אשקלון. הרס העבר למען הנדל"ן.

 

 

בשבע בבוקר, בעת ביקורי הראשון בעיר, בשקט ההוא שטרם האש, היתה פינת החוף הלכודה בשובר הגלים מלאה בזוגות רוסיים. כובעי ים וקרם שיזוף לעור חיוור שחו לאיטם במים הדוממים. מחוצה לשובר התנפצו הגלים אל המצוק שלמרגלות מלון הולידי אין ומדרום נישא עשנה של תחנת הכוח רוטנברג שמספקת חשמל לאשקלון ולעזה.

 

 

 

אתמול בעת ששבתי לאשקלון בעת האש, היתה זו אותה עיר ועם זאת כאילו נודע לה דבר עליו לא ידעתי בעת הביקור הקודם. בחוף שליד המרינה מצאתי מתרחצים שידעו לאן ירוצו בעת אזעקה. מרוחים בשכבת קרם הגנה עבה כאפוד מגן, ישבו שם דוד כהן, אשתו וארבע בנותיו הקטנות שעלו מפריז רק לפני ששה חודשים. "לא מפחדים, אמר לי סוכן התרופות הפריזאי לשעבר כהן, באזעקה נרוץ לסלעים או לדירה שלנו ממול".

בבי"ח ברזילי כבר שוכבים כמה נפגעי חרדה ואשה אחת שנפלה בעת שרצה לתפוס מחסה. אין פצועים אשקלונים. "העיר", אמרו לי אשקלונים נינוחים לעת עתה, "מרגישה בטוחה תחת כיפת הברזל שעד כה ירטה כל טיל שכוון לפה". בחצר בית החולים הראתה לי אחראית חדר הלידה, ענת אליאסי, עץ שקמה בן מאה שמעניק לה שלווה בעת לחץ וחרדה וגבעת דשא עגולה כשד מניק, שעל פסגתה, כפטמת שיש לבן, ניצבת רחבת האבן של "משהד חוסיין".

אל המקום הזה המגולף כמקדש- מעט בחצר מחלקת יולדות נדד פעם ראשו הכרות של חוסיין, בנו הצעיר של עלי, חתן מוחמד, הוא המרטיר הראשון והקדוש מכולם של השיעים, שנהרג בכרבלא ב 680 לספירה. תחילה נח הראש בדמשק, משם הוברח לאשקלון שנחשבה לפינה נידחת, וכשבאו הצלבנים, המשיך לקהיר. כיום נשאר אתר שלפעמים מגיעים אליו עולי רגל פטימיים מהודו. מוזר, חשבתי בעת הביקור הראשון שלי, לחשוב על שריד מבעית כראש כרות בחצר מחלקת היולדות, היכן שראש הילוד צץ ראשון כסימן לתחילתם של חיים חדשים.

עתה בעת הקרב עם עזה, נדמה ענין ראשו של הקדוש המוסלמי פה מוזר כפליים. 

האחות האחראית ענת אליאסי כבר ראתה הכל ב30 השנים שהיא בברזילי. זהו בית חולים נמוך, עטוף לבנים אדומות כזכר לימי דרום אפריקה של ראשית אשקלון. 350 לידות בחודש. כל ילדיה ונכדיה נולדו פה, אך היא נולדה בקרמנשה האירנית, שם אף למדה ועבדה בבית החולים של טהרן. "מחלקה ענקית של שלושת אלפים לידות לחודש".

בחדרה השקט תארה לי איך בספטמבר שנת 79, קיבל אביה איומים טלפוניים וארבעה ימים טרם נפילת השאח, נטל את שלוש בנותיו ונמלט לישראל. אך חצי שנה אחרי הגיעה לאשדוד, חמקה המילדת ענת חזרה ללוע הארי המוסלמי. כי נשאר שם אהוב ליבה, בני. בתוך שבוע  נישאה לו ואחרי כשנה ילדה את בתם ועבדה בטהרן כמילדת של תינוקות המהפכה החומינית. בחורף 82, חזרה ונמלטה עם אהובה ובתה דרך ההרים לכיון טורקיה. על סוסים של מבריחי גבול, בשלג שגובהו שלושה מטרים, התינוקת גלית ארוזה בזרועותיה. מאז היא פה.    

