אדוארד אטלר. הנהג האוטונומי

 

 

חלפתי בדיזנגוף בחיפזון, עברתי על פני דמות איש מבוגר בסנדלים ולו מכנסיים קצרים שחשפו רגליים חסונות, כובע זקנים ומשקפי שמש. ערבוביה שנועדה להסתיר או למשוך תשומת לב.

 

SONY DSC

 

תמהוני, אמרתי לעצמי והמשכתי אבל קול בגבי שאל במבטא שאין לטעות בו: "יגאל"? בלמתי. אדוארד. כמה זמן לא ראיתי את היהודי הנודד הזה. מלך המכוניות הוורשאי שלפני ימי דור הסיעני במכונית ספורט תכלת מנקרת עינים בשעתו לבר של מלון פולסקי. אדוארד אטלר בשר ודם. איש זקן וגם ילד שעבר עליו עליו דבר מה בלתי מתקבל על הדעת לפני 75 שנים, והוא נשאר גם שם בילדות האבודה עם המשפחה בגטו וגם חי וצילם וביים ואהב ונהג נהג נהג והתבגר והנה הוא פה בארץ היהודים שהוא שונא אוהב.

יהודי מצחיק, דברן לבלי קץ, שלומ-עליכמי כזה, ישראלי וגם וורשאי ובטח ירושלמי, תלאביבי. שכלמקום הוא מקומו ושומקום הוא מקומו והכי נכון: המכונית היא האוטונומיה שלו. היא ארצו ומולדתו. כמו שהוא מבטא זאת הכי טוב בבלוג שלו "מכונית הנפש". כי אטלר מאמין שלרכבים מסוימים יש נפש, לא סתם מיכנית, אלא נפש ממש. הוא חש בה והיא מרפאת אותו ומגינה עליו וגואלת אותו אפילו מזכר הגטו בו חי בשעתו עם אימו, אביו ואחותו טרם נפוצו לכל עבר

 

 

 

כמה פרטים על אטלר בשר ודם.

שם פרטי אדוארד. יליד: 29/121931 מספר נעלים/סנדלים 42.

שנאה: נאצים וקומוניסטים, מכונית אוטונומית.

נוהג – בלי משקפיים. מהירות הכי גבוהה בה נהג עד היום ברכב שלו – 272 קמש. ברכב של אחר מעל 300 קמש. פורשה.

מנהג: מעביר הילוך בדאבל קלאץ'.

פוליטית: לא חסיד של שום צד.

אמונה כללית: פסימיות שנראית מבחוץ כמו אופטימיות.

במלחמת העולם השנייה הייתי בן 11", פתח פעם האיש המצחיק הזה את סיפור חייו. זו המשקולת. זה הפצע.

 

אטלר הילד בצבא הרוסי

 

הוא נולד בוורשה 8 שנים טרם כניסת הנאצים לאם יפה ומטופחת ולאב בעל חנויות לכפפות. כפפות קטיפה ועור. היש חפץמעודן מזה לנשים עדינות וגברים אלגנטיים ובמיוחד לפולנים מנשקי ידיים?

היה להם בית קיץ ותכנית לרכוש מכונית ביואיק מפוארת כמו כל האמידים אז, אבל האב הסס ואז החליט על עוד חנות, לא אוטו. טעות חייו. כשהנאצים נכנסו וכל העשירים ברחו ברכביהם, האטלרים נתקעו בגטו בשנים הכי איומות של היהודים. באותה דירה בה חיו ארבעתם, הורים אדוארד ואחותו שמע הילד את הוריו חוזרים ומדברים על למה לא קנו בששת אלפים זלוטי את מכונית הביואיק. שכן לו קנו, כבר היו מעבר לגבול בדרך לחופש ולא תקועים בגטו. אטלר קלט שמכונית משמעה חירות. מאז דבק בזה עד היום. "וזה נתקע לי בראש. בכסף ראשון שלי אקנה אוטו". וכך היה. וכך מאז. עשרות מכוניות. לפעמים חמש בו זמנית.

אביו נשאר בגטו כשהם עזבו ולא נראה על ידם לעולם.

בסיפור הנהדר שלו "שועל הכסף" שגם היה לסרט שטרם יצא בשל בעיות וסכסוך, מתאר אדוארד איך כשאימו פליציה עקרה עם בעלה ושני ילדיה מעיירת הנופש המוריקה אוֹטְפוֹצְק אל הגטו, לא לקחה איתה שום חפץ שעשוי היה להיות שימושי לדרך החיים החדשה.

 

סצנה מהסרט 

שועל הכסף.

 

"היא לא לקחה כריות, שמיכות, בגדים, סירים או קומקום, אלא דחסה לתיקה רק קופסת קרטון מוארכת ובתוכה שועל הכסף. ידענו ששועל הכסף, המפורקד בקופסה מריחה מנפתלין, חשוב לאמא שלנו כמו הדלקת נרות בערב שבת. שהשועל הוא לגביה סוג של קמע למזל, שהיא מדברת איתו כשהיא חושבת שאף אחד חוץ ממנו לא מקשיב לה. בגלל זה לא היינו מופתעים שאמא לוקחת את השועל איתה לגטו, ומשאירה לאבא את מלאכת האריזה. אבל אבא, גם הוא בלתי רציונלי, תחב למזוודות רק בקבוק או-דה-קולון, כלי רחצה, חולצות להחלפה וכמה ספרים.

