מגידו, עיר שהייתה

"שמי הוא אוזימנדיאס, מלך המלכים, ראו מפעלותי והיוואשו, אדירים". מאום לא נותר מלבד זאת. כי ממול, סביב תל- חורבנם של אותם השברים, משתרעת חלקת החולות עד בלי גבול". (אוזימנדיאס, מאת פרסי  ביש שלי)    

בוקר- לידה
זו שעת בוקר מוקדמת והתושב עוג עומד על גבי הסוללה ומביט אל השדות המעובדים ואל המרחבים של העמק, מעל היער, מעל הביצה, עד קו הגבעות שבאופק. הוא איש העיר התחתונה של מגידו שנחה על סוללה בגובה של כעשרה מטר. סביבו מתעוררת העיר. רועה גולש עם עדר עיזים אל העשב. האויר נקי מפליטת גזים ומכל זוהמת העולם התעשייתי שטרם נולד, אבל מעופש בתוך העיר. ריח שהאף כבר התרגל אליו: שפכים, שאריות בשר מרקיב, גללי אדם וחיה, ריח אש ובעלי החיים הבוקעים כעת ממכלאותיהם. הילדים מתעוררים.
הבתים דבוקים זה לזה ככוורת בוץ חומה וצפופה. חלקם צמודים לסוללה. בעיר העליונה סובבים הבתים את המקדש והארמון הקטן. בבית אחד, נאנקת אשה הרה על רצפת חדר. אקיזי נוטה ללדת בין בעלי החיים והילדים ואמה עומדת לידה לסייע. הן ספרו שבוע ארבעים ויודעות כי הצירים אכן הגיעו בזמן הנכון והטוב.   

3500 שנים בערך אחרי הרגע הזה, אני עומד באותו מקום עם הארכיאולוג החברתי יובל גדות שחפר פה ארבע עונות עם הארכיאולוגים פינקלשטיין ואוסישקין. הוא גבר גבה קומה בן 43 שמקצועו לשחזר חיים. לבנות את מה שארע בימי האיש עוג והאשה אקיזי, ילדיהם ובני העיר, מפרטים קטנים שנמצאו. מגידו היא הטרויה של הארכיאולוגיה המזרח תיכונית, תל עפר עצום שנחפר מזה 106 שנים, מאז בא לפה הגרמני שומאכר ואחריו אנשי שיקגו ואחריהם גם יגאל ידין ואחרים. אך מגידו טרם נחשפה במלואה.

במושגים של ימינו זהו שטח קטן: כמאה דונם כולל הכל. ארמון ומקדש ושער ודרכים, במת הקרבנות העגולה, סוללות העפר ועיר תחתונה ועיר עליונה ועיר המתים. בשטח הזה התגוררו בתקופת הברונזה הידועה גם ככנענית, בימי האבות התנ"כיים, כאלפיים איש. העיר היתה אז ענין חדש. לא נוודות או כפר, אלא הצטברות עודפי מזון ואנשים ועילית שחיה מעמל הזולת, סביב מקדש וארמון. בני אדם תחת שליטתו של מלך מקומי או נסיך, כהנים וגובי מיסים ולפעמים גם תחת שלטון זר. במיקרה הזה שלטון מצרי על כנען.
בשנת 2011 העיר היא תילי אבנים, תעלות, חלקי קירות ופתחים, חפירות וחדרים מסומנים בשקים. היא ניסיון של בני אדם מודרניים להבין מה היה פה מתוך רסיסים ושברי כדים, מתכות, מטמוני תכשיטים ואבנים, אוצר של לוחיות שנהב, עצמות אדם ובעלי חיים וסימני חורבן, מצור ושריפה. 25 שכבות זו על גבי זו. עיר על גבי עיר וכולן מגידו. וכולן היו מלאות חיים שוקקים, כל אחת בשעתה. עד החורבן הסופי. 

