"יחיד, בלי שומרי ראש, בלי השלישים שהיה רגיל להם, דימה את עצמו כמו ילד מן האגדה שנקלע ליער אפלולי ומכושף. בזה האופן פסע הילד האצבעוני… בלי לדעת שהזאב מרחרח את עקבותיו… והתעורר בו הרצון לצעוק כמו בהיותו ילד, לקרוא לאימו, לעצום את עיניו, לברוח". "החיים והגורל". ואסילי גרוסמן.
"זו חשיפה שמבחינת השליט אסור היה לה להתקיים. נתניהו נתפס בה נפחד מאד. מקולף מכל הגנותיו", אומר לי מומחה הצילום על השתי דקות ועשרים שניות של "נתניהו מחכה לאוטובוס" בפריז. קטע חדשות שצילם מטווח אפס ערוץ הכבלים הצרפתי בי. אפ. אם. "זה צלם מקצוען עם סבלנות, שזיהה את ההזדמנות והענין ושם עדשה רחבה קרוב מאד על פוליטיקאי מרוחק תמיד". כך קלט הצרפתי בקטע שהפך מיד ויראלי והתפשט בעולם כאש בשדה קוצים , את המהות הנפחדת והמנותקת של שליט שמתקים כבר שנים מאחורי חומת אבטחה ומרחק, אקדחים ותת מקלעים ושרירי בחורים, איפור ושיער צבוע. פוליטיקאים ותיקים מאד בעיקר בדמוקרטיות מעורערות או בלא דמוקרטיות, יוצרים לעצמם עם הזמן דימוי, מסכה ומקלט שבהם הם מתבצרים. כך הם הולכים ומתרחקים מן האנושי והחי שבהם, מן הפגיע, החברתי והנושם. קופאים.
בי אפ אם היא רשת טלויזיה ורדיו בכבלים שמשדרת 24 שעות ביממה חדשות לקהל צרפתי צעיר ולפרברים. גם לשולי פריז הפרועים מהם באו האחים הרוצחים. ואכן כשהתבצרו טרם מותם מירי השוטרים, דיברו האחים עם הערוץ הזה.
הצלם של הערוץ מצא עצמו במיקרה בתור הזה ומיד קלט והניח על השליט את העדשה שלו, כמו נגיד שחוקרי שב"כ של השליט, שמים זרקור על נחקר, בלי להזיז. לא ללילה שלם, אלא רק לשתי דקות ורבע הפך השליט להיות כאחד מנתיניו. מחכה לאוטובוס. עומד בתור- אדם, בין זרים, בלי חציצה, מצולם בניגוד לרצונו, כמו שאנו עומדים כל חיינו. לידו רק שומר ראש או שניים. כך עמד ולא הצליח להביא עצמו לשוחח עם איש. זולת כמה מילים עם עוזרו. שום מגע. מתוח עד קצה הגבול שלו.
במעגל הרחב יותר, הלא נראה בסרטון, הכל היה מאובטח. אבל אבטחה של כולם, לא רק שלו: מגנרל שחור ועד שר אוזבקי . נתניהו היה פתאם בלי היררכיה. לא ראשון בתור, אלא אחד מבני האדם. וככל שהמצלמה נשארה ולא זזה, כך גברו חרדתו ואי נוחיותו ופניו לבשו אותה ארשת משונה שתשאר חרוטה בזכרון הצופה: חסרת שקט, מפוחדת מאד. כשהאיפור נמס והוא מסדר שערו ומנסה לשקם דבר מה שבאותו הרגע אבד לתמיד: מסכת הכוח.
בעת שראיתי שוב ושוב את הקטע, נזכרתי ברגע טלויזיוני אחר לא נשכח שבו מצלמה משטרתית תפסה בחדר חקירות ריק לרגע מהחוקר, את נמרודי הבן אוכל אחת מהראיות. דוחף לפיו מסמך ולועס אותו. או רגע נוגע ללב יותר של הנשיא עזר ויצמן, שנכנס לאולפנון מאולתר שהיחצ"ן שלו שיזף הביאו לשם. הוא נכנס כעיזר טייס הקרבות, ויצמן האלוף, שר השלום ונשיא המדינה, והיה שם לאיש זקן, נואש ומובס שממתין לשווא לאות להתחיל להתפטר נוכח פני האומה. מול מצלמת בי. אפ. אם הפריזאית צץ המלך ביבי ערום ועריה, חסר אונים, מקולף מבשר שררתו, בודד, קפוא וקודר וחסר בטחון. המפלט היחיד שנותר לו כדי ליצור קשר לאותו עולם שאבד, היה הטלפון הנייד. הלו, הלו, מישהו בבית? ואין איש.
