הפרפר חוצה את הכביש

10302225_10152493174984487_2697975448705622575_n או

פרשת החיים הקצרה מדי של שלי גולדמן

 

"אַל תַּחְשְׁבִי שֶׁהַחַיִּים קְצָרִים. / חִשְׁבִי: אֵיזֶה נִסָּיוֹן מְיֻחָד. / שֶׁהֲרֵי הָאֹרֶךְ אֵינוֹ הָעִנְיָן כָּאן כְּלָל וְעִקָּר, אֶלָּא שֶׁהִתְאַפְשֵׁר בִּכְלָל לַחֲווֹת אֶת זֶה. מַה שֶּׁהִתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכָם הוּא בְּעֶצֶם / שׁוּלִי. זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אֶת הַהַתְחָלָה וְאֶת הַסּוֹף בְּלִי לְהָבִין מַה קּוֹרֶה /  וְזֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהִתְקַיֵּם בֵּין לְבֵין / וְלַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ בְּלִי לְהָבִין שׁוּם דָּבָר גַּם בְּיַחַס אֵלָיו. וְזֶה שֶׁחֵלֶק הָאֲרִי הוּא הָאִי־קִיּוּם / וְשֶׁהַשֶּׁמֶץ הַזֶּה, הַחַיִּים, הֵם רַק מַה שֶּׁבְּנִגּוּד אֵלָיו. / לִרְגָעִים הָאִי־קִיּוּם נַעֲשֶׂה רָגִישׁ וּמֵבִין אֶת עַצְמוֹ. / אִי־אֶפְשָׁר לִדְרֹש הֶמְשֵׁכִיּוּת מֵהַתּוֹפָעָה הַזֹּאת. אֲבָל זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אוֹתָהּ, / שֶׁאֶפְשָׁר לִקְרֹא אוֹתָהּ, /שֶׁאֶפְשָׁר לָשִׁיר אוֹתָהּ וְלִכְתֹּב, / שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְצַיֵּר אוֹתָהּ וּלְנַגֵּן,
שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לִרְקֹד וּלְצַלֵּם, / שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהַצִּיג אוֹתָהּ, לְבַכּוֹת אוֹתָהּ  / וְלִצְחֹק, לִלְעֹג לָהּ וְלֶאֱהֹב, / וְזֶה שֶׁזֶּה כָּאַב כָּל כָּךְ, / וְשֶׁהִיא הָיְתָה מְתֹעֶבֶת וּשְׂנוּאָה, / וְזֶה שֶׁהַוִּתּוּר עָלֶיהָ מְעוֹרֵר חַלְחָלָה כָּזֹאת, מוֹלִיד כָּזֶה אֹשֶר, וְזֶה שֶהָאֵבֶל"  אווה קילפי. תרגם רמי סער.

 

בערב חם בראשית אוגוסט הזה, כשהחל רחוב דובנוב להאפיל, פגשתי את בני נעם ועימו חבריו אמיר שור ונועה אורבך בעת ששבו מהלוויתה של חברתם שלי. אבלים יצאו מן המכונית בבואם, חפויי ראש כמי שהוכה במראה שאינו אמור לראותו בגיל הזה. כאילו נפרצה איזו חומת אש שהגיל הצעיר מעניק לנעורים מפני האיש עם הקלשון שרודף אחרי כולנו. הם היו נבהלים וחשופים מאד אחרי הטמנת הנערה שלי גולדמן באדמת בית העלמין. בימים שאחרי כן פסעתי כמבוגר אל אותה טריטוריה ממנה באו. פרשת חיים קצרה מדי של בת כיתתם. פגשתי את אמה, חברים, חברי האם. חדרה. מיטתה האחרונה. ספריה.

אותו אזור אסור ומסוכן שנקרא זכרון כבר הולך ונמלא כעת במה שעד אתמול היה חיים. גם כשהחיים היו סביב מיטתה בחדר השינה של אמה, בדירונת בחובבי ציון 49. גם כשהכל היה ספוג משככי כאבים ושלי גולדמן ידעה כי  כבר אין דרך חזרה לדירת הסלבט, לניו  יורק, לחוף האיטלקי. החדר הזה עדיין מלא בה. בחפצים, בריח האנשים שנאספו תמיד, ריח מחלה וכרית נוחות ענקית ורודה, ספרי שירה וספרי ילדים שנתן לה המטפל עומרי ציטרין, כולל "ד"ר סוס" שאותו הקריאה לה אמא אילנה כאילו שבו שתיהן אל הילדות של אם חד הורית וילדה קטנה יחידה וכל אותה יחידיות וזוגיות שבה תמיד התחלפו תפקידי האם והבת. "כשיקרה דבר/ אל תפחד, אל תזיע, / תמשיך ותלך ותראה שתגיע". שיר ערס לילדה חולה מאד.

 

שֶׁהֲרֵי הָאֹרֶךְ אֵינוֹ הָעִנְיָן כָּאן כְּלָל וְעִקָּר, אֶלָּא שֶׁהִתְאַפְשֵׁר בִּכְלָל לַחֲווֹת אֶת זֶה.

 

היא היתה אם יחידנית שהרתה בגיל 40 מתוך בחירה ורצון עז לבנות קן משפחתי קטן משלה. כשנולדה שלי מוקדם בראשית החודש התשיעי, שקלה שני קילו ורבע. כמעט פג. יולי 1990. ושנה ראשונה חיו אילנה ושלי בקיבוץ מעין צבי של האם. סבא וסבתא יקים. יהודים גרמנים שברחו משם טרם ליל הבדולח ואחריו. חיו בעולם בלי אב. רק סב.

"בכל גיל ספרתי לה על ענין חוסר האב בדרך שמתאימה לאותו גיל". כך הוטלה הילדה לתוך החיים היחידיים אלה. ומגיל צעיר היתה הקטנה (שתיהן,  אם ובתה, היו קטנות קומה ובהירות) ילדה נבונה וכבדת ראש ודואגת לכל כאילו חיש מהר הבינה לאן נקלעה ומה צריך לעשות ולמי לעזור ומה מוטל על כתפיה.

אחרי שנה בקיבוץ ארזו ובאו לדירונת בחובבי ציון ושלי דידתה אל שניים וחצי החדרים, סלון מלא ציורים וספרים ועציצים וכובעי קש. יחידת דיור קומפקטית של אם ובת ממנה תפרח הקטנה רק ליחידת 8200 של השירות ובסוף חייה לכל דירות הסאבלט וחו"ל, כאילו ניסתה לבחון בזמן הקצר שנותר לה גם את אפשרות הנתק והחופש והבינה שהכל צריך להדחס לשנה, שנתיים, שלוש.

 

מַה שֶּׁהִתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכָם הוּא בְּעֶצֶם / שׁוּלִי

 

בשכונה הישנה הזאת של תל אביב,  סמוך לים, הלכה שלי לגן ילדים מרי עם הבן שלי ואחר גיבשה לה חבורונת ילדים שהיו יחד, עם הזמן, לחבורת נערים ונערות. משולש סירקין, שלום עליכם וחובבי ציון. עם אריק אינשטיין מול הבית. לידם בית העלמין הישן של טרומפלדור עם קברי ערירים, גלמודים וקברי ילדים וקברי משוררים ובצד האחר בית ספר. עצים ענקיים וחצרות. והורים שמתעסקים באמנות ושבתיהם נראים כמו של ענת ברזילי, מורת השחקנים, שבנה אורי זמיר היה חבר טוב של שלי, או מיכל לוריא. מגיל צעיר התרוצצו ברחוב או רבצו על הספות של זמיר בבית בלי גבולות שבו מותר לעשות כמעט הכל. בית פתוח של אמא משחקת ואבא שר ותריסים שבורים  מחבטות כדורגל. והים קרוב מאד.

מיכל לוריא זוכרת שמגיל צעיר שלי אמצה משפחות. פתאום הייתה בת בית או שהייתה נוזפת מהספה באביה של חברה, שיסדר את הבלגן שעשה. הייתה לבת היחידה גולדמן דרך משלה לחלחל ללבך. כך הצטרפה למשפחות ובאה לפעמים עם אילנה לאכול בימי שישי. שתי נשים, כאילו כך דרך העולם. בלי לדבר על חסרונו של אב. אבל נדמה לי כי העדרו המוחלט האינהרנטי, אי היותו, התקיים שם כמו כל חוסר, חזק לפעמים מנוכחות. ומגיל צעיר נטלה על עצמה תפקיד נוסף וקבלה החלטות גם לגבי חייה וחיי אמה והפיקה חיים של אחרים. וידעה המון ואובחנה כמחוננת וגדלה בכיתת מחוננים

וכששאלו אותה על תכניות לעתיד אמרה תמיד: ללמוד. ללמוד. בלי איזה יעד אחר.

 

זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אֶת הַהַתְחָלָה וְאֶת הַסּוֹף בְּלִי לְהָבִין מַה קּוֹרֶה /

 

ואב? אורי זמיר זוכר ששאל אותה על אבא. ושלי אמרה שממש לא התענינה. מעולם לא. לא נגעה בחוסר הזה. היא לא רחמה על עצמה אלא קבלה את החיים כמו שהם. אם ובת. ובת ואם. ולחילופין שתי בנות או שתי אמהות. והחיים כסוג של הרפתקאה. וזה כלל את המחלה. מסע אכזוטי אל הלא נודע. לפחות בשלב הראשון של הנצחון על הסרטן. לכאורה.

 

וְזֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהִתְקַיֵּם בֵּין לְבֵין / וְלַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ בְּלִי לְהָבִין שׁוּם דָּבָר גַּם בְּיַחַס אֵלָיו.

 

שבועיים לפני יום הולדת 24 חשה כאבים עזים. בגב ובראש. היא יצאה מאוחר מאד ממסיבה ב"בלוק" שם שתתה הרבה אלכוהול ובאה הביתה וקמה עם כאב ראש שלא עבר. הנגאובר מתמשך כל כך שהלכה לרופא אחרי שלקחה תרופות. שני לילות חיפשו מה יש לה ושלי עשתה מזה מעין מסע בארץ הכאב. זו ארץ חדשה שטרם הכירה וטרם העלתה על דעתה כי מעתה תהיה זו מולדתה. וצחקה עם החברים וחשבה על מסע אכזוטי של סקרנות. מצאו סרטן נדיר שיש בד"כ לילדים בגיל 4 שרבים מהם נחלצים ממנו דווקא בשל גילם והוא נדיר וקשה בגיל הנעורים ואחר כך. בגילה.

מכשיר המ. ר. י. גילה גרורות במוח ובחוט השדרה. הלם. אדם צעיר אינו מצפה למכה כזאת. זה אסון ששייך לחולים, זקנים ומבוגרים. למי שכבר חי את חייו. שלי אמרה שזה "משהו ממש גדול שנצטרך לעבור אותו" והיא תפיק. כך נכנס הסרטן למחשב שלה. כי היתה יעילה מאד, צאצאית יקים מסודרת ומאורגנת עם רצון לשלוט בכל פרט כדי שהכל יתרחש כפי שצפוי. והיא החליטה שהיא תהיה המנהלת והחברים והחברות יהיו עוזרים וקהל. וכך החלה להפיק עזרה ובדיקות, תורים וליווים.

הכל עבר דרך הלפ טופ שלה: מח עצם, הקרנות. ארבעה סבבים.

 

וְזֶה שֶׁחֵלֶק הָאֲרִי הוּא הָאִי־קִיּוּם

16856420587_7c66808d0a_o

 

"היה מדהים אצלה בחדר, באיכילוב", אומרת מיכל לוריא. היה לשלי חדר גדול באונקולוגית, מפנק, טלויזיה ומקרר מלא תמיד כל טוב ורמקול סגול גדול. וסבבים של השתלת מח עצם, כשהכל צריך להיות סטרילי. וכל החברים זרמו לשם עם מסכה סטרילית ואז הורידו וחיו איתה בחדר הזה. ויצרו שמחת נעורים במקום של כאב. שרו שירים ושמעו מוסיקה בקולי קולות. "כאילו התקופה הזו עוררה גם צדדים ילדותיים בנו, פתאום היתה סיבה להיות ביחד בלי סוף, פתאום היה תירוץ למה אסור להיפרד. כמו ילדים קטנים שמתרגשים ממלחמה". והזמינו שפע של אוכל מכל מיני מקומות (כשיצאה מבית החולים כבר לא יכלה לסבול את המחשבה על משלוחים) וחילקו ציונים טובים למקומות שכאשר הם שומעים שהמשלוח לאיכילוב, הם מוסיפים פינוקים.

שלי רקדה עם עמוד אנפוזיה של כימו. מסיבות כימו. "ובכל פעם שהאחיות נכנסו הרגשנו כמו ילדים ש"נתפסים על חם", זוכרת מיכל, "אבל הן כל כך אהבו את שלי, ובשלב מסוים גם אותנו, שהיו מתעלמות מהחגיגות. והיה לה כדור פילאטיס גדול בחדר והיא לימדה אותי לעשות תרגילי שיווי משקל אבל לא הצלחתי אף פעם להחזיק את עצמי יפה כמוה והיא המשיכה לעודד אותי לנסות. וראינו שם

המון טלוויזיה, סרטים, סדרות, גידי ואהרוני. ואני שהייתי בשנה השניה ללימודים בשנקר הכנתי שם שיעורי בית ובאחת הפעמים אפילו ציירתי את שלי במיטתה בצבעי פנדה עזים. היא שכבה שם ודיגמנה לי בסבלנות. והיה אסור להשתמש בשירותים שלה בשביל לא להדביק אותה במחלות, אבל היינו מעמידים פנים שזה בגלל שהכימו יכול להדביק אותנו וממציאים על הכימו שירים אפלים.

והיתה תחושה טובה ששלי חולה אבל חזקה ואיתנו, ושזו רק תקופה קצרה שאפשר לנצל לטובתנו. כששערה נשר הייתה לה פאה שחורה שאחר כך קוצרה לקארה. ושם צמח עם הזמן הביטוי "להוריד את הפאה". באחת מהנסיעות שלה לחול שאירעו חמש דקות אחרי טיפול, בתור ארוך בשדה תעופה, הורידה שלי את הפאה וצעדה קרחת ועקפה את כולם. "להוריד את הפאה" אמר: לקצר תורים. לנצל את המחלה. "תנצלו אתם את המחלה שלי", רתמה שלי את הסרטן שלה לשירות החברים. "דלגו על בחינות בתירוץ הפאה שלי".

 

1447420471292

 

 

וְשֶׁהַשֶּׁמֶץ הַזֶּה, הַחַיִּים, הֵם רַק מַה שֶּׁבְּנִגּוּד אֵלָיו.

 

בין סבבי הכאב והטיפול טסה מפה. "חמש דקות אחרי טיפול כבר יצאה לשדה התעופה". והיתה הודעה שאמרה שהיא נקיה לגמרי. כמה שאפשר להיות נקי אחרי סרטן אלים כ"כ. אבל היא כמו נולדה מחדש. כמו פרח שיצא מן השאול. "צמחה לה פלומת אפרוח ועדינה. והיא רזתה ויפתה מאד ולעורה היה זוהר מיוחד והיתה סקסית מאי פעם בזוהר הזה של ניצולים וכמי שנגאל מאסון גדול אבל מודע כבר היטב לארעיות החיים, נסעה לאיטליה לחופים ופגשה את קרלוס, היפי איטלקי שגר על החוף עם גיטרה והיה להם רומן של החיים החדשים. והיא חזרה ללימודים ולמדה עתה גם פילוסופיה וספרות ונסעה שוב לפינלד הארץ של המשוררת שהכי דברה לליבה וששיריה ליוו אותה כולל אותו שיר קצר על הפרפר חוצה את הכביש והשיר שמלווה סיפור זה.  וטסה לניו יורק ולונדון וסקנדינביה ופריז. וחזרה.

