"נולדנו עם חוסר המנוחה הגדול בתוכנו. אבותינו לימדו אותנו, כי החיים הנם מסע ארוך, שבו רק הבלתי כשירים נותרים מאחור". מתוך "נתיבי שיר" של ברוס צ'טווין.
בוקר לידה
מדי רגע מנתר הלודאי החדש עמיחי מתוך שנתו המתוקה, מנופף בידיו, נזכר אולי בלידתו הקשה. הכל כבר מאחוריו אך צרוב בו ככל מה שעובר על אדם בראשית חייו. הוא הילד החמישי במשפחת חייקין שגרה על גג מתחם הגרעין התורני בלוד. ממרפסתו הענקית נשקפת עיר שיכולה להראות לזר כאתר שיקום שאחרי רעידת אדמה. 
כי לוד כולה בתים פזורים וביניהם שטחים ריקים. שכונות מופרדות לנפשן כגיטאות. "מצפון ועד תחנת המשטרה – זו העיר הערבית", מתאר לי סגן הקאדי מוחמד עליוה, "ומדרום למשטרה, העיר היהודית". פה קיר שנותר מבית חרב ושם וילה יפה. עיר נמוכת קומה עם דימוי עצמי שפוף מאד אבל גם עם יכולת מופלאה לחלום.
"יהלום קבור עמוק בבוץ", כמאמר ראש העיר הזמני.
"ההריון היה קשה", אומרת לי האם יפית. היא אשה חסונה ונאה כבת 32 ודמותה בשביס ההדוק כדמות פאתן, שותפתה הערביה במועצת התושבים. "הרבה אומרים לי כי פאתן זינתי ואני נראות כצמד אחיות. רק שלפאתן יש יופי מעודן משלי". הן כשתי אחיות מאבות נפרדים, ניצים.
הלידה ארעה בשבע ורבע בערב. אחרי ארבעה ילדים, ציפתה יפית ללידה קלה והתכוונה לקרוא לילד בשם עילי, כשם אחד מגיבורי המלך דוד. אבל כשבקע הזעיר מרחמה, שניים וחצי קילו, לא נשם ולא בכה, קמה מהומה בחדר הלידה. שאבו מים שבלע, הנשימו והצילו. שמו לא יקרא עילי, החליט אביו, אלא עמיחי, על החיים בהם זכה. אחרי שבוע בפגיה הובא ללוד. פה יגדל.
יפית בת משפחת אוזן, נישאה לפני 9 שנים ליחיאל חייקין מהקיבוץ הדתי. הם חפשו מקום שבו יתרמו לעמישראל, לא ביש"ע, והגיעו ללוד עם הגרעין התורני שהחל במשפחה אחת ומונה כיום כשלוש מאות. הגדול מסוגו בארץ. ככל חלק של העיר המופרדת הזאת, גם הגרעין חי לנפשו במין מצודת אבן מטופחת בלב הכאוס. נבדל מסביבתו אך מעורה.
יפית היא מרצה ועובדת סוציאלית ואחת מארבע הנשים, שלוש יהודיות וערביה, שיסדו את מועצת התושבים, גוף מתנדב של כ30 איש בעיר שלכודה בעברה וחשה בצדק כי נעזבה לנפשה. ולוד מהי? "עיר קצוות". עונה יפית, "הרבה טוב וגם רע. עצב בעיני ילדים. אלימות ואנשים טובים. חפשתי קושי אמיתי ופה הוא קיים". לצד ספרי הקודש בספרית הסלון אני רואה סדרה בשם "הפצצה המתקתקת", ובה חבורת ילדים דתיים אמיצים וכנופיה פלשתינאית מנוולת.
– זה מה שילדייך קוראים בעיר מעורבת?
גם. אבל אנחנו עושים הפרדה בין האויב הפלשתינאי הרע לבין הערבים הישראלים השכנים". ע"פ השקפת הגרעין, גם יפית בעד שיויון, אבל בבתי ספר נפרדים ובשכונות נפרדות. לזר כמוני הבא מבחוץ קל לעקם את האף נוכח תשוקת ההפרדה, אך החיים בעיר עניה שלכודה בלב סכסוך לאומי ממאיר ובלתי נפתר, מסובכים מאד.
מוקף אהבה ואמונה בצדקת הדרך, יגלה עמיחי חייקין לאט לאט את הקשיים ואני תוהה אם את הבר מצווה שלו, בשנת 2024, יחגוג בלוד. רבים כל כך עברו דרכה. קיוו ונשרו. האם ישתנה כל זה עתה?