תל מגידו

בשמונה בבוקר, בעת שפרות צובאות על גדרות האתר היפה, אני ניצב עם החוקר גדות על התל העתיק שמוקף כיום בקיבוץ, בית כלא, צומת עמוסה ותחנות דלק. הוא מראה לי בית שחפר ובו מצא סימנים לשריפה פתאומית שהחריבה אותו. הם מצאו חמישה שלדים של ילדים ובוגרים וסימנים למה שהיה ברגע האסון. 
הבית המגידואי בו כורעת האשה אקיזי ללדת, אלף וחמש מאות שנים טרם לידת ישו בתנאים דומים, עשוי לבני בוץ על מסד אבן. יש לבית חצר פנימית קטנה לאור ולאיורור וכניסת הבית מהרחוב מופרדת מהחצר כדי להגן על הנשים מזרים. יש בתים של 70 מ"ר ויש כפולים. לפי העושר. בכל בית כשמונה בני אדם. משפחה מורחבת. המבוגרים כבני ארבעים. הבתים חמים מאד בקיץ. על הרצפה שברי עצמות, שרידי אוכל. לפעמים חומקים שם עכבר או חולדה. ילדים מסתובבים. תינוקות עקודים בבדים לבל יזיקו לעצמם. ילד בן שנתים קשור למוט כדי שלא יעלם. זבובים וחרקים.  

 כשהתינוק מתקשה לצאת מזעיקה אמה של איקיזי שכנה שנחשבת בקיאה וזו מביאה שרפרף ללידה. לפעמים משתמשים באבני לידה לסייע בכריעה. גם כשהיא מתפתלת בכאביה זוכרת אקיזי כי תחת רצפת החדר טמון בכד חרס תינוק שלה שמת מהתייבשות. "לפעמים", אומרת לי הארכיאולוגית רונה אבישר שהדוקטורט שלה עסק בילדות בעת ההיא, "נשאר לאם רק ילד אחד מעשרה". רבים גוועו ונטמנו תחת הרצפה כדי להגן עליהם כבני בית וכדי שהם יגנו על הבית. אקיזי מתפללת שהגנת המתים תעמוד לוולד החדש. בידה היא אוחזת  פסלון חרס של הגמד בס השומר על היולדות. בציורים מהעת ההיא מתואר התינוק כסירה קטנה המפליגה בים אפל ואין יודעים מהו מטענה, בן או בת, והאם תגיע לחוף מבטחים. היא ממעטת לצעוק. שונאי רעש הם האלים וידם קשה.
בדירתה – משרדה באשקלון מדברת איתי הארכיאולוגית אבישר ובו בזמן אוחזת בתינוקה אופק בן ה4 חודשים. "מרגע היוולדו היה גם הילד בכנען העתיקה צמוד לאם". היא מראה לי ציורים בהם קשור הילד במתקן בד על חזה האם. בשדה. בבית. בחצר. "נשים תמיד יכלו לעשות כמה דברים בו בזמן". בגיל ארבע כבר עבדו הילדים בבית. היו להם גם משחקים, מעצמות, מחרס וכלים ללימוד מלאכות.
בשעת בוקר מאוחרת יולדת אקיזי, וכשאמה והשכנה חותכות את חבל הטבור בסכין ורוחצות את התינוק, היא רואה כי זהו בן זכר, שלם ויפה.   

