תמיד בתפקיד מלך. יוסי בנאי

"אמא שלי היתה אומרת: צרה אם
היא כמו גחלת
קטנה ובוערת, צריך בחכמה
ובזהירות להעביר אותה
מכף היד האחת לכף השניה עד
שתצטנן המנוולת ותכבה מבלי לגרום
כאב, צער וכויות".

יוסי בנאי. צילום: ורדי כהנא

שער  הברזל נעול והמדרגות של הבית ברחוב האגס 1 עולות השמימה. אין יותר בית מעל החנות. נעלמו  גם מורט העופות דניאל ואשתו. ברחוב התפוח סגורה חנות הירקות של סבא מאיר. "הבית ריק עכשו" משתלשל שיר של אהוד בנאי מגגון השוק, בקפה אצל חבר הילדות עזורה תלוי ציטוט של יוסי בנאי ועל שער האבן חקוק השם המקורי של הבונה: "בנא". נדמה כי כל השוק כולו מלא בשמות הבנאים כקמיעות וכתזכורת לשבט שפרץ מבין העגבניות והדגים, 130 איש ואשה, שרבים מהם כיום שרים ומוכרים. ראשית המשפחה כבר מצופה פה בלכה השקופה של האגדה.
בצומת דרומי אני אוסף את היסטוריון המשפחה אלי בנאי, בנו היתום של בכור שמונת האחים, שמואל בנאי ז"ל, שמת בגיל 37, וש"לא היה בזבזן מילים", כעדות יוסי. בדרך מספר לי אלי על שלושת האחים משיראז האירנית, אברהם, יצחק ויעקב לבית בנא, שעלו לפני 150 שנים בעקבות שמועה על בוא המשיח. ב"קפה מזרחי" בלב מחנה יהודה אנו יושבים לדבר במתים. מלצרית ששמה רקיע מגישה לנו קפה, ברדיו מתנגן אהוד בנאי וברחוב חולפים עולי הרגל החילוניים עם מדריכי- הבנאי שלהם.

"ליעקב בנא שעלה ב1860 עם שני אחיו", אומר אלי, "היה בן בשם אליהו, ועימם גם בת השכנים חנה שרה. כשחצו את הגבול אל האמפריה העותומנית, נאלצו, כדי להעבירה, להשיאה בגיל תשע לילד אליהו. וכעבור שמונה שנים נולד לשני אלה בן יחיד ושמו מאיר. מבן יחיד ועדין זה, צמח השבט כולו. שלא כסבו וכאביו, לא רצה מאיר לעבוד כבנאי –  בתים ולכן פתח לו אביו חנות ירקות. איש טוב לב, מתוק היה ובעל "קול בהיר וצלול שלא פסק להדהד בחדרים", כעדות בנו יוסי.
בבוא היום הושא מאיר לבת דודתו, בכורה מלכה שבתאי, וממיטתם בקעו, בעזרת המילדת המדופלמת בקלה, שבעת האחים והאחות עליזה לבית בנאי, ילדי מאיר והאם בכורה שיוסי בנאי לא חדל להזכירה. אשה קטנת קומה וחכמה, דומיננטית מאד שעל פיה יישק כל דבר, ש"הביאה ילדים לעולם בין כביסה לכביסה". בית צפוף ותוסס, "מיטה בתוך מיטה. ריחות שום וקנמון, ספר תפילה ומנורת נפט", שהילד יוסי גדל בו וממנו חמק לקולנוע אדיסון. "ילד קטן עם עינים צמאות לדעת. לטעם, להכיר, הכל בכל מכל… רץ יחף על גגות של פח ורעפים, מחפש חלומות אבודים… תלמיד מאד לא לדוגמא".

בית בנאי/בנא, שוק מחנה יהודה, ירושלים

כשאני  מסתובב עם אלי, לופתת עגמת החורף את הלב. תוגת הירושלמיות שממנה נמלטו הבנים והבנות. בגיל 18 הלך יוסי לצבא ולא שב לבית אך עד קיצו כתב בגעגועים על הראשית. קור לח נושב עתה מן החצרות, וכל שנשאר הוא רק מילים: "יושב בשירותים בקולנוע אדיסון, על האסלה, וחולם על בימות העולם, הצלחות אין קץ, ועל תהילה".

