הקיפוד והטווס. וגם אבו חדיד.

"שבטים רבים של בני אנוש נעים על פני האדמה כבר עשרות אלפי שנים, ומי יודע מי הוליד את מי הוליד את מי הוליד את מי עד שלבסוף הולידו אותך שני הוריך…"
("יומן חורף". החדש של פול אוסטר.)

רוח גבעות שנכנסת בעד החלון, מעיפה את הוילון. יריעתו הכבדה, האדומה, לוכדת ועוטפת לרגע כדגל או כתכריך את עבדאללה אבו חדיד ליד שולחנו במשרד שלו בבית לחם. לפני כעשר שנים כבר היה חשוב כמת, באותו זמן של האינטיפדה השניה, עת פיקד על תנזים בית לחם וגם על החבורה שירתה על גילה. מסוק חיסול רדפו. משתפים שכרו דירה מול ביתו להרגו. הוא נלחם, חמק, הסתתר במערה ויצא לאור.
"היה לנו הרבה כוח אז. אומץ", הוא נזכר כמו פלמ"חניק מבוגר. "אני מתגעגע לזה, לחברים שמתו וגם לאלו שבכלא, אבל זה כבר לא מתאים לגיל שלי. מה שיתפרץ בעתיד יהיה אחר לגמרי. חברה צעירים, בלי נשק. יותר אפקטיביים". ארבעת הגברים בחדר שוכחים את האורח ושוקעים בשיחה למה האינטיפדה השניה, החמושה נכשלה. למה מנהיגיהם כשלו במטרות. בקיץ 2013, בגילאי החמישים שלהם, הם זיקני השבט ומחכים עתה למדינה הדו לאומית, כמו הוסרה האחריות מעל כתפיהם.
אולי יום אחד אבו חדיד יהיה שר התשתיות ובנט סגנו. או להיפך.
עכשו, בזמן שבו מתחיל משא ומתן- בלוף מספר 5 או 50, הפעם בחסות קרי, אבו חדיד הוא בכיר פתח שמנהל ארגון שאחראי על 350 ילדים חולי סרטן ברחבי פלשתין או מה שנשאר ממנה. "הפכנו לגבינה מחוררת", אומרים הגברים, "עשיתם מאיתנו בוצואנה עם מיליון מתנחלים ואתם עוד מדברים על שתי מדינות. זה בדיחה."
הם מרבים להתבדח על עצמם, עלינו, על קרי, על המצב החרא. הם גרים שם ולכן יודעים שמה שנוצר אחרי 46 שנות כיבוש והתנחלות, הוא דרום אפריקה2. אפרטהייד מלא שכבר פועל הלכה למעשה ומחכה לאחמד נלסון מנדאללה שלו, אולי ב2027 במלאות 60 לכיבוש. בינתיים הם דנים באיך לחלק עשרה ארגזי עגבניות, מתנת הנשיא אבו מאזן למשפחות חללים ועניים לרגל הרמדאן.

דחלאן בדובאי.

