עפולה. לידה, מות וחתונה.

 

"חשבתי שיש הרבה מאד מקומות בעולם השייכים כך לאדם, הזורמים בדמו ואף אחד מלבדו לא יודע עליהם". (השטן על הגבעות. מאת צ'זארה פאבזה)

 בוקר לידה

 הנה הרך הנולד, ישראלי בן שעה בחדר לידה מספר 2 של בית חולים בן תשעים שנים. בחדרון הסמוך  צורחת יולדת בציריה: "תצא כבר, תצא כבר, די. אני לא יכולה יותר". אמה מהסה אותה והיא צועקת על אמה: מה את יודעת"? מה יודעת אמא. "יסורי הלידה הם הכאב הכי נורא", אומרת לי המילדת, "שנשכח הכי מהר". חכמת הטבע.

המילדת מניחה את הרך הנולד בזרועות אימו, נערה שחומה ויפה כבת איים, אורטל קסבי. השכנה מחדר 1 צורחת ממעמקי כאביה ואורטל בחדרה מחיכת בנחת אחרי לידה כה קלה עד שהיא עצמה נדהמה. סביבה נחה מחלקת היולדות של בי"ח העמק. עפולה.

אין כמו חדרי לידה. צנועים ופשוטים ונקיים ומלאים בגיבורי יומיום ישראליים, שאיש, זולת המשפחות, אינו שר להם שירי תהילה. אחיות, מילדות ורופא. אלו חדרים לבנים, סגורי וילון בלבד שעולים על גדותיהם באותם רגעים מיוחדים בהם בא לעולם אדם זעיר כמו קסבי זה שגופו עדיין נע כבתנועת שחיה ופיו יונק את אצבעותיו הוא כאילו נבע מהן חלב.

כמה יילדת עד היום? אני שואל את אחראית חדר הלידה שמילדת פה כבר 34 שנים.

מי סופר? עונה המילדת תמר רבינוביץ שנולדה על שפת הכנרת. "אלפים. איצטדיון".   

ואני רואה בדימיוני טריבונה עפולאית על מורד הגבעה הירוקה של בית החולים, כולה גדושה גברים ונשים וילדים ותינוקות שבקעו פעם, נדהמים ומדממים, מבין ידיה של האשה הכחושה הזאת שעל עצמה  מסרבת לדבר. "אנחנו המילדות", היא רק אומרת, "מלאות רעב וצמא ללידות. מחכות לזה כל הזמן". כאילו מרחמן פרצו כל ה- 4500 לידות לשנה של בי"ח העמק שהחל בצריף דל בעין חרוד ועבר לפה בסוף שנות העשרים של המאה שעברה. כ- 12 לידות ביממה כיום, ובקיץ, גם ימי שיא של שלושים. 

רבות מהלידות הן של תינוקות מכפרי הסביבה וההרחבות, שעפולה, עיר מחוז ובירת העמק, משרתת. הרי לשם כך הוצבה עפולה לפני כ90 שנים במקום הזה. מיזם נד"לני ראשון בעמק יזרעאל שהחל ברגע שבו נקנו אדמותיה מידי משפחת הבנקאים הבירותיים סורסוק. לסורסוקים היו וילות נפלאות ואדמות בכל הארץ, וכששקעו בחובות, מכרו קרקע גם לציונים ובא האדריכל קאופמן ותכנן שדרה ראשונה של בתים, והחלו מיד ליצוק בטון ועד היום לא הפסיקו. יוצקים ומוכרים. עיר קטנה של קבלנים, פרויקטים ורבעים חדשים והבטחות גדולות מן החיים.      

ואם נחזור לחדר הלידה שהוא ראשית הכל,  "זו היתה אהבה ממבט ראשון", אומר לי אבי התינוק, אילן קסבי. אח שלו, מתופף, יצא עם האחות הברמנית של אורטל, ודרך זה הם  הכירו. שניהם היו רק בני 18. "דיברנו בטלפון ונפגשנו בלילה בקיו-בר בעפולה ורקדנו והתאהבנו מיד. אחרי שלושה חודשים הלכתי לבית שלה ע"פ המנהג הקווקזי עם כל משפחתי ואוכל וטבעת ארוסין ובקשתי את ידה והתארסנו וקבענו חתונה באולמי "שלי" בעפולה". בשנתיים מאז, נולד נהוראי בכורם ועתה גם הבן השני שטרם קבל שם. הכל כמו ע"פ לוח זמנים מדויק שנקבע לפני דורות רבים.  