 

לִרְגָעִים הָאִי־קִיּוּם נַעֲשֶׂה רָגִישׁ וּמֵבִין אֶת עַצְמוֹ.

 

ואחרי כמה חודשים הופיע עז כאב ברגל. גרורות. וסבב שני וסבב שלישי ולחברים היתה תחושה של דזה וו ושל סרטן פרק ב' שנדמה היה כי ילך קל יותר. והיו תכניות ברורות להמשך החיים. נסיעות ולימודים. והיה ברור שהגרורה הסוררת שצצה פתאם בניגוד לתחזיות, תעלם. שלי עזב את בית אמה, כמו כל בת גילה, ונדדה בין דירות סאבלט ואמצה את הכלבה פאני שכיום חיה בדירת אמה. אני רואה את פאני נודדת בין החדרים לחפש את מי שאבד ואינו עוד ורואה אותה שם רובצת גם על המיטה הכפולה עליה שכבה שלי. שלי חפשה דירות פנויות לטווח קצר. וקרוב לים כי אהבה את הים. וישבה הרבה בקיוסק של שדרות בן ציון. בפרלמנט קבוע. מנהגי חיים. "והיא היתה הכי הווה שיש", אומרת מיכל. רק הווה.

ורצתה לטעום מכל מה שחברים שלה יטעמו כל חייהם.

אתה עובר על הפיסבוק שלה, ועד הסוף  אין שם יללה וקינה ובכי או צער או רחמים עצמיים. כלום. כלבה. טיול. דירה. ואיזה אומץ של נפש צעירה וחכמה. היא עברה דירות עד שהגיעה לדירה בוורבורג. האחרונה. והלכה ונחלשה. המחלה וההתקדמות שלה, הטיפולים עד שאמרה די לטיפולים. כי לא יכלה לשאת יותר או שהגוף אמר את שלו. בחודשים האחרונים קבלה דלקת ראות שהחלישה אותה מאד ושכבה בבית חולים ויצאה כבר לבית אמה. לא רצתה בית חולים ולא הוספיס אלא רק בבית.

"היא דעכה ולא הבנו את זה," אומרת לוריא כי היא לא עסקה בזה. אלא כשיכלה עשתה עבודות לחברים שלה, מצאה דירות, הפיקה כרטיסי טיסה ואשראי. בקשה משימות שיעסיקו אותה כדי שתוכל לעזור. להיות שותפה בחיים של אחרים שאהבה. ראייתה נחלשה והיא הגדילה את הפונט והמשיכה.  וחברים באו אל מיטתה. היתה רשימה של תורנויות. ושתי רשתות ווטסאפ: אחת גלויה גם לשלי ואחת נסתרת ממנה שכללה התראות לגבי מצבה ודיווחי אמת קודרים מן הצהלה.

 

אִי־אֶפְשָׁר לִדְרֹש הֶמְשֵׁכִיּוּת מֵהַתּוֹפָעָה הַזֹּאת. אֲבָל זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אוֹתָהּ,

 

 

 

"היא היתה ילדה הורית מגיל צעיר", אומרת אילנה. "אולי כי אני דאגנית גדולה והיא לקחה אחריות. ושמרה עלי ונתנה עצות. אני נתתי אהבה והיא חשה בטוחה. וכשגדלה, הייתי מתיעצת איתה ושלי הובילה והבחינה נהדר בין עקר לתפל שאליו לא היתה לה סבלנות. "נועה". סמסה שלי לחברתה של אמה, "אני יודעת שזה ממש לא בתכניות ושזאת בקשה גדולה מדי ואני בטוח לא מבינה את כל ההשלכות של מה שאני מבקשת וכמובן שזה הגיוני שתגיד שזה לא מתאים לך, אבל אולי אחרי שתתאקלמי קצת, תבואי להיות עם אממא שלי פה? אפילו רק לשבוע. אני חושבת שהיא ממש ממש צריכה תמיכה ועזרה ואהבה ואת תמיד כל כך עוזרת לה ונותנת לה בטחון. אנחנו בתקופה לא טובה עם עם הרבה חוסר ודאות ואני חושבת שאמא צריכה לידה את הנשים והחברות שעושות לה הכי טוב. היא כמובן לא יודעת שאני כותבת לך. שלי".

 

 

שֶׁאֶפְשָׁר לִקְרֹא אוֹתָהּ, /שֶׁאֶפְשָׁר לָשִׁיר אוֹתָהּ וְלִכְתֹּב, / שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְצַיֵּר אוֹתָהּ וּלְנַגֵּן,

 

מורה אחת כתבה לאילנה שלשלי היתה "הבנה עמוקה של משמעויות שקופות". כי היתה חדה ועדינה ויכלה לצלול לתוך המילים ולדלות משם את מה שרצתה או מה שנאמר או מה שהוסתר. וסקרנית "ולא רצתה למות", אומרת אילנה, "עד הסוף ולא נכנעה גם ברגעים הכי קשים ולכן לא דברה על המוות. וגם בסוף כשהנחתי את ראשי עליה וליטפה שערי ושתינו ידענו כי רע, ואמרתי לה: אם נורא כואב וקשה לך, אל תשמרי עלי. תעשי מה שאת רוצה. אני מספיק חזקה. אני אסתדר אל תמשיכי לחיות בשבילי. ושלי הנהנה. וגם אמרתי לה שנורא קשה לי להפרד ממנה ואני אשמח אם תשאר עוד. ועוד ביום שישי, יום טרם הסוף, אמרה לי להרגיעני: "אמאלה יהיה בסדר". כשכבר נעה בין פה לשם.

 

 

שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לִרְקֹד וּלְצַלֵּם, / שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהַצִּיג אוֹתָהּ, לְבַכּוֹת אוֹתָהּ 

 

מרתה שור הכירה היטב את שלי כי חמש שנים היתה חברתו של בנה אמיר. בת בית. "ונגעה לליבי מאד". זו היכולת השלית לגעת ללב ואין זה ביטוי פשוט "לגעת ללב". "ונגעה ללב אף שהיתה סגורה", אומרת מרתה, "ודיסקרטית ועם זאת ישירה ומלאת תאוות חיים ומסרה עצמה בנדיבות. והיתה מגנט שחיבר אנשים ועמוד תווך והיתה לה יכולת לקבל החלטות מהר ובלי התלבטות".

זה דבר שמקל על אחרים ולא אחת קבלה החלטות גם על הבית שלהן וחייהן והחליטה גם עבור אילנה, ממסעדה ועד בכלל שזה עומס לא קטן לבת אבל גם כוח רב. זמן מה אחרי שבנה של מרתה ושלי נפרדו, שמרו האם והחברה לשעבר על קשר אף אם רופף. כי זה ענין לא פשוט ובמחלה זה התהדק גם בגלל החלקים הנהדרים של מרתה. ושם במחלה נחשפו במלואן תכונותיה של שלי.

"צלולה ומפוכחת לגמרי", זוכרת מרתה, "ושלי הבינה מהר מכולם על בשרה ובראשה  את אימת המחלה ואובדנותה. ובלי רחמים עצמיים, ויחד עם זה לא דיברה על זה אלא חיה עם זה. בלי אשליות ובלי הנחות וטיפלה במחלה ומצד שני לא עסקה במוות כאילו הם לא באופק". לקראת הסוף בשבועות הבית, לקחה מרתה על עצמה את רחיצת שלי.

אותם רגעי עונג בארץ הכאב.

 

 

וְלִצְחֹק, לִלְעֹג לָהּ וְלֶאֱהֹב, / וְזֶה שֶׁזֶּה כָּאַב כָּל כָּךְ, / וְשֶׁהִיא הָיְתָה מְתֹעֶבֶת וּשְׂנוּאָה,

 

בשבוע האחרון כשמרתה ועוד שתי חברות לקחו את שלי לאמבטיה, שלי הביטה בעצמה, בגוף הרצוץ שעבר את כל זה וכבר היה לעת כיליונו רזה כל כך, כמו תמצית רוחנית שנותרה מאותה נערה שמנמונת מלאת חיים שהיתה מאושרת על החוף של איטליה והנה שלושה חברים נושאים אותה למקלחת. והיא אמרה פתאם: "מה זה? מה החיים האלה"? אך אלו היו רגעי העונג של היום כשנלקחה לשבת תחת זרם המים המחייה כאילו שבה והתחברה דרך המים לאותו זמן שבו היתה ראשן השט לו במי אמה לפני 27 שנים. "ועד הסוף", אומרת מרתה, "שלי נאחזה בחיים ולא ויתרה ולכן סרבה לשקוע גם בחוסר ההכרה גם אם ישכך כך הכאב ותמיד רצתה שידברו איתה ונאחזה ולא הרפתה ולא התערפלה עד הסוף".

ורק לפעמים חלפו בה כמו סופות רעמים רחוקות שהתרחשו בתוכה, רעידות והתקפי חרדה. כאילו נזכרה תודעתה הדועכת בסוף הקרב ובכך שעוד מעט לא תראה דבר מכל אלו שהקיפה ואהבו אותה. כאילו לרגע נחלשה השליטה המלאה שלה בפחד ובאימת הקץ.

"היית צלולה כמעט עד הרגע האחרון, הצחקת אותנו ריכלת, כעסת", תכתוב לה מיכל אחרי מותה. "היית מתעצבנת על אנשים ונגעלת ממחלות. כל מי שטיפל בך לאורך הדרך התאהב בך, צוות שלם של רופאים שהפקת, שהזכרת להם מתי ואיזו תרופה לתת לך, אחיות שלימדת אותן איך לוקחים דם, פסיכולוג שאהב אותך כמו בת. כולם ראו בך ילדה שלהם ואת תמיד דאגת להחזיר להם אהבה, לשאול מה שלומם ולהתעניין בחיים שלהם".

 

וְזֶה שֶׁהַוִּתּוּר עָלֶיהָ מְעוֹרֵר חַלְחָלָה כָּזֹאת,

 

ביום האחרון, אחר צהריים של שבת, שעות ספורות טרם הקץ, היו שם לידה מיכל ועוד שלוש חברות ושלי היתה מטושטשת ודברה מעט. ופתאם שאלה: "כמה יהיו במסיבה"? "ושחקנו אתה משחק אסוציאציות. אמרנו: זמן. שלי ענתה: "רגעים".  שמיים.

ומיכל שגרה בווטסאפ: "מצב מאד לא טוב. תבואו עכשו". וזרמו חברים. הכרתה של שלי כבר אבדה ומרתה לא יכלה הפעם לקחתה למקלחת ההחייאה המענגת שלה. ושלי נשמה נשימה ארוכה, ודממה, ועוד אחת, כנאחזת. ובעשר דקות לשעה תשע בערב, ארבע חברות על מיטתה, פרחה נשמתה.

ובאו חברות וחברים והיו שם כבר כשני תריסרים ואילנה ומרתה. איש לא הזעיק אמבולנס או צוות זר. "הלבשנו אותה במכנסיים שאהבה ובטי שרט בלויה עם דקלים" שלוש שעות נשארו סביב המיטה ורק בחצות באו לקחת את הגופה.

ולמחרת טמנוה.

סביב תלולית העפר הקריאו שירים של אווה קילפי ששלי כה אהבה וגם את "הפרפר חוצה את הכביש" מהספר שהביאה שבוע טרם מותה לפתיחת תערוכה שבה לקחה חלק גם מיכל בשנקר. אז הפתיעה את כולם וצצה באמבולנס ועברה בכסא גלגלים לראות הכל ולהיות בענינים כמעט עד הרגע האחרון. מעל הבור הפעור שבלע את הילדה גולדמן בכתה חברתה הקרובה מיכל: "קשה לדמיין את החיים בלעדיך, שליקי, היינו יחד תמיד.  בשנה שעברה כשהייתי במצוקה נפשית עמוקה, אמרת לי שהסוד הוא לא לשקוע ברחמים עצמיים. וכך נהגת, בכל רגע בשנים הקשות, תמיד היית אצילה, תמיד התנהגת כאילו יש דברים קשים מזה ותמיד הבטחת שיהיה בסדר. באותה תקופה את נתת לי את הכרך הראשון בבסדרה של הרומנים הנפוליטניים והבטחת שישמח אותי, אתמול שאלתי אותך אם את רוצה שאספר לך מה קורה בספר השלישי ואת אמרתי לי ״ ממש לא״. כי המשכת להאמין שיהיה בסדר."

"הכנתי את עצמי לרגע הזה בכל יום במהלך החודשים האחרונים. חשבתי שאהיה מוכנה לבשורה. שעתיים לפני שנשמת את נשימתך האחרונה החזקנו ידיים, את, סהר ואני ושיחקנו במשחקי אסוציאציה. המילים שאמרת היו כמה רגעים ושמים. הכל נשמע לי קיטשי מדי בשבילך. את לא היית מוכנה שאגיד פה קלישאות, את לא היית מוכנה שאגיד משפטים כלליים. את בעצם תמיד ניהלת את הכל והאמת שאני קצת מופתעת שאת לא הכנת לי נאום מראש".

 

.

מוֹלִיד כָּזֶה אֹשֶר, וְזֶה שֶהָאֵבֶל"

 

"איך לוקחים פרח כזה"? תוהה אמא אילנה ליד החלון לחובבי ציון. "איך לקחו אותה? עם כל אהבת החיים והיופי והשפע הזה?  מי מחליט לקטוע את זה"? היא שבה ושואלת מישהו שאינו בחדר ואינו בעולם. "בגיל 40 ילדתי אותה ובגיל 68 לקחו אותה ממני. מה זו הרולטה הרוסית הזאת"? ואין מענה. אין שלי. אין ריקודים בחדר ההחלמה. רק זכרון של יופי שפרח 27 שנים.

 

 1488294_10151929974088049_814952809_n

הטור האחרון

 

"חלמתי שאני עומד על במה באולם מלא אנשים. אני לבוש פראק. בידי האחת צילינדר שחור, ומקל קסמים בידי האחרת…באולם מושלך הס. אני מרים את מקל הקסם ובהינף אחד עורף את ראשי ומיד הודף את גולגלתי לתוך הצילינדר, ובשלווה, כמעט בעליצות, מערבב את תכולת הצילינדר במקל הקסמים, ואז שולף את ראשי ממנו ומשיב אותו למקומו על צווארי. אומר:   voila ומשתחווה. מחיאות כפים רועמות. הכתיבה הספרותית בעיתונים היתה להטוט מסוג זה". (שאנדרו מאראי מתאר ב"זכרונות מהונגריה 1944 1948" כמה חסרה לו הכתיבה לעיתון בעת שבה השלטון שם נלחם אפילו בחופש השתיקה.)