אמא שלנו נסעה לגטו עם שועל הכסף, כי השועל הזה היה לגביה חלק משמעותי מההיסטוריה המשפחתית שהיא גוללה באוזנינו אינספור פעמים. "הכרתי את אבא שלכם", סיפרה לנו אמא, "כשהוא עוד היה סטודנט לכימיה או פיזיקה, גר בדירת גג חשוכה שהתרוצצו בה עכברים, כתב שירים ולא היתה לו אגורה שבורה. …. כמה שבועות לפני פתיחת החנות הראשונה בביאלנסקה, כשעוד לא היה לנו כסף ולא האמנתי להבטחות של אדם שנהיה עשירים, אבא שלכם לקח אותי לחנות פרוות ענקית במרכז העיר וביקש אותי לבחור משהו בשבילי. לא אהבתי פרוות, אבל הוא ביקש שאקח משהו כדי שהמשפחה שלי תיווכח במו עיניה שהוא עשה חיל בעסקים ושהסתדרנו בלי עזרתם. 'טוב שכל שבע אחיותייך יראו אותך בפרווה', צחק אביכם, 'כך הן יבינו שאינני לא-יוצלח'.

"אבל אני ידעתי שכסף גדול עדיין אין לנו, ויש לנו רק הרעיונות המשוגעים והפנטזיות של אדם, וכך, במקום למדוד פרווה ארוכה שמגיעה עד הקרסוליים, רק ליטפתי את שועל הכסף שהיה תלוי בפינת החנות, כי הוא נראה לי הכי צנוע והסתכל עליי בזוג עיני זכוכית בורקות. לא היה לי חשק לרושש את בעלי בגלל פרווה גדולה, וחוץ מזה, חשבתי, לאן אני ארוץ בפרווה בוורשה, שבה אין לנו עדיין פינה משלנו חוץ מארבע הקירות ששכרנו ברחוב רִימָרְסְקָה?

"'זה מה שבחרתי', אמרתי למוכר, וכרכתי סביב כתפיי את השועל הרך. לא ידעתי שהשועל הזה היה הכסוף ביותר מכל השועלים הכסופים שהוצגו בחנות, ושהוא עולה כמו שתי פרוות גדולות. אבא שלכם גילה לי את זה רק כעבור כמה שנים, כשהגעתם לעולם ואהבתם לשחק לפני השינה עם שועל הכסף שלי.

"'תיזהרי, פֵלָה', הוא אמר בחיוך, 'שהילדים לא ימרטו לך את השועל, כי זה הדבר הכי יקר שיש לנו בבית'".

לגטו לא הלכנו ברגל כמו יהודים אחרים מוורשה שעשו את הקיץ באוטפוצק ושם תפסה אותם המלחמה, אלא נכנסנו לכרכרה שהוזמנה על ידי אבא. נפרדה מעלינו רק השכנה שהחזיקה בידיה את הכלב שלנו, הפינצ'ר הקטן דְרָאפֶּק. כעבור שנים כתבתי באיזה מקום, ואני עדיין חושב כך, שהאשה הפולנייה הזו, שאימצה כלב יהודי קטן שגדל על כריות משי, היתה חסידת האומות הראשונה.

בכינו כאשר הכרכרה התרחקה מאוטפוצק, דרך שבילים שעברו בחורשות אורנים, ומדראפק שלנו, שנקרא על שם דראפק אחר, כלבו האהוב של המרשל יוסף פִילְסוּדְסְקִי. "תפסיקו כבר להרטיב את עצמכם", ביקש אבא אותי ואת אירנה, הגדולה ממני בשנתיים, "הכל יהיה בסדר, המלחמה תיגמר ואחרי כמה שבועות אנחנו נחזור לביתנו", ניחם אותנו אבא. אבל העצב המשיך להוריד לנו דמעות מהעיניים, כמו בשיר היידישאי על רֵבֵּקָה, כאשר נהג הכרכרה זירז את הסוס בשוט והשארנו מאחורינו את בתיה האחרונים של אוטפוצק. כשהכרכרה המתנודדת חלפה על פני בית הספר, המורחק מן הרחוב בגינה מגובבת עלים צהובים שאיש לא גרף אותם בסתיו הזה, היה נדמה לי שאני רואה את חבריי לכיתה א' עומדים בחלון, אבל בית הספר היה סגור מאז פרוץ המלחמה.