 כך ישבתי לפני כשבוע בחדרה של האחות המיילדת ושמעתי סיפור חיים ולא רציתי לקום. לכוד הייתי בקסם המעשה בעת שהגיעה היולדת קרן גואטה עם ילדתה הרביעית. "ימים מלאים לידות", אמרה לי אז המילדת ענת בהחזיקה את הקטנה. "עשרים במקום עשר. אולי כי זה תשעה חודשים אחרי נובמבר קר וגשום". אתמול, בעת ששבתי לחדר הלידה, כבר ירד לחץ הלידות עקב האש. בעת מטח טילים, רצה המילדת ענת עם תינוק שרק נולד אותו רגע לחלל ממוגן בעת שאחות אחרת המשיכה ליילד כשראש התינוק בוקע בדיוק ברגע האזעקה.     

בחדרה של ענת מצאתי אתמול גם את היולדת הממתינה גלית, בתה של ענת. בעצם ימי האש, בעת שיולדות אחרות מחפשות בי"ח צפוני ללדת בו ביתר בטחון, הדרימה הבת גלית מהוד השרון אל אמה שתיילד אותה. זו התינוקת שלפני כ30 שנים חצתה בזרועות אמה את גבול איראן וזוכרת עד היום רסיסי תמונות של שלג כבד.

 

 

העיר

 

זו עיר רחבת ידיים שמשתרעת על שטח עצום של כ55 אלף דונם עם חוף של 12 ק"מ. חלומן של ערים צפופות רבות. היא נחה בין עזה ואשדוד ושדרת בן גוריון הירוקה מחלקת אותה לדרום עני ולצפון אמיד ממנו, בדייקנות של סכין חדה שבוצעת עוגה. ככל שאשקלון מתפתחת צפונה – אשדודה, כנמלטת מעברה ומשכנתה העניה, הנואשת והיורה עזה, כך נופלת ההזנחה על חלקיה הדרומיים הישנים.   

יש לאשקלון ברית ערים תאומות פעילה עם בולטימור, עיר הפשע האמריקאית, כוכבת הסדרה המופלאה "הסמויה". בולטימור נחשבת כמרכז מסחר ההרואין והאסטזי בארצות הברית, אך תאומתה אשקלון שקטה ורגועה ממנה פי כמה כשאין ירי מעזה. היו לה כמה חיסולים פליליים קשים, סטייל בולטימור, יש בה משך השנים רינונים קשים על קשרי הון –שלטון- קבלנים, אבל בסך הכל, יכולתי לכתוב בעת ביקורי הראשון, כי שורר בה שקט שמקורו בין היתר בהשתלטותו של בוס אחד חזק על כל דרום הארץ. יש בניה מואצת וכ125 אלף אשקלונים בשני חלקי העיר. מצריפי ה50 ועד וילות של מיליונים עם בריכות שחיה מול הים. 

כחלק מרוח הזמן פרוש היה לפני שבוע, לצד רמזור 4, מאהל מחאה קטן ולו אף שלט שבו אימץ ראש העיר וקנין את המחאה ואף העניק לה שני בתי שימוש כימיים ושוקת ברזים. לא אחת הניח וקנין את את עצמו בראש הפגנות המחאה, מלווה בשריקות בוז של מפגינים. על מכולת קרטונים מול המאהל הם רשמו כמין רמז: "הון- שלטון- עולם תחתון".

אתמול דמם הכל. המאהל היה ריק מאדם ואחד ממנהיגיו, האופוזיציונר איציק ספוקויני אמר לי כי בצהרי היום הם ישבו להחליט אם להקפיא הכל או לחכות שתוך יום ישוב השקט ותשוב עימו המחאה.     

באותו ביקור ראשון באשקלון גיליתי כי היא כמו אשה שירשה אוצר עתיק של תכשיטי זהב וכסף ומתעקשת להתקשט בחרוזי זכוכית ופלסטיק. יושבת על אתר ארכיאולוגי עצום של עיר קדומה, רבת שכבות, שדומה בהיקפה לקיסריה, מכחידה אשקלון את עברה ועימו את עתידה כעיר תיירות, בגלי בניה חדשה, צפופה ופרועה הנבנית על גבי העבר המופלא. נדמה כאילו היו הקבלנים, כובשיה נטולי החוק של העיר רחבת הידיים, הפתוחה לים הזאת.  