צהריים- העיר
יש כיכר מרוצפת קטנה בסוף הדרך המטפסת אל שער העיר. השער עשוי אבן בהירה ושחורה ולו ארבעה חדרונים, אבל אין הוא מוקף חומה. הוא שער של סטטוס. זנב טווס של השליט. רחב דיו לכרכרות צבא ולעגלות משא. עוג נעצר ואינו מתקדם לשטח המקדש, הארמון וחצרו והמחסנים. הוא נשאר ברחבה המרוצפת, המשופעת, של השער. הוא נולד בעיר הזאת לפני כעשרים שנים. אביו שבא מן הכפרים לעיר, מזכיר תמיד את המרחבים ומתגעגע. לעוג טוב בעיר. הוא חש מוגן מה"הם" שמסתובבים במרחבים הפתוחים ונראים מסוכנים. הוא גר עם אביו החולה, אימו ואשתו לה נישא כשהיו כמעט ילדים, ושני ילדיו, במבנה שבו שני חדרים וחצר.
עוג חש בטוח בתוך הסוללות והחלקלקות, רגיל לצפיפות שמעציבה את אביו. רגיל לריח ולחום שבוקע מן האבנים. הוא חש כי הלחם הטרי שאשתו אופה והבירה שהם מכינים משעורה, הם ברכת חיי הקבע של העיר והאלים. הוא אינו חפץ במזון הדרכים העבש ובטעם מי נאד העור של הנודדים. יש לעיר שני מעינות שופעים, אדמה פוריה ושתי דרכים ראשיות עליהן היא נחה.     

הכיכר מלאה אדם והוא מחכה לכרוז מן הארמון. לפעמים הוא צופה במשפט שעורך אחד הזקנים בין שני תושבים ניצים. לפעמים הוא מחליף עז במצרך אחר: דבש מכוורת פרא, תמרים מתוקים, תאנים, חרובים, קנקן יין לחג המתים, סיר חרס לבישול. זה מקום שהוא אוהב לעמוד בו.    
לו יכול היה לעוף כציפור, היה עוג רואה כי העיר שלו אינה כל העולם אלא רק חלק מכוורת גדולה, כמו שמתאר יובל גדות את כנען ההיא. המון ערי ממלכה קטנות כאלה שכל אחת מהן מוקפת כפרים שמספקים לה מזון. בכל אחת מהן מקדש וארמון השליט וסוללות עפר ולבנים שמתחרות זו בזו בגודלן, כסמל לכוח, כמו גורדי שחקים של התקופה שלנו. סממן של ראוותנות. כנען של הברונזה התיכונה והמאוחרת טרם הכיבוש של בני ישראל, היא כוורת ממלכות זעירות קיקיוניות, כל אחת ושליטה ואליליה וכוהניה, מחסניה ובתיה.

במבט לאחור יכול הארכיאולוג גדות להגיד כיום שעוג איש מגידו ואקיזי ושכניהם חיו בזמן שהיה  בו-זמנית משגשג ודועך. שהערים הכנעניות הפגינו עושר כדי להראות חזקות בעת שבה כבר גוועו משך זמן רב, עקב  ביזה, מיסוי כבד, "מעמד הביניים" שלהן נחנק כי גם השליט המקומי לחץ וגם השליט המצרי המרוחק ניצל. אבל החיים נמשכים. מן העיר נראה העולם צר וברור ואם אתה לא נודד כסוחר אינך מכיר מקום אחר.
יובל גדות מאמין כי תושב מגידו חי בשעתו בחרדה.

– אולי זו החרדה שלך כתושב גוש- דן 2011 שמושלכת על העבר?

"אולי.  כל דור משליך את העולם שלו על העבר ומזה אנו כארכיאולוגים מנסים להחלץ. אבל נדמה לי שהיו אז חרדות עזות: מהשליט, מהאלים הנוקמים, מתמותה עצומה. רבים כל כך מתו פשוט משילשול".   