 

10941442_10153012042377071_2286793645669140670_n

איך נפרדים מאהובה, ממולדת, מעיתון שהיה בית שני שבו התגוררת שנים כה רבות? ממקום בלי מקום. כי ככתב מוסף לא ישבתי ממש בעיתון, לא אכלתי בו. יותר שלחתי אליו. נשלחתי מטעמו, ביקרתי בו. הכרתי דרכו שותפי שטח נהדרים, שטופי תאוות שטח כמוני. ניהלתי בו כמה שיחות קריטיות. בעיקר בראשית ימי בו בסתו 1986 ובקיצם הפתאומי, הצפוי/לא צפוי בקיץ 2017. היו לי בו עמודים, טורים ופיסקאות. לא מניות. טריטוריית נייר אהובה. זרויה אלפי סימנים שחורים שהצטברו לסיפור. אב שהמית ילדיו במו ידיו והחריב עולם, או היפוכו: משורר שהוליד דימויים מופלאים, בורא עולם. סיפורים לימי שישי על ידיים מחיות ועל ידיים ממיתות.

אני מציץ בקלסר כתבות סרנה 1986, עמוד מן החודש הראשון שלי במוסף הזה. כותרת: "מכה שיורדת על עיר קטנה". על שביתת פועלי אליאנס. "אפשר לקחת את "אליאנס" על כל מה שקורה בו", כתבתי, "בתור מודל למפעל של "חברת עובדים". מעביד קשה. שכר לא טוב. נקי מערבים. הרבה ליכודניקים, חברת שמירה. ברל היה בוכה".  שובת אחד הצמיד שם לצוארוני "ראש כרות של ציפורן אדום".

"הספרות והעיתונות הן בנות דודות", כתב פעם מלך הבדיון שהיה גם עיתונאי, גבריאל גרסיה מארקס הקולומביאני. תמיד האמנתי כי הספרות והעיתונות הן קרובות משפחה שיש להפגישן בכל שבוע. למרבה המזל הייתי כתב מוספי שבת וראיתי עצמי כסופר זריז וכעיתונאי איטי. מרוחק דד ליין. מאושר. היה לי זמן שאין לכותב היומי. אורך הנשימה הוא זכות יתר של כתב המוסף, היכולת להתרומם מעל האירוע ולנסות ללכוד את מלוא פרטי המתרחש. מה אכן קרה שם בחדר המדרגות, בשדה שבו נורה הנער. לב הסיפור, לא אביזריו. זכות היתר שהפכה את שנותי בעיתון לשמחות. רצתי מרתון בקצב שלי. ביום אחד ציירתי את מערך החברים שעמד בגב עמיר, רוצח ראש הממשלה, לגיליון יום שני שאחרי הרצח. כל חברי המתנקש, בני ביתו. דברים כאלה. הצצה אל לב האפלה.

לכן אולי לא מוזר שעד היום אני זוכר רבים כל כך מן הסיפורים. אני מדבר על 31 שנים כפול מספר השבועות שבכל שנה ויותר מזה. כל כך הרבה זירות פשע, דירות. עיירות מאובקות וכפרים ירוקים. כך איני שוכח את הזמן שבו הלכתי בעקבות ילדת המהגרים אלכסנדרה סשה ברנדט, שיום אחד בנובמבר 1994 נעלמה ביצאה מבית הספר בשדרות הילד ברמת גן  ולא נמצאה עד היום, אבל נותרה בליבי. אין פעם שאני נוהג בז'בוטינסקי ואיני נושא עיני אל צמרת עצי השדרה.

כל כך הרבה תעלומות של נפש האדם ותלאותיו נחות בזכרון כתב השטח או חוקר המשטרה, כמגירות פתוחות. קצין משטרה אמר לי פעם: "אנחנו מחפשים מי עשה. אתה מחפש למה". אבל פעלנו יחד.

 

 

רק שש שנים אחרונות מתוך כ31 שנים בעיתון, אני בעל טור אישי פה. שמורת שמאל קטנה. מגודרת היטב. כשהתחדדו המחנות. התקצן הפער, גברה ההסתה, כשהשמאל הפך לחיה נכחדת, נהדפתי להיות בעל טור פוליטי. אך השטח נשאר אהבתי הגדולה. אין כמו השטח לספר סיפור. זירת הפשע  תמיד מדברת. צריך רק לדובב אותה. ואין כמו הקול שמשמיע הלוקיישן. המקום בו הסתיים מסעה של נערה ברכב גנוב. כוורת הדבורים, מצלמת גדר המחנה, כפפות מז"פ. העדים. או אותו שבוע שארבתי ליד מחסום הקונטיינר עם הצלם שאול גולן. הצצה במלאכת הכיבוש. בדידותו של הצופה בשטח. מי יאמין לסיפור כה שונה מהמסופר עי השלטון וחנפיו?

כך בתי כלא, בתי סופרים, מעונות טרגדיות, כנסי מפלגות, שדות מרעה, בתי עלמין, דירות מסתור, דירה שבה שלח אח יד באחיו. פעמיים ירדתי בצוללות אל הקרקעית. בפעם השניה אף בצוללת חדשה. בין כל הטילים ואביזרי  הפלדה נחתי על האסלה בפרץ בחילה מטלטלות השייט והנה שמעתי את הכתב הצבאי המתלווה, נעמד עם צוותו מעבר לקיר הדק ומכריז למצלמה: "כאן, מאחרי מסך זה, נמצאת, ע"פ מקורות זרים, יכולת המכה השניה של ישראל".

עשרים וחמש שנים הייתי גם "עד מדינה", כך קראתי לספר שהיה עדות הזמן ההוא שבו נעתי מטעם העיתון בשטחים הבוערים בעיקר בימי האינטיפדות. משנות ה80 ועד יציאת עזה. צפיתי בהשתלשלות אותה שליטה בעם זר שהביאה עלינו, כך אני חש, את העונש הנוכחי: שליטה רעה ובוזזת שלנו בעצמנו. בכפר מל"ל ראיינתי את אימו של אריק שרון במשק הצנוע שלה. דחפתי רגלי בפתח דירתה של אם חנוך לוין בתחנה המרכזית בתל אביב. צפיתי באושרו הרגעי של החוזר מן השבי בדירת משפחתו ברמת גן. יגון ושברון לב, אושר ותהום של עצב שחור של אם שאבדה בנה במערבולת גלים בים. הרי לאן אנו נשלחים, הכותבים? אל המקום המנופץ. הילד שנעלם. אל הלב שנשבר. הדם. לעיתים רחוקות גם אל הדבש.

 

 

אין בעולם שאני מכיר, מלאכה נוגעת ללב, מספקת, מטלטלת, בוחשת בקיבתך, כמלאכת הכתב השבועי האוהב את מלאכתו. אין מספר סיפורים מאושר ככותב שיש לו פיסת קרקע – נייר אליה הוא מכנס כל שבוע את קוראיו ומספר להם סיפור חדש עליו עמל: מיהו המשורר העיוור ארז ביטון ומנין שאב שיריו או איך ראיתי את הקוסם עמיחי מלהטט עם דימויים מול עיני. איך נראית ניו אורליאנס אחרי המבול או האי הפיליפיני אחרי שסופה הטיחה כל בתיו לקרקע.

בין כל המקומות, ראיתי גם בפעם ראשונה, אי שם בסוף שנות ה80 את הגבר הצעיר, הנאה, האמריקאי עדיין מאד למראה, נתניהו, והוא מוקף הערצת חברי מרכז באיזה כנס גדול של המפלגה וכבר נעטפת קרירותו הניו יורקית זיעה מצפיפות החסידים העטים, מהשאפתנות העצומה שלו ומהעמדת הפנים שבה הלך ושקע. זה האיש שבסופו של דבר יצמח להיות השליט הכי מאריך ימים של הארץ. שילחם בתקשורת העצמאית בכל כוחו הרב, ושבו אני רואה בסופו של דבר, אף אם לא במישרין,  את מי שהמיט גם את קץ כתיבתי לעיתון.

חברים, סקרנים וקוראים עוצרים אותי לשאול אם לבי מר על הליכתי מן העיתון. אני עונה: רק על הדרך שבה זה קרה. אבל הנה,  מעט אחריי,  גם הכל- יכול- לכאורה ילך. עוד רגע, עוד שנה, יסתלק גם משתיק העיתונות, יותיר רק את חותמו הרע. כי אם יש דבר שאתה לומד משלושים ושבע שנות עיתונות (מאז התחלתי בעיתון אחר), זו ארעיות הכוח, אשלייתו. ראיתי כי גם מי שמחזיק עצמו כחזק בשליטי המזה"ת ובידו כפתור יום הדין, נח בסופו של סיפור מחותל משך שנים במיטת בית חולים ואינו יכול אפילו ללחוץ יד. אם כן לא מריר על הסוף. מסופק מכל השנים. כי אם לא הבנתי עד היום מכל מסעותי מעפולה ועד ויאטנאם, איזה בר מזל הייתי, הרי שלא הבנתי כלום מכל מה שראיתי.

 

 

"אתה חייב לכתוב ספר על השנה האחרונה", אומרים לי הקוראים, כל מה שקרה מאז העלית את הפוסט בפייסבוק  על השיירה שנעצרת או לא נעצרת בלילה, דרך תביעת ראש הממשלה, המשפט, עדותו של ראש הממשלה שלא רצה והגיע עם רעיתו בעל כורחו ע"פ החלטת השופט לאולם 6 ושם הושבע לומר אמת ונחקר עי פרקליטי ואף אמר כי הוא "משתדל" לכתוב אמת בפייס. וכל אותו מראה מדהים של המון מאבטחי רוה"מ, שנצבו חמושים לאורך הקירות. שומריו שהם בה בעת גם עדי הכבולים בשבועת שתיקתם. כל זה ועד החלטת שופט השלום להטיל עלי את העונש על לשון הרע. וסיום עבודתי פה.

ובכן באוגוסט הזה אני מוציא את ספרי "השנה האחרונה". אך הוא לא על 2017 של המשפט.

הספר הוא על ישראל של 50 שנה קודם לכן. על אותה שנה נשכחת וסוערת המשתרעת בין מאי 1966 לבין מאי 1967, כשאני גולה בן 14 מארץ הילדים, מהגר אל מדינת המתבגרים האלימים, נערון מחוצקן בתיכון עירוני ה' של צמד המנהלים הפולנים לנדאו ומלצר, בארצו של לוי אשכול. "השנה האחרונה" כפי שהגדיר אותה פרופ' יורם בילו. כי 66-67 היתה האחרונה באותו מורטוריום בן 19 שנים חילוניות שהיה לנו מאז מלחמת העצמאות ועד ששת הימים, בלי המקומות הקדושים. כי מרגע ששמנו ידנו על מערת המכפלה וקבר יוסף, פרצו שדי הדת והקנאות מהמרתף האפל שבו נחו ומאז אנו תחת שליטתם הגוברת.

בשלוש השנים האחרונות שכוללות את שנת המשפט המטלטלת, מצאתי מפלטי גם בעבר עת נדדתי בין עדי מחצית שנות ה60. "העבר אדמת ניכר הוא, הדברים נעשים בו לא כמו פה", כתב פעם ל. פ. הארטלי. כה נכון. המסע אל העבר כמוהו כמסע לארץ אכזוטית. אפילו כשחזרתי לדירת הדמ"פ של הורי ברחוב זלטופולסקי 5 ליד הים, שכיום מתגוררים בה כמה סטודנטים, נראה לי הכל מוכר ומעורר לב וגם כה זר ומוזר.

הלכתי לבתיהם של עדים אחרונים. מיפה ליפשיץ אחרונת דור הורי וחוג הדג מלוח של ימי שישי שלהם, דרך רות ויעל דיין עימן דברתי על משה דיין שבשנת 66 עוד חקר את מלחמת ויאנטאם כאורח צבא ארהב. גבר כבן 50 במשבר אמצע החיים שלו שחש כי הנה באו חייו אל קיצם ולא ידע איזו תהילה ממתינה לו מעבר לפינה. ישבתי שעות רבות בדירתה עם מרים אשכול אלמנת האיש ששלט אז בארץ באחריות, בחמלה ובתבונה אזרחית. חפשתי את עקבות מטכ"ל הפלמחניקים של יצחק רבין שהכין מלחמה שתסיים היטב, לתחושתם, את מלחמת 48 הלא גמורה שלהם.

פגשתי בני כיתה, ילדים עזים שמיררו את חיי כחנון ממושקף, מורות, חברים ובהם גם אחיו של חברי הטוב דורון בלום, אותו נער חסון ונטול פחד שליבו העז היה מלא משאלת מוות אולי בשל גורל משפחת אביו בשואה. בלום שעשה את כל שמסוכן ואסור היה לעשות וברגע מסוים, כעבור כ9 שנים, שם קץ לחייו. כן, גם כאלה שלא חזרו מארץ העבר.

במסע במכונת הזמן אל 1966, גיליתי את סימניה של ארץ אחרת שבה חשו הישראלים ברעידת אדמה קרבה וחיו בחרדה קבועה. העולים עוררו דאגה. המיתון עורר דאגה. הנוער עורר דאגה: אלימות הנוער, פרחחים, בני טובים. הנוער היה תעלומה: מה צומח במדינה בת ה-18? היינו הדור שכונה בארה"ב "הביבי בומרס", ילידי השנים שאחרי מלחמת העולם השניה. אותו בום עצום של לידות אצל אנשים כהורי, ניצולים וילדי אלו שכל משפחתם אבדה או שחזו בחורבן העצום ואצו למלא את החסר. הצלם ההונגרי רוברט קאפה יצא עם פרויקט ענק של צילום ילדי קץ המלחמה בשנה בה נולדתי, וקראם לראשונה דור ה- X    כינוי שיוצמד בעתיד גם לדור הבא. קאפה כתב על דור מסתורי שאין לנו מושג מה יבקע ממנו. בארץ רווחה טרוניה ולצידה מאמרי הגנה על הנוער, כאילו דובר בגוף חתרני. אחר כך באה המלחמה. והכל התהפך לעד. ועקבות המהפכה ברורים היטב גם כיום, כעבור חמישים שנה.

 

נ.ב. עוד נפגש.

 

 

 

?לאן נעלם דוד שיץ

"החיים הם משהו כמו שש בש. העסק הזה, החיים, הוא יותר גלגול קוביות ממה שאנשים חושבים. מצחיקים אותי אנשים שמנסים לבנות עולם לוגי ולהקיש מדבר לדבר"

(דוד שיץ בראיון מ־1987)

לפעמים אנשים מתאיידים. אתה פוגש מכר משותף ברחוב, שואל בזהירות: איפה ההוא? מה קרה לו? אחר כך נזהר פחות ותוהה: עדיין חי? לפעמים אלו דמויות שרישומן ניכר בחייך, שאיכלסו זמן מה את עולמך. אתה קורא ספרים שלהם, זוכר דעות נחרצות שהחוו בראיון, אתה יודע עליהם יותר משידעת על אדם קרוב, ו… פוף. כלום. כך דוד שיץ. האיש שפירסם ב־1978 את 'העשב והחול', רב־מכר אוטוביוגרפי מטלטל. אחר כך את 'שושן לבן, שושן אדום'. 'אבישג'. 'כמו נחל'. כל האגדות האפלות שלו, הדמויות המיוסרות, הרוע והבגידה. נשים מסוכנות. ארוטיקה ביתית ואותה דמות גבוהה, נאהבת, של כותב ירושלמי. כל זה היה כלא היה. והוא עודנו חי.