מדריך ההרס שלי היה גד סובול, היסטוריון ונאמן שימור שטרם נואש מן הקרב על העבר. בכל עיר אני מוצא אנשים כאלה. צדיקים בסדום. סובול שכל ילדיו נטשו לקיבוצים, הוביל אותי לפינת מגרש שבניתו עוכבה, למרגלות מגדל "רויאל אשקלון" והראה לי גבעונת חול כגודל קרוון שבתוכה התגלה קבר רומי. טיפסתי בדי עמל מעלה. "אין פה כלום", צעקתי לו. "תציץ מתחת לשיחים", צעק סובול והתרוצץ סביב הגבעונת כמי שדעתו נטרפה.   

במקום אחר, בלב אתר הבניה שו"פ ברנע, הראה לי הבן של הכתב שמוליק חדד תעודת הוקרה על השתתפות בחפירות הצלה. בעת חפירת יסודות למגדל מגורים נמצאו שם ממצאים ורשות העתיקות הוזעקה. החלה חפירות הצלה. "מול הבית גילינו מראה מדהים", אמר לי חדד, "עיר הלניסטית עם סמטאות ובתים וחדרים שלמים, גתות ובתי בד ולא הרחק גם בית מלאכה לנחושת". הכל נחפר ואחר כוסה ונהרס ומגדל מגורים נבנה על גבי האוצר.

במקום אחר, במצוק חוף שקרס, נחשף פסל רומי של אשה, ובקצה העיר נמצאה עיר יין עתיקה שכוסתה אדמה בהעדר תקציב. כל מה שנחשף נלקח מפה בהעדר משכן מתאים בעיר שבה חזק הקבלן בעל ההון מכל כוח טבע, מרשות העתיקות ומחוקי המדינה. אחרי אותו ביקור ראשון רשמתי כי להסתובב באשקלון עם מלווה כמו סובול או לדבר במאהל הקטן עם האופוזיציונר איציק ספוקויני, שפירוש שמו: רגוע אך אין הוא רגוע כלל – זה לצפות מקרוב באסון תכנוני.

כי אשקלון היא עיר נחמדה, ירוקה ומסבירת פנים שכיכרותיה המתרבות גדושות פסלים של סביבונים ויונים וקרפיון יורק מים, אבל תחת בתיה קבורים אוצרות שערכם פי אלף מכל הפיסול החדש. יכולה היתה להיות עיר תיירות בינ"ל עם מוזיאון גדול ואתרי עתיקות בלב כל שכונה, אך היא תנופת נדל"ן עם מרינה קטנה ומשרדי מיתוג שמקבלים הון כדי להמציא הברקה קופיריטרית. ואין גוף ארצי שיעצור את ההרס.  

אתמול כל זה נשכח בשל אירועי ירי הטילים. העיר לא נראתה משותקת או נפחדת. היתה תנועת מכוניות ערה אבל באויר עמדה איזו דריכות לאזעקה ותחת האש כמו נדחה ונשכח כל מה שאינו עוסק ביומיום. בהשרדות. כמו הוטל איפול זמני על המחאה והשחיתות, על הרס העבר והפגיעה בעתיד. ברגע בו ישוב השקט, יזכרו מחדש בכל.     

 

 

צהרים – הלויה.

 

הדרך לבית העלמין חצתה את דרום העיר. מעט ערים ישראליות בינוניות מציגות הבדלים כה חריפים בין צפון לדרום. הדרום פה אביון וצחיח ועזתי יותר כאילו פחת הלחץ בטפטפות העיריה. מקום בן 60 וכבר שב לעפרו המדברי. מעברה ובתים קטנים. אחר כך קול פעיית עז מן השטחים הפתוחים לכיוון עזה. הכל היה מלא מצבות שיש יקר, מעט ירק ויותר מבכל מקום: פרגולות- צל למתים. מצבת אבן אדומה לנערה בת עשרים ואחת שאבדה במפולת קרחונים בפרו ושורה מיומנה. "רק מי שמגיע לפסגה זוכה לנשום אויר פסגות".

האויר היה כה לוהט בצהריים עד שהמים שהזתה אשה צעירה על קבר אימה, התאדו בנגעם בשיש הכהה. הבת מרינה שטפה ובכתה. לפני 12 שנים עלתה מבילורוסיה עם אמה טאיסה סלבודקין, בעלה ובנה. "אמא היתה הכל בשבילי". כשעלו, היתה האם חולה מדי פעם "כי באנו מאותו מקום שספג הרבה קרינה מהכור בצ'רנוביל". "גרנו יחד כל החיים", אמרה לי הבת, בוכה ומכופפת את גבעולי פרחי הכלה הפלסטיים שהביאה. לוהט כל כך עד שיש להחליף אפילו את פרחי הפלסטיק הדוהים מיד. 