"אך היום כדי להתבסס
אני מוכרח להתגסס
כי בלי לכלוך ובלי חוצפה
אין שום קופה".
(בנאי מתרגם ושר ברסנס)

בשדרות ח"ן הקצרות, בואכה "הבימה", יש בנין מגורים נחמד בו שוכנת קונסוליה של מדינה לטינית ידועת סבל. מעליה צופה אל צמרות הפיקוסים, דירה מלאת ספרים ובה רצפת עץ ממורקת ושולחן אוכל ארוך לארוחות גדולות. כל יום בשתיים היה יוסי בנאי עוזב את העולם ואת החזרה, בשתיים בצהריים בול, ובא לפה, לאכול ולישון ובחמש חזר לעולם. מפה טלפן כל יום שישי לאלמנת אחיו, דיבר עם רבקהל'ה, פה פגש בדורון רוזנבלום ואכל עם שני בניו וחברים, תכנן את המופע הבא, התקליט או ההצגה, ומפה המריאו לפריז. סביב לבית, מעגל הכיכרות ובתי הקפה והמדרכות. וסביבם הארץ שאת שפתה עיצב.

בבואי לתאר יוצר עכשווי, רב שנים ומילים כבנאי, אני ניצב חסר אונים. כי איש כזה, פעיל ופורה ושופע, משאיר אינספור רשמים ומילים והקלטות ומערכונים והצגות וסרטים ומחזות ומערכונים, וטביעת קול שקשה לזר ללכדם ורק הם מדברים בשמו. כשאני עובר על מה שכתב, שותפויות עם ניסים אלוני ויעקב שבתאי, גששים ורבקהל'ה מיכאלי ואילן רונן ומי לא, מאזין לקול הברסנסי של המנוח, מה אוסיף?

יוסי בנאי ורבק'לה מיכאלי

אז אני רושם פה רישום קטן כמצבה, עשוי צבעים ועדויות של אנשים שהכירוהו. זה קוצר ידו של הכותב. אבל "זה. מה. יש". היה אומר המנוח בקול הסטאקטו שלו שבו כל מילה נפרדת ומחוברת ומוטעמת. אקרא לו פה: האיש של שלוש הערים.
השחקנית עידית טפרסון ששיחקה לצידו, פעם בראשיתה כשחקנית ב1985 ופעם שניה בקיצו ב-2005, מסכמת את מה שאומרים האחרים, שבנאי היה איש של שלוש ערים, שהן היו מהותו. ירושלים, תל אביב ופריז. היא אשה יפה שמתנשאית לגובה מטר שמונים וארבע שזוכרת איך הובאה כמתחילה לשחק ב1985 ב"נמר חברבורות" של שבתאי בהבימה ובנאי היה בתפקיד הראשי של המנהל פינק. תמיד  בתפקיד הראשי, מלידה. "באתי והנה האיש שעל קולו גדלתי, מתישב לידי לשבור את הקרח. בהצגה לבש חליפות לבנות שאהב, שרנו דואט ונשארנו עשרים שנים ידידי משפחה עד ששחקתי לצידו טרם מותו את אשתו בת שבע."

– וסוד קסמו?
"אותו קול עמוק בלתי נשכח ויכולת הגשת טקסט שבה טעם והטעים כל מילה עד שרק רצית לשמוע עוד. מסיפור ילדים ועד תפקיד המלך".
דומה היה בנאי לעץ ששורשיו ירושלים, שם נולד לבכורה ולמאיר וגדל בשבט בנאי: הבית והשוק, חיילים אוסטרליים שיכורים ורדיו זניט ומטבח האם וחוכמתה, אבא רך שהלך להביא לחם ולא חזר, המון אחים ואחיות והשדיים של של כרמן מירנדה, וסבא אליהו, הפטריאך הנערץ מכל, שחלק אבטיח לכל ונטל לו את הלב.
משם פרח יוסי לתל אביב, היא גזע העץ, התרבות השפויה והחילונית. בה ישב והתגעגע, חי ופעל וחש בבית, הציג ושיחק, טלטל כל שבת בבוקר את הבתים עם מערכוני אשת המהנדס ורבע עוף וכאלה, לצד רבקה מיכאלי המופלאה. הקסים ופלרטט וכתב, שתה קפה, ילד את שלושת ילדיו, הבכור הזמר יובל מאשתו אילנה, ודניאל הכותב ואריאל הלומד רפואה מאשתו אביבה.
ומתל אביב המריא אל אהבתו: פריז. זו צמרת העץ.

