ספרטקוס בשלטון. אגרת לנבחר.

"האם תוכל לומר לי בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מפה?

זה תלוי, אמר החתול, לאן את רוצה להגיע".

(אליס בארץ הפלאות. לואיס קרול)

יאיר יקירי.

נדיר הוא, כמעט ספרותי, שיתרחש צדק פואטי כזה: אדם שהודיע כי הוא אחיהם של העבדים, נבחר על ידם ומגיע בתוך פחות משנתיים למעמד של הממונה על אוצר הממלכה. ספרטקוס בשלטון. לכן, ובשל חיבתי האמיתית אליך, אני מרשה לעצמי לפתוח אגרת זו לנבחר בזכרון אישי.

אני זוכר איך עמדנו פעם, שנינו, תחת עץ בפינת החצר של עופרה שטראוס ודן להט, דיברנו וצחקנו. נקלענו לשם, אתה מצד הכלה או החתן ואני מצד הילדים. בני ובתי למדו עם ילדיה של שטראוס בבית ספר לאומנויות, ולא אחת הוזמנו הורי החברים, לבית שלא דמה לביתנו אך גם לא למשכן טייקון, אלא שמר על צניעות צהלתית של פעם עם גן נחמד. בלי חומה. היתה שם אוירה שהיו שטעו לראות בה חברות, אך אני אמרתי למכר שיש בחצר "פערי הכנסות שלא מאפשרים ידידות אמת".  במקום שבו נפגשים אנשים ששכרם השנתי הוא כשעת הכנסה של בעל הבית, כל קשר הוא נסיבתי. אין מפריד ורעיל מכסף. תחת העץ ההוא בקצה החצר, הערתי דבר מה אירוני ואתה אמרת משהו כמו: "אני מקנא בתגובה המהירה שלך. אני נזכר בתשובה הנכונה רק במדרגות".

על מהירות התגובה הזו אני רוצה לדבר כאן. 

אתה נתבע עתה כשר האוצר לפעול מהר ולהכאיב. רבים מאיתנו היו שמחים לו הגבת עכשו ממש לאט.  אני מתכוון – מול הכספת הריקה, מול מעשה הבגידה הנחשף מזה זמן של שוד הציבור. אם אכן אנו ניצבים על פי בולען עמוק של ביזה, הפרטות והלוואות לחברים, ואתה זה הרגע נקלעת לשם – זוז מעט והרבה לחשוב. תתיעץ הרבה אך תתעלם מעצות הקיביצרים שסביב הבור: נערי אוצר, מומחי משרד, רגולטורים. אטום אוזניך בעיקר לדברי מי שפקח על הקמת הבולען, העביר אותו לידיך ומצפה עתה לנפילתך פנימה על קהל בוחריך. זה שלוחץ הכי חזק, ביבי.

 הטה אוזן מעתה לאלו שלא בזזו ולא לקחו. הקשב למי שכל השנים התריע מפני שאיבת יתר, הפרטה, כריה מטורפת וחלוקה לאותה קבוצה קטנה שהקימה פה לעצמה מדינה משלה, בכספנו. קח זמן, יאיר, לא בוער. שנים הם בזזו והלוו מכיסנו, הפריטו ושדדו, רק הגעת, וכבר חיבים להכאיב? לשדוד את הנשדדים? לבזוז את הבזוזים? לנגוש בעבדים? ממש לא.

אנשי הבולען רוצים תגובה מהירה, שליפה ישנה, כל הבולשיט העבש והרע של הבוזזים: גזירות מכאיבות, חיתוך בבשר החי של המעמד הבינוני. מכה לעניים. עוד הודעה על קיצוץ בתקציב הבטחון, שתמיד יזכה בסוף בתוספת שמנה. לך תלמד כלב זקן טריקים חדשים. זה מה שהם מכירים: קח מהענים, תן לעשירים כי ברבות הימים תעבוד עבורם ב-2 מיליון ש"ח לחודש. אך אתה באת לשנות. להפוך את כיוון הכסף. לקחת ממי שבזז, להשיב לנגזלים.