אחרי זמן-מה נשארה אוטפוצק מאחורינו, ואחריה שְרוּדְבּוֹרוּב ופָלֵנִיצָה. הסוס הלבן הדהיר את הכרכרה השחורה סגורת-הגג, ואנו היטלטלנו בדרך מרובת פיתולים שהתפלשה ביער. בגלל העצים האלה והאוויר הצח הזה גרנו בעצם באוטפוצק, מרגע שהרופאים אבחנו אצל אמא שלנו מחלת ריאות. המרחבים הירוקים ועצי האורן הגבוהים של אוטפוצק היטיבו עם אמא והיו לה כסנטוריום מביא מזור, כמו ב'הר הקסמים' של תומס מאן, אבל עכשיו אמא ישבה איתנו בכרכרה וחיבקה אל חזהּ את הקופסה עם שועל הכסף.

הדרך התגלגלה לאיטה על חישוקי העץ של הכרכרה, הצבועים לקה אדומה. שותקים, שמענו את הנהג מדרבן את סוסו בגערות 'דיו' קולניות, ופתאום אמא ביקשה לעצור. היא יצאה לרגע מהכרכרה, עדיין עם השועל שלא ירד מידיה, פסעה כמה צעדים ביער, השתוחחה אל הקרקע, אספה לידיה חופן עלים וטחב, הצמידה לאפה, השתהתה רגע וחזרה לכרכרה.

"יש לה זכות להיות סנטימנטלית, היא בסך הכל בת שלושים", אמר לנו אבא בשקט כשאמא עמדה שקועה בהרהורים בין עצי הלבנה החיוורים, בשמלתה השחורה הארוכה ובכובע אפור רחב-תיתורת. בניגוד להבטחות חדורות התקווה של אבא, שום דבר לא היה בסדר בגטו ורשה, לשם הגענו אחרי שלוש או ארבע שעות נסיעה.

את פנינו קיבלו רחובות מזוהמים מוצפי אדם שהמו צעקות יידיש עד גגות הבתים. אני ואחותי לא הבנו אפילו מילה אחת, כי בבית שלנו שימשה שפת היידיש רק כערוץ תקשורת סודי בין הורינו. ופה בגטו צעקו והתאוננו ביידיש אנשים לבושי כהים, חיוורי פנים, הנושאים על גבם צרורות בד וגוררים מזוודות כבדות. הם מיהרו מאי-שם להיכן-שהוא, מזורזים על ידי שוטרי היודנראט, שללא אבחנה היו מניפים את אלות העץ שלהם ומנחיתים מהלומות על הגב, על השכמות ועל הראש. "איזה מזל", אמרה אחותי אירנה, "שדראפק נשאר באוטפוצק, זה לא מראֶה לכלב". זה גם לא היה, כנראה, מראה מתאים לשועל הכסף, כי אמא לא הוציאה אותו מהקופסה בדירה שברחוב אורלה 10, שאותה חלקנו עם שלוש משפחות זרות.

תחילה היו שני החדרים בדירה מחולקים במחיצות דיקט שחוזקו בקורות עץ והגיעו עד התקרה, כך שלכל משפחה היתה פינה משלה. אך תוך זמן קצר הגיע החורף והיהודים, אחוזי קור עד העצם, שברו את הדיקט לחתיכות והבעירו אותן בתנור. אך מהתנור יצא רק עשן, ובדירה שרר קור כמו באיגלו של האסקימוסים שאבא סיפר לנו עליהם.

אחרי הדיקט הגיע תורם של הכיסאות, אבל גם הם לא גירשו את הקור מהדירה.מעתה ואילך היתה הדירה מחולקת בסדינים שנתלו מהתקרה, וכל משפחה הצטופפה במרחב המוקצב לה, מסביב למזוודות ומיטות ברזל. ישבנו על המיטות ואכלנו על המיטות, כשהיה מה לאכול, או שכבנו על המיטות וחשבנו על אוכל כשלא היה דבר לאכול.

בפינה שלנו עמד ארון שניצַל מגורלם של הדיקטים והכיסאות ולא הושלך לתנור, כי הוא שימש להחבאת הפתח שהוביל לחדר קטן ללא חלונות, שם היו מסתתרים יושבי הדירה בזמן החיפושים שעשתה המשטרה, שהתפרצה לדירה פעמיים בשבוע לפחות. היינו עוצרים את נשימתנו ומחכים עד ששוטרי היודנראט ילכו. רק שניים-שלושה אנשים היו נשארים בדירה ולא רצים למסתור שמאחורי הארון, כי היו להם תעודות עבודה שהגנו עליהם מפני לקיחתם לאומשלאגפלאץ במכות אַלָה.

כל אותו זמן התגורר שועל הכסף של אמא בארון, שעמד תחילה מאחורי מחיצת דיקט, וכשהמחיצה הלכה עם העשן הוטלה המשימה של חלוקת החדר על שני סדינים אפורים, שהשתלשלו בחבלים מן התקרה וכיתרו אותנו, את מיטותינו ואת הארון, וכך יצרו אשליה של מרחב מגורים השייך רק למשפחתנו.