"בלידה הראשונה בחדר הזה", אומרת אורטל, "גם אני צרחתי: לא רוצה יותר אף פעם. 18 שעות בחדר לידה וחמש שעות לידה. גיהנום. והנה אני פה שוב, והפעם עשרים דקות. אבל זהו. מספיק שני ילדים". אילן מזמזם לו תחת האף משהו בענין כמה ילדים מספיק, ואילו הקטנטן נח לו בעריסת ברזל על גלגלים. ליד ראשו כל מסמכיו, כמין מהגר זעיר שהסתנן מארץ השליה, וטרם למד את השפה, אבל לינוק ידע מרגע שהונח, לח ופועם, על חזה אימו.

 

 

שני עפולאים.

 

עפולה נגלית לעין המגיע מכביש הסרגל, צצה ועולה מתוך מישור שדות שטוח כמו כפר שצמח לשבע קומות, ומעליו גבעה. ככל אביזר צהלי מתחלקת העיר, ובה 42 אלף העפולאים, לשלושה חלקים שעד לאחרונה היו נפרדים. "אבל עכשו עפולה מתחברת". זו סיסמת הנדל"ן המקומית בעידן הפראי של 2011, סיסמה שאני שומע בקפה "הצרפתיה הקטנה" הנחמד של האחיות ברעם ובפנימית הילדים של עמנואל בן סבו ובכל פינה בעיר.

פתאם, מתוך השטח החקלאי שהשתרע שלושה דורות למרגלות בית החולים והפריד בין מרכז העיר הישן והשכונות במישור לגבעת המורה, מתחילים לצמוח מן העשב גבעולי הבטון של מגדלי מגורים. מתוך הפשרת קרקעות ותכנית מתאר חדשה, צץ לו, כבחלומו של קבלן, "רובע יזרעאל". "פרויקט ספיריט". אומר השלט ליד משרדי המכירות וגם "לחיות יזרעאלית". פרסומאי העמק עבדו שעות נוספות. 

"זו עיר שנוהלה בידי  מקורבים שנים רבות ואיש גם פה לא העריך אותה," אומרת לי האחות ברעם מבית הקפה, "בשביל רישיון עסק היית צריך להכיר גנן שמכיר את ראש העיר ויחבר בינכם". אבל עכשו "עפולה משתנה". בהלת הזהב נגעה בה, ועל כל עוזב יש מגיע. מגיעים כמה נמלטים מיוקר הדיור של מישורי החוף או מהבלגן של נצרת עילית. צרות גוש דן ונצרת הם תקוות עפולה.

בשדרה שפעם עברה בה רכבת העמק, אני נתקל בשני פנסיונרים: ניסים קציר, רוכב אופניים אופטימי שסבו עלה מתימן ובנו ינסה להבחר כראש העיר הבא וניצול השואה יעקב שוורץ עם מקלו וסנדליו, שבנו צלם עיתונות. קציר בן ה63 מחבב את עפולה כי היא נוחה לסידורים ולאופניים. "לא עיר ולא כפר אלא משהו קומפקטי שנעים לטייל בו אחרי הצהריים" ואילו שוורץ בן השמונים מלא געגועים לזמן "שהיינו אלפיים איש" ומלא כעס על ראש העיר "שבונה בעיקר אנטנות ונדל"ן". "מקום מושחת", הוא מניף מקלו כנביא זעם וקציר נחרד "איך אתה מדבר", אבל שוורץ "אחרי השואה כבר לא מפחד מאף אחד". כתום השיחה פונה כל אחד לדרכו, בלי לריב. האמת הרי נמצאית באמצע ובעיר רגועה כמו עפולה, אין מלחמות אחים.     

 

החטיבה

 

 

 לאורך הכביש אל גבעת המורה תלויים השלטים כשדרה. על כל שלט של העיריה יש שלט של קבלן. פה ושם מתאחדים שלטים לכדי משפחה. כך, אחרי שלט הקבלן איתן אלקבץ, בא שלט אחיו ראש העיר אבי אלקבץ. אחד מקים פארק חדש והאחר בונה דירה שמשקיפה אל הפארק, "לכן כראש העיר אני לא משתתף בועדה המקומית לתכנון", אומר לי ראש העיר שגם הוא כעדותו "יזם בנשמה". אומת החלוצים הפכה לאומת קבלנים והיזמה שבה אלקבץ הכי גאה כרגע היא אימוץ חטיבת כפיר. גם זו מתגלית בהמשך כמיזם קבלני.