העיר – בת זקונים.
האיש שבו תולה לוד את תקוותה המתחדשת, הוא גבר בן 79, שגבהו 1.94 כשחקן כדורסל. חד מחשבה ודברן פרקטי. "פנטזיונר מעשי", אומר לי מי שגדל תחת שלטונו ברשל"צ. בזמן שבו בני מחזורו שקועים במעמקי פנסייתם, הגיע מאיר ניצן מלא תשוקת עשיה לאתר הכי קשה בארץ. זה זיווג טוב, כי ניצן ולוד זקוקים נואשות זה לזה. הוא שסיים 25 שנות שלטון יחיד תקיף בראשון לציון, זקוק כחמצן לאקשן ולוד לא תזוז מטר בלי הידע והתושיה של מי שעמד מול הבירוקרטיה וניצח.
ראשון לציון ממנה בא היא היפוכה של לוד. עיר הומוגנית ילידת ראשית הציונות, משגשגת ומעוטת פשע, עם ים צמוד ורזרבות קרקע. האירוניה היא שהצלחתו של ניצן שם המיטה אסון על לוד בשאבה רבים מבניה. עתה מגיע ניצן כל בוקר מרשל"צ ל14 שעות עבודה בעיר היתומה שאמץ לו כבת זקונים. הוא רואה בה את שנות ההזנחה הקשות שעברה אך גם את הפוטנציאל: מיקום מרכזי, קרבה לתל אביב, לנתב"ג, למסילות הברזל ומאגר של אנשים עם רצון טוב.
"לא אגיד מילה רעה על קודמי" אומר לי ניצן בלשכה הקטנה אליה עקר. אין צורך. מחדליהם פרושים על פני העיר כתצוגת שלל של נשק אויב. כבישי חתחתים, חורבות וכאוס.
חודשים טרם הגיע לעיר למד את החומר וגיבש תכנית שתפעל לטענתו עד שנת 2050, בעת שרבים כבר ישכנו עפר והוא עצמו יהיה לזכרון, או, אם יצליח, לשם של רחוב ראשי.
אך הלוחם ניצן אינו לבדו. כשהסתובבתי בלוד גיליתי איך במקום שננטש ע"י פרנסיו והרשויות ונותר כמצבה לישראל אלימה שאינה לוקחת שבויים, נוצרו כיסי התנדבות. אזרחים צמאי שינוי ובהם הפעילה ליאה שטינברג, אותה פגשתי לראשונה בבואי ללוד ב2007. אז הגיע לנהל את העיר, הקצין אילן הררי. בא הישר מן השטחים חלם הררי על מלחמה ושלום, על מחסומים ופרחים. יצר תקווה גדולה אך שקע עד צואר בביצת הבירוקרטיה והלך, מותיר לב שבור ורישום קל. נשארו המתנדבים. להם אין לאן ללכת.
בעיני, שייכת ליאה לזן הצדיקים החילוניים שבשלהם אין האל מחריב מקום.
כשבא הררי היתה מלאת תקווה, עתה היא נלהבת, כמעט מאוהבת, בהביטה בפעולת מאיר ניצן, הקוסם הפרקטי של ערי השדה. כמי שצופה בקוסם שמנסר אשה לשניים ואחר כך מציג אותה שלמה.
כי מהי לוד בלי תקווה?
עיר של 72 אלף איש, בני כל הקבוצות החלשות והניצות, יהודים וערבים, עולים וותיקים, בדואים ומשת"פים. ששה בתי קברות ואלף בעיות פתוחות. נחה על גבי 6000 שנות הסטוריה ובעיקר על שכבת 1948 שטרם הגלידה. אם יש מקום שבו האיפור הישראלי אינו מכסה על העבר, הרי זו לוד. מורשת הקרב פרושה פה על פני פחות מעשרת אלפים דונם.
ליאה מראה לי את גן הירק שהקים המועדון שהיא מנהלת. סבתות מתעמלות וסבים עודרים. 70 עצי פרי, סוכת גפן ובריכת דגים וגם קוצים שמכסים כעת הכל בעת שהחברים יצאו לחופשה. שליש מהם בחיק ילדיהם שעלו ארצה ועזבו לארה"ב. אנו יושבים לדבר ב"חדר שלום עליכם" שהקים במו ידיו החבר המוסקבאי הנלהב והעמלן לב פרוכטמן. מקדש ספרים מואפל וילונות ודממה כפינה בעיר מחוז רוסית. אנו מציצים בגינת קקטוסים בשכונת המורים ובגינה הפורחת של תושב אחר.