כשהיינו רעבים וחיכינו בדירה הקרה לאבא, שיחזור כבר מהעבודה ויגמור לנו את הסיפור שהתחיל לספר והפסיק, אמא היתה מוציאה מהארון את שועל הכסף שלה. היא היתה משכיבה אותו על המיטה כשראשו שעוּן בנוחות על הכרית, ושש הידיים שלנו ליטפו בעדינות את הפרווה החלקה שגוֹנה שחור-כסף, בעוד שלוש הפנים שלנו מתחככות בפניו המשולשות של השועל, שחרוזי עיניו עשויות הזכוכית דולקות בחדר האפלולי, ושלוש שפתותינו נושקות לראשו של שועל הכסף.

היינו מלטפים את רגלי השועל, שעדיין אצרו בתוכן את ריחה של אוטפוצק, והברקנו בסמרטוטים את ציפורניו החדות של השועל, עשויות האֶבּוֹנִיט, הפלסטיק של אז.שיחקנו גם בפתיחת לסתותיו הלבנות של השועל, שקפיץ היה נועל אותן על זנבו. אמא שלנו, כאשר שכנענו אותה בתחנונים ובדמעות, הסכימה לצעוד מולנו, בצעדים של דוגמנית, עם שועל הכסף לפוּף סביב צווארה.

 

בגטו לא היו חיות, כלבים, חתולים וציפורים, ולא היו עצים שציפורים יכלו לקנן בהם. מיום ליום נראו ברחוב פחות ופחות אנשים שעברו תחת החלון שלנו נטול השמשות, האטום בקרטון. מבעד החריץ עקבנו אחרי שוטרי היודנראט שנסעו למטה על אופניים חורקניים, ומדי צהריים רצנו לחלון למשמע נקישות הפרסות שבישרו את הופעתם של הסוסים הרזים, אשר אך בקושי משכו אחריהם את העגלות עם גופות היהודים שמתו ברעב ובתשישות. אחר כך לא היו כבר סוסים, ואת העגלות עם גופותיהם הבלתי מכוסות של היהודים משכו אנשים. שועל הכסף של אמא שלנו היה בשבילנו הכלב דראפק שנותר באוטפוצק, וגם החתול שמת לפני כניסת הגרמנים, וגם הציפורים ששרו מאחורי החלונות הרחוקים שלנו, אי שם בעולם אחר שממנו לא נשאר דבר.

כששכבתי בחושך אמא היתה לוקחת את ידי ומניחה אותה על שועל הכסף שלה. "תדבר איתו", ביקשה, "אל תתבייש, תספר לו למה אתה בוכה". אחר כך הודבקו פתאום בגטו כרזות, הדורשות לאסוף ולמסור ליודנראט את כל הפרוות שנשארו בבתי היהודים. עונש מוות הובטח לכל מי שישאיר אצלו אפילו בית-ידיים (שרוול פרווה שהגן על חום ידיהן של נשים) או צווארון פרווה. היהודים הצטוו למסור את הפרוות שברשותם כי הגרמנים היו זקוקים להן שיגנו עליהם מפני החורף הרוסי שבו בוססו בפאתי סטלינגרד.

"צריכים לתת את שועל הכסף ליודנראט", אמר לנו אבא. "יותר מדי אנשים ראו אותו, ויותר מדי אנשים יודעים עליו". אחר כך התיישב איתנו בחושך, וסיפר לנו על חיילים גרמנים הרצים להתקפה עם פרוות יהודים מוטלות על גבם, ועל איזה רס"ר ורמאכט ג'ינג'י במדי פֵלְדְגְרַאוּ, גם הוא רץ בשלג עם תת-מקלע, רק ששועל הכסף כרוך סביב צווארו. הרוסים – גברים, נשים וילדים – ירו לעבר הפולשים, וההתקפה הגרמנית נבלמה. בסיפוריו של אבא נפלו הגרמנים שדודים, או ברחו בבהלה ואיבדו בתוך כך את פרוות היהודים שבזזו.

"והגרמני הג'ינג'י הזה, בשועל הכסף של אמא שלנו, מה קרה איתו?", שאלנו. "הרוסים צלפו בו", אמר אבא בידענות, כאילו ראה את המחזה מרחוק מבעד משקפת. "הוא שוכב בשלג, והשלג נופל עליו, מכסה אותו כליל", אמר. "והשועל?", שאלנו את אבא, "מה קרה לשועל הכסף של אמא שלנו? הקליעים לא ניקבו אותו? לא כאב לו?"

"שום דבר כזה", הרגיע אותנו אבא, "לשועל לא אונה כל רע. מצאה אותו אשה, חיילת רוסייה. היא ניערה אותו מהשלג ולקחה אותו הביתה, כדי שהשועל של אמא שלנו יתחמם ליד התנור וינוח. כשתיגמר המלחמה, האשה הזו תלך עם שועל הכסף של אמא לאופרה במוסקבה, ל'בוריס גודונוב' או ל'אותלו', ואנחנו נפתח מחדש בוורשה את חנויות הכפפות שלנו ונקנה לאמא שועל כסף חדש, סיבירי, שאיתו היא תיראה לא פחות טוב מאשר עם שועל הכסף שאנשים רעים לקחו למלחמה של הגרמנים ברוסיה. ואתם תאהבו את השועל החדש, שיהיה כסוף עוד יותר, ותספרו לו על השועל שגר איתנו באוטפוצק והחליט ללכת איתנו לגטו". "יש לנו עד סוף השבוע למסור את השועל", אמר אבא לאחר רגע של שתיקה. "אני מביא אותו ליודנראט, הלוואי שהאדמה תבלע אותם".