ב־1979

ב־1979

לפני 34 שנים באתי ככתב מתחיל לראיינו בביתו בשכונת בקעה ליד פסי הרכבת. אב צעיר לשתי בנות קטנות, דניאלה ואביגיל, לצד אשתו ציפי. שאלתי אותו על התחלת כתיבה. "אני ניגש לנייר ומתחיל לכתוב", ענה שיץ, "המוזה קלת דעת ובוגדנית ואין טעם לרדוף אחריה". את הכתיבה תיאר כהליכה במערה אפלה עם מעט מדי אור. הוא דיבר על הקושי לסיים סיפור, "לשים נקודה". הזכיר את התנועה של הימלטות מסיפור לא גמור לסיפור הבא. אי־שקט עז. הייתי צעיר מכדי להעמיק. אוצר שלם נח לפניי, אבל הלכתי משם מהר. שיץ עורר בי, אני זוכר עד היום, אי־נוחות. היה בו משהו שילדים קוראים לו: ילד כאפות. דורש מכות. לימים זה יתגלה לי מתוך תלאות חייו. ספרו דאז היה מבלבל, לוט בערפל כביוגרפיה סודית. מבקרים תיארו אותו כ"הבטחה גדולה". "דוברו של דור חדש בספרות". עם השנים היו שניפצו אותו, כמו כל הבטחה.

הוא היה גבר גבוה ויפה שציטט לי את גיבור הרומן הקודם שלו, 'העשב והחול': "בגלל ריח הפיגולים העולה מן העבר, בגלל הצורך החריף להתמודד עם נקמה שאין לה סיכוי להתממש, נהפכתי בעל כורחי להיסטוריון המשפחה". משהו זחל בין השורות. אני זוכר שהספר לא כבש את ליבי, אבל היה לו מין קסם אפל שעמד בסתירה לאיש שפגשתי. זמן מה עוד שמעתי עליו. יצאו כמה ספרים. רומן ששובח, רומן שלא שובח. הוא התראיין. אחר התפוגג ממסך הרדאר של הספרות. מישהו אמר שחלה מאוד. שהוא חי אבל שוכב אי שם כגיבור חבול של אחד מספריו. והנה עכשיו יוצא ספר חדש של שיץ, 'שעת החתולים', קובץ סיפורים שלא נולד בלידה רגילה מבטן כותבו, אלא נאסף מתוך מגירות ארכיון 'הקשרים' של החוג לספרות באוניברסיטת באר־שבע. תמונתו היפה על העטיפה, והמבט האלכסוני הזה והמשפט: "התצלום על העטיפה באדיבות המשפחה".

עם הבנות  דניאלה ואביגיל ב־1984

עם הבנות דניאלה ואביגיל ב־1984

את בתו בכורתו דניאלה שיץ אני מוצא בדירה ירושלמית גדושה צעצועי וציורי וסימני ילדים בבית הכרם. כשאנחנו מדברים היא עוצרת בעקשנות את דמעותיה. מדויקת ויפה כמוהו, היא מדברת בתוך התוהו ובוהו של דירת משפחה, שבה חיים נכדי שיץ שהוא אינו יכול לראות עוד. הוא אמנם קיים, אך דניאלה מעלה אותו כזכר אב מת. "אבא טוב ואוהב, ילדותי בדרכו". היא נולדה לפני 40 שנים, כשאביה היה כבן 35 והחל לכתוב רומנים אחרי שכתב שירים. הוא שאף להיות היסטוריון ונסע לגרמניה לסיים דוקטורט, ושם נטש את העבודה והחל צולל אל העבר שלו, מברר את ראשית חייו. היום ברור שזאת הייתה מלאכה מסוכנת. רדיואקטיבית. בסוף דבר, בספר החדש, כתבה מוריה דיין קודיש, עורכת הספר לצד יגאל שוורץ, על "שיניו המשחירות של העבר". היא מצטטת ממכתב של שיץ: "אם אתה הולך וחופר את העבר, אתה מסתכן בהרחת בשרו הרקוב, בראיית שיניו המשחירות". דימוי קשה שמתאר הוצאת מת ממקום מנוחתו. לא נס תחיית המתים.

"חסר כל חוש היסטורי היה התינוק", כתב שיץ לימים על ראשית חייו, כי נולד בשם דיטמר־אינגברט מילנר־באואר־שיץ (Schütz) בברלין בשנת 1941. שנה מחורבנת להיוולד כתינוק יהודי ליד מפקדת היטלר. בן חודש וחצי נמסר למשפחה אומנת, ראשונה בשרשרת של מוסדות ובתים שבהם יתגלגל שיץ בגרמניה וגם פה עד הצבא, שאחריו, ב־1963, יגיע לאכסניית נוטרדאם, סמוך לגבול הירדני, ובה יחל את חיי ירושלים השלמים שלו.

עם הבת נעמה בתחילת שנות ה־2000

עם הבת נעמה בתחילת שנות ה־2000

מיד ברומן הראשון החל מתאר את דמותה של האם, לוטה־מרים, ואת ארבעת הילדים שהיא יולדת בברלין לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. יולדת וממהרת להיפטר. 'העשב והחול' תיאר שושלת טרגית של נוטשים וננטשים, רוע ביתי ובגידה משפחתית. הגיבור הנטוש חוקר את אמו בסוף המלחמה במשך לילה שלם. מנסה להבין מדוע נהגה בו כפי שנהגה ואינו מעלה דבר. "אני מבינה יפה עד כמה אתה נהנה מתפקיד הקדוש שנטלת על עצמך", אומרת בספר האם לבנה. "ובכן, בני הכועס, עד גבול ידוע אני מוכנה לבוא לקראתך: ללבוש את מסכת המפלצת, לרקוד מול הלהבות כשהמאכלת בימיני".

מחוץ לספרות הייתה אמו יהודייה יפה בעלת מראה ארי ואביו ספר־נשים שנעלם מחייו. אחרי שקיבלה אזהרה מאיש ס.ס. מסרה את ילדיה, ובהם דיטמר, לשכנה ונעלמה. גם אחרי המלחמה לא מיהרה לקחת את ילדיה שנולדו משלושה גברים שונים. בגיל שבע שלחה את דיטמר לישראל עם הבטחה שתבוא מיד אחריו, אך צצה פה רק כעבור כ־14 שנים. "אני רואה ילד שקט ועקשן שהיה רגיל לפרידות מאמו", כתב באיפוק הילד שנבגד בידי אמו. אחר כך קליטה ובתי אומנה, קיבוצים ומוסדות. ברית מילה מאוחרת, שם חדש: דוד, שפה חדשה: עברית. ותמיד ההמתנה הנכזבת והבגידה.

"כשהיינו ילדות אבא הקריא לי ולאביגיל את 'האיליאדה והאודיסאה'", אומרת דניאלה ומביאה את הנוסח הקל יותר מחדר הילדים. "תמיד דיבר והקריא והבית היה חם ומלא מוזיקה קלאסית, וארבעתנו מיעטנו לצאת אל העולם".

היא זוכרת שאהבה את הקטע שבו שב האב אודיסאוס ממסעותיו ויחד עם בנו הרג את כל מחזרי האם. "איש לא יצא חי זולת הזמר הנודד". זו הנקמה העקובה מדם ששיץ כה חשק בה ולא ביצע. השבת הבית לידיו. השבת האם. לא אחת דיבר עם בנותיו בפתיחות על העבר, על נדודיו הכה לא אודיסאוסיים בין בתי היתומים. הגזר הרך והמגעיל של המרק. בספריו תיאר, בין היתר, את כפר הנוער ניצנים, שהיה עבורו "המקום הכי אכזרי עלי אדמות", אך דווקא שם נולד כסופר. פעם תיאר איך כדי להימלט מידם של נערים אלימים הפך עצמו למספר הסיפורים הפרטי של הנער הכי חזק, ממציא סיפורים כדי לזכות בהגנתו.

"אבא היה איש עם המון תאווה לחיים. מלא סערה פנימית וגם אוהב בית", אומרת דניאלה. אך כשהייתה כבת תשע קם ועזב את הבית והמשיך בנדודיו. כל השנים עבד ב'שירות הסרטים הישראלי', ואחרי שעזב את הבית הכיר את המפיקה חמוטל פרת, הצעירה ממנו בשנים רבות. התלקחה אהבה גדולה והם חיו יחד כ־12 שנים, שבמהלכן נולדה בתו השלישית נעמה. אבל בצהרי יום היה שב לשחק עם שתי בנותיו הגדולות, "ונשאר קרוב ותמיד כתב. הייתי גאה בו מאוד. בימי שישי, כמנהג קבוע, חזר לביתו הראשון ואכל ארוחת ערב והיינו חוזרים להיות משפחה שלמה".

חמוטל זוכרת שאישיותו החלה משתנית. שיץ הפך קודר ומבולבל. איבד קשר בין דברים. תהה, למשל, למה לא ללכת בשבת לעבודה. הפסיק לכתוב יומן גם לקטנה שאהב מאוד. נשאר במיטה. סירב לקבל טיפול. "הרגשתי שאני נחנקת וחייבת להציל את נפש הקטנה ואת נפשי ועזבתי".

ב־1997 יצא ספרו האחרון. ביומנו החלו נפערים שבועות ריקים בלי מילה. האיש שכל חייו ניסה להיזכר, החל לשכוח הכל. פעם, פזור נפש, הניח את התינוקת נעמה על מגלשה רותחת ביום לוהט. כשחמוטל עזבה שב לגור לבדו, אך עדיין היה מוקף חברים רבים. כל אלה ייעלמו כלא היו עם הזמן. "בטקס סיום קורס קצינות שלי הוא דיבר מוזר", זוכרת דניאלה, "והחבר שלי הפנה את תשומת ליבי. אבל אמרנו, זה אבא. כי במקביל הוא היה מרצה בקיבוצים על היסטוריה. הוא היה מומחה גדול שבנה דרך ההיסטוריה העולמית את תולדות חייו המנופצות. פעם אחת שמתי לב שטעה בתאריך הולדתו של אריסטו, או אפילו במאה שבה הוא חי, וזה כבר היה בלתי אפשרי".

אחרי אותו יום שישי שבו איחר לארוחה, לקחו אותו אחיו אפרים וחברו הצלם אמנון טייטלבאום למיון, ומיד עבר לאבחון. "אבא נבדק בשאלות פשוטות ושמו לב שהוא לא ידע לזהות ציפור בציור אחד. התחילו בדיקות וגילינו שהוא חולה כבר כמה שנים. מאז, כ־18 שנים, אני האפוטרופוסית שלו".

כך חלה שיץ, האיש שכל ימי חייו הצלולים חפר אל הזיכרון, במחלה ניוונית דמנטית שנקראת מחלת פיק. הפרעה נדירה שפוגעת בתאי מוח ומשפיעה על אישיותו של האדם באופן משמעותי, מביאה לירידה בכישורים חברתיים, יחד עם אדישות רגשית. שלא כמו דמנציה המוכרת יותר, מחלת פיק בדרך כלל גורמת לשינויים התנהגותיים ואישיותיים עוד לפני אובדן הזיכרון.

דניאלה הייתה אז בת 22, ואחותה חיילת. הכל נפל עליהן: קשיים כלכליים וביורוקרטיה ואב הולך ושוכח. הן שכרו לו דירה עם מטפל פיליפיני מסור, ווילי, שנדד איתו שנים בעת ששיץ התרוקן מעצמו. לפעמים עוד נתן נאום על אודיסאוס, כי במוחו נותרו תבניות שלמות. רישום אחרון ביומן נשאר מפרשת קלינטון־מוניקה לוינסקי, שעוד חדרה בעד מסך הערפל. "אבל כשהבאתי לו צעצוע ילדים של התאמת צורות כבר לא הצליח לסדר ובכיתי מאוד. שנים בכיתי עד שחדלתי".

מכוח המחלה הלך דוד שיץ והצטמצם, נאלם דום. איבד עניין במסך. נסוג למקום בתוכו ולשומקום. חברים חדלו לבוא. רק העורך והחבר יגאל שוורץ, זוכרת חמוטל, המשיך לשמור על שיץ בשדה הספרות, להזכיר את קיומו. שוורץ אמר לי שהם מכירים למעלה מ־30 שנים. מן ההתחלה אהב אותו. "שיץ הוא הוא סופר גרמני שכתב בעברית. גרנדיוזי ואלים. אין דומה לו פה".

לפני כעשר שנים קיבל שוורץ מן המשפחה את ארכיון הכתבים של שיץ ועבר עליהם יחד עם מוריה דיין. הם מצאו חומרים שחלקם טרם פורסמו, שחושפים גם שיץ אחר. אלו כרוכים בקובץ החדש, 'שעת החתולים' (הוצאת דביר ומכון הקשרים), במסגרת סדרת 'רטרו' שמחזירה לחיים סופרים עבריים נשכחים. "הפרסום עכשיו הוא מעשה של חסד לחבר נפש וגם הומאז' לסופר נהדר. הלב שלי נשבר על מה שקרה לו", אומר שוורץ.

"מדהים כמה אפשר לאבד אדם ואז לגלות שיש עוד מה לאבד", אומרת הבת דניאלה. "ברגע מסוים ווילי עזב, נגמר הכסף, ואז רק יוסי שריד עזר. אבא עבר למוסד הררית, מקום ביתי עם עשר מיטות. בהתחלה הוא עדיין אכל בעצמו, עד המשבר הנשימתי והאשפוז בבית החולים לפני כארבע שנים". כיום הוא שוכב ללא נוע במוסד גריאטרי ירושלמי, כתחנה אחרונה במסע של התפוגגות. "שוכב עם הפנים למעלה ורק סדק בתקרה מול עיניו".

"יש שם אדם בפנים", אומרת חמוטל אהובתו, "ואיש אינו גואל אותו מייסוריו. שנים, גם בתוך המחלה, נשאר שיץ חם ומלא רגש ואהב לשמוע מוזיקה ואהב שבאים, ומעטים כל כך באו, וגם הם חדלו. אבל הנפש שלו שם גם עכשיו". "הלב חזק ומחזיק את הקליפה", אומרת בתו, "אבל אין שם כלום. אני לא הולכת לבקר יותר כי זה לוקח ממני המון, ולו זה כבר לא נותן כלום".

נדמה כאילו זו מחלה שנאבקה בניסיון שלו להקים זהות. פעם אמר בעצמו: האמת היא כמו מכת גרזן."

לגמרי כך. אני מאוד מאמינה בקשר בין גוף לנפש. המחלה פרמה את הזהות שאבא כל כך עמל לבנות. הנפש שלו כל כך התאמצה להתהלך בעולם במידה של נורמליות. מה שהיה טבעי לכל אדם, הדבר שממנו כולנו מתחילים, אבא היה צריך לעמול כל חייו כדי לייצר אותו. כי הוא היה בן לאם שבגדה בילדיה. לו ראה את עצמו היום, היה מעדיף לירות לעצמו כדור בראש. מגיע לאיש המיוחד הזה מוות קל יותר. אני מתנחמת רק בזה שאין שם תודעה סובלת". •

המטפל שלי


unnamed

.ורטהיימר בגן ביתו בשריגים

 

."אין מטופלים אבודים. יש מטפלים אבודים"

כאשר היו שואלים את הפסיכולוג דרור ורטהיימר איזה סוג מטפל הוא, יונגיאני? פרוידיאני? היה  פורץ בצחוק שלו. צחוק שיעול ניחר כזה פרוע ושל מעשן כבד, נחרת שמחה קולנית והיה משיב: "אני דרוריאני". אבל בלי שמץ יוהרה. דרוריאני. כי תמיד היה מאד דרור, אף שנולד כפרנץ, בנם היחיד של יצרן הארנקים רודולף ורטהיימר ושל אשתו מיני לבית טראוגוט. זה הילד פרנץ שחי בעיירה הגרמנית אופנבאך שעל נהר המיין חיי ילד יהודי נוחים מהם נתלש ביום אחד בגיל אחת עשרה ומאז לא ידע מנוחה.

