נעדרו מן ההלויה. שמוליק קראוס.

שני בניו של האיש שהלחין את שירי הילדים הכי יפים, לא באו להלוויתו.  את הקדיש על אלונקתו, שנתמכה ע"י שני סלעים בשער הגאולה בבית העלמין ירקון, אמר אסף, בנה של חברתו לחיים מזה כ30 שנים חנה. הרב קרע אם כן את דש חולצת אסף ואת דש חולצת האח צדוק. שני הבנים של המנוח, כועסים ונוטרים זכר ילדות חבולה, נעדרו. נעדרה גם אימם ג'וזי כץ.  נעדר גם החבר והשותף למוסיקה הנפלאה מימים עברו, אריק אינשטיין האחד והיחיד.

העדרם של אלה בלט יותר מנוכחות אחרים, ונדמה היה כאילו נטמנו אתמול שני גברים בקבר אחד: שמוליק וקראוס. כפי שחי כל חייו, מפוצל לחלק המדוכא ולחלק המרומם. לשמוליק הרך, הטוב, הנדיב שהלחין את המנגינות שרבים מזמזמים עד היום, איש שלימד רבים והיה מלא הפתעות מוסיקליות והקראוס הרע, הזועם, האלים, הפורץ בחמתו וחובט, מקלל ומכה ופוגע גם בבני ביתו ונעצר ויושב וכותב את התקליט "מדינת ישראל נגד קראוז שמוליק". שהוא גם שמוליק קראוז נגד כולם.

פעם הוא אמר לחבר שבא אתמול לקברו, כי לפעמים הוא מפסיק לקחת את תרופת הליתיום של המניה דיפרסיה שלו כדי להיות "הוא עצמו", כדי להנות מן המאניה שבה היה נישא אל שיאים של חופש והתרוממות רוח ופראות ופיזור כסף והיה קונה מכונית לחברתו וטס ללונדון וחוזר לפה ברגע בו נחת.

גם סביב האלונקה שנשאה את גופת הגבר בן ה78, שהיה פעם גדול ויפה וכובש לב, ומזה שנים רצוץ וקורס בכסא גלגלים, דיברו הנאספים כמו בשני מנוחים. בשמוליק שהיה פרא אדם אך גם כעדות אחיו, ילד שבכה כל פעם שהאזין בבית לתקליט של בטהובן.

"כשפגשתי בו באילת של 1964 אליה הוגלה עי המשטרה", ספר לי חברו יפתח גוטמן, "מצאתי איש פשוט ומצחיק וחם ומספר סיפורים גדול. אבל כשהשמיע לי על גיטרה כמה לחנים וטען כי הוא חיבר אותם, לא האמנתי לו. לא התקשר לי כלל לדמות הזאת של גבר פרוע ופשוט ומקסים עד שהתברר לי כי הוא אכן הוא, מין ערס פואטי".

"תראה כמה הגוף שלו מתוח אפילו אחרי המוות. קפוץ תחת התכריך", אמר לי חבר אחר מימי כסית הגדולים שם ישב שמוליק עם מונה זילברשטיין ומוישלה איש כסית ורבים אחרים מאותה חבורה בוהמית של אמנים ופראי אדם ומשוררים וזמרים שיצרו את התרבות העברית. אריק אינשטיין כבר אז היה מגיע רק אחרי ששמוליק הסתלק כי קראוס השאיר סביבו גם מעגל של אדמה חרוכה ופחד מן ההתפרצות.

ובו בזמן הצמיח שמוליק יופי רב והיה, כמו שאמר לי המפיק אשר ביטנסקי, "אחד מעמודי התווך הגדולים של המוסיקה הישראלית החדשה, חלוץ שחיבר את הרוק העולמי של שנות ה60' עם ההכי ישראליות לצליל הזה של "החלונות הגבוהים" ואחרים וידע להוביל ולבצע ולהזיז אחרים והשאיר חותם שלא נמוג עד היום בכל צליל פה".

על קברו שנכרה אתמול בלב חלקה חדשה, תחת שמי חורף מעוננים ונהדרים, עמדו זמרים כמו כספי וגבריאלוב, זילבר ואושיק לוי, אבל רבים אחרים נעדרו, אולי כי זכרו את קראוס נגד כולם. את החרון המתפרץ. אך היד שחבטה היא גם זו שרשמה את התוים של "הבובה זהבה" ו"זמר נוגה" ו"הנביא יחזקאל", "טינטן" ו"אצו רצו גמדים" ומה לא. מנגינת החיים הישראלים, שאף הם מפוצלים לא אחת בין אלימות ליופי, ובין דכאון ויאוש עמוק להתרוממות רוח נדיבה.