לא ידענו את מי צריכה האדמה לקחת – את השועל של אמא שלנו, או את ראש הגטו, היהודי הבוגדן אדם צ'רנייקוב, שדרש מהיהודים לתת לגרמנים פרוות בכדי שינצחו במלחמה.

ישבנו על שפת המיטה מבלי לדבר, ידינו ממששות את פרוות השועל, בעוד אמא, בפינה על יד החלון, מדברת עם אבא ביידיש. הם התחבקו והסתכלו זה על זו בצורה מוזרה, כאילו עמדו לא לראות עוד אחד את השני. אחר כך שתקו ושוב דיברו יידיש כדי שלא נבין אותם.

ובבוקר, לפני שאבא הלך לעבודה, הם התיישבו על ידינו ואמרו שאמא יוצאת מהגטו לצד הארי, כי יש לה מראה טוב, לא יהודי. היא קיבלה כבר מֶטְרִיקָה (תעודת לידה) קתולית, ולכן יכולה להסיר את המגן-דוד ולצאת מהגטו, ושם, בין הגויים, היא תכין מקום וניירות לכולנו, תעודות לידה מזויפות ו'קֶנְקָארְטִי', אמר אבא. זמן-מה אחר כך נפרדה אמא מעלינו, לקחה את הקופסה עם השועל ויצאה. לא בכינו כמו שהיא בכתה, כי ידענו שבזכות יציאתה מהגטו יינצל שועל הכסף מידי הגרמנים, ואנו לא ניאלץ להשאיר אותו בידיים זרות, ידיים של משרתים יהודים, ואחר כך פושעים גרמנים.

בשבוע או שבועיים שלאחר מכן לא קיבלנו מאמא שום סימן חיים. נשארנו עם אבא, שאיבד את העבודה והיה יכול לשבת איתנו כל היום ולספר לנו במשך שעות את סיפוריו. כמו הסיפור על אי בודד באוקיאנוס ובו שני ילדים שמוכרחים להסתדר במו תושייתם כדי לשרוד, או על נסיעתו לירח של פרופסור זקן, שהמציא כלי טיס המאפשר לו לטייל בכל רחבי הקוסמוס. בזכות סיפוריו של אבא היה קפטן נמו מתיישב על מיטת הברזל שלנו, במקום שועל הכסף, שאותו כבר לא יכולנו לחבק. בחדר המפולח בסדינים אפורים ובטליתו של אבא היתה משייטת הצוללת נאוטילוס. הסיפורים של אבא היו נפסקים פתאום, ללא התרעה כלשהי, כאשר לבית שלנו היו פורצים שוטרי יודנראט, שהתרוצצו בדירה בצעקות, ואבא היה נכנס איתנו למסתור שמאחורי הארון, אותו חדר קטן ללא חלונות, שם היה כבר יותר מקום, כי שכנינו היו בלתי זהירים, נתפסו על ידי שוטרים והלכו לאומשלאגפלאץ.

ישבנו בשקט ובלי נשימה מאחורי הארון עד שלשוטרים נמאס לדפוק במקלות עץ על הקירות, ועד שהתרחקו כשהם מקללים משהו או מישהו ביידיש. רק אז היינו יכולים להזיז את הארון, לצאת, להעמיד את המיטות שנהפכו עם רגליהן למעלה, לסדר מזרנים, לשבת ליד אבא ולשמוע עד הסוף את הסיפור שהופסק באמצע.

 

כך היינו מעבירים את הזמן בלי אמא, רעבים, אבל עם סיפורי אבא, עד שיום אחד בצהריים הופיעה אצלנו פתאום אורחת מהצד השני של החומה, אשה פולנייה שהביאה לנו מכתב מאמא. "יש לי כבר קנקארטה עם שם יפה של פולני", כתבה אמא, "אני גרה בחדר שכור, מסדרת לכם תעודות לידה, לא יעבור הרבה זמן עד שנתראה". "איך היא הסתדרה שם?", שאלנו את האשה מהחלק הארי של ורשה, "הרי לאמא שלנו לא היה שום כסף או דבר ערך. אפילו את שתי טבעות הנישואים מכרנו בגטו כדי להשיג בשבילה את תעודת הלידה המזויפת שאיתה היא יצאה". האשה הניפה את ידה בביטול. "עזרתי לה", אמרה, "למכור את שועל הכסף. הוא נמכר בקלות כי היה יפה מאוד". האשה הלכה. נשארנו לבד. "אתם רוצים סיפור?", שאל אבא, "יש לי בשבילכם משהו חדש לגמרי. סיפור על שועל כסף פולני שהציל את חייה של המשפחה היהודית שאהבה אותו".

