך בכל רגע, זר-מוכר, שכל אדם יכול לאבד או למצוא בו את מקומו. כל מי שנחנק במקום קטן, נרדף, מושמץ. הומו וזר, חלש וכשרוני, יצירתי וחריג, מוצא בו דומים לו, מגלה עיר מקלט שהיא סך הגרים בה, כל אותם ילדי עיירות מדבריות חכמים, מלצרים -אמנים, קולנוענים וכותבים, מאיירים וזמרות. הם רוח תל אביב וחלומו של הרצל. לא הבנקים.

צהרים מאוחרים – חתונה  וגט
לבנין הקטן, דמוי הוילה, בשדרות דוד המלך, יש שני שערים. האחד פתוח לרווחה והאחר מאובטח מאד. האחד לרבנות בה נישאים והאחר לבית הדין הרבני בו מתגרשים. באחד נכנסים ובאחר יוצאים. ובתל אביב, ע"פ האגדה, רבים היוצאים מבכל מקום אחר. "אולי כי זה בית הדין הרבני הכי גדול בעולם", מבהירה לי המזכירה. "כל גוש דן בא לפה". צד הנישואים דומם כמעט ובמתגרשים רבה המהומה ושומרים חמושים מפטרלים בדריכות.
"זו עיר עם דמוגרפיה זמנית", אומרת עו"ד אירית רוזנבלום שמנהלת ארגון מתחרה- רבנות בשם "משפחה חדשה", דרכו עוברים כל שנה אלפים. "בתל אביב יש המון צעירים אחרי צבא. באים, חיים, לומדים, ממלצרים ואחר כך: בור דמוגרפי. הם מתחתנים ויולדים ועוברים לערי השינה ושבים רק אחרי גיל 50, כשילדיהם גדלו". גילאי התושבים בעיר קבועים. האנשים מתחלפים.

הקהל של "משפחה חדשה" התל אביבית הוא בשלהי שנות העשרים שלו ועד גיל 35, אך גם בני 85. חילונים, ליברלים, נטולי אמון במוסדות. 15 אחוז של גאים גאות שהם כבר "מיין סטרים" בעיר. לפעמים נישאים במשרדה של רוזנבלום שחלונו פונה לשדרות רוטשילד, מקבלים כרטיס פלסטיק שנקרא "תעודת זוגיות" שתקף לכל, "רק חמישה אחוז חוזרים להתגרש וגורסים את הכרטיס. בזוגיות התל אביבית יש יותר הסכמי ממון והיא יותר מפוכחת לגבי הישרדות הקשר".
פרקליטת הזוגיות החדשה ואחרים כמוה אינם שותפים לאגדה בדבר פריצות העיר. להיפך. נשים רבות מעידות כי בהגירתן מ"עיר הקודש" ההררית אייל "כרך החטאים" שעל החוף, פחת דרמטית מספר ההטרדות המיניות שעברו ברשות הרבים, נגיעות והצמדויות וגידופים. אולי כי ירושלים בנויה מעדות מדוכאות מינית, חרדים ומוסלמים ואילו תל אביב מגינה על נשיה בעצם פתיחותה. נוח לאשה בתל אביב יותר מבכל מקום בארץ. "כל מי שיש לו מספיק אומץ ועוז רוח להחלץ ממחנק, בא לעיר הזאת, וכך היא זוכה, כמין בונוס על נאורותה, בטובים שבטובים". אומרת רוזנבלום.

באולם המתנה אחד של בית הדין הרבני, מחכה לגירושיו אסיר אזוק ומרצה השקפת עולמו באזני השוטר: "אם אחליט להתגרש – ירד מלאך משמים, לא יעזור". אשה אחת אומרת לגבר: "בחיים לא היתה לי עוזרת". אני מגיש את פסק הדין של שופטת בית משפט לעניני משפחה טליה פרדו לפקיד ומקבל זימון לסוף דצמבר להרכב ו' באולם 304. "בלבוש צנוע והולם".
בצד האחר של הבנין הזה נישאתי לפני כ- 22 שנים. האשה שאהבתי ואיתה חייתי וילדתי שני ילדים בתל אביב, תגיע לפה ויחד נצטרף לסטיסטיקת הגירושין של הכרך שבו פרידה אינה סטיגמה, אלא זכות המוענקת למעיזים לסיים נישואין שלא עלו יפה.

ערב – הלויה
לפנות ערב נעול השער ויש לטפס על החומה כדי לבוא אל בית העלמין בן ה109 השנים ברחוב טרומפלדור. זהו גן אבן וחבצלות, מבוגר מהעיר בשבע שנים המכיל כחמשת אלפים קברים. מקבר חלל החולירע של 1902, ועד סמי עופר ואפריים קישון, נחום גוטמן ושושנה דמארי, שינקין ונורדאו וחיים ברנר. פנתיאון האומה. טרם חושך, קרבו הים ורוחו המלוחה מפוררת את המצבות כמו את כל בתי העיר. כל תל אביב בנויה מחומרים רשלניים של קבלנים שאצה להם הדרך. טרם סיימו להקים גורד שחקים וכבר נשבר השייש בתחתיתו. ראו למשל את מגדל נצבא שמזרקתו יבשה ולוחותיו מנופצים. אין תפארת בעיר הזאת.

