חי על המקף. יהודה עמיחי

"אימי אפתה לי את כל העולם/ בעוגות מתוקות./ אהובתי מילאה את חלוני/ בצימוקי כוכבים/ והגעגועים סגורים בי כבועות אויר בכיכר הלחם./  מבחוץ אני חלק ושקט וחום / העולם אוהב אותי/ אך שערי עצוב כגומא בביצה המתיבשת והולכת -/ כל הציפורים הנדירות ויפות הנוצה נסות ממני."
(יהודה עמיחי)

יהודה עמיחי

בחדרי במעונות, אי שם במחצית שנות השבעים, היה תלוי על הארון השיר הזה של עמיחי על אימי וכיכר הלחם. זה היה חדרון מוארך של 9 מ"ר ולו שתי מיטות יחיד, באחת אני, חיל משוחרר אחרי המלחמה ובאחרת סטודנט לגיאולוגיה שאסף תחת מיטתו שברי אבנים ודבלולי אבק. בביתן סמוך גרה אהובתי השחומה פ. ושירי יהודה עמיחי היו המדריך הרגשי שלי בעולם החדש אליו הגעתי מסיני. ברחבי מאות חדרי סטודנטים דומים על פני הארץ כולה, תלויים היו שיריו כהוראות שימוש לחיים.

הוא היה ונשאר המשורר הישראלי הכי מצוטט, הכי שימושי ומוקרא בחדרי אוהבים ועל קברי חילים.  מצוין לבכי ולרטט לב, לכיבושים ולפרידות. רטיה ללב שבור ומלכודת ללב מחפש. נפוץ היה כמעט כתרמיל פגז  עם צרור קוצים בעת ההיא של ה70' כשאוהבים עוד הריצו בחדריהם שורות שיר, לא קוק. קראתיו לאהובתי והיא השיבה בשירי חליל ג'ובראן.
עמיחי עצמו גר באותה ירושלים שלנו, בקצה הפונה אל גיא בן הינום. אך יעברו כעשר שנים מרגע הקראתו לצרכי חיזור בחדרי ועד שבאתי כעיתונאי אל החדר בו כתב את השירים היעילים, בתחתית ביתו בימין משה, במקום שנחפר מתוך אמא אדמה לצרכי כביסה ושירה. ובבואי חשתי מיד כאילו הכרתיו מאז ומעולם. יצאנו מביתו והסתובבנו ליד חתנים וכלות, גמלים ובעליהם שבאו להצטלם ליד טחנת הקמחשל מונטיפיורי ובהולכי לצידו ראיתי איך מומר העולם לשורות.

כמו שוליה צעיר צפיתי בפעולתו של קוסם גדול מול מראות ערב ירושלמי שגרמו לשנינו לצחוק. ערבי מנשק גמל על פיו, כלה מטפסת בשמלתה על גב הגמל והופכת אותו לכלה מדובשת. היה זה הזמן של ראשית כתיבתי שבו הלכתי והתאהבתי במקצוע לו אני נשוי באהבה עד היום ועמיחי היה מורה נפלא, נטול פתוס וחשיבות עצמית. מורה לי ולרבבות ישראלים אחרים שהולכים עם שיריו כחלק משפתם וראיית העולם שלהם.

"הוא מצוטט כמעט מבלי משים, כחלק מקולות החולין ורעשי הרחוב ובאינספור פזמונים. "שורה או שתיים" צצות גם בכל פעם שמישהו רוצה לרכך ולאזרח את המציאות, לפרוט אותה לאושר ולדווי של הישראלים" כתב עליו לירון ברדוגו. שורותיו פותחות שיחות ופסקי דין, דוח ועדת חקירה, מושרות במאה פזמונים. "מהפכן שקט", קרא לו החוקר בועז ערפלי, "שעשה בשירה העברית ובמנטליות הישראלית מהפכה גדולה… לא בקולות גדולים, אלא, כמו שהוא בעצמו כותב באחד השירים…  בטיפות".