מה יצא מן המו"מ החדש? אני שואל במשרד המסודר הזה, שטוף הרוח. הגברים מתיעצים. אבו חדיד, אבו אחמד שישב 15שנים אצלנו ומדבר עברית חגיגית. אחד מסתורי ששמו סדקה. התחקירן נאדם. ובחור שתקן ממשפחת עביאת שרבים מגבריה ירו וחוסלו אז.
"לא יצא כלום טוב. אולי רק שחרור של כמה אסירים". אומר אבו אחמד. "יש כאלה שיושבים כבר 33 שנים. אחים שלנו". יש להם ציפיות נמוכות מאד. נאדם שלא צריך לשמור על פיו, כי אינו פוליטיקאי, אומר לי ש"האנשים בשטח מבולבלים. נגד השלטון, אבל עוד אין להם מי שיגיד להם לאן ללכת. הכל קיים, הכעס, הגעש", הוא אומר בעברית היפה שלו. "התהליך המדיני חזר פתאם כמו בן אדם שדיבר איתך הרבה על משהו לפני שנים, נעלם ופתאם חזר לדבר על אותו דבר. כל חמש שנים תהליך, כמו רעידת אדמה, מביא תקוה, משאיר הרס ונעלם. שום טוב".
"על כל גבעה יש התנחלות, הנה", מראה לי נאדם מחלון אבו חדיד. "מכל צד שתביט. המתנחלים הם שיחת היום. חזקים מאי פעם. בונים לעצמם, שורפים לנו עצים. מה שבא להם". אבו חדיד מוסיף ש"פעם לפחות היה אצלכם מי ששמר על החוק. רבין, ברק, אפילו אולמרט. היום כלום". ממשלת ביבי/בנט/ לפיד עם וינשטיין נראית להם כממשלת מתנחלים. "שרפו לנו פה 400 עצים. הם רוצים מלחמה. אולי כדי לנסות להעיף אותנו. גם לא נשאר שום מקום למדינה שלנו".
מרואן ברגוטי ישוחרר?
אבו חדיד אומר מלא רגש: "הלוואי. המנהיג הכי טוב ואהוב", אבל כולם בחדר צוחקים במבוכה. יודעים שאין ברשות כמעט אף אחד למעלה שרוצה את מרואן החזק בבית. אשתו אמרה לאבו חדיד שאף אחד לא עושה דבר למענו. אחרים פרשו לחיים נוחים. דחלאן חי בדובאי. יש לו שם מלון גדול וערוץ טלויזיה והוא שולח לפה הרבה כסף לאנשים שלו. רג'וב מצא עיסוק בליגת הכדורגל הפלשתינאי, בלי דו"ח זליכה. כשתקום מדינה דו לאומית כולם יחזרו.

חוש אי צדק מפותח.

יש לי חבר אחד עשיר למטרות לימוד. אני חברו העני. אנו אנתרופולוגים שבוחנים בסקרנות איש את עולמו של רעהו. אני מחבב אותו בע"מ. כשאנשים רואים אותנו יחד, פיהם נפער כקרפיון ראש השנה. אנו זוג מוזר. אני קיפוד והוא טווס.
הקטע הזה נכתב כמחווה לאקס הנגיד פרנקל שסחב או לא סחב בושם בדיוטי פרי. מהצצה בחיי הטווס ודומיו, אני טוען שגם אם פרנקל סחב, הוא מרגיש צודק. לעשירים יש חוש אי -צדק מפותח. הם חשים שהכל שלהם. גם כספי אחרים. כשאתה מפשיט אותם מההון שלנו, הם ערומים כביום היוולדם.
ובכן כשהטווס שלי מזמין אותי לפעמים למסעדה שלהם, יש לפעמים רעש משולחן סמוך, הוא מרים אצבע ומיד אנו נודדים על תכולתנו ומלצרינו ל"פריבט רום". הוא אוהב לדבר איתי עכשו על אהבתי, על פרידתי. לעוץ לי עצות אבהיות. יש לו פינה חמה בלב רשע עבורי. עמוק בפנים הוא ילד קטן, טוב ונטוש. בנישה הזאת אני יושב אצלו ואולי גם מסקרנות איך חיים על נגיד תריסר אלפי שקלים בחודש. זה מרתק.
ובכן בחדר הפרטי, המלצרית שואלת: "מה לקינוח"? הטווס אומר: כלום. ולי הוא אומר: תראה עכשו. אחרי 2 דקות המלצרית חוזרת עם הקינוח הכי מפואר. "על חשבון הבית", היא אומרת בחיוך הטיפ המתוק שלה. אני רוצה לומר בזה שהעשירים רגילים לקבל חינם. שקינוח או כסף, כמו שאימי היתה אומרת, הולך לכסף. עצם נוכחותם היא הפרס. וכשאומרים "על חשבון הבית", הם מתכוונים לבית שלנו. לכן אל תתפלאו שכאשר הם מלקקים, לכם הולך הבית. כלים שלובים.

נ.ב.
הטווס הוא חבר חביב עלי. לכן אזהיר אותו ביום שבו יתחילו לנפץ פה מגדלים. הוא גר באחד מהם. בתנאי שלא ישהה אותו יום בכספת בשוויץ או בעיסקה בפקין.