אל ריבונו של עולם. כאן.

אל נקמות רב חסד ומלא רחמים יקר

הנדון: התערבותך הדחופה.

אבי ז"ל שנמצא ברשותך מזה כ- ט"ז שנים אמר לי פעם שכבודך, אם יורשה לי לפנות אליך בגוף שני, תובע רק דבר אחד: שברואיו יהיו בני אדם. מאנטש. אנשים הגונים. בעלי לב וחמלה. אמפאטיים. כל השאר, אמר לי אבא, כל מה שבין אדם למקום, הבל בעיני הבוחן לב וכליות. בערב למד אבי המבוגר תלמוד ובבוקר לימד עברית באורט. הוא סגר ברזים דולפים, עזר לאלמנה ולפעמים עתר לעיריה בשמו של יתום. הוא אמר לי שאין לך ענין בטקסים ותפילות, יללות ואבנים, קברים קדושים ובתי כנסת. רק שנהיה בני אדם.

זה מצא חן בעיני, האל שאבי הציג. אולי היתה זאת רק פנטזיה של יהודי חילוני הגון.

אחרי שנים ראיתי שיהודה עמיחי משורר בחסד עליון מבית מסורתי, כתב על אביו בתחושה דומה: "הואנתןליאתעשרתהדברותלאברעםולאבזעם, לאבאשולאבענןאלאברכותובאהבה. והוסיףליטופיםוהוסיףמיליםטובות,והוסיף "אנא" והוסיף  "בבקשה"". עמיחי האמין כי כבודך נוכח רק במקום שבו מוטל ספק בקיומך וכעס מאד על מעשה השואה שלך, או נכון יותר העדרך אז. אני פונה אליך עתה, 70 שנים אחרי אותו אירוע קוסמי מכאיב, בשל אמונתי כי גם אתה למדת משהו מאז. התחברת לחלקים הרכים שבך. חדלת להיות אל נקמות חסר מעצורים.

כל הפתיחה הזאת באה להקדים שתי מילים: הושיענו מידנו.

הגיעו פה מים עד נפש ובלי מבול. רבים מאד מאיתנו חדלו לנהוג כבני אדם, השתגעו. התמעטו המאנטשים כדי קומץ. נוסף המון מתפללים נושאי שמך לשווא, רבנים וצדיקים שיסתבך שמם. רבים מאיתנו היו לחמדנים בוזזי גר ויתום, נוטלי עמלת ניהול נשך, עושקי אלמנות וחלשים. ההרגשה שלי, אם מותר לי לנחש תכניותיך, שאתה כבר עובד על מבול חדש או מכת סדום. והייתי רוצה להקדים רפואה למכה. יש לי ילדים. מה חטא צאן קדושים? למה לא לנקות לפני מבול, לטהר בלי להבות?

 מספיק אל- נקמות היית. די והותר חרך בנו חרון אפך. לא הייתי מטריד את כבודך השרוי בעולמות עליונים, אם היה מוצא אחר. אך אין. הרע והנבזה נעשה פה בשמך ורק אתה יכול לתקן. חסיד ישר שלך אמר לי ש"האויר פה מלא בולשיט" ולא דברי אלוהים חיים. פרופסור מנחם לורברבוים דיבר איתי על ארץ מאמיניך ועל אותו קול שליטים פה ש"חסר כל אחריות, הרה אסון, נפוח וריק" ועל העת הזאת כ"זמן של חילול קודש". "תקופה נטולת אלוהים הכי חסרת מצפן", אמר דוקא על הזמן שבו שלטו אלו המכנים עצמם מאמיניך.

יותר מכל זמן בעבר ואולי דוקא בשל ריבוי חטאיהם, מאמיניך מתעקשים עתה לקרוא למגדל בבל זה של זכוכית ופלדה, טנקים ומשרדי רגולטורים לשעבר, ניצול וביזה, בשם הגורף: מדינה יהודית. אתה הסמכות שבשמה נעשה כל הרע. שמך צץ ועולה אף מתוך רכב עברינים שהכינו מטען רצח ועלו באש עצמם. שכנים שמעו שוועת "שמע ישראל" מבין הלהבות.