כי ב- 1935 באה לאופנבאך בבהילות קרובת משפחה ואמרה לורטהיימרים שהיא מעבירה בית יתומים יהודי לשוויץ. התפנה מקום אחד של ילד חולה ויש הזדמנות בלתי חוזרת לחלץ את פרנץ מגרמניה של היטלר. בתוך יום החליטו הוריו החלטה שעמדה בניגוד מוחלט לאהבתם לשלחו מיד עם היתומים. מבלי דעת הצילוהו ממוות בטוח, כי שניהם נספו כעבור שנים ספורות מידי הנאצים, אבל פרנץ-דרור אף כשבגר והיה לדרור חכם וקשוב לצרות משפחה, לא סלח להוריו שכה בקלות שלחו את יחידם. ואני תוהה אם עיסוקו כל חייו בטיפול משפחתי ומערכתי והקשר החשוב כל כך שראה בין הפרט לסביבתו, אינו פריו של של אותו יום. אותו נתק, אותם אי סליחה ואי שכחה וגעגוע גדול.

 ופרנץ ורטהיימר גדל בין היתומים בשוויץ ואף נשלח להיות שוליה ומתלמד- מלאכה כדרך השוויצרים, אך התמרד ועבר לגימנסיה בה עשה חיל בשכלו החריף. בחופשים היה משוטט לבדו יחף בהרים. נער גבה קומה בעל פנים מוארכות וחוטם נשרי, חש את האדמה תחת רגליו, ער לכל עלה וחרק, מחפש את עקבות הסופר שהעריץ יותר מכל, אף הוא מהגר מגרמניה: הרמן הסה שכתב בשוויץ את "דמיאן" ואת "זאב הערבות" שלו. זה הסה שבנערותו שלח לאימו את השורות שיכול היה גם פרנץ לכתוב: "איש מאתנו לא יוכל לשכוח את העבר, אבל עלינו להיות מסוגלים לסלוח. כאשר תחלימי, האם תוכלי אי פעם לכתוב, פשוט כמו שאמא כותבת לבנה?"

בשוויץ היתה לו אם מאמצת בה דבק. הוא בגר וסייע לבורחים לשוויץ למצוא בה מקלט כי הוא עצמו חש כנטוש אך גם כ-בר מזל וזכר את שתאר הסה ב"דמיאן". "באותם ימים מצאתי מקלט יוצא דופן, 'במקרה', כלשון הבריות. אולם מקרים מעין אלה אינם קיימים. אם פלוני הזקוק למשהו בדחיפות מוצא את מה שחיוני לו, אין זה המקרה המעניק לו זאת, אלא הוא עצמו, תשוקותיו וצרכיו מוליכים אותו אל מחוז חפצו."

רק בגיל 21 כשתמה המלחמה ופרנץ ורטהיימר כבר ידע כי אין לו איש בעולם מכל משפחתו, עלה לקיבוץ בארץ ישראל, הוכשר להיות עובד סוציאלי וטיפל בעולים כמוהו במעברת חולון, תמיד עם אותו חוש עז לרגש הזולת ואוזן קשבת לסבלם של אחרים ואופטימיות. כשפרצה מלחמת 48 כבר נלחם כפלמחניק בדרך בורמה ובהרטוב ואחריה שב לעבוד עם החלשים שהיו פה יותר מבכל זמן ובשנות השישים הפרועות נסע לקנדה ועשה תואר שני באוניברסיטת מק'גיל. כל מי שפגש בו שם ראה מין היפי צעיר ארוך וגמלוני וצוחק מאד שהעמיק אל תוך תעלומת הטיפול בנפש האדם.

 כששב לישראל ב- 1966 הביא עמו את עקרונות הטיפול המשפחתי והחל לטפל בזוגות שבורים, ומשפחות רצוצות ופרטים שבורי לב והקשיב היטב לכל אחד ודבר חשיבות התקווה בתהליך השינוי והאמין ש"אין מטופלים אבודים. יש מטפלים אבודים". כך הכרתי אותו נדמה לי שכבר בשנות ה- 80, בחדר הטיפול שלו בדירתו ברחוב ההסתדרות בחולון, כאשר הקשיב גם לי, אפוף עשן הסיגריה הנצחית שלו עם פרצי הצחוק שלו ועם הסקרנות העצומה. באתי לשם לבדי וגם עם אשתי הראשונה שבעצמה הייתה בת של מהגר מטפל ואחר כך כך משך השנים, הגעתי שוב ושוב לתקופות, כמו שאדם ששב לעת מכאוב לביקורי מולדת או לחבר ותיק והשיחה נמשכת מהמקום שבו נקטעה שנים קודם לכן. ותמיד הייתי גאה שאני מטופל וראיתי בזה זכות יתר והשתעממתי לדבר עם לא מטופלים שמודעותם נכה.

איש משעשע למראה היה ורטהיימר כמו היה הצחוק חלק חיוני של הטיפול. גבוה וגמלוני, ידיו הארוכות שתמיד אוחזות בסיגריה או מתנופפות באיזו תנועה של הבעת דעה או פראות ושער ראש הלבן ושער חזהו הפורץ כאניצי קש ממזרון קרוע  עד שנכדיו קראוהו "הסבא עם הכנפיים". איש רנסנס בעל ידע עצום בכל תחום,  אספן בולים וקורא כרוני שנע משפת התרבות אל שפת הרחוב, מערבב הכל כדי להגיע לכל לב. והתענין בכל והרבה לנסוע והתגעגע לשוויץ כמין מחוז חפץ וזכרון ואמר תמיד שלו פרש מן הטיפול או חי חיים שניים היה הופך לחוקר חרקים קצת כמו נבוקוב כזה. ותמיד כשצעד או טייל היה מרים מן הקרקע חיפושיות ורודף אחרי פרפרים והיה איש בעל חירות פנימית עצומה ואופטימי עד קיצו.

וכל פעם ששבתי לטיפול בעת משבר או שינוי או תהיה, קבל אותי דרור כבן אבוד וזכר הכל. הוא האמין כי האדם הוא חלק ממכלול שלם, וטיפל טיפול מערכתי כי אין פרט חי רק לעצמו אלא הוא משפיע ומושפע מסביבתו אולי כמין תשובה לאותן בדידות וזרות איומות אליהן הושלך ביום אחד ב- 1935. הוא הקים פה משפחה והיה לאב, התגרש ושוב נישא והיה לאב ובגיל קרוב לחמישים הכיר את המטפלת רבקה פדר שהיתה תלמידה בתחום שלו והחל את פרשת האהבה שתמשך עד מותו. רק בגיל קרוב לשבעים נשא לה והם טיפלו באנשים בדירתם בתל אביב והקימו בית כפרי בשריגים על הגבעות המיוערות של אזור בית שמש וגן גדול אותו טיפח באהבה. והוא  המשיך ללכת כל כך מהר שרבקה אמרה לו: "אולי אשתך הרביעית תעמוד בקצב שלך".

כמעט עד גיל 92 טיפל דרור ופגש מטופלים. עד שעבר ניתוח לב וחטף דלקת ריאות ונחלש מאד והחל שוקע בשלל מחלות הזקנה והאיט הליכתו וראייתו נחלשה וגם אז נשאר ילד סקרן כמו זה שתר יחף את הרי שוויץ.

השבוע נגשה אלי בשדרה ש. מטופלת שלו ושכנה שלי ואמרה: שמעת? דרור מת" וזה נשמע לי כה מופרך. דרור מת והיא ספרה שהתקשרה לדבר איתו ורבקה אמרה: איך ידעת שהיום מת? כך נודע לי והלכתי לדירה ברחוב שלום עליכם אליה באתי פעמים רבות, וישבתי בשבעה עם בתו ועם רבקה ודברנו בדרור את כל זאת.

נוח בשלום על משכבך אדם מטפל.

314086_10151110812324009_681888657_n

יצחק נבון. הראיון האחרון.

בסך הכול חבורה אומללה מאוד כשהיא בצוותא, וכל אחד מהם – לא רע בפני עצמו. לו הוסרו החשדות ונוקה הרעל – היה זה צוות די טוב לעבודה. אבל המחלה אנושה. המפלגה אכולה ומפוררת. הגיבורים עייפים, זקנים וחשדנים."

(נבון צופה כמזכיר צעיר לפני כחמישים שנים ומעלה בחבורת מפא"י השלטת. הביוגרפיה.)

יצחק נבון

כשאני נכנס לסלון ביתו, קם יצחק נבון לקראתי מכסאו הדמשקאי והנה מראהו באותו הרגע כאדם שהזמן פסח עליו והוא עדיין כבוד הנשיא החמישי. גם עתה, בגילו השברירי, מתקימת בו אותה הדרת כבוד ס"טית- ירושלמית מאופקת. איש ממוצע קומה, בעל נוכחות, תמיד בז'קט כהה ועיניו מציצות בך בדריכות משועשעת' כעיני ינשוף אירוני' מבעד למשקפיו. בעת הראיון, אחרי שאלה, לפעמים הוא משתתק כאילו התעכבה תשובתו אי שם, נבלמת לא רק מפאת כל השנים הרבות הנערמות לפניו ומרחבי הזכרון, אלא גם בשל מתינות מבית וסוג של זהירות, עד שמירי שפיר זוגתו אומרת: "דבר יצחק. אתה כבר לא הנשיא החמישי". ואין הוא מציית גם בגיל 94.

לפני כשנתיים, כשהפגשתי בלשכת הנשיא פרס את קומץ האנשים ששרדו מלישכת דוד בן גוריון, חבורה קטנה ומדהימה של צנטוריונים, היה נבון משועשע נוכח התרעומת של פרס על המהומה שהטלנו בלשכה. "אל תדאג, שמעון", הרגיע את האיש שהוא מכיר מאז היו שניהם נערי בן גוריון הגדול מכולם לפני כמעט 70 שנים, "לא באתי להישאר פה".

גם בראיון, מגיחה ממנו לפעמים אמירה סרקסטית ואז הוא מתחייך כילד כבד ראש שחטא בקלות דעת. בן הזקונים של מרים בן עטר, אם מרוקאית חמה ומכילה  ושל אב ספרדי, יוסף נבון, סופר סת"ם ומנהל קפדן ופעיל ציבור  שחש תמיד מקופח. אלו הבית, השכונה והעידן שעיצבו את חייו באותה ערבוביה נסערת של רגש עז וקפדנות טרוניתית. אב סמכותי ואם מסורה וכל אותם צללים אפלים של סכסוך זוגי וחמישה אחים ואחיות שמתו בילדותם. כל אותן שאיפות אב שלא באו על סיפוקן ודאגות אם יושבת-בית שחרדה "מה יגידו", וגם החיים המשותפים עם ערבים ואשכנזים, כורדים ומזרחיים, תחת שלטון האינגליזים.

"בן זקונים הייתי וזכיתי מאמא לתפנוקים מיוחדים… "טוּ סוֹס ריי, ריי דה לוֹס גִ'דיוס! (אתה מלך, מלך היהודים!)" היתה אומרת לי ואהבתה נסכה בי ביטחון רב". כתב לימים נבון וכבר היה ח"כ ושר ואף נשיא, הכי קרוב פה למה שנקרא מלכות. כל אותן שנים בהן נע במסדרונות הכוח. מגיל צעיר מאד. תחילה, ומשך זמן רב, כמשמשם ומזכירם ועוזרם של הנפילים אותם ראה גם בחולשתם, ואחר כך, אם כי בפחות שמחה, כך נדמה לי, כחבר כנסת וכשר ואף נשיא.

באוטוביוגרפיה שפרסם עתה באיחור רב, הפרקים על עשר שנות בן גוריון שלו, הם הכי מרתקים ונושבת מהם אהבתו הגדולה והמסורה לאיש קטן הקומה ההוא. נדמה כאילו הנער החכם יצחק מצא אב מחליף ומבריק בב.ג. אבי האומה. אדם שלא היה כמוהו אחריו: שיסד אומה כשהוא לבוש גטקס ומכנס מרושל, מלווה אשה נוזפת, רגשן לפעמים עד דמעות ועם זאת מקבל החלטות גורליות לגבי אומה שרק עתה הוקמה, מחליט בנחישות של מי שמודע היטב למהלכי ההסטוריה העולמית. כל זאת באוטוביוגרפיה הנבונית שבה חלקים מרתקים שרשם ביומנו האישי צופה חד עין, משעשע וגם דומע.

צלקת מאבן על הרקה

ראשית הסיפור בעלילת נבון מאות שנים טרם זמננו. לכמה מאיתנו מידע על המאה ה17 של משפחתם? ספורים. לנבון יש. משפחתו הגיעה לחבל ארץ זה שלנו לפני 345 שנים. נודדים/בורחים היו מאחוזתם בעיר ניקופול שעל שפת נהר הדנובה, באימפריה העותומנית. ע"פ מידע שאספה אחותו היסטוריונית המשפחה וע"פ האגדה, הכל הלך כשורה באחוזתם המשגשת שנקראה כבר במאה ה17 'חצר נבון' עד שבאחת ממלחמות הבלקנים סטתה פרדה עמוסה לעיפה מדרכה ונכנסה לאחוזה.

פירדה היתה זו של צבא נסוג ועל גבה שקים כבדים. כשכרעה תחת מטענה והנבונים הורידו את השקים, מצאום מלאים זהב. אוצר נטול בעלים מוכרים. הנבונים כה חרדו פן ישובו בעלי האוצר לחפשו ולנקום, עד שקמו ונפוצו לכל עבר, וענף אחד שלהם, ובראשו רפאל עלי ובנו חנון, בא לירושלים סביב 1670. יצחק נבון הוא צאצאם הישיר. בזכרונותיו, בדרכו האירונית, הוא כותב: "רצוי אולי להבהיר לסקרנים כי אם אמנם היו שקי זהב, לענף של משפחתי לא הגיע כלום", כאילו עדיין חרדו הנבונים מבעלי האוצר או מחמדנים אחרים. הוא עצמו נולד ב1921 וגדל בשכונה ירושלמית. מקרבות שהתנהלו שם בין ילדים ונערים, נותרה על רקתו עד היום צלקת חיוורת. וכך הוא כותב:

"איבה של ממש היתה בין הנערים הספרדים לאשכנזים. לעתים קרובות פרצו תיגרות והשלכת אבנים ביניהם. כשנלחמו הספרדים באשכנזים, היתה ידם של הראשונים על העליונה. כשנלחמו הספרדים בכורדים, תמיד היתה יד הכורדים על העליונה, ועל עליונותם זו שמרו גם בקרבות שניהלו כנגד ילדי הערבים".

בתיאור הילדות בראשית הספר, אתה מתאר קרב, מכות וצלקת מריב עדות. מהו מקור הסכסוך שמכרסם בנו עד היום?