טרומפלדור הוא בית קברות צפוף שערך חלקה בו כדירונת בברלין. בין הטמונים, ה"גלמוד" הוא המנוח הכי נפוץ. עשרות קברים כאלה פזורים פה. כמה יפה המילה הזאת, טעונת עצב ובדידות. זה חסר הבית, הזר, החלוץ שטרם נטע שורש. מרגע הקמתה של העיר העברית הזו נמשכו אליה גלמודים וניצולים שחיו בה לבדם בדירות חדר, מרתפים, חדרי הסקה וגג. ברגע זה יושב מולי גלמוד בבית הקפה שלי. קורא עיתון, לוגם קפוצינו, לבדו אך מוקף חיים. זו ברכת העיר.
על קברי הגלמודים פלטת בטון ועליה: "פ.נ. גלמוד". משך השנים קרסו מצבות הפאר עליהן נחרט פעם: "לעולם לא נשכח". או "שלום לך אב יקר/ בקבר, האם לך קר?" או "פעוטתנו הנחמדת צפרירה". מתי חולירע ופרעות, עשירים ואלמונים שרק חבצלת החוף מתעקשת לפרוח על קברם.

מעבר לחומה, מטר מהקברים, הכל צפוף דירות קרקע ושמשיות. חיי העיר נמשכים בעת שהשמש מתאבדת כהרגלה בקפיצה לים ואלף בתי קפה תל אביביים נדלקים. אני יושב ומקליד על גבי דלפק בית הקפה השכונתי שלי, אותו חדר נוסף של ביתי, שפתוח 24 שעות ביממה: קפה "תחתית" שמנוהל עי בוגרי דובדבן, מגלן וגולני. אלף לקוחות ביום, שמונה מלצריות יפות ונחפזות במשמרת של שמונה שעות, 400  ש"ח טיפים. שמונה ק"ג פולי קפה וכ- 70 ליטר של חלב ליממה, כתנובת פרה טובה. העיר אוכלת, זוללת, שותה ומפרישה, מקישה ומקלידה אינספור כתבות ודיווחים וציוצי טוויטר נרקיסיסטים וסטטוסים חברתיים מודאגים בפייסבוק.

אני מחובר לחשמל ולאינטרנט הקפה, יושב לבדי מוקף רבים, אני מוכר ואני אלמוני, אני משוחח עם שכני ואני שותק. אני מאזין לחיי אחרים ומספר לזר על חיי. בהרימי ראשי מן הלפ טופ – משתנה מראה העולם. מבלי שתנוע מכסאך, בכל שעה אתה בכרך הזה במקום אחר. זו רכבת השדים של העונג התל אביבי. העיר מלאה המצאות וקומבינות, מכות כסף טובות והתרסקויות.

כשיורד החושך, נולדת בו עיר סינדרלית שאין שניה לה במזה"ת. מוסיקה ותשוקה, אוכל, אמנות ואלכוהול, אושר השיחה וההתאהבות האיטית או סקס השירותים המהיר. לצד חורבת קולנוע אלנבי בודק שומר את הנכנסים ל"מינזר". בבר הזה נורה למוות העברין גד פלום שץ זמן מה אחרי שנפתח המקום לפני 18 שנים. מאז זרם דרכו יותר אלכוהול מאשר מים בירקון. עשרים וארבע שעות ביממה, 364 ימים בשנה. לליאור הר גיל שהצטרף כשותף לפני 13 שנים יש גרעין קשה של מאה ועשרים שותים, שורת מלצריות מקועקעות, אוירה של בר ישן, וטיפוסים כמו "דירטי פול" האנגלי ששותה עד שנופל.
מדרכה חדשה מכסה את המקום שבו פעורה היתה בעבר כניסת המעבר התת קרקעי של השוק. עולם שוקק חיים היה שם, מעבר אפל וגרפיטי, נגני רחוב וריח שתן, עד שהעיריה החליטה לסתום. הר גיל זוכר איך לאור זרקורים עמלו פועלי העיריה כל הלילה לחסום את הפתחים ליד "מינזר". "וכשדחפו את החול, זרקתי בקבוק בירה כג'סטה למנהרה שהיתה ופתאם יצאו משם שני שיכורים, שניה לפני שנקברו חיים". הוא מרים כוסית וודקה לזכר המתים ולזכר החיים, לחיי תל אביב היומית ותל אביב הלילית, לחיי החלומות הגדולים והשאיפות הקטנות, בכרך היחיד שבו הכל אפשרי.

פורסם ב-23.11.2011 במסגרת סדרת כתבות על ערים בישראל, מוסף 24 שעות, ידיעות אחרונות