עוג שומע פעיה, צעקה, שיחה שקטה של שתי נשים מחצר סמוכה. הצליל הזה של הכנת כלי צור. עיסוק נשים. כזה שניתן לבצעו תוך כדי משימות הבית: בישול, גידול ילדים, הכנת כלים מעצם. מאבן. ילדה יושבת בחצר לצד אימה ומחקה אותה. כל תנועה שלה עם שתי האבנים. לצד כל בעל מקצוע יושב נערון וחוזר על תנועותיו. בכיכר, טרם לכתו, הוא מנסה להחליף כד קטניות בזר של דגים מיובשים במלח, אך משהו פוגע בו והוא נופל ונחבט כשעגלת חמורים עוברת, נדחקת בשער שנפתח ונבלעת בחצר. לרגע, בקומו, הוא מציץ בחצר הארמון. הוא רואה שומרים, פסלים צבעוניים. אבנים ענקיות. חבר נפח ספר לו פעם על פאר הארמון: כסאות משובצים שנהב- היפופוטמים, לוחיות זהב, מיטות גבוהות. שמועות כאלה.
זהו עולם איטי, אומר לי החוקר גדות. הכל בעל פה, ברגל, או הכי מהר: על סוס. ידיעה למשל על אי שקט בנסיכות נעה למצרים משך שבועות. אז צריך שם לארגן יחידת צבא. אחר כך הצבא צועד משך כעשרה ימים מזורזים ומגיע לדכא. כל מידע חוצה מרחקים עצומים של הליכה. רק לשליט יש כרכרות של שני סוסים.

מגידו במכתבי אל-עמארנה. נסיך מגידו ברידיה כותב למלך מצרים מכתב בנושא הקציר

אחר צהרים – הלויה
בשובו לבית אחר הצהריים מגלה עוג כי אביו החולה השיב נפשו לאלים והוא שופך מים על ידי המת היקר ומטהרו. הם עוטפים אותו במיטב בגדיו. גלימת בד שפרופה על כתפו בסיכה, מנעלי העור שלו, ואוספים מן הבית חפצים וכלי עבודה שלו, סכין. קנקן יין, שרפרף. כל מה שצריך לחיים שם שהם המשך החיים פה. הם נפרדים מן הבית שהקים, מרצפת האדמה הכבושה, מהחצר מרוצפת האבנים, מהפתח לחדר מלא כדי תבואה ושמן ודבלים ותמרים.  סולם שמטפס לקומה שניה. עמודי העץ של התקרה.

 הם מניחים את המת על מחצלתו ומרימים אותו על מיטת עץ שטוחה ונושאים אותו בדרך היורדת אל עיר המתים למרגלות העיר. יש שכנים שחפרו תחת ביתם פיר, חדר קבורה והמתים נשארים איתם כמין מרתף. למשפחה של עוג יש מערה. הם מצרפים גדי מהעדר, קנקן בירה עם קשי חרס לשתיה, תמרים ותאנים וקטניות וצלמיות אליליהם והולכים בשיירה עם הילדים שנושאים גם הם את חפצי המת ודואגים כי הגדי הפועה לאימו, לא יברח. על הדרך הראשית עוברת מולם שיירת חמורים בדרכה דרומה. הדרך היא פרנסת העיר אך גם סכנה.  
במערה כבר ניצב שולחן של שלוש רגליים. על בליטת סלע נח שלד אחיו של האב שנהרג שנים קודם לכן בעת שנתקל בחזירת פרא. לצורך משתה המתים, מטיל עוג את הגדי על הרצפה ושוחטו מול עיניהן הפעורות של הילדים. הם שרים דבר מה שנשמע כזמר מונוטוני ומניחים נרות שמן זית בגומחה למראשות המת. האור מרצד על פני המערה בעת שאשת עוג שהביאה זרדים, מציתה אש. אין בעולם הזה עדיין תפוחי אדמה ואין אורז, אין עגבניות ואין תפוזים, כל אלה יגיעו באלפים הבאים. בכד שנושא הגבר משקשקת הבירה. המת נח ביניהם כממתין למנתו.