בעת שנולדתי וגדלתי היה רוב של עדות מזרח וספרדים כחלק מן הישוב הישן. הצלקת היא מקרב באוהל משה. ההבדל שהכי בלט בהתחלה בין העדות ויצר את הפער היה נוסח התפילה. הנעימות. הקבוצה הכי מכובדת או כך ראתה עצמה, היו הספרדים, דוברי הלאדינו כמו אבי. הם הפגינו עליונותם לא רק במשפחה. אחר כך התחברו למזרחיים בשל נוסחי תפילות דומים. לידנו גרו אשכנזים שהלכו ורבו כי ברחו מרדיפות. הם דיברו אידיש. הסתכלנו עליהם מלמעלה כי היינו רוב ולמדנו בבתי ספר נפרדים והיינו יותר שמחים. הספרדים והמזרחיים היו בתחילה גם יותר מקורבים למלכות, לתורכים שטרם האנגליים, דומים להם יותר וגם היה להם יותר כסף. ההצלחה של האשכנזים הגיעה יותר מאוחר, אצל האנגלים. הם היו זריזים יותר, רצו מהר יותר גם לתפילה. בעיני הכל מתחיל בנוסחי התפילה.

באיזו שפה אתה חולם?

"לאדינו".

מירי שפיר בת זוגו שיושבת עימנו כל עת הראיון, מתערבת: "מתוך חלום אני שומעת אותו בלילה מדבר עברית".

"תקעת לי מרגלת"! צוחק נבון ומרצין.

"אם כבר הגענו לריגול, אז בענין הזה", אני אומר לו, "אתה בעצמך מרגל מוחמץ.  בבסיס שלך, מאז רשת ההאזנות שהקמת לפני 48, הערבית שלך, הרקע המשותףו ההיכרות המצוינת איתם, החמצת בעצם קרירה של ריגול"?

"מרגל, כן". "אמרת, מוחמץ"? הוא מזדעף. "לא מצטער שלא הייתי למרגל. כראש לשכה של ראש הממשלה בן גוריון, שהיה ממונה על כולם, מש"ב ועד מוסד, הייתי ממילא בסוד הענינים".

לא אחת כשנבון מביט לאחור, אל העבר, וגם תוך כדי ימי כהונותיו, הוא יוצר רושם של אדם שאין בו תשוקה של ממש להיות המפעיל עצמו. אי- רצון להיות בוס בעל סמכויות, כאילו נוח היה לו יותר להסתופף בצל הסמכותיים, תחת קורת הגג של הגדולים שאין לעקפם. להיות עד חכם חד עין. להקשיב, לרשום יומן מלא אבחנות והערות, לפעמים מרושעות. לא הבוס עצמו.

שמו עלה בעבר כראש ממשלה אפשרי. עלה וירד. נדמה שתמיד נאבקו בתוך נבון השאיפה להיות הראש והרצון להיות לצדו של הראש. מזכירו של  שרת של בן גוריון, ראש לשכה. נשיא בלי סמכויות שרק בשעת חרום, שבה כולם שותקים הוא קם ואומר את שחובה מוסרית להגיד. כמו בימי הדם של סברה ושתילה, כשתבע והשיג ועדת חקירה של ממש.

מתפללים יחד

"הביקורים אצל השכן הערבי חאג' עלי, בשכונת שייח' באדר, זכורים לי היטב. אבי וחאג' עלי היו יושבים ומדברים על המנדט ונגד האויב המשותף –האנגלים, כמובן. "וואללה אם לא האנגלים אנחנו היינו חיים בשלום. האנגלים האלה הם סכסכנים. מה הפריע לנו לחיות בשלום?" והנה מגיעה שעת תפילת מנחה שלנו, ואף אצל הערבים זו שעת תפילה. חאג' עלי פורס מרבד קטן, כורע ומתפלל, בעוד אנו שולפים מכיסינו סידורים קטנים ומתפללים מנחה. אנחנו פונים לעבר המזרח והוא פונה לעבר מכה. בתום התפילה חוזרים לשיחה וממשיכים להאשים את האנגלים בסכסוך". בזכרונות שלך שמור מקום מיוחד לערבים, שונה בתכלית מכל מה שנאמר בישראל היום. עם משה שרת שפת הסתרים שלך היתה ערבית. גם בכהונתך כנשיא אחת הפעמים שבהן יצאת מגדרך ונאמת הישר אל הציבור מעל לראש ראש הממשלה בגין, היה אחרי הטבח בלבנון.

"כן. בעל הבית שלנו היה ערבי והשכנים חלקם ערבים. ואבא שלח אותי לכתה א לבית ספר ערבי למען אלמד את השפה. המורים והמנהל שמרו עלי מילדים שרצו אולי להתנכל לי כילד יהודי יחיד בבית ספר. הלכתי עם אבא לבעל הבית וישבתי לצידם כשקללו יחד את האינגליזים בערבית קודסית. הדו קיום הלך ודעך עם התגברות הפוליטיקה. וכשדמויות כמו המופתי שלהם ליבו את האש. קשה לי לראות את הכיוון שהמדינה מידרדרת אליו. ההקצנות בגזענות, בלאומנות, במצב החינוך, הבריאות והרווחה, באי השיוויון הזועק לשמים, עוני שלא היה כדוגמתו, הבידוד הבינלאומי שלאט לאט כובש אותנו בשל היותנו עם כובש ומתנחל. האנטרסים ומלבי האש גברו על החיים יחד".

יש תקרית שאתה מזכיר ובה ירי על אמבולנס ותגובתו של מפקד ערבי אחד שמתחברת היטב גם לתקופה שלנו.

"כן. כשהקמנו את מערכת ההאזנה למפקדות הערביות בזמן האש ואני הייתי לפעמים נקרא לעמדת האזנה כדי לשמוע משהו חשוב, אחד המאזינים קרא לי ונתן לי את האוזניות. שמעתי איך בתוך קרב בשכונת תלפיות בירושלים, מפקד ערבי בשם ד"ר חלאדי, צועק על מפקד אחר: למה אתם יורים על אמבולס? וההוא עונה לו: זה יהוד יהוד. וד"ר חלאדי אומר לו: "אלוהים יקלל את אלו שיורים על אמבולנס". זה הרשים אותי מאד. עכשו גם אנו לא נקיים. יורים. המלחמה הפוליטית אכלה את הכל והרע הפך לנורמה". נבון הוא כאיש נעגם שראה את החלום וצופה בשברו.

היית עם משה שרת שר החוץ המתון מאד, דובר הערבית הרהוטה כמוך, שנאבק לא אחת גם מול פעולות התגמול. עשינו דרך ממשה שרת אל איווט, שר חוץ מסוכסך עם חצי עולם שדוגל בהעברת אוכלוסיה ערבית אל מעבר לגבול שייקבע.

נבון משתהה. כאילו שב אל העבר והביט אל הדרך. "דרך ארוכה", הוא אומר בסוף. "היתה לנו יותר נטיה להאזין לצד האחר. אנשים כמו ליברמן נראים לי זרים ומוזרים. לא הייתי מחבר אותו לשרת. עולמות כל כך נפרדים…"

מירי מתערבת ומזכירה איך "כשפגעו במכוניות באבו גוש וציירו שם תג מחיר, יצחק ארגן חברים מהפרלמנט של יום שישי שלו בירושלים ויחד נסעו להתנצל באבו גוש.

כעת הוא אומר לי: "אין אונים", על המצב הרע, כאילו חש במלוא קוצר ידו דווקא כשהיא נחוצה כל כך. "יאוש", אומרת מירי. "יאוש".

בעת הבחירות האחרונות מצא עצמו גם נבון בן ה94 מטרה להתקפה של בנט הלא מתנצל. כאשר שם נבון הוזכר כמספר 120 החותם את רשימת המחנה הציוני לכנסת. בנט כתב שהוא מזהיר את הנשיא החמישי. "עובדים עליך. זו לא מפלגה ציונית". מה חשת?

נבון שותק. אחר כך עושה תנועה עם היד כמנער מעליו יתוש. "לא ידעתי שהכניסו אותי למערבולת הזאת עד שהראו לי. לא עושה עלי רושם שראוי לצטט אותו". אלו שחקנים ממערכה שבה אינו לוקח עוד חלק.

,יצחק", אומרת מירי, "אתה לא צריך שכולם יאהבו אותך. אתה כבר לא הנשיא". כולנו צוחקים ויצחק מרצין.

"מה שהיא אומרת לא מחייב אותי", הוא מסכם.

אני נזכר בקטע שרשם נבון בזכרונותיו שקשור לרעייתו הלא אחת בעיתית של ב.ג..

בראשית מרץ 1963 מתאר נבון, איך בטבריה, אליה נסע הזוג בן גוריון לנפוש במלון גלי כנרת כהרגלו. "ב- 08:00 בבוקר צעדנו. פולה נילוותה אלינו. התפלאתי למאמץ שלה. לבשה יפה. חולצה שחורה רקומה. החידה נפתרה: היו צלמי טלוויזיה צרפתית, מלווים על ידי כומר מזוקן דובר עברית מצוינת (מנוטְרדם). היא פלירטטה אתו כהוגן. "בחור נחמד כמוך, מה אתה עושה במנזר?"

הוא: "כבר אמרת זאת הרבה פעמים." היא: "נו, זה לא עוזר. ואתה מאמין שישו בן אלוהים! איזה שטות!" הוא: "אמונה זה עניין של הלב, כל אחד מאמין במה שהוא רוצה." (היא לוחצת בזרועי ולוחשת: "תראה איזה שיניים יפות יש לו. הוא שרמנטי. איזה עיניים של ממזר. חבל עליו שיהיה במנזר"). מתקדמים בצעדה. אומרת לב.ג.: "רק אתה יכול לצעוד? גם אני. אני יכולה כבר להיות ראש הממשלה!"

על הנבצרות

במקום אחר, אחרי שנים רבות, אתה מתאר בספר פגישה שלך כנשיא עם ראש הממשלה מנחם בגין. "כבר בראשית השיחה הבחנתי שמשהו אינו כשורה. דיבורו של ראש הממשלה היה מפוזר ולא ממוקד…מבטו היה בוהה כשל אדם שאינו מחובר למציאות. בשלב מסוים מלמל בתשובה לשאלה ששאלתי: "מחר דיין יחזור מארצות הברית… כשאראה את… דיין… מחר… אדבר איתו על כך…" יחיאל קדישאי, מזכירו המסור של בגין, שנכח בשיחה, גחן אליו מיד ולחישתו הגיעה גם לאוזני: "אדוני ראש הממשלה, דיין כבר חזר וראית אותו אתמול…"

מה עושה נשיא כשהוא מזהה מצב נבצרות אצל ראש ממשלה מכהן או מצב בעייתי מאד כמו שנוצר בבית רוה"מ של נתניהו ורעייתו שרה?

"יותר נוח לי לדבר לא על עכשו, אלא על מצבים כללים, ועל מה שעשיתי כשראיתי שבגין לא מאופס. זה לא הניח לי לישון בלילה מרוב דאגה. אופירה ראתה ושאלה מה קורה? שיתפתי אותה בחלק ממה שראיתי. חשבתי איך אני מזהיר. מה אני עושה עם המידע הזה שלי. התקשרתי לקצ'לסקי, הנשיא שהיה לפני ושבעבר היה מפקדי בהגנה. קציר הקשיב ואמר לי: "נכון שבגין לא תמיד בפוקוס עכשו. אבל התיעצתי עם רופא והוא אמר לי שזה מצב זמני שיחלוף. ואכן כעבור זמן ראיתי את בגין צועק בקולי קולות בעצרת עם. חזר לעצמו".

ולו ראית כנשיא את בית רוה"מ נתניהו עם כל מה שהתגלה. מערכת היחסים. הצעקות, הבזבוזים, כוחה הבל יאומן של הרעייה?

"במידת האפשר הייתי מדבר איתם. כל אחד בנפרד וגם ביחד.

טיפול זוגי ?

במידת הצורך. אולי קודם כל איתו. ואחר כך איתה.

ואם היית נופל על אוזנים ערלות?

תלוי כמה ערלות. היתי מחפש את הדרך הכי טובה. נשיא יכול ע"פ החוק וההגיון לפעול. לדבר עם האדם עצמו או עם אנשי מפלגתו.  ואם הכל נמשך עד אבסורד, יכול להיות שנשיא נדרש להתבטאות פומבית. נשיא יוצא לעם ואומר שלפי דעתו יושב אדם בתפקיד הזה והזה אדם ואינו  יכול למלא תפקידו.

מירי אומרת: "יצחק תמיד ביקש שהנשיא לא יקבל סמכויות. לנשיא יש רק את קולו".

"בקיץ 1962 החלו להופיע ידיעות עקשניות על מעורבותם העמוקה של מדענים גרמניים בפיתוח כלי נשק לא קונוונציונליים במצרים. בפי כל נישא שמה של "פצצת הקובלט המשמידה כל חי" שבפיתוחה עסקו, על פי השמועה. התעוררות הפרשה החדשה ניזונה, באופן טבעי, מן הפצעים הפעורים שהותירה שואת יהודי אירופה שנים כה מעטות קודם לכן. בעיתונות וברחוב הוטעמה התחושה כי קיומו של עם ישראל בארצו נתון בסכנה מוחשית". אחר כך החל כל מה שמכונה פרשת "המדענים הגרמניים" שמזכירה מאד יחד עם שמועת הפצצה המצרית, את פרשת הפצצה האיראנית.

אבל כשאני שואל את נבון איך הוא רואה את הטיפול השקט של בן גוריון והמוסד בענין מול טיפולו של ראש הממשלה הנוכחי נתניהו בפצצה האיראנית, הוא משתתק. אולי התרגל לשתוק בנושא, או ששוב אין ביכולתו וברצונו לחבר מהויות כה רחוקות בזמן. השנים הנצברות הופכות  להר, למעמסה. לחומה. הבדיקה תשאר בידי ההסטוריונים. הם ינברו ביומניו, במסמכים. הזכרון מתעתע.

על החיים בגיל 94

"באוניברסיטה העברית, נכנסתי לאחת מהרצאותיו סתם כך, לשם ההנאה… האולם היה מלא מפה לפה בסטודנטים וישעיהו ליבוביץ, שנהנה להפתיע ולאתגר את שומעיו, פתח את דבריו בקול נמרץ, תוך שהוא מנופף באצבע מאיימת: "כל יום שעובר מקרב אתכם בעשרים וארבע שעות אל המוות!" והוסיף: "אין הבדל ביניכם ובין סוסים. הם חיים עד שהם מתים. כך גם אתם חיים עד שאתם מתים." הלם התגלית הבלתי צפויה ניכר על פני מאזיניו ובמיוחד מאזינותיו, הסטודנטיות, שעד לאותו רגע עסקו בסריגה נינוחה ועתה פסקו באחת ממלאכתן ובהו במרצה בפה פעור".

אתה מהרהר לפעמים בקץ החיים?

"לעיתים רחוקות. אחי ויקטור שהיה קרוב לי מאד, נפטר לא מזמן ונשארתי אחרון האחים והאחיות. בן הזקונים. יש מחשבה אוטומטית על מוות שצצה, אבל היא אינה מכתיבה את החיים".

מירי: יצחק מתקיים כאילו אנו חיים לנצח. הספר יוצא רק עכשו כי לא הרגיש דחיפות. הוא אדם אופטימי.

יצחק: אני אוהב את האופטימיות שלך". הם מחיכים.