פעמיים בשנה, אומרת אביבה, "יצאנו לאותו מלון קטן ברובע הלטיני, לאותם שיטוטים שבקיצם בית קפה, כשאתה מתישב והעולם נע וחג סביבך". כרך של יופי עתיק שבו אתה הולך לאיבוד, כמו שתאר לי חברו יאיר גרבוז שליווהו, "שם הפך השחקן בנאי שהציג תמיד לעולם, לצופה משתאה ומאושר". משם יבא יוסי את השנסונים, עיברת אותם והיה לז'ורז' ברסנס שלנו.
אפשר לראות בו גם, כמו שיגיד דורון רוזנבלום המדויק, "מרכך לאומי, משכך כאבים ומוריד חום, עם חוש מידה מופלא וחן, שנע על שפת תהום העממיות מבלי ליפול לעולם". תערובת תבלינים משובחת ונחלמת של אופציית ישראליות עם שורשים מזרחיים ותרבות ארופאית, ים-תיכוניות אלכסנדרונית, שנונה ורהוטה וקפדנית. סגסוגת עמידה, עשויה מכל הזרמים שהותכו, "שלמרבה הצער לא הפכה לנחלת הכלל אלא נותרה נחלת איש אחד", כפי שיציין רוזנבלום שעבד איתו על העיבוד שלו לתוגת הישראליות".

זו תוגת בנאי בשנותיו האחרונות על כל מה שארע לארץ שלא הפכה לתערובת אירופה ומחנה יהודה, פריז ושדרות ח"ן, אלא לשכונה אלימה ועילגת הסוגדת לאבנים קדושות במקום לאדם. מקום שבו, כמו שציטט בנאי במופע שלו ע"פ רוזנבלום – יש רק "שעה אחת, פעם אחת בשנה, שבה נדמה כאילו יש חיים ישראליים נורמאליים, תקניים, שמתקיימים בהווה…במשך אותה שעה בודדה שמוגשת לנו בטמפרטורת החדר… וצריך לתפוס את השעה הזו, להתענג עליה… כי כבר בשעה שבע אנחנו עלולים להתגעגע אליה מאוד. מאוד מאוד".

 "שחקן צריך לבדר את האיש היושב באולם. לספר לו סיפור… אדם קונה כרטיס, נכנס, עושים לו חושך, פותחים מסך והוא צריך להרגיש שעל הבמה יש גשר ובית, גשם וחום, איש עצוב ואישה מאושרת ושחקנים שלא חשוב מה שמם האמיתי."  (בנאי)

 בקפה החדש של "הבימה" המחודשת ליד כיכר דני קרוון החדשה בעיר שבה הכל משתנה כל הזמן, נזכר במאי הבית אילן רונן בצמד המופלא יוסי בנאי וניסים אלוני. זוג יוצרים- חברים- טובים שצץ לעיתים נדירות מתוך שתי פרשיות חיים שונות ויוצר זיווג אמנותי חד פעמי, רב כוח והשפעה על תקופה שלמה. "מחוברים היו כך שקשה היה להבדיל בין השפה הבנאית לאלונית. שני צ'ארמרים גדולים ופלרטטני נשים ושפה". גדושי המצאות, "שיקוקים ושיקוקיות" ו"העולם מצחיק אז צוחקים", כלבורנטים במעבדת לשון רבת תהפוכות. "כשאלוני בשיאו", אומר רונן בפליאה על "בזמן של הכוננות למלחמת 67, תאר לך שאת "הכלה וצייד הפרפרים" מציגים בפני מילואימניקים על הגבול!"