יהודה עמיחי

"היו אלה ימים של אהבה גדולה וגורל גדול, / השלטון הזר הטיל עוצר על העיר וסגר / אותנו לייחוד מתוק בחדר, / שמורים על ידי חיילים חמושים היטב. // תמורת חמישה שילינגים החלפתי את שם אבותי / הגלותי לשם עברי גאה ומתאים לשמה. // הזונה ההיא ברחה לאמריקה, נישאה לאיש / ברוקר תבלינים, פלפל, קינמון וקרדמון, / והשאירה אותי עם שמי החדש ועם המלחמה".
(יהודה עמיחי)

נדמה כי רק פעם אחת כינה עמיחי החומל אהובה בשם קשה כמו "הזונה ההיא". אין לזה אחות וריעה בשיריו נטולי המרירות. "את הכעסים שלו שמר עמיחי מחוץ לשירים, לשיחות אישיות", אמר לי חבר טוב שלו. בשיריו נשמר מלגדף ומיעט לסגור חשבונות, זולת מאשר עם אלוהים ועם אותה אשה. נתחיל באל. זה יוצא אצל עמיחי רע ומוקטן. אלוהים העמיחאי הוא מלך מת, מוסכניק, "תעשיה עשנה, נוראה". נוטש סדרתי ובר פלוגתא של מי שגדל בבית דתי כעמיחי וברח כילד ב1935 מפני זעם האל וזעם הנאצים ובא עם הוריו מגרמניה לירושלים ומאז לא סלח לאלוהים. "אם אלוהים היה יהודי – הייתי מפטר אותו בגלל מה שעשה לעם שלנו", אמר בסוף חייו.

הוא עזב את האל ואת שמו הישן לודוויג פויפר והיה לחילוני אדוק, אך לא הרפה מהאל. "אבינו מלכנו. מה עושה אב / שילדיו הם יתומים בעודו חי? מה יעשה אב / שילדיו מתו והוא יהיה אב שכול לנצח נצחים"? כתב או שורות מצמררות כמו: "המספרים על אמות אסירי ההשמדה/ הם מספרי הטלפון של אלוהים". על פחות מזה היתה ש"ס מגישה היום אי אמון.
זולת האל נשארה  גם הזונה ההיא. נדירה בשיריו.

היא טמונה כאבן פינה בראשית חייו המשורריים והשיר עליה בקע לאור רק כארבעים שנים אחרי ההתרחשות. כעבור 20 שנים נוספות, כשכבר היה עמיחי טמון בקברו, צץ ספרה של החוקרת נילי שרף גולד ועימו קופסה שחורה שהכילה אוצר נסתר: 94 מכתבי אהבה שכתב עמיחי בן ה23 לאהובת נעוריו רות הרמן. כשאני יושב בארכיון הספרותי של מכון "הקשרים" היפה שבאונ' ב"ש, בתוך סופת אבק  שתוקפת את הקמפוס וקורא את המכתבים הגדושים מילים נרגשות, אני חש כי זהו מטמון שבלעדיו אין ביוגרפיה על המנוח. ארכיונו נמכר על ידו בחייו לאוניברסיטת ייל העשירה, אבל פה, במדבר בו נלחם ב48, מצויה ראשיתו הרומנטית של המשורר הגדול.

אני פותח אגרת אויר אחת אחרי השניה, כולן מיהודה עמיחי בחיפה וירושלים אל רות הרמן, ניו יורק. כולן גדושות באהבתו השוקקת של איש צעיר אל נערה שהכיר אחרי תענית של ארבע שנים כחייל בריטי במחלקת מפות במצריים. כיסופים ושירים, טרום ישראל של עמדות הגנה וכיתות קטנות שלימד. רומן מכתבים מופלא שחובה לפרסמו. אינטימי וכללי ככל שירתו. בוסריי, אך כל העמיחאיות- לבוא שם כאפרוח בביצתו, פלומת- שיריו- לבוא.

מול חלון מכון המחקר השקט אני נרגש כמי שפגש ברוח רפאים מלאת חיים של משורר צעיר חי, פועם וחשוף: "אהובתי, אשתי. אוד שלך", מנהמת שם רוחו. יהודה ורות הכירו בראשית 47 כתלמידים בסמינר למורים בירושלים. החייל המשוחרר קבל שנת לימודים מהצבא הבריטי ומצא עצמו פתע מוקף נערות אחרי תענית ארוכה, והתאהב באחת מהן. כעבור שנה ויותר, יכתוב לה ברגש: "ראיתי שלא תהיה לי אחרת מאשר את. יש בך איזו דרך מיוחדת לחיות שלא מצאתי אצל אף אחרת".