את זוגתו לחייו מגיל 75, מירי שפיר, הכיר לפני כ- 19 שנים. שנתיים אחרי מות רעיתו אופירה. חברה הכירה ביניהם. "אבל ליצחק לא בוער כלום. הוא טלפן אלי רק כעבור שנה ואמר: יש לי חוב מוסרי אליך". מאז הם ביחד. עד לפני כארבע שנים הרבו לטייל בעולם. שוטטו על הגלובוס עד יפן. עתה הם פה. כל שבת הם קובעים את סדר הימים הבאים. לה יש דירה בתל אביב ולו בירושלים וכנשיא לשעבר גם לשכה ומזכירה ונהג ותיק ונאמן כבן משפחה.

בלשכתו בירושלים מתעסק נבון בארכיון גדול של מסמכים ומכתבים. ארכיון של מי שראה את הכל מבראשית ועבד עשר שנים כמזכירו של בן גוריון. כל יום שישי, בין אחת לשלוש, נבון יושב בפרלמנט של חברים במשכנות שאננים. אחר כך נע לתל אביב לשבתות בדירת היפה של מירי סמוך לשדה דב. נשארו חברים ירושלמים משכבר הימים כחיים גורי, אלי עמיר, עמי גלוסקא ודני רובינשטיין. נשאר מעגל רחב יותר של כתריסר חברים בפרלמנט, נהגו ומזכירתו ומעל לכל שני ילדיו נעמה וארז, נכדיו ומירי. נשארה גם האופטימיות באשר ל"עם שניחן בכל כך הרבה כישרון, יצירתיות, אחווה ועזרה הדדית שאני מקווה שהנהגה טובה ואחראית תטה את ההגה ותסובב אותו לכיוון אחר לגמרי, שיוביל אותנו למחוזות טובים ומוארים". ובאשר לעתידו הוא: "האדם כמו סביבון: כל עוד יסתובב, לא יפול".

סוף.

נורית גרץ. כנפיים במקום גב. הספר על רחל ואהבתה.

"בטולוז קר, מעונן ומר על הנשמה. איני מוצא לי מקום. מצד

אחד כאב האובדן ומאידך רגש מר של החמצה — לא אמרתי לך משהו

חשוב מאוד". מיכאל כותב מכתב לרחל.

הורד

נורית גרץ נעה ונדה בין שני בתים, בין הדירה במוצא, ליד אחותה ומה שהיה בית הוריה, והדירה התל אביבית בה חיתה שנים כה רבות לצד עמוס קינן. כשהכירו, אי אז בעבר הרחוק, היתה בת 22 והוא בן 35. לימים כשקנו את הגג הזה ליד דיזנגוף, עמוס הקים גינת תבלינים ועצים ארץ ישראלית. עתה,  כשאני בא לדבר עם נורית,  גן התבלינים כמש, נשארו גרניום ועצים חזקים כמו זית נמוך קומה ועץ לימון שעמד שנים נטול פרי ורק אחרי מות עמוס ב2009 החל להעניק לימונים נפלאים. זו רוב תנועתה: בין מוצא ההררית לסמטת בר כוכבא עם השלט של העיריה בכניסה: עמוס קינן 1927-2009.

כאשר רצתה גרץ לצרכי התחקיר של "ים ביני לבינך" לראות את העיר טולוז בה מתגלגל סיפור האהבה והמכתבים בין סטודנט הנדסת החשמל מיכאל ברנשטיין והמשוררת רחל בלובשטיין, חרשה את הסימטאות והרחובות, הנהר והגבעות של העיר עד ש"אני מכירה עכשו אותה כמו את כף ידי". וכל זאת מבלי לזוז מחדריה. רק בעזרת גוגל אדמה ומפות ישנות וסרטוני יו טיוב. אין היא יכולה לטוס או לנהוג כי גבה הפסיק לשתף פעולה. "אני במאבק עם הגב שלי. אנחנו בשני כיוונים הפוכים. הוא החליט שהוא כבר עשה כל מה שהוא יכול והגיע הזמן להתפטר ואני במאבק שהוא ימשיך להיות אתי, כי בלעדיו אני לא יכולה להסתדר".

אז איך ישבת חודשים כדי לכתוב את הספר?

אני נאבקת למצוא את הרגעים שהגב לא נגדי. אין עכשו יסורים, אני פשוט צריכה לאתר את השעות הטובות שבהן אני יכולה לכתוב. במידה מסוימת אני לומדת מגיבורת הספר שלי, רחל. כי מה שקרה לה, זה שבכל רגע היתה בה אמונה שיהיה טוב. ככל שמצב השחפת שלה מדרדר, היא מתכננת תכניות, היא תיסע לכפר גלעדי, היא תיסע לחברים שלה בכנרת, היא תאכל דבש שדבורה דיין שלחה לה והיא תבריא. באחד המכתבים היא אומרת: "אם יש יום שיש בו שעה אחת טובה, אז די לי בזה". רחל עבורי היא גם ספר לימוד איך לנהוג בכאב ומחלה".

גרץ היא אשה דקה מאד, יפה וזקופה. מדויקת בדיבור ובכתיבה. חותרת למטרה. אני אוהב לשוחח איתה. יש בה רהיטות צלולה שמשיבה רוח מחיית נפש בזמן הלוהט הבוער הזה, המלא עשן, יריות, צרחות ושקרים. עכשו היא מפרסמת את "ים ביני לבינך" על המשוררת החולה והאיש שאהב אותה רוב הזמן ממרחקים. רומן משחזר תקופה שבנוי בין היתר על 29 מכתבים שכתב מיכאל ברנשטיין אחרי היכרותו עם רחל באותו פנסיון בו גרו במקרה זה לצד זו בעיר הצרפתית טולוז שטרם המלחמה הראשונה.

מכתביה אליו אבדו עימו.

– למה רחל עכשו? משוררת מאותו עולם בן מאה שנים שעל שפת כנרת של תנועת העבודה שנראה כהולך ומודחק ומושכח?

כי היא מדברת עלי. כי יש בה דברים שאני מכירה היטב. כי גדלתי עליה ובגיל 8 קיבלתי ספר שירים ראשון שלה. לפני כשבע שנים, כשסיימתי את הספר על עמוס (כשנה טרם מות בעלה עמוס קינן), התחלתי לחפש חומרים ומצאתי ספר של בנימין חכלילי "לך ועליך" ובו המכתבים של מיכאל מתורגמים מרוסית לעברית ואמרתי לעצמי: אקח את מיכאל בתור מבט מרחוק על רחל. כי פה היא כל כך נעטפה משך השנים מיתוסים עד שאבדה. הפכה למין פאם פטאל של העליה השניה. המשוררת השחפנית. שיר כמו לא שרתי לך ארצי ולא פארתי שמך, הפך להימנון תנועת העבודה. לא בגבורות, בנטיעת עץ, וכיוב".

"חפרתי בטיוטות והגעתי למקור השיר. היא חולה שם וחשה אבודה. כשכתבה: לא קידשתי קרב, לא בניתי עיר, כתבה שיר על חוסר אונים אישי ועל העלמות, שהפך בחברה שקידשה את העבודה להמנון אידיאולוגי. תפסתי מרחק ממנה כדי לראותה דרך עיני האיש שאהב אותה ונשאבתי לאט אל חייו של מיכאל, אדם אחד ממאות מיליונים שחי בעת ההיא של החלומות הגדולים של האנושות, של האוטופיות וגם של האכזריות והדם שנשפך לצורך המימוש. התאהבתי בו ונשאבתי פנימה".

"כדי לגבור על העייפות אני נמלט אל העולם הקלאסי, יצירת רוח מכוסה באבק דורות… עולם שחלף,  המולה ורעש שנסתיימו אי אז וחלפו… זהו המקלט האחרון שלי". מיכאל במכתב לרחל.

209

מיכאל של גרץ הוא דמות בדיונית שבנויה על פיגום של חיים של דמות אמיתית. היו לה תחקירניות ברוסיה. היו מכתביו. פה ושם נמצאו עקבות של חיי מיכאל. היא קראה ספרי הנדסת חשמל שחיבר. גילתה שהיה נשוי. בלי ילדים. אבל מיטב השיר כזבו. "לאט לאט למדתי להכיר אותו וגם לאהוב אותו ויצא ספר שבעצם עוסק במיכאל, לא פחות מרחל, אולי יותר. ממש התאהבתי בו במהלך הספר. מה שאתה שואל אותי זה בעצם מה שאני כל הזמן שואלת את עצמי: למה האיש הזה לא קם ועושה דברים? רציתי לכתוב בהתחלה מן דמות של סולזניצ'ין שנאבק. אלה הגיבורים שאנחנו אוהבים, שקם, נאבק במשטר וגם משלם על זה, אבל אז באו העובדות וטפחו על פני והתברר שהוא לא הגיבור הזה של סולזניצ'ין ובהתחלה מאוד התאכזבתי, כי אם הוא לא זה ולא זה ואי אפשר לבנות, אז אם הוא לא היה לוחם, אז בשביל מה בעצם לכתוב עליו? הוא לא הספר שאני רוצה לכתוב, אבל המציאות והעובדות עשו לי טובה גדולה לדעתי, כי עברתי מהדמות של הלוחם לאדם שהיו מיליונים כמוהו. הרי לא כולם יצאו, כמו נניח איוואן דניסוביץ' והשאלה היא מה היא המלחמה השקטה הזאת, של מאבק בלי בריקדות, אלא סוג המאבק שהוא עבר אותו, כי למשל המאבק שלו, היה שם סוג של מאבק – בהתחלה אמרתי, לפי המכתבים שלו, לפי סיפורים שלו ושירים הוא היה איש מאמין למרות שהיו לו ספקות, הוא היה צריך להלחם. ברגע הראשון אמרתי אם הוא לא נלחם, הוא לא חי את החיים האמתיים שלו, אז אני, הספר לפחות יתן לו אותם, אחר כך אמרתי מה בדיוק אני אתן לו, ואני צריכה לתת לו לפי האופי שלו, לפי המציאות, ואז הסתבר שהוא לא יעלה על בריקדות וברגע מסוים הוא חייב לגלות שאם אי אפשר להפוך את העולם ולשנות אותו, הוא לפחות ימצא משהו אחר, למשל לעזור לאנשים שזקוקים לעזרה.

  • כשקראתי את כתב היד שלך חשבתי עליך ועל החיבור בינך לבין אותן דמויות שבויות בחלום, בכאב פיזי, במגבלות, במרחק ובאובדן.

אל תתלה הכל בגב שלי ואל תהפוך אותי לנכת גב. זהו ספר על געגועים. שלי לרחל. שלה לעולם ושל מיכאל אליה. שלושתנו מתגעגעים. זה המשותף. שלושתנו פועלים מתוך הגעגועים". ובכל זאת, על אף ההפרדה שהיא עושה בין חייה וקשייה לחיי הגיבורה הרחוקה שלה, רחל שהורחקה מדגניה כי כבר לא יכלה לעבוד וחששו גם מהדבקות הילדים, מספרת לי גרץ איך אחרי "שבע שנים שהייתי בתוך הסיפור הזה, כשגמרתי לכתוב הלכתי לעשות MRI עבור מצב הגב. בתוצאות של הבדיקה כתוב היה: "נוזל פלאורלי בריאות".

"כשהבאתי לרופא שלי את התוצאה הוא אמר מיד: "אני רוצה שתעשי צילום עוד היום". ד"ר פסברג, הרופא הטוב שלי, בדרך כלל לא היסטרי, אבל פתאם לחץ. אמרתי: "בסדר. אני אקבע תור" והוא אמר: "לא, צלצלי מיד אלי".  כשהגיעו תוצאות הצילום והקראתי לו הוא שאל: "היית באירופה? היית בקרבת אנשים עם שחפת"? אמרתי: "לא. אבל כבר שבע שנים אני בקרבה הדוקה עם רחל שהיתה חולה בשחפת."  "אני לא מכיר דרך כזאת של הידבקות". אמר ד"ר פסברג". היא מחיכת.

"אמרתי לעצמי: מקסימום אסע להרפא בהר הקסמים". נדמה לי כי מצאה את הדרך הסטואית שלה לחיות עם הכאב. "אני מתחברת בעיקר לתקופה של המחלה כשרחל לא יכולה לחיות את הדברים ולומדת לראות אותם מחדש דרך המרחק ברגע שכבר אי אפשר לחיות אותם. זאת אומרת התמצית של השירים שלה זה לא החיים, אלא החיים שאינם. היא כותבת באיזה שיר: "רק אשר אבד לי / קנייני לעד". ההנחה היא שאם הדברים לא מתקיימים במציאות – הם מתקיימים בכתיבה. אם הם לא יכולים להתקיים כמשהו שהיה, היא מקיימת אותם כמשהו שלא היה והגעגועים האלה הם שמדברים אלי והם שמדברים אלינו עד היום, בזכותם היא עדיין חיה ביננו".

– ומי הרחל שהכרת דרך עיניו של מיכאל והעיסוק שלך בה משך שבע השנים?

רחל שעשויה משתי דמויות. רחל הבריאה ורחל החולה. רחל הראשונה היא צעירה בריאה ורבת קסם שחייתה את האתוס של החברים החלוצים שלה. היא חיתה עם החברים בפלשתינה. אהבה את כולם. זו היתה תקופה שבה אתה לא אוהב אדם אחד אלא את כל החברה, את כל המעשה, היא גם נעה כמו הגברים בתקופה – ממקום למקום. רחובות, גליל, טולוז. רוסיה. העולם היה גדול ופתוח והיא מאמינה בהגשמה. בדור ההוא שמעורר בי געגועים רבים, לא היה פער בין חלום להגשמה. חלום זה דבר שמגשימים וגעגועים זה דבר שמגשימים. כל החיים היו הגשמה כמעט נסית-מופלאה של הגעגועים. ועוד דבר שקוסם בה: שהיא לא היתה אידיאולוגית. האידיאולוגיה אצלה בתוך המעשים, עוברת דרך העיניים, החושים. כך כשהיא מתארת איך יורדים לכנרת ושותים מים מהאגם או יום עבודה עם אלפי בצלצלים. זו דמות אחת. אחר כך רחל השניה. חולת השחפת שתמות ממחלתה. היא מאבדת את האפשרות לעבוד ובתקופה ההיא החיים היו העבודה. הם יצרו דרך האדמה. ואז היא חולה וכותבת.

"אינני מכיר משהו שישווה לזה במאה השנים האחרונות. כל מושגינו השגורים נהרסים עד היסוד…..תמונת היקום הופכת הרמונית. נמחקים הגבולות, הסתירות והניגודים הנצחיים והכול מתנקז לעיקרון אחיד. זה כובש את הלב, זו שירת המחשבה".

מיכאל מהנדס החשמל הנלהב מכל המהפכות של העת ההיא כותב לרחל.

– הקדשת את הספר לעמוס. "לזכרו". יצא לי לראותו פה כשהוצאת את הספר עליו, כשהיה כבר מנותק, דימנטי. מהו זכרו כיום?

אחרי מותו עמוס נהיה טוטלי. הוא תמיד איתי. כשעליתי לקברו עם רונה ושלומציון, אמרתי לבנות: לחינם אנו באות לפה. הוא כל הזמן בבית.

– גם עמוס החולה שראיתי? והעמוס האחר, זה שהיה לא אחת שיכור וקשה מאד?