אצל אלוני היה התפקיד הראשי תפור תמיד ליוסי. שניהם כתבו, כל אחד בתורו, לגששים ובהם האח גברי בנאי, קשובים לשפת המהגרים הבלולה והמרתקת של פולניה ומרוקו, מחנה יהודה, תל אביב, טבריה ופריז.  "כשעשית איתו הצגה", נזכר רונן, "רצה יוסי לדעת הכל: מי עושה מה ומי משחק לצידו, לקח על עצמו אחריות מיניסטריאלית וכשחקן חיפש דרך כמו ילד מבריק עם משמעת ברזל. ותקשר ישירות עם הקהל והשתכלל בתנועה ואהב הצגות קלסיות, תלבושות גדולות ומלכות, פנטזיה, לא מולייר בג'ינס".
רק כשניסים אלוני חלה והפך מר מאד, התרחק ממנו בנאי ההיפוכונדר כנרתע מטעם רע ומרירות וגסות. כך גם, כשיגלה שנים אחרי חברו הטוב, כי קיצו שלו קרב, לא יאחז ולא יאריך סבל, אלא יגמור חד וחלק ונקי.

"אמא שלי היתה אומרת:
שכל זה לא מצרך זול,
וזאת הסיבה, שלא
כל אחד יכול
להרשות את זה
לעצמו."   
(יוסי בנאי)

בגליל, בכפר ישן ליד סלע גדול שבו נחצבה בריכונת, יש בית של פעם ולידו קרוון קט שבו החלו המגורים ובו ישן לפעמים אלישע, נכדו של יוסי. רוקיסט עם סבך שיער אדום בוער, בנם של של יובל בנאי ואורלי זילברשץ. דור בנאי מזמר רביעי או חמישי, אם נפתח בסבא- רבא- רבא אליהו שהיה שר ומנגן וגם מספר סיפורים שאסף סביבו קהל פעור פה. בסלון בין הספרים, ניצב תצלום נפלא של בוריס כרמי ובו טומן יוסי בנאי בן 37 פניו בשער יובל הקטן, שהשנה ימלאו לו 50. לו חי יוסי היו חוגגים לו בדיוק שמונים.
יובל הוא אמן נודע כרבים מבני בנאי, זמר "משינה" וכל הג'אז הזה. לפני כעשר שנים, בגיל 40, נתפס פתאם למחשבה טורדנית שהוא חייב לעוף מתל אביב, למצוא מפלט ולגדל זיתים בגליל וקם ונסע כי מאביו למד "שאדם צריך לעשות מה שהוא אוהב". יש לו כרם ומטע ושמן מצוין, אולי גם כי ראה את אביו מצמצם מעגלו בגיל חמישים ומתכנס אל מכונת הכתיבה, הקפה. כותב לעצמו, משחק פחות, ליד הבית. "כולנו בסוף קצת מלכים מובסים", אומר יובל. "ראיתי את יוסי מעכל את העובדה שהעולם הוא כבר לא העולם שהכיר כמלך".

יובל מכיר היטב את תולדות המשפחה ויודע כי לספר סיפור ולשיר שיר ולפרוט על עוד, זה בדם הבנאים, זה נישא על גב החמורים משיראז. דודו, יעקב בנאי היה ראשון האחים שהלך ללמוד משחק והוא שהכניס את החיידק לבית. "יוסי", אומר יובל על אביו שהתגרש ועזב את הבית כשיובל היה בן 13, "היה אוטודידקט גמור שלא גמר עממי, אך ידע מצוין לזהות מה טוב ומה נכון ולמד הכל לבד, מאמנות ועד כתיבה ורק השתבח עם השנים. בגיל מסוים עבר מבידור לכתיבה ומופעי יחיד ותיאטרון ואהב מאד את הגלגול השני שלו".
כלב נובח בחצר, יובל מטאטא בוץ שחדר לבית וזוכר אב עממי – אליטיסט שידע להיות ציני וקר, חם ומרגיע. "ותמיד מלך". אציל תרבות בארץ נטולת אצילות, מלך בדמוקרטיה עממית, נסיך עצמאי במקום שבו כל אחד מושך בשרוולך או מנסה להגיד לך מה לעשות.