 

אחרי זמן-מה יצאה אחותי מהגטו, והצטרפה לאמא בצד הארי של ורשה. נשארתי לבד עם אבא בדירה ריקה. אני זוכר את טעם המרק שהיינו מבשלים לנו מקרומי לחם ישנים ועבשים, ואני זוכר שברחוב שכבו גופות מכוסות עיתונים. מפעם לפעם איזה יהודי שהלך ברחוב בצעדים מהירים ומפוחדים היה מרים עיתון כדי לראות מי מת, ומיד פורח בבהלה. אבא הפסיק להתפלל. דיברנו רק מעט, אך לעתים קרובות אחזנו ידיים. וכך עד הרגע שהגיע תורי. אבא העיר אותי באמצע הלילה מהשינה. חלמתי בדיוק ששועל הכסף של אמא שלנו ברח מבעליו החדשים וחזר לגטו. קמתי מהמיטה ורצתי לארון, שהיה ריק. "מה אתה מחפש?", שאל אבא. "כלום, שום דבר", התביישתי, והסתרתי את פניי בשרוול.

"תתעורר, סידרתי לך יציאה מהגטו עם קבוצת הפולנים האחרונה שיוצאת לעבודה מאחורי החומות", אמר אבא, וענד על פרק ידי השמאלית את השעון שלו, צִימָה שחור-צג. עמדנו על יד החלון, מחובקים ושותקים, ואחר ירדנו לרחוב. היה עדיין חושך, ועל יד ביתנו סידרו שוטרי היודנראט, בצעקות ובמכות, את אוחזי האתים בשורות. אבא דחף אותי אל בין הפועלים, ומישהו נתן לי את. "ואתה?", שאלתי את אבא, "מה יהיה איתך?""אני אשאר בגטו, אחכה פה עד סוף המלחמה, ואחר כך ניפגש. עם האף היהודי שלי אין לי מה לחפש בצד השני של החומה. לֵך, אל תסתובב", הוא הספיק עוד לבקש כששורות הפועלים החלו לצעוד לכיוון היציאה מהגטו. לא שמעתי לאבא והפניתי אליו את ראשי, בעוד השוטרים מזרזים אותי באיומי מקלות. אבא עמד בכניסה לביתנו וידו מונפת לפרידה, כאילו ידע שאני אסתובב לראות אותו בפעם האחרונה".

אטלר הקשוח.

 

75 שנים אחרי ימי שועל הכסף, אני יושב עם הילד אטלר בן ה86 בבית קפה נחמד בחזית בית העיתונאים. כשאני מצלם אותו, אטלר משתתק. כאילו צילום אמור להיות מלאכה נפרדת ודוממת.  זו דרך יחידה להשתיקו. הוא דברן גדול, כמו לו יפסיק, יחדל הכל. העולם לא יסתובב, הנאצים יחזרו, המכוניות יהפכו אוטונומיות כמו בסיוט ההולך ומתגשם שלו.

גם על הסיוט הזה שמקביל כמעט לכניסת נאצים, כתב אטלר. לפוסט קרא "גם לחיישנים מסתובב בורג". "מכונית העתיד האוטומטית לחלוטין, שהמדיה אינה מפסיקה להתלהב ממנה, מעוררת תהייה מעולם הפרנויה: מה ההבדל בין להיות קורבן של טעות אנוש שביצע מישהו זר או שביצענו אנו עצמנו – ובין ליפול קורבן לשיגיונות האלקטרוניקה? מה עצוב פחות, ומה כואב פחות?הזקן המורשה, בכל אופן, טעם במשך שנים ארוכות תקלות בעשרות מחשבים ביתיים וניידים, החל בלפטופ הראשון שהחליף אצל הקשיש את מכונות הכתיבה, Compaq Armada 1750 שהומלץ בזמנו כי צה"ל בחר בו, דרך אינספור פי-סי, ועד הלפטופ הנוכחי המעולה מקבּוּק פרו-17, שגם הוא סובל מגחמות – ולכן הוא מתקשה להאמין באמינותם הבלתי מוגבלת של טרנזיסטורים וחיישנים, כלומר כל המיקרו-רכיבים המעבירים מידע מהמקלדת ומהאינטרנט, ובוודאי שאינו מאמין בחיי הנצח של הדיודות. כבר קל יותר לסמוך על נהג שיכור או מסומם, שלפחות חוש חייתי שומר עליו ועל נוסעיו".

הוא מספר לי על המשך חייו. מות אימו מתלאות הדרך ורעב. היא גוועה ומתה מול עיניו ועיני אחותו. בגיל 12 וחצי כבר היה לילד של גדוד רוסי במסע הנצחון. "בתור ילד קמע גמרתי את כל החזית, והגעתי עד ברלין. אז גם למדתי לנהוג במשאית מנהגים רוסים שאמרו לי להחליף הילוכים עם דאבל קלאץ'. עד היום אני מחליף בדאבל קלאץ', אפילו במכוניות מודרניות עם כל מנגנון הסינכרון בגיר. אולי בזכות זה, בכל המכוניות שלי במשך 45 שנה אף פעם לא היתה לי בעיה עם גיר ¬ וגם היושבים אתי באוטו כשאני מחליף הילוך לא נופלים על השמשה הקדמית. אם לא הייתי מחליף בדאבל קלאץ', הייתי מפוצץ אז את הגיר ויכול להיות שרוסיה היתה מפסידה במלחמה, כי אנו הובלנו את הדלק לטנקים.