בצהריים, מול מרכז הקניות, רובע יזרעאל החדש, הפארק ובית החולים הישן שבו יונק התינוק קסבי, מרימים פועלי אלקבץ שלט ענק: "צומת חטיבת כפיר". כך מושלם מתחם המגורים, הקניות, ההבראה והזכרון. ליד השלט אני מוצא פלוגת טירוני כפיר עמלנית ואיתה רס"ר בסיס הטירונים ספי מתל עדשים שמדריך אותי בסבך תכניות אתר הזיכרון.

בגב אנדרטת הענק שטרם הושלמה, הוא מראה לי כרם זיתים צעיר ובו עץ לכל נופל. צמוד לאנדרטה,  אומר הרס"ר, "יוקם בנין משרדי ומנהלי האתר. בחזיתה נקים טריבונה לאורחים". "בגדול", אומר ספי, "יוקם בעתיד גם בית החייל לצד הכביש. ובגדול, גדול, ראש העיר פרש לפנינו חזון של אגם עם מפרשיות מעבר למטע הזכרון של הזיתים. בינתיים יש מחלוקת  עם בלפוריה על השטח".  

אם נמשיך עם חזון ראש העיר, מגלה לי הרס"ר ספי, "בגדול, בגדול, בגדול, מדובר במנהרה תת קרקעית שתחבר את האתר עם הפארק שמעבר לכביש". עד שיגיעו כל התרומות והאישורים למיזם הענק, יש כבר אנדרטה שגבה טרם טויח ויש שדה חרוש, שורת שרותים כימיים ירוקים ופלוגת טירונים נמרצת שישנה בלילה בשדה וביום תוקעת את דגלי החטיבה לאורך הכביש.

הרס"ר ספי נח בצל המצבה וחולם על פרויקט ההנצחה.   

לערים קטנות יש תמיד חלומות גדולים.

"בגדול עפולה חולמת להיות רעננה", מבהיר לי עמנואל בן סבו, איש נבון ומשעשע שמנהל שלושה מקומונים ופנימית ילדים וכותב המון ספרים ומכיר את העיר על בוריה. "ראש העיר הנוכחי ממתג אותה כרעננה." זו סמל הסטטוס משפלת החוף. רעננה היא חלומן הירוק של ערים קטנות.   

 

צהריים, אזכרה.

 

בצהריים חוצה את העיר על אופניה אשה קטנה תחת כובע מצחיה אדום. דוהרת מביתה אל קברי הוריה בבית העלמין של עפולה היכן שפועלים מרימים את פרויקט "בית ההספדים". היכל אבן מפואר כמרכז קניות קטן ולו קירות זכוכית וגן ברושים. בבית העלמין עצמו יש הפרדה מיוחדת שאין בחיים. יש חלקה ל"שומרי שבת" וחלקה מופרדת ל"מסופקים", ז"א לא יהודים, יש "חלקה בתשלום" למיוחסים, 50 קברים בשדרה רציפה למימון הקמת היכל ההספדים וגם חלקה להורי חילים. רק אחרי המוות נחלקת העיר השקטה למחנות.

הרוכבת ששמה אלה יקר חולפת על אופניה על פני החלקות ונעצרת לרחוץ בשקדנות את מצבות האבן של הוריה הביילרוסיים. רוחצת ומחדשת את זר פרחי הפלסטיק שדהה. על קברים ישנים מאד אני רואה את הכתובת: "איש תם וישר" שכיום אין לה שום ביקוש. 

אלה היא עפולאית קטנת קומה ועזת נפש. בבילורוסיה בה נולדה לפני 63 שנים, נרצחו ביד הנאצים סבה וסבתה וגם דודיה ונטמנו בקברי אחים. בעלה מת צעיר ועם אביה החולה, אמה ובנה היחיד עלתה ישר לעפולה לפני כעשרים שנים ומאז חיה לבדה בשמחה, "לא צריכה נודניק לידי". טוב לה בעיר.    

מהי עפולה?

 המקום של שלוש הדודות שלי ועיר נחמדה לאופניים.

מאז שנות ה-40 טפטפה משפחתה לעפולה, אחד, אחד. וכשהגיעה לפה, חשה כמי שבא על מקומו. מגיל שמונה עוד בבריה"מ רכבה על אופניים "לכן אני לא זקנה" וניגנה בשמחות על אקורדיון ופה, שלוש עשרה שנים עד הפנסיה, ארזה שימורים וטיילה ב38 ארצות והיא שלמה ושמחה בחלקה יותר מכל טיקון. זה טבעה הטוב.   