הילדות הקטנות
"אני לא הצבעתי לילדות החדשות", אמר לי יום טוב וחברו ורון אמר: "הצבעתי בעיקר לנשים. גם לילדות".
קשה לחשוב על מעבר חד יותר, מאותה סצנה פריזאית של ביבי קפוא בתור זר, מאשר אל התור החי והעליז והמחבק בחזית בית סוקולוב. ביום הפרימריס של העבודה. זו מפלגה שהיתה בשלטון שנים רבות. היא הקימה את הארץ הזאת ואחר כך הושחתה וסולקה מן השלטון והליכוד החליף אותה. אשמח מאד אם יתגלה במחצית מרץ הקרוב שנשאר מספיק עם שפוי להשיב אותה לשלטון. כמו ב77, עתה אחרי 38 שנים, חיוני הרענון לגורל הארץ והדמוקרטיה. הליכוד של ביבי הושחת לבלי הכר. אני מצביע לא לזה ולא לזו.
אמנון אברמוביץ רב הניסיון כבר כתב שלעבודה יש נבחרת טובה. הוא ניחש נכון טרם הפרימריס. השבוע בחרו החברים, בלי ועדות חשאיות ובלי מרכז, נבחרת מחאה. שלי ושמולי, בר לב וסתו שפיר ומירב מיכאלי. הפרימריז שראיתי בבית סוקולוב היו פסטיבל שמח, מזרחי ואשכנזי, של מפלגת שלטון לשעבר שהתנערה מן הטינופת אחרי שנים מחוץ למסדרונות הכוח. צפוף היה כמו תור לקו 61, מלא מצלמות ובלי בהלה וחרדה. הרבה מגע ונשיקות.
בבואי לשם בא מולי קובי אוז מוליך בידו אשה קטנטונת ממש, כאימי בשעתה, והיא אימו רחל אוזן שלקח לקלפי. הם חזרו הביתה בלי שתנצל רחל את זכותה, בשל תקלה בקלפי. שרה מ"קפה תמר", נהללית שהיתה נהגת ג'יפ במדבר המערבי במלחמת העולם השניה, באה להטיל פתק, ועליה, במקום שמלת עור הנמר שלה, טי שרט תמיכה בנכדתה נחמיאס ורבין. אפילו על מדרגות הבנין נחו תצלומי המועמדים. "דרכת על כבל", צעקה לי נערה. זזתי ודרכתי על מרגלית או בר לב. היה שם אלון פילץ מהפכן חברתי עם תקציב למודעת ענק בעיתון. הנחתי פתק של המיליונר מרגלית תחת רגל השולחן לבל ימוט ופתחתי בשיחה עם שני שכנים לשולחן שנראו כותיקי מפלגה.
אחד היה אברהם ורון יליד אלכסנדריה, קצין משטרה לשעבר כבן שמונים. כאשר עבד במוסך טרם המדינה, "בא יצחק שדה עם גיפ ואמר לי: כשנהיה בשלטון, נער כמוך ילך לבית ספר". חברו הוא סגן מנהל לשעבר מבנק הפועלים, רמי יום טוב, יליד ירושלים. מה הצבעתם? ורון אמר: "כמה שיותר נשים. שמתי שש". ויום טוב אמר: "לא הכנסתי אף אחת מהילדות. לא נראות לי מנהיגות מדינה". שניהם לא הצביעו לשלי יחימוביץ: "שחצנית". הקצין ורון כותב ופעיל גם בפייסבוק "בענין עוולות". יחד שתו קפה, כרסמו מאפה שהביא יום טוב מהבית והלכו. זו כבר מסיבה של הילדים. שלי יצאה מנצחת ועמה מחנה הנשים.
נ.ב.
מפלגות אינן מתקימות בחלל ריק. הן חיות תמיד בהשוואה למה שהיו ולמתחרות שלהן. אחרי הפרימריס האלה, יצאה מרצ הכאילו צעירה וזורמת, כמו הדודה של העבודה. מהפך.
עד ראיה 
סתם חבל