"בלילות שבין הקרבות, בעיירות הגרמניות שנכבשו על ידי הצבא האדום יָסְטְרוֹב וקוֹלְבֶּרְג, השוכנת לשפת הים הבאלטי, בכפרים ובעמדות הוורמאכט שבהם עצרנו ללינת לילה בדרך לברלין, במרתפים או בדירות חשוכות, בעשן סיגריות כבד ובריח זיעה וספירט, סיפר הילד המגויס לחבריו המבוגרים לפלוגה, יהודים וגויים, על עָבָרו שחלף זה לא מכבר. אותו ילד גדוד ספק קמע של הפלוגה, ספק חייל בגוף של מטר וחצי, לבוש במדי צבא שתפר לו חייט הגדוד, ואוחז בתת-מקלע פֶּפֶּשָה שהוא קיבל כדי לא להיות בודד – נענה לדרישת החיילים והמשיך לספר על הגטו".

"הילד סיפר על מכות הרצח שחטף משוטרי היודנראט, שנראו כמו שטנים שיצאו מאיזו מאורה כדי לשתף פעולה עם הרוצחים הגרמנים. "הם היו מרביצים תוך כדי שנבחו עליי פקודה חוזרת כמנטרה 'תלמד יידיש!', שהם דרשו ממני בין חבטות ובעיטות", תיאר ילד הגדוד ללא מבוכה וללא מעצורים, כפי שהיום הוא מתאר בבלוג את כל מה שהוא זוכר, מבלי להתבייש לספר".

כך כתב אטלר על עצמו. עצמו הוא הסיפור הכי חזק שלו. כשילדותך נגזלת ממך, אתה אוחז בה עד סופך. בושה אין שם. גם שקט אין. אטלר עושה הכל מהר ובקול. לא רק הולך מהר בתל אביב, כמו שראיתי אותו חולף על פני בדיזנגוף, שני יהודים פולנים מהירי צעד. הוא ואני. הפרש של עשרים שנים לטובתו, (או לרעתו). שני יהודים נודדים מהר. הוא גם נוהג מהר. המהירות שלו היא עדות לאי שקט מתמיד. תמיד רעיון חדש. שורה טובה. פסקה לבלוג. כעס.

"המכונית", הוא אומר לי, "היתה תמיד החרות, החופש, הדרך לכבוש ליבן של נשים יפות. המכוניות שחררו אותי מהשואה.  הן הפסיכולוגיות שלי. במיוחד מכוניות ספורט. תמיד היו חמש או שש שעמדו מול הבית שלי, אפילו בתל אביב. לנציות ואלפות. כיום יש לי אלפא 33 ישנה בתל אביב אליה אני מגיע הרבה, בוורשה יש לי אלפא והונדה שאני אוהב, שבה זכיתי באליפות מירוץ העיתונאים למרות שהייתי הכי זקן שם.

יש לו בן עורך סרטים ואשה שהיתה עורכת סרטים. הוא עצמו עשה תמיד סרטים. לטענתו אלו שהיו בישראל נעלמו או אבדו. נשארו רק אלו שבפולין. וכן יש לו גם מכונית ספורט נהדרת. ב.מ. וו. זד 3 אם קופה. נקמה בנאצים.

כשנגמרה המלחמה ונגמרו הגרמנים והלכו הרוסים נשאר אדאורד אטלר בבית יתומים בקרקוב. הוא הלך לבית ספר לאמנות והכיר שם ילד יהודי אחר: רומן פולנסקי. בסוף הלימודים הלך לאקדמיה לציור ורומן הלך לאקדמיה לקרקס. "אחר כך, כשהייתי בן 18, נפגשנו שוב באקדמיה לקולנוע. לא היתה לי אגורה על התחת, ובמקביל ללימודי הבימוי התחלתי לכתוב בעיתונים ב 13 שמות בדויים. כתבתי על קולנוע, ציור, ספרים ותיאטרון בכמה עיתונים במקביל. לעיתון אחד כתבתי ביקורת שהספר נהדר ולעיתון אחר שהוא חרא. כבר אז הבנתי שזה נורא משעמם להיות כתב שכותב בשם אחד ומאותה זווית ראייה. זה היה מרדים אותי תוך כדי כתיבה".

האוטו הראשון שקנה בכספו הראשון היתה מכונית פולנית פי 70. מכונית מפלסטיק שעכברים אכלו. מנוע שתי פעימות רעשן. היא הגיעה ל105 ק"מ בירידה עם רוח גבית. אחר כך סירנה פולנית שכבר התחרה איתה בקצה זנבו של מירוץ ראלי. מאחריו נשרכו שאר הסירנות, "אבל אני הייתי סירנה אמביציוזי".