כעבור דורות רבים, אני יושב בחדר גדוש החרסים של עירית ציפר, חוקרת ואוצרת באגף הקרמיקה של מוזיאון ארץ ישראל על תל קסילה. לפני כעשרים שנים אצרה תערוכה בשם "והכנעני אז בארץ" ובה תיעדה חפצי יום יום בתקופת הברונזה התיכונה, 2000 עד 1550 לפני הספירה. ימי עוג וחבריו. "שרידי התרבות החומרית המוצגים פה," כתב אז מנהל המוזיאון רחבעם זאבי, "באים מן המציאות שנתקבל בה אברהם אבינו בבואו לארץ".  ציפר הציגה אז ריהוט ותיכשוט, חותמות וכלי פולחן. "החמור", נכתב שם, "היה אחד מסימני העושר". זה החמורון שמלווה את העוגים אל המערה. הם דנים אם להקריבו לצד האב או להשאירו חי עימם, לשרתם. בסופו של יום ישוב עימם החמור חי במעלה המתון אל הבית.

ערב- חתונה
טרם סוף היום מגיעים גבר ובנו הנערון אל הבית של הילדה המיועדת לו בעיר העליונה. הנער בן שמונה עשרה וגבוה מאביו והילדה בת 12 ונמוכה מאד. כששני האורחים באים, נסתרת הילדה מעיניהם בחצר הפנימית של הנשים אליה לא יכנסו זרים. אמה מוסרת לה סיר כדי שתניח אותו על התנור ותשגיח עליו בזמן שהיא ממתינה להקרא לתוך החדר. יש בחדר קנקן חרס מלא ולו מקור כשל ציפור גדולה שפתחו עשוי מסננת מחוררת ועליה בד ושני הגברים יונקים ממנו בירה שנוספו לה גרעיני רימונים לטעם. זה משקה משביע ומשמח שניתן גם לחיילים ועמלים כחלק מתפריט יומם ושכרם והשיחה זורמת בעת ששני הגברים מסכמים את פרטי החלק החשוב בהקמת הקשר: מוהר הכלה. אבי הילדה מציע 30 בני הצאן מעדרו, שבעה כדי תבואה ושמן זית. לוחית שנהב וגוש מתכת. הם מכלים יחד מאכל שעשוי מקמח וחמאה ומין סירופ פירות מתוק. 

שם הנער לאבאיו והמיועדת לו היא הילדה מיקילו. אבי החתן רוצה גם חמורון ושני סירים. הם רושמים הכל במקל על הרצפה העשויה עפר ואפר. מתווכחים חרש בעת שהנער ממתין. סוגרים גם לגבי הזמן הטוב למשתה הכלולות ופרטי המנחה לאלים. בשעה שבה דועך האור בחדר ומוצתים נרות שמן והערב יורד על העיר, מוקמת משפחה חדשה שתגור בבוא שעתה בחדרון בקומה השניה של בית אבי הנער.
כשהאב ובנו גולשים לביתם, כבר נאספו החיות מן המרעה והעיר מתכנסת לתוך הסוללות. זה הזמן שבו אוזלים האור, החום והבטחון מן העולם הכנעני ונופלות חשיכה ואימה וכולם נחפזים חצרות ולמצעי המחצלות בחדרים ועל הגגות. דממה נופלת על העיר והמרחבים הרחוקים מתמלאים קולות תנים וחיות בר, כל מה שחי בביצות ובאבק בעולם העצום שמחוץ לגבול העיר הבטוחה. בחלומו של עוג צץ אביו המת הולך לאט ומקונן על חמורו שאבד. הוא ניעור מבועת ומחליט כי למחרת ישוב למערה ויביא ביצת יען גדולה לפייס את רוחו חסרת המנוח של האב המת.

פורסם במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות", במסגרת סדרת כתבות על ערים בישראל

 

תגובה אחת על “מגידו, עיר שהייתה

  1. איתן לוביץ הגיב:

    אני מחפש קשר עם יגאל סרנה ביחס לכתבה שפרסם כבר בשנת 2006.
    האם אוכל לקבל את הקואורדינאטות שלו: טלפון, או מייל.
    תודה מראש
    איתן לוביץ
    eitan@darstyle.com
    054-4668827

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s