במקום צחיח ומסובך נכספת הנפש לחלקת אלוהים משלך.
בשכונת העולים רמת אשכול שנבנתה ב70' על חורבות העיר העתיקה, ומאוכלסת עתה ערבים, עולים אתיופיים ומעט ותיקים, מראות לי הפעילות פאתן וליאה את הבלוק המשופץ של רחוב סטרומה 2. "הבנין שהחזיר לי אמון בלודאים", אומרת פתאן בת ה34 שגרה בבית פרטי סמוך. הבלוק הזה ניצב עד לאחרונה בלב ביצת אשפה, ביוב וחולדות. "מקום מחריד אך שקוף עם האוכלוסיה הכי חלשה".
ביוזמת הנשים וחברת אבן סיד, עבדו פעילים, שוטרים ודיירים והפכוהו לבלוק נקי, מוקף גמדי אבן, חצץ לבן וצמחיה. בקומתו הראשונה נכנסתי אל דירתו של איברהים אל קדסה. במרץ 1979 של הסכמי השלום, קרא באופטימיות לשלישית בניו החדשה: בגין, סאדאת וקארטר. בגין נרצח ביריות לפני כשנה. סאדאת ישב עשיריה על רצח אחר ורק קארטר בחוץ, "הכל מתוך יאוש", אומר האב. אבל הבית כבר מלא מחדש בהמון ילדות מאשתו השניה.
בלב העיר ליד פסנתר כנף המתין לנו המנצח מני מטלון. הוא נולד בלוד לפני כ30 שנים, עזב לזמן רב ושב לנצח על "אחת משבע התזמורות הטובות בארץ". יש לו 50 נגנים יהודים וערבים ובהם גם ציפורן, נערה יפה ועגולת פנים שאביה הולנדי, והיא מנגנת נפלא את הסונטה לקלרינט מאת סן- סנס לצד הפנסתרן ניזאר אל חאטב וחשה כי אין לה בית זולת לוד.
איזו יצירה היא לוד?
"כאוס של שנברג, קקופוניה בלי סדר, בלי תכנית ותמה ובתוך זה רסיסי מוצרט טהורים", מסכם המנצח מטלון את מה שראיתי. זמן רב נאבק בבירוקרטיה שאיימה לשים קץ לצלילים כי לא נחשבו ריווחיים דיים וניצח. זמנית. כל נצחון הוא זמני, יודעים הטובים. עתה חוששת ליאה כי במשרד הפנים יש תכנית לנצל את מצוקת העיר ולהפכה לעיר חרדית זולת- דיור, קרובה לבני ברק, כמין תערובת נפיצה של חרדים וערבים. לוד היתה תמיד מעבדה לחומרים דליקים.
לניצן יש תכניות אחרות. יומיים אחרי ביקורי בעיר, נסע למאהל המחאה ברוטשילד להציע למפגינים לראות בלוד אופצית פריפריה זולה. אך עדיין ארוכה הדרך עד שתהפוך זו מגימיק להצעה שובת לב.
צהרים- קבר.
קצרים חיי אדם, כהרף עין מן הלידה אל הקבר, כי הנה שעה קלה טרם ירד הצלם גולן אל קברו, עוד זלל קוסקוס טעים אצל ענת ב"להיט הטוניסאי" בלב העיר. במסעדונת בת שני השולחנות ישב לידנו גם משה, "בלי שם משפחה", והתכונן ללכת להלוית האב של חברו הטוב.
כששמע שבאנו בענין לוד, אמר מיד: "צריך להשמיד אותם". הוא היה מלא רוח קרב אלימה אבל מזגו הטוב גבר עליו והוא ביקש שאכתוב רק שצריך להפוך את האדמה של לוד. זה נשמע חקלאי יותר. רבים בעיר מלאים כעס של חוסר אונים. יהודים וערבים שגרים לא אחת בשני חלקיו של אותו דו משפחתי, על קיר האחד דגל ישראל ועל האחר: טבלת אבן של עולה רגל למכה.
כשסיימנו לאכול הבהיר משה שהוא מכבד מאד את זקני הערבים, אבל סובל מצעיריהם וכי העיר לוד כמוה כשדה צחיח שיש לחרשו מן היסוד. מ"הלהיט הטוניסאי" נסענו לבית העלמין החדש בקצה העיר שם התאספו רבים ללוות את האב הזקן אל מנוחתו האחרונה. על תלולית קבר ישב ובכה אחד מבניו וסמוך לו התרוממה מבין הקברים וילה לא גמורה. זוהי אחוזת קבר חדשה של הצדיק הטוניסאי רבי משה שתרוג שעצמותיו הועלו לפה כמין אטרקציה קדושה וכבר יש עולי רגל.