יובל בנאי

– והקול של אבא?
"קול נמוך עם עברית הכי רהוטה ומלאת המצאות. קול שחשת בו כמו בתוך בית. "קול כמו גשם שיורד", אמרה עליו פעם ילדה. הנה רוטט הנייד של יובל. מסרון מהבן אלישע: "מה הדיבור"?

 "הבנאדם אפילו אם יש לו אלף שנים…הוא ישאר בתוכו- בתוכו ובבפנוכו שלו, תמיד ילד". בנאי.

אני יושב במרפסת קפה "ארטו" על שפת שלמה המלך, כשעל המדרכה נעצר אופנוע ישן ולו מכונת השחזה כמין אחוריים עבים, והמשחיז-הרוקיסט יובל גורביץ מתחיל לדקלם למיכה שטרית שיושב לדבר איתי על בנאי: "לפעמים אני מחכה שהעתיד יהיה הווה/ ונו, שיהיה לי טוב". הרחוב התל אביבי ניצת. זו הנסיכות של בנאי: מדיזנגוף ועד קינג ג'ורג'. אולמות הבימה, הקאמרי וצוותא וחנות "תולעת ספרים". עיר כמידת אדם.
שטרית פגש בו ב2006 בכיכר מסריק ובנאי אמר לו כדרכו: אולי נעשה משהו ביחד? "קפצתי משמחה כי גדלתי על הקול שלו. מערכוני שבת עם רבקהלה, שירים ומחזות והקראות, מאלתרמן ועד תהילים. קול מיוחד שלא טבע במרק של כולם, ישראלית שנעה בטבעיות על הרצף שבין הבימה למילואים ו"עמוד האש". פסקול החיים שלנו. גם כשקרא תהילים, קרא כאילו הוא דוד המלך והוא כתב את זה".
בנאי עבד על תקליט והציע שיעשו ביחד את "תרנגול כפרות" שלו. "סיפרו לי שהוא מחלים מאירוע לב. אף  מילה על סרטן. כשעלינו לסטודיו של גיל סמטנה, עצר בכל קומה לנוח ולדבר. צילמנו יחד סרט של 40 דקות עד שבוע טרם מותו. יוסי דיבר הרבה על אביו שהחל חוזר בחלומותיו כמו בשיר שבצעו: "בסתו, תמיד בסתו, אבי חוזר בשקט / מארץ הדממה, כולו מאיר פנים" חלש היה אך מלא תכניות. "איש מדויק, נקי, עם מבט-על שהאמין בכלל שטבע עמוס קינן, כי עברית צריך לדבר – לא לפטפט. היום הכל פטפוט, 450 מילים עילגות בלי הדהוד. בוץ סמיך שטובעים בו". כרבים מאד שלא ידעו שבנאי גווע מסרטן, הופתע גם שטרית מההודעה על הקץ במאי 2006.

גם עידית טפרסון והבמאי אילן רונן נדהמו ושניהם כאחד נזכרים בסצנה שחתמה את "כתר בראש", הצגתו האחרונה של יוסי בנאי. "תפקיד המלך הדועך התלבש עליו ככפפה. יש סצנה אחרונה שבה אני, המלכה", אומרת טרפסון, "ובני היורש שלמה, יוצאים למרפסת כדי שהעם יריע לחדש. ומאחור, בחדר, המלך הזקן במיטתו. קר לי, אומר דוד/בנאי ומתעטף בשמיכה וזרקור מטיל אלומת אור על איש זקן נוטה למות. איזו פרידה נהדרת מן הבמה". על קברו בקיבוץ גבעת השלושה שרה מקהלה את "באה מנוחה ליגע". לא "אל מלא רחמים" ולא הספדים. ומישהו הניח תפוז טרי, זכר לפרי שתמיד נשא איתו, פוצע את הקליפה, מריח ונישא על כנפי הניחוח אל ילדות הלימונים בשוק.

יוסי בנאי בהצגה "כתר בראש"

"…אבל אני לא שמעתי בקולה
של אמי הנבונה, ושתי
כפות ידי מלאות בסימני צער,
בכויות ובטעויות
אין ספור".
(בנאי)

פורסם ביום שלישי 18.1.2012 במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות" במסגרת סדרת הכתבות "היכל התרבות", על גיבורי תרבות בישראל.