לפני כ20 שנה הסתובב פה סופר מצרי בשם עלי סאלם. בשובו לארץ הפרעונים, עולם שלישי של אביונים וטיקונים, התפעל איך לא ראה בישראל רכבי פאר, איך כולם נוהגים ברכבי משפחה צנועים. לו שב עתה, היה רואה מצריים קטנה: רכבי האמר קיי. פי. (קרן פנסיה) ומרצדסי קיי זד, (קיצבת זיקנה) ולקסוסי גי. טי. (גז טבעי). התעשרות נוסח עולם שלישי משוד משאבי טבע, קרנות פנסיה וקופה מופרטת. ולצידם רכבי האביונים: עגלות סופרמרקט של אוספי פחיות ופחי אשפה של מלקטי בקבוקים.

"קח הלוואת ענק מהמוסדיים על חשבון הפנסיה של הציבור, ללא בטחונות", תימצת ברשת מגיב חד עין את השיטה, "משוך משכורות עתק ודיבידנדים. כעת נשאר שווי שלילי לחברה. הכרז על הסדר וחוב ותספר את בעלי החוב". "מסיבה היתה פה", תמצתת במאמר שלך לאחיך העבדים. הזכרת חתונה בשבעה מיליון ש"ח של טיקון הגז.

תמה המסיבה. נשאר מכתש. הגיע הזמן להשיב את שנגזל. לא לגזול הלאה. ההון אינו ביד העם. אפילו חסכונותיו עברו מידו. ההון בידי ט"ו מיליארדרים ושבעים אלף אנשי המאיון החוגג. 110 מיליארד מכספי הקרנות, 180 מיליארד מכספי הביטוח הלאומי שהלכו לשוטף. נהר הכסף שזרם תחת שולחן הממשלה. מעתה, כמו שכתבת, "אין יותר לחיצות ידים סודיות מתחת לשולחן".

  כאשר לפני כשבוע אוורר האוצר הצעות עתיקות על הטלת מס על קרנות ההשתלמות וקיצוצי עניים אחרים, צחקתי, לא יתכן, ובכל זאת, מאחר והתגנב ללבי חשש קל שמא תתפתה, בשל חברה רעה, לדרך הסלולה לגיהנום, אשתף אותך לסיום בעוד ענין אישי:  קרן ההשתלמות שלי. סוד קטן של בן מעמד ביניים שוקע: אחת לשש שנים נפתחת קרן שמצטברת משכרי ודמי מעבידי. סכום של כשמונים אלף ש"ח מועבר לרשותי. מן משמיים של חיי הכספיים: הוא מאפשר כיסוי מינוס, החלפת רכב משומש בפחות משומש ונסיעה.

מגוחך, אה? הסכום שאצלנו, העבדים, מצטבר משך שש שנים, כדלי תחת ברז דולף – הוא מין הכנסונת שבועית בחוגים אחרים. עודף לסיגרים. שותפך לדרך, השב"כניק לשעבר, צבר מאז יצא לשוק הפרטי כמאה מיליון ש"ח. מסלקום אותה ניהל בימים הפרועים לשמצה בהם גבתה מכולנו סכומי עתק ואחר כך שכר מנהלים שערוריתי בחברה ציבורית. 80 אלף זה מה שקיבל כל שבועיים על שלוש-חמישיות משרה במזרחי- טפחות. הצחקתי אותך? זה טוב.

"באו כמה אנשים", כתבת לפני 21 חודשים, "הלוו מאתנו 150 מיליארד שקלים ועכשיו לא בא להם להחזיר. מדוע השלטון מרשה לכל אלה להצטרף לשורת המכים? מפני שהוא יודע שנשתוק. העבדים הרי תמיד שותקים. אם הם מתחילים לצעוק ולכעוס, השלטון רק צריך לחכות. משהו כבר יגיע. המלחמה הבאה…תמיד יקרה משהו שיאפשר לשלוף את דגל הפטריוטיות ולנופף בו מול העבדים, שישתתקו".

"אחי העבדים" קראת לנו מן הנייר. עכשו אתה האוצר. נגמרה השתיקה.

נ.ב.

אם תרצה לדעת האם פגעת בול במי שצריך להכאיב לו כדי לרפא, תציץ בשר המדע שלך. אם החצוצרן מתכופף, פגעת בול.

אבל אם בבחירות הבאות, בוחריך המרוששים, מרים ובוערים מבעבר, יבחרו ספרטקוס אחר, טעית. שכחת ונשכחת.