בית עלמין היה צחיח, נטול צל ולוהט מאד. אחוזות קבר גרוזיניות גדולות והמון קברי עמך ושני נערים כהים שמנכשים עשב בים הבטון. בקצה בית העלמין ראינו גבר שהשקה בצינור קברים שזה עתה נחפרו בתוך שדה בטון שבו 520 משבצות מוות נעולות זמנית בקל- קר. אם כל חודש מתים בעיר, כפי שאמר לי שם ראש חברה קדישא דניאל בן סעדון, 35 איש, הרי שהחלקה הזאת תספיק לשנה וחצי.
עמדנו איתו מעל קבר פעור ומוכן שעל קרקעיתו נח סידור בלוקים כמידת גוף המת. לפעמים, אמר לי בן סעדון, באים אנשים טרם מותם למדוד את הבור "ויש שבאים לעשות מקווה חול."
מקווה חול? נדהמנו.
כן. אמר המנהל בן סעדון, "כשאדם חש חוטא הוא בא לפה ויורד ונשכב בקבר וחש את המוות הקרב וזוכה למנה של צניעות שיש להרגיש בעולם. וכשהוא יוצא, הוא מטוהר כאחרי מיקווה". אך שמע זאת הצלם גולן, פשט מצלמותיו וירד דומה. נשכב על האדמה ואף הזיז בלוק כך שיכסה את פניו. נח לו דקותיים בעומק אדמתה של לוד וכשיצא אמר שדימיין שעוד רגע יכוסה בחול וחש אימה עצומה. אולי כל לוד היא סוג של מקווה חול, מקום שמזכיר לנו את קוצר ידינו ומלמדנו פרק בצניעות.
ערב- חתונה וקאדי.
בערב שיורד על לוד כמו נחמה על יום לוהט, מתרוצץ סגן הקאדי של לוד לעניני בריתות, חתונות והלוויות, בין הסועדים בחאפלות. מוחמד עליוה הוא גבר מוצק עם זקן זיפי דק שבדקים. "מאז נרצחו פה שלוש נשים בחודש אחד כל ענין הנשים וגם הכלות עטוף בעוד חומות וסייגים". אמר והבהיר למה קשה מאד לצלם עתה חתונה.
רוב הכלולות שהוא עורך הן "אחרי שהחורף אורז את המזוודות, באביב ובקיץ", אמר פיוטית. רובן בבית החתן ומיעוטן באולם "ורד החתונה". אצל הבדואים, שהם כיום רוב ערבי העיר, אמר לי עליוה שהוא גם אימאם מסגד, נמשכת החתונה שבוע ועלותה כמאה וחמישים אלף ש"ח מכיס החתן ואביו, אצל הלא בדואים, היא אורכת רק כיומיים. ימי ארוחות לילה נפרדות לנשים ולגברים. רק בתום החתונה תכנס הכלה לבית החתן ומשם יטוסו לירח הדבש.
לאן יסעו? "ברוב המיקרים למלון "חתן כלה" באנטליה".
כך ינוחו ב"הכל כלול" מפנק הרחק מלוד וצרותיה ויחזרו. עוד אנו מדברים ולמשרד נכנס גבר עצוב. בתו התארסה לבחור לודאי, נחתמה הכתובה אך יום טרם החתונה נגזרו על החתן חמש עשרה שנות מאסר. האב ובתו חותרים לגירושין. "נהוג אצלנו שעד חמש שנים מאסר, הכלה מחכה. אבל אם היא רוצה, אפשר להתגרש גם על חצי שנה". הבהיר לי סגן הקאדי.
בדברו איתי על לוד עירו האהובה קונן האימאם עליוה על בריחת הצעירים היהודים המשכילים מן העיר ועל ירידתה ותלה תקוות גדולות במאיר ניצן. בחושך כבר נקבצו גברים אל ספה וכמה כורסאות ישנות ומתפקעות תחת עץ. ניצתו פנסי רחוב הרצל שפעם נקרא המלך פייסל, ועתה חציו עקור וחצי ניצב, כשיניו של זקן מופלג שימיו מאחוריו.
פורסם בידיעות.24 שעות.
עד ראיה 