כל העמוסים. המוות יוצר תמונה שלמה. עמוס הצעיר שהכרתי, עמוס שחייתי איתו, עמוס האב של שתי הבנות שלנו, עמוס החולם. מיכאל, גיבור הספר שלי לצד רחל, דומה בעצם לעמוס. וגם לאבא שלי. לכן זה ספר גם על שניהם. אבי ועמוס הכירו כל אחד בדרכו בשברו של החלום בו גדלו. עמוס בחלום דור תש"ח והעצמאות הישראלית שלו ואבי בקיבוץ שהקים. מיכאל שיצרתי בדמותם אולי, מכיר כבר בראשית הדברים, באסון, בדם ובשבר שטמונים בחלום הגדול על סוציאליזם או קומוניזם או ציונות. הוא נרתע מהחלומות ומסתפק בעזרה לזולת כמין דרך אישית שלו. שלושתם אנשים שגילו שאין טעם לחלום. מיואשים מראש. אנשים שהחליטו להשאיר את החלום נקי וטהור. מחוץ להגשמה.

– אולי אני מתעקש, אבל אצלי הגב השבור מתחבר לאותו צד אפל של החיים עם עמוס. כאילו נשאת את האיש המיואש הפרוע הקשה הזה על גבך שנים רבות מדי עד שנשבר?

ממש לא. חיינו יחד עד הרגע האחרון ואין לך מושג איזה קשר עמוק היה ביננו, עם כל זה שאמרת. הסתדרנו בחיים האלה. היו חיים נהדרים גם בימים ששתה. ומצאנו מתכון לחיים טובים לכולנו: חיים בשני עולמות. בשתי קומות נפרדות. הוא גר למעלה איפה שאנו כעת ואני למטה. לפעמים בשתי ארצות.

– כמיכאל ורחל עם המרחק שבין טולוז לרוסיה?

המרחק הוא דבר נהדר. מיכאל גילה ברגע מסוים שרחל כבר מאד חולה. הוא חולם ומתאר לעצמו שהוא מגיע לפלשתינה ונכנס לחדר בו  היא שוכבת בבוגרשוב 5 ליד הים בתל אביב ועומד מן הצד ורוצה לעזור לה. אבל אינו מגיע. הוא נעלם ולא הגיע לפה מעולם. והוא ידע כי גם לו בא, לא היה יכול להושיע או לחיות איתה. גם לגבי המהפכה הוא גילה שהדרך שלו לעשות דבר מה הוא לעזור לנפש אחת לידו. מה שחשוב לי מאוד בדמות שלו, זה לתאר אדם שלא פועל. שחי מתוך בחירה והחלטה בחלומות. והיא מתאימה לו, ההתכתבות הזו, כי הוא יכול להמציא למען רחל את החיים אבל גם לביים אותם וגם לתת לה תפקיד ראשי בהצגה הזאת. הוא במאי, הוא חי כיוצר, אם היא יוצרת את החיים, הוא יוצר את החלומות.

– הייתי שואל: מה היה כותב עמוס קינן לו חי ביננו עתה וראה את ישראל 2015 אבל זו כמעט שאלה מיותרת שכן קינן כבר כתב את הכל. קינן זעם וניבא כל חייו נבואות שמתגשמות עתה על שברון החלום הציוני וכתב את הדיסטופיה "הדרך לעין חרוד".

כן. עמוס כדרכו היה משתמש ביאוש להגיב על הקורה. אני מטבעי אופטימית, אבל כעת גם אני איני רואה שום פתרון. לא הייתי רוצה להכנס ולדבר על מצב כשהכל כבר נאמר ולא אחדש כלום.

– אז אשאל אותך כך: את מתארת בספר היפה הזה מסע של פסנתר כנף מפולטבה דרך הים ואחר כך על החולות עד רחובות ואז נגינת שופן. לפני מאה שנים או יותר. האם החלום על שופן בחולות הגיע לסיומו בישראל הנוכחית?

ממש לא. שום פקודת חיסול לא תעקור אותו מפה. אני לא חושבת שהחלום הזה או הפסנתר הזה הולכים ונעקרים. חכה רגע, אני צריכה לנסח. זה שיש היום תרבות אחרת שמלאה בוז לשופן ולצ'כוב זה לא אומר שהניסיון הזה יצליח. התרבות האחרת הזאת לא היא שתנצח. שופן ירד למחתרת וישאר. יש דוגמאות. תראה מה היה ברוסיה הסובייטית. החרימו את כל הספרות. צ'כוב בוודאי לא קראו, דוסטוייבסקי אולי כן. היה שם בוז עצום לאינטלקטואלים: זו היתה האצולה, זו היתה האינטליגנציה. היה בוז לכל דבר אינטלקטואלי, יחד עם ניסיון ללמוד את האידיאולוגיה החדשה בתחומה. ובכל זאת התרבות  ניצחה. היא שגשגה במחתרת, היא פרחה במחתרת ובסופו של דבר שבה וניצחה. כי אין לנו קיום בלי שופן. בלי היופי. בלי האסתטיקה לא נוכל לחיות כאן. היום מתקימת פה מלחמה. מנסים להחליף אליטה באליטה, תרבות בתרבות. בסופו של דבר יהיה מקום לכולם. גם לתרבות המזרחית וגם לתרבות המערבית וחייבים איכשהו להצליח לחיות בדו קיום או בתלת קיום או ברב קיום ואי אפשר לחסל את שופן".

שני הכלבים פולקה ומומוס, נקבה וזכר, מכרכרים לרגלינו. נובחים וממלאים את חדר הגג ברעש עצום. אחר כך נרגעים ורק פולקה ממשיכה לשחק בכדור מצפצף עד שגם הוא נלקח ממנה. נורית יושבת זקופה בכסא מתכת לא נוח. מן הגג בא ריח של גשם ראשון שהשקה אדמת עציצים יבשה. קומה מתחת עורכות שתי הבנות שולחן ומחכות לאמא שתרד לאכול. היא רוצה נכדים. היא רוצה המשך ומחכה. נוכחות האב המת קיימת בבית. קינן אינו איש שנעלם. כאשר באתי לדבר איתה ב2009 לספר עליו הוא בהה בי ואחר אמר משהו על ירושלים. שוב ושוב. כאילו ננעצה ירושלים בזכרונו הגווע.

אין היא חשה בהזדקנות, אומרת נורית. אולי כי עברה גלגול, לא רק מותו של האיש שחי לצדה, היא גם עזבה את עיסוקיה הקודמים כפרופסור לספרות וקולנוע והיא עתה כותבת ומלמדת במכללת ספיר. חיים חדשים שיש בהם התרעננות. גם עם הגב למדה לחיות. בלעדיו. היא אשה בלי גב אבל עם כנפיים. ספר כזה על אהבה שארעה לפני מאה שנים הוא דרך לעוף. להמריא מגינת הלימון והזית, כמו רחל עם "התשמע קולי/ רחוקי שלי" שנשלח למיכאל, האיש שלא שבה לראות, שהאריך שנים רבות אחריה כמו שגילתה נורית בתחקיר שלה. איש אהוב לשעבר שהמשיך לחיות אחרי מות אהובתו, כתב ספרים על הנדסת חשמל ומכתבים ונפטר שבע ימים ברוסיה הקומוניסטית, כחמישים שנים אחרי מות רחל.

מכתב אל מאחז מעלה נקם5

"אם יצאת לנקום תחפור שני קברים, אחד בשביל עצמך".  אני לא רוצה נקמה, רוצה את אחותי בחזרה. ואם זה לא אפשרי אז שלא יקחו לאף אחד אחר את האחות, אף פעם. תודה". (ישי ערמוני. אחיה של נעמה הנקין זל. )

0312ca7227624336e9a55e6e4aba2ff5

אל תושבי מאחז אש קודש, יצהר ואיתמר, מעלה נקם ג', ישיבת עין תחת עין, מורד ההפקעות, קריית הריסת בתים החדשה, ועוד ועוד. מתנחלים  יקרים וממשלתכם.

לא עת דיבורים היא לכם. 20 שנים אחרי מותו הפתאומי מידי שליח ושמיים של מנהיג הסכמי אוסלו הפושעים, בעת שכל החבורה  שהובילה את המהלך שנועד לסלקכם מעל אדמת האבות, כבר טמונה באדמה או סולקה מכל מוקד כוח, מרבין ואורי פונדק ושחק ז"ל, ואורי סביר ופרס והירשפלד שבבית, הגיע הזמן למהלך הגדול המתמהמה. מה לכם הפגנות עסקני מחאה מול בית רוה"מ, הנסתרה בינתכם בשל פטפוטי השמאל או איומי העולם? מה לכם זחילה עשרים שנים אחורה אל כרזות הנאצה, כלום רבין עדיין יושב שם?

הרי בתוך המתחם המבוצר, מעבר למסכי הבד, לגדרות ולזכוכיות, יושב ידיד ורע, שותף מסור לדרך ומאמין גדול. לא יריב ערמומי. אלא מנהיג כדרך מלכי ישראל בעבר. הוא, מלכתו ובניו אחריו. לא עוד אפס דמוקרטי שמתחלף כדרך עמים חלושי דעת, אלא שליט שאף שאינו שומר כשרות, ליבו במקום הנכון ועיניו צופיות קדימה אל הרכבת הקלה והסנהדרין, הקו המהיר לתחנה המרכזית וקימום המקדש על ההר שיטוהר מן השיקוצים.

לכן, לא עת לילל על מדרכות רחוב בלפור כחסרי בית, לא עת לישיבות קבינט ולפיצוץ עוד בית מחבל. לא זמן להקמת עוד מאחז נקם ולעוד ישיבונת תגמול. עת היא לפעולה הגדולה אליה נשאתם עינכם  בכל השנים האפורות. לשם כך הלכתם לצבא השם ואנשיכם כבר ממוקמים בכל עמדה. מהשב"כ ועד המפכ"ל. מהמינהל ועד החטיבות המזוינות. עת פעולה ומיד, טרם ישפך דם נוסף ויד הרוצחים ששוחררו בעיסקאות האפלות תהיה בכם. עת היא לסלק את הצורר הקשיש אבו מאזן, ידיד השב"כ, השותף הבוגדני. להעיפו מעל כסאו הרועד ברמאללה, כס המוחזק רק בכוח סוכנינו, ליד מצבת הרשע אבו עמאר שאף בו התחולל נס קיצור הדרך.

הגיע הזמן לקחת בכוח הזרוע את כל ששלכם הוא. מתל אביב דרך הר הבית ועד הירדן. ליטול את ה"קיבוש", שכה בוזה ונמלא ברפש "בצלם" ו"יש דין" ו"זכויות אזרח" ולהשיב למילה את משמעותה המקורית: כיבוש הארץ. חזרה אל בורות המים והמערות וחגווי הסלע, המעינות, הקברים והמצבות, הערים והחומות וההר הקדוש. ולא כגנבים, לא בערמת מפא"י וזמביש, לא בדונם ועז ותיחמונים משפטיים, אלא ביד רמה ובזרוע נטויה. כי כל הארץ לכם היא. במלאות כמעט נ' שנים למלחמת הקודש של 1967 אליה הוביל את צבא השם הרמטכ"ל רבין, שהיה מבלי דעת שליחכם המסור, בשלה השעה לנוח על זרי הדפנה של הכוח הגדול, מהים ועד הנהר. עכשו.

ולגבי יום קטנות חילוני. חזרתי מהגולה אל הממלכה הקמה מתוך האש. ביומיים בברלין פגשתי גולים ישראלים רבים מאד שפעם עבדו לצידי פה. צלמים וכתב מדיני, עורכת חדשות, מפיקה לצד קירשנבאום ז"ל. צייר, מורה לאמנות, מנצח וזמרת אופרה. בעל חברת תוכנה. מצאתי קהילת קודש נחמדה. אם כבר חוזרים לבורות המים, למערת המכפלה ולהיות יהודים ולא ישראלים בארץ, אם חוזרים לתנ"ך, בשל כבר הזמן גם לקומם את הגולה שהתקימה תמיד לצד ממלכת השם.

לשחזר קהילות חרבות. גאונים ואדמורים, מריבות והסכמות. ובמיוחד קהילת ברלין המופלאה שחרבה מידי הצורר הנורא אדולף ימ"שוז, כל אותה יהדות מפוארת של חכמה רבנית ותבונה חילונית. התפוצה היתה תמיד חיונית לדיאלקטיקה שלנו: גולה שיוצרת דחף לשיבה ומולדת שדוחפת החוצה אל הגולה. סדר העולם שלנו: גאות ושפל. מולדת וגולה.

אחר כך המראתי לפורטוגל, היכן שסלזר הרודן לא הסגיר בשעתו אף יהודי להיטלר כי ידע שבכל משפחה פורטוגלית יש דם יהודי מן העבר. זו אחת מאותן מדינות שמנגנון התעמולה שלנו פה, מתאר כמדינה כושלת מול השגשוג הישראלי שבו דירה עולה מאה שנות שכר שכיר. יחסית למשק קורס, ליסבון היתה נקיה ומסודרת פי עשר מתל אביב החולדאית. עובדי עירייה חרוצים תיקנו הכל חיש קל. יפה להפליא ומלאה תירים ועם תחבורה נוחה. סטודנטיות הסיעו טוק-טוקים חשמליים לטיולי תירים. עיר בלי אף גורד שחקים בלב שכונות עתיקות. בלי מגדלי טיקונים לצד קבצנים. מיד הבנתי: פרימיטיבים. אבל נחמדים.

האנשים היו חיכנים ומסבירי פנים. הממשלה מושחתת אבל האיש ברחוב חי בשלוה תחת מכולתו ובית הקפה שלו. נדמה היה כי כל השמועות על קריסת ארופה תחת נטל חובות וגלי המוסלמים, היו מוקדמות. היבשת שהקימה עצמה לפני 70 שנים ממלחמת ששיטחה אותה לגראונד זירו, חייכה אלינו. בעיקר ארצות ששמן יצא כמתמוטטות. בספרד השכנה, כך גיליתי, בית בחבל הבסקים עולה סכום שאדם רגיל יכול להרשות לעצמו על נקלה.

דוקא שם נזכרתי בכל מה שלמדנו על רוסיה הסוביטית. איך ילדים ומבוגרים גדלו על תעמולה נוראה שתיארה כיצד הקפיטליסטים חיים בעליבות ובמחסור תמידי. איך "הפרבדה" הכזבן תיאר לכל אלו שעמדו בתורים של ימים ללחם נסורת וניר טואלט גס, איך נעדרים המוצרים המופלאים האלה ממדפי ניו יורק. ובכן, נעשינו קצת רוסיה. ככל שמתרחקת פה הדירה מהישג ידו של שכיר ישראלי הגון והעגבניה תופסת מקומה כיעד בר השגה, כך גוברים דיבורי השליט ושופריו על כמה רע בחוץ וכמה טוב לכם, הנתינים. איך שלא יהיה, חזרתי. בכל זאת מולדת. יש לנו גדר בדרום, חומה במרכז וחיל האויר של פוטין בצפון. אין כמו בבית.

נ.ב.

לא בוזי. לא אובמה. לא פוטין ולא מרקל. אף אחד לא ילמד את הימין שלנו לקח או ישים לו גבול. רק המציאות היא קיר הברזל אליו מתנפצים בסופו של דבר כל הימניים וכל קנאי השם. ובינתים, מתנחלים יקרים, שימרו מכל משמר, בניגוד לעצה הנמהרת למעלה, על אבו מאזן. הוא והבטחון המסכל שלו, זה כמעט כל מה ששומר עליכם בין הכפרים בהם התנחלתם לכם. עובדה: פלשתינאים שרוצחים אב ואם, נתפסים מיד ואילו ישראלים ששורפים משפחה נעלמים כלא היו.