לכן אני פונה אליך.

לא אחזור באריכות על דברי נביאיך. אפנה את כבודו לפרק ה' בספר עמוס. בקצרה אומר כאן: החמדנות והבצע הפכו מחטא למעלה ולשבח. רודפים אב שכול וזקנה ישרת דרך על חוב ארנונה ישן לעירית תל אביב ומקימים מיד מקוואות ובתי מדרש. "המשכיל בעת ההיא ידום", כתב עמוס. "כי עת רעה היא". אכן עת רעה מאד. המשכיל מושתק והכל מלא חגים ועצרות, עולות ומנחות, ושלם מריאים, שירים וזמרת נבלים וזבחים. טיקונים שוכבים על מיטות שן, דירקטורים סרוחים על ערשתם, פקידים בכירים אוכלים כרים מצאן ושרים מתפטמים בעגלים מתוך מרבק. שודדים לוגמים ממזרקי יין.

ובאשר להנהגה המלכנו עלינו אטד. הוא וזוגתו, פמלייתו ושריו החנפים. ומהו מלך אטד? קוץ נטול פרי שקשה לשלפו. נטול כל ערך וכל אחריות, דליק ומועד לפורענות. תקוע עד כאב בבשר החי וחסר כל הגינות ותחושה, זולת הכאב שהוא מסב לזולתו. ותכונתו גם כשל עורב לקחן הנוטל הישגיהם של אחרים ומנפנף בכנפיו הקודרות ובשערו הכחול, מקרקר כמו היו שלו.

תחת שלטונו המתמשך וטבעו הרע, הפכנו למקום שנלחם בכל נביא אמת, בכל מטיל ספק, בכל תנועה שמגינה על חלש ודל. יצרנו עגל פלזמה שעיניו מתות והוא משדר משתאות וכרות ענקיות, טבחים ושפים. הקניונים הפכו למקדשים והמקדשים לקניון. הארץ נמלאה עשירים מופלגים הרומסים תחתיהם עדרים נפחדים של עבדים נרצעים ועניים מרוששים.

עגל זהב, בוקה ומבולקה, יד איש באחיו, עדה בעדה, ריב ופלוגתא, פיגועי פלילים ורשלנות, ירי וגז. פירוד והסתה. הטוב מקולל כרע והנתעב מקולס כטוב. שפת חלקות ואנקת אביונים, עצת פרקליטים רשעים ומושבי לצים בערוצים המסחריים. לו קמו הנביאים הישנים ממשכבם וראו כל זאת, היו מורטים שערות ראשם. מקום שהוקם בכוונה גדולה ובמסירות איך קץ, היה למאורת פריצים. לסדום של בצע ועוול ובו לכודים ענווי ארץ כבגוב אריות.

לכן, אם יותר לי לבקש, אנא פעל בדחיפות רבה לתיקון. עקור את את האטד, אך בלי הטריקים הפירוטכניים הישנים. אל תצית אש, אל תציף מבול ותחשיך ארץ. די חשוכה היא גם בלי מבול. פעל לתקן בדרכי נעם. די היית אל נקמות. די לנו בחבטות שאנו ממיטים על ראשינו עם הקוץ ושלל אוכלי עמלותיו. אנא, סייע לנו לנקות מכל כרות הנשף והעוול, בלי אש שתאכל חפים וחטאים גם יחד. מגיעה לנו מלכות טובה מזו.

 "הנה ימים באים", כבר דיבר הנביא עמוס מפיך, "והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה, וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם וכיוב". לשם אני חותר, אם יואיל כבודו לסייע. דחוף.

עוד אני רושם אגרת תחינה זאת והנה התקבלה בתשואות כצעד הסטורי, הצעת חוק שמטילה לתא הכלא תלמידי תורתך שיסרבו להתגיס לצבא שממילא עולה על גדותיו. עוד סימן לטירוף דעתנו.

 נ.ב.

דואר חוזר. "מען לא ידוע". והדוור הוסיף בכתב ידו: "תסתדרו לבד".