כתום לימודיהם החליטו לעבור לחיפה, להנשא, לחיות ביחד. כמורה נדרש פפויפר לעברת שמו והם שינוהו יחד לעמי-חי ותכננו את חייהם בעיר המעורבת בה החלו כבר יריות המלחמה הבאה. אבל ב31 לאוגוסט שנת 47, מצא עצמו המורה הנלהב מלווה את אהובתו רות לאניה שהפליגה אל ניו יורק. היא נסעה להשתלם בסמינר יהודי למורים ולא שבה לעולם. מרגע עזיבתה שולח עמיחי לאהובתו מכתב גדוש כל יומיים -שלושה. באדיקות. "אם יאסרו / אותך, הגידי/ להם שאוד / מחכה לך".  הוא מצרף שיר, או כותב: "כרינו לנו גומה ובתוכה נשכב". "המצא חן בעיניך השיר"?

הוא מספר לה על רילקה ועל כיתתו ואיך לימדם על רחב הזונה ואיך צחקו. וכותב: "לו רק היית איתי, הייתי האדם המאושר ביותר בכל חיפה… אני כותב די הרבה ואשלח לך את השירים לסירוגין. כל יום עשיר כל כך ועיני פקוחות לכל… כל הרחוב הוא מעין ספר גדול ומצויר ומותח מאד ואני קורא וקורא".
"שלום אשתי המתוקה" הוא חותם. מתאר כל רגע.

אך בעצם ימי המלחמה, מדמם לפתע גם דיאלוג האהבה כמו פגע בו כדור מדויק. ב-11 לאפריל שנת 48, בעת מתקפת הנגד הגדולה של ההגנה, כותב עמיחי הנדהם לרות: "הידיעה שבמכתבך הקצר לא חדרה לתוכי. אני אומר  לעצמי: נגמר וזהו. נשאה לאחר. אבל התשובה בתוכי היא: אם כן, אז מה? התודעה שלי אינה רוצה לקבל את העובדה… אל תפחדי, לא אתנדב לפלוגות המוות. אינני מעונין לשכוח. ..נתעשרתי הרבה".

אחרי 8 חודשי המתנה, כתבה לו רות קצרות כי נישאה. בחרי ליבה, כך אגלה השבוע, היה פליט יהודי מגרמניה בשם אריק צילנזייגר שמצא במלחמה מסתור אצל משפחה הולנדית והגיע ב46 לניו יורק. לו תהיה רות נשואה עד מותו לפני כשנתיים. אךעמיחי ממשיך לכתוב לה עד שנת 1952 בתנופת האוהב הנכזב הממתין לנס. הוא שלח שירים ואף ד"ש מאשתו הראשונה תמר, ניחם את רות על מות אביה ואף כתב בגרמנית לזוג. "בתוכי, בתוכי, נשאר פה ילדותי פעור בתמהון על כל המתרחש. לפעמים הוא יוצר מילים של שירה אהבה".

יהודה עמיחי

החוקרת גולד גילתה את המכתבים. שנתיים אחרי מות עמיחי הגיעה לרות ולקופסת האוצר שנשמר כ60 שנים. במונוגרפיה שפרסמה על עמיחי טענה בין היתר כי המשורר הכי ישראלי, הכי גלוי לב והכי חשוף, הסווה לא מעט מחייו. כך פרשית רות הרמן וכך אחת עשרה שנות ילדות גרמנית והשפעתה האדירה של אותה גרמניות נסתרת כביכול על שירתו. ספרה טלטל חוקרים, חברים וגם את אלמנתו חנה הנאבקת בדרכה על שימור זכרונו, "נגד תעשיה שלמה של שקרים".