 

רכבו הפולני. הישן. 105 בירידה חזקה

 

 

בראשית שנות השישים כבר נסע מפולין הקומוניסטית ללונדון והיה עוזרה הקולנועי של במאית אנגליה ובכסף הבריטי הראשון שלו מכתיבת תסריט רכש סוף סוף אוטו שרצה. מוריס מיני קופר ראלי מונטקרלו שיחד עם השדרוג עלתה לו כ1500 ליש. אבל השדרוג הרס אותה והיא נתקעה עשרות פעמים.

ב1968 אחרי גירוש פולין של גומולקה הגיע סוף סוףך אדוארד אטלר למדינת היהודים. הישר לבנין הטלויזיה המתחילה ברוממה ושם פעל כ16 שנים. "הזונות לא משלמים לי פנסיה עד היום". מורשתו הקולנועית נשארה שם בארונות המתפרקים ואבדה עם כל השאר.

אחר כך כתב בעיתון הרכב טורבו, עבד עם אהרונוביץ זמן מה עד שהפכו מחברים טובים לאויבים מושבעים שירו זה בזה בליסטראות מכניות ממגזיני הרכב שלהם: אוטו וטורבו. אחר כך במלחמה האמיתית למחצה של המפרץ, כבר חש אטלר, יהודי עם חוש ריח מחודד מידלות לאסונות ולסכנה שלא בטוח פה. הוא ישב עם אשתו ופקה, עורכת הסרטים, בחדר הלא אטום שלהם והם חשו נטושים ועזובים ובודדים בארץ היהודים. "החברים הישראלים לא היו חברים והתגעגענו לחברים הפולנים שבכו כשנסענו בשעתו לישראל".

כך שב אטלר סופית לפולין מכורתו. ולא הופתעתי כששמעתי על רצח רבין. חזרתי לעשות פה סרט על הרצח. את רבין הכרתי כשכן מרחוב הרב אשי. אדם עם חולשות ולפעמים שתוי, אבל בן אדם. וכשראינתי ישראלים לסרט, גיליתי את התהום ואת השנאה שיש פה בין אנשים ובין אמונות. כמו הר געש של רוע שעומד להתפוצץ בכל רגע. אחרי הרצח האמנתי שאנשים יתעוררו מזה ולא קרה כלום. מי שבכה בכה ומי שהיה אדיש או שונא, נשאר כך.

מאז הוא בפולין ובא לפה הרבה. "ואני זר בכל מקום ורק באוטו אני חש באוטונומיה שלי. שם אני במקומי. רק רכב נותן לי השראה.  מצב רוח. מכונית היא גם ישות נפשית, אומר לי אטלר שם בקפה על נהר הרכב של קפלן. והוא מתגעגע לב. מ. וו.שלו ואומר שהיא בנויה בשביל יהודי קטן קרח ומבוגר כמוהו, ושהיא משהו שמי שלא מאמין שיש משהו אחרי המוות, יכול להנות ממנה בחייו.

"לא מזמן הזמינו אותי לפתיחת קפטריה לניצולי שואה ברמת השרון", כתב אטלר בבלוג שלו. "לתקשורת זה היה גימיק נהדר ¬ לצלם ניצולי שואה זקנים רוקדים עם נשותיהם. הייתי שם חמש דקות. חשבתי שניצול השואה שבי הוא לא טיפוסי, והכל בזכות המכוניות. בזכותן השתחררתי מהזיכרון של הגיהנום ששמו שואה. כשאני רואה מכונית, אני תמיד מרגיש שאני חייב לה. אחרי המלחמה נשארתי בפולין. רציתי לחיות ולהישאר שפוי בין צעירים גויים בריאים, מטופחים ואתלטיים, שמשוויצים בשרירים. שאפתי גם להיות ספורטאי. רציתי לשכוח הכי מהר את הדברים שעברו עלי, ולא להיות ניצול שואה דפוק ומסכן. אבל בגלל מבנה הגוף שלי לא הייתי יכול לרוץ 100 מטר או לקפוץ יותר גבוה מהפופיק שלי. אז ניסיתי איגרוף ורכיבה על אופניים. בגיל 15 16, כשהלכתי לבדיקה רפואית, אמר לי הרופא שאני לא מתאים לא לאופניים ולא לאיגרוף. נשאר לי רק משהו אחד שאני יכול להראות בו את כוחי ¬ נהיגת מרוצים.

כתב אטלר בתולדות חייו. אפשר לכתוב אלף קורות חיים שונים ומשונים שלו וכל אחד מהם יהיה נכון וכוזב. הוא משליך בגבו רימוני עשן צבעוניים להטעות רודפים. ככה שמה שרשמתי פה וציטטתי פה הוא בערבון מוגבל. תהנו.

 

הגרמנית הטובה

https://eteksty.wordpress.com/2017/08/30/%D7%9E%D7%94-%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%9C%D7%90-%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%AA%D7%99/

האתר הנפוץ ביותר בין תל אביב לוורשה.

לא אוטו של אטלר.