היא לטפה את האבן. "כל החיים הייתי עם אמא שלי, והמוות שלה בגיל 58, זו מכה שאני לא מתאוששת ממנה".

את באה לבקרה?

כל הזמן, לשאול דעתה בכל ענין. הרב אמר לי: אל תלכי הרבה לקבר. את מטרידה את אמא. אבל אני יושבת ומדברת עד שאני מרגישה יותר טוב". "אל תקשיבי לרב", אמרתי לה, "תבואי כאוות נפשך".

 

ערב -חתונה

 

 בעת שבאתי לפני שבוע מדדה מרינה איסקוביץ את בגדי הכלה החדשים שלה, יום טרם חתונתה. שמלת טול כיווצים שהתרחבה מתחת למותן כעוגת קצפת ומעל המותן נצמדה לגוף. שזופה מקיץ אשקלוני, בקעה מרינה משפורפרת שמלתה ההדוקה כפרח כהה יפה. ידה נגעה קלות בבטנה ככלות רבות שממעטות לאכול טרם החופה, כאילו היתה בטן שטוחה סמל הטקס שכל מטרתו הרי היא התעגלותה של אותה בטן.

גם לו רצתה, לא יכולה היתה לאכול – מחמת דיאטת החופה – עם הצלם רוקח ועימי, במסעדת הנצחון שמעבר לכביש. שם במדרחוב הישן של מגדל, בחלק הערבי הישן של העיר, עלוב וכעור כשוק עזתי, אך מלא חיים כמוהו.  במסעדת הנצחון בת השישים, ממול לסלון הכלות דימיטיריוס, אכלנו אותו יום שקט את שאסור על כלה ביומה הגדול: מרק צ'ורבה חמצמץ וקבבים עסיסיים, אבטיחים מוחמצים ואיקרה עם בצל קצוץ דק וכל מה שמכינים יוסי וגבריאלה הייניק ושותפם שי ליבושור בן השמונים ושבע שהקים את המקום.  אתמול אמר לי הייניק כי בשבת היו לו חמישים ביטולים. אנשים מבחוץ מפחדים לבוא לאכול בעיר המופגזת.

הכלה מרינה שתהיה למרינה מור, עלתה בגיל שבע מאודסה, עיר החוף הנושנה והנפלאה, "בה הרגשת", כתב פעם פאוסטובסקי הרוסי, "כאילו זרועה של נערה שעלתה מן הרחצה הברישה את לחייך". אמה דקת הגו, ילנה, אמרה לי לי כי "באנו בגלל הים, אשקלון הזכירה לנו קצת את אודסה." פה גדלה מרינה והכירה את רפי מור במועדון "באותו ערב הוא הזמין אותי לארוחת ערב רומנטית באשדוד". למחרת כבר קבעו כי יטוסו יחד לברצלונה וכך עשו אחרי חמישה חודשי אהבה. הוא יזם השקעות ונדל"ן באשקלון והיא עובדת ביעוץ השקעות בתל אביב.

אתמול אמר לי הבעל הטרי רפי כי הספיקו להתחתן טרם הטילים ובקרוב יטוסו לירח דבש מרוחק. ונציה והריבירה. בערב הטילים יצאו לבלות בתל אביב. "אבל לא מתוך פחד לבלות פה. כי העיר תחת הגנה מושלמת של כיפת ברזל. הכל מיורט", אמר רפי מור בשביעות רצון כמי שהמציא את המערכת.

באותו לפנות ערב של הביקור הראשון, נשבה רוח צוננת ואנשים אכלו בשלווה דגים על הרציף בעת ששמש אדומה צנחה מאחורי השובר אל המים. כשהחשיך, נכנסתי לים בעת שילדים נאספו מן המים ללכת הביתה. זרויי חול דק, עייפים, שמוטים על כתף אביהם כשלל שנאסף מבין הגלים. "מי שנמצא כאן, בשעה הזאת, שוכח הכל וחש מאושר", כתבתי לפני שבוע. בזמן השקט שלפני הכל.

 

סוף