"מר ונמהר בא הקץ, / אך איטי ומתוק היה הזמן שבינינו, / איטיים ומתוקים היו הלילות, / כשידי לא נגעו ביאוש זו בזו / אלא, באהבה, בגופך, שהפריד כך ביניהן. / וכשבאתי לתוכך, היתה זאת האפשרות היחידה / לאושר גדול להיות נמדד / בדיוק של כאב חד. מר ונמהר."
(עמיחי.)

מלבד קוראיו האוהבים היו כמה אנשים שהכירוהו היטב ומקרוב: אשתו הראשונה תמר הורן, בת תעשיין יקה, תועמלנית רפואית עמה חי 14 שנים, שחיה לבדה בתל אביב. בנו ממנה, רון, רו"ח וכלכלן ראשי של מחלקת תאגידים ברשות לנירות ערך, שונים מערך נירות אביו, בנו דוד העובד במוזיאון קו התפר, בתו הבמאית עמנואלה ואשתו חנה, בעלת העזבון החיה בביתם בימין משה. אחותו רחל סאואר בת התשעים. אך מחבורת עמיחי הקרובה שרד רק משורר המשוררים, הרולד שימל. אמריקאי שחי כבר 50 שנים בירושלים, צעיר מהחבורה ב-12 שנים ולכן חי.

שימל, איש יפה תואר וצחור בלורית החי בבית גדוש מזכרות נהדרות, זוכר כי עמיחי קרא לחבורתם "המשפחה". הם היו ארבעה משוררים: אריה זקס בטירת אבו טור שלו, דניס סילק לבדו עם אוסף בובות במתחם הרוסי, שימל ועמיחי. כשהכירו בראשית ה60 לא יכול היה האיש תחת גפנו לטלפן לאיש תחת תאנתו כי לארבעתם לא היה טלפון. שימל היה יוצא מביתו בתלפיות והולך לסילק בשולי המנזר. "עברתי בדרכי עפר מול שוטר ירדני ושדה מוקשים. הגעתי לביתן של דניס ומשם גלשנו לכיון הבית של זקס מול הגבול. יום אחד שמענו יריות ודלתו היתה פתוחה. ראינו נקב כדור מעל הדלת. איש לא ענה וחרדנו מאד וכשנכנסנו ראינו כי הכדור ערף ראשו של בקבוק יין, אבל אריה ישן עמוק. הערנו אותו והמשכנו ליהודה ברחביה".

"שבתות רבות ישבנו כל בוקר בגן הגדול של זקס עם יין ושירים, עם הנשים ואחר עם הילדים. שותים ומקריאים שירים שלנו של אחרים. אני זוכר את הדרך של יהודה להפנות פתאם עורף, לעמוד מרוכז לגמרי בלב הרעש ולחשוב. תמיד היה לו עט ואחוזה בו פתקה. עליה רשם מילים, רמז לשיר. תמיד אמר שאינו כמו רילקה שחיפש את המקום האידאלי לכתיבה. בשבילו החיים הם מקום השירה: בין הילדים, בלב ההמולה. אך השירה היא גם חמצן שאינו יכול לחיות בלעדיו.

"הוא לא היה חשבן או הוגה דעות", אומר לי ידידו פרופסור שמעון זנדבק, "אלא משורר גדול ששיחק עם האוביקטים של העולם כצעצועים, מהגר שהבין וקלט טוב מן הילידים את השפה אליה נקלע, מזהה את המצחיק בה ומעורר לא אחת התנגדות וקנאה בשל השפע העצום שלו ועצם היותו "מכונת דימויים" נפלאה שיצרה אנלוגיה לכל דבר, עד שנראתה גם כטיק עצבני".

בבית קפה בתל אביב אני נפגש עם בכורו רון, הדומה לו מכל ילדיו. בגיל חמישים עיניו עיני אביו וכך דיבורו הער.  "אני זקן – ילד כמוהו. תמיד היתה באבא פסימיות כבדה שהסתתרה מאחורי הומור ושטויות של ילד. ירשתי את זה". בעבר כתב רון שירים. "אבל ככלכלן מה אכתוב? אהבתי נוסקת אליך כמדד תל אביב 25?" שנינו צוחקים ולרגע אני חש כבאותה פגישה חמה עם אביו לפני 27 שנים. רון ממהר הביתה לירושלים. מחכים לו תאומים בני שלוש וחצי.