אחרי שצחצחה את קברי הוריה, היא מתפללת שיהיה שלום ומספרת לאביה המנוח על החיים. "הנה מעבר לגדר, בבית הספר, לומד הנכד שלא הכרת". אחר כך ניגשת ומציתה נר באנדרטה הכללית "בשביל המורים והחברים שמתו שם." וכשמסתימות כל המשימות שהיא מבצעת כסדרן ארבע פעמים בשנה, היא מעיפה מבט אחרון בממלכת המתים, מטפסת על אופניה ומדוושת מלאת חיים הלאה. כתם אדום באור היום הצרוב.   

 ראיתי לא מעט רוכבי אופניים קשישים כמוה בעיר שתנועת הרכבים הוסטה ממנה לכבישים עוקפים והיא מלאה כיכרות ופסלים משונים שהציבו קבלנים: סלעי בזלת ופסלי ברזל ויונת בטון שבורה ומזרקות וגם דבר עפולאי מאד: פסלי הצמחיה מארמונות ארופה: "הטופיארי" שצומחים כפטריות ענק על איי התנועה פרי יזמתו של סמנכ"ל עיריה. יש שם אריה בעל זנב עצום עשוי ירק וזוג מאוהב ואופניים. הכל צומח על שלד ברזל ונגזם בידי גנני העיריה.

 

ערב- אהבה

 

 בערב, בעת שהחושך מתחיל להפריד בין האורות, גוברת התחושה כי עפולה היא מקום שמישהו הניח פעם על מישור. אוסף מיקרי של בתים ומיזמים שצמח על אם הדרך עבור צרכיהם של אחרים. גם הזוג שמתחתן הערב באולמי השמחות "אצולת העמק" אינו עפולאי. עפולה היא לא אחת פשרה בין חתן לכלה. הנה, הכלה ליזי באה מבית שאן בעוד חתנה יואל מנתניה. האולם הוא מבנה אבן ענקי מוקף דשאי פלסטיק וחופה הבנויה כאי על פני אגמון עם מפל. טרנד מפלי החופה מתפשט כמגיפה.

לפני כשנה וחצי בגיל 22 "הכרנו דרך  דוד שלי," אומרת הכלה היפה ליזי, מאחר והם זוג דתי, הצטלמו בנפרד טרם בואם לאולם. צלם החתונות תומר תיעד את ליזי על רקע פתחי מערות הקבורה של בית שערים ואילו החתן צולם בגורן של מרחביה. אלו אתרי הרומנטיקה של עפולה. איש אינו מצטלם על רקע אותה מצודה עפולאית מוזנחת, שנסתרת מעין כל בין שני בתי מגורים ברחוב ברכאן. ראיתי שם סרקופגים עתיקים ופסולת אך שכנה אמרה לי שזה "מקום של אנגלים שרק תירים באים לראות".   

באולמי "אצולת העמק" מפקח על ההכנות, איש נמוך קומה וממולח שנישא פעמיים, ילד שבעה ילדים והשיא מאות ופיתח השקפת עולם מוצקה לגבי נישואין ושמחות. שמשון מוסא זדה הוא מילד החתונות של עפולה, רק בלי התמימות שראיתי בחדר הלידה. "בערב החתונה אני אומר לזוג: אל תתחשבו באף אחד. הלילה את המלכה ואתה המלך, וכולנו עבדים שלכם".

מה גילית לגבי המתחתנים?

 "שרבים מגיעים לחתונתם בצער. לפעמים אני ניגש לחתן ולוחש לו: ברח כל עוד נפשך בך ומראה לו דלת חרום קטנה שיש לנו פה… החתונה היא היום הכי יפה בחיים, אבל אחריה מגיעה עבודת הפרך של הזוגיות. בנישואים השניים שלי הייתי הרבה יותר חכם".

יכולנו להרהר עוד בענין הזוגיות, אבל החגיגה החלה. גברים התפללו נוכח קיר המפל והקהל הטעין צלחתו במנות ראשונות של טרם חופה. החשיך וירח ענקי צף ועלה מן העמק. טירוני כפיר, עיפים מאד, נרדמו בשקי השינה שלהם על אדמת אתר ההנצחה ובכניסת העיר ניצתה בכחול משטרתי מזרקה שהציב אלקבץ. מיד אחריה היכה בנו ריח השדות. ניחוח כפרי שמתחיל בנקודה שבה ע"פ החלטה מנהלית מסתימת העיר עפולה ומתחיל שדה חיטה שטרם הופשר.