"לחץ חיי מקרב את תאריך הלידה/ אל תאריך המוות / …ורק מקף מפריד בינהם./ .אני מחזיק במקף הזה בכל מאודי / כמו בקרש הצלה / אני חי עליו". 

עליזה וחיים גורי פגשו את החייל עמיחי בגדוד השביעי של הפלמח בו שרתו. היו שם שלושה כותבים: חיים גורי, יהודה עמיחי בסתר ודידי מנוסי בקול רם. יום אחד, זוכרת עליזה, מצאה חיילת בשם אמה ביטשוצקי מחברת של עמיחי ובה שירים ויצא שהוא כותב בסודי סודות. אחר כך כשעמיחי היה רב סמל פלוגתי של גורי, כבר דיברו בגלוי על שירתם, כי שניהם פרסמו אחרי המלחמה ושמם החל נודע. משורר תהילת הקרב ומשורר האנטי – קרב.

"בגילי אני יכול לומר את האמת", אומר האריה גורי. "שנים קנאתי בעמיחי. משורר נהדר היה שניתן לתרגמו לכל שפה, בלי פומפוזיות לאומית, וכשקראתי את שיריו חשתי מדקרות קנאה בגבי. עם הזמן התידדנו וראיתי איך עולה ערכו משנה לשנה גם בעולם. פעם אחרונה ראיתיו בניו יורק ב1998, מסכת מוות כבר כסתה את פניו אך הוא נלחם עד הסוף ודיבר דברי אמת כפרידה מן החיים".

יהודה עמיחי

באותה שנה החל עמיחי בן ה74 להתגרד בכל גופו. חש כאיוב ובקש נפשו למות. רופאיו לא מצאו דבר וחשדו באלרגיה, אבל כשהוזמן לניו יורק ונבדק שם, התברר כי חלה בסרטן לימפומה נדיר מאד. הוא כחש מאד ונאבק על חייו נטול מערכת חיסונית. מוקף משפחתו, הפך האיש מלא החיים והאהבה שנראה תמיד צעיר מגילו, למת מהלך, רזה וכפוף, מלא תשוקה להגיע בפעם האחרונה לכל מקום שאהב, מאתרי קרבות בנגב ועד אכזיב. "לכתוב כבר מיעט מאד", זוכרת חנה, "לא ענין אותו והיה חלש ורק רצה לראות אנשים ולהיות בחוץ. כל יום טיילנו ובקיץ האחרון גם ביקש לנסוע לממלכת אביבי באכזיב".

עשרים וחמש שנים נסע כל קיץ לאכזיב שעל הים וחי בבית הישן שתחת התאנה, כתב על הים ועל אכזיב ועל אהבותיו בחול, וביולי 2000 הובא לשם חלש מאד והושב על כסא מול הים. בנו דוד זוכר את הנסיעה האחרונה, חודשים טרם מות אביו. הבן הקטן הוא גבר חסון ושתקן שכיפה לבנה לראשו. הוא שב לאל שאביו נטש בכעס. "הקרב באל היה חלק מאבא. אלוהים נוכח בכל שירתו, אך לא בביתו".

דוד עמיחי אינו כותב שירה, אבל מאמין כי ראית עולמו דומה לזו של האב "שהיה אב מדהים ואוהב שמצא דרך שאנו הילדים נהיה חלק משירתו. יש המון שירים שאני זוכר בדיוק היכן נולדו בטיולים שלנו אף שהיינו קופצים עליו להפריע לו לכתוב. אבא תמיד אמר שכתיבת שירה היא העלאת גרה. הוא רשם פתקים, העביר למחברת קטנה ואחר עבד עליהם". כשמת בחורף, הספידו אותו מטוקיו ועד תל אביב.

ואף שכתב: "כפי גומת גופינו לא יישאר סימן שהיינו /  במקום הזה. העולם נסגר מאחורינו, / החול שוב מתיישר", ממשיכה העמיחאיות להשמע פה ושם כשפה חיה. ושאר סימן גדול.

פורסם ב-19.3.2012 במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות