שקט יורים?

זה היה נחש אדם ארוך מאד וצר שראשו הבהב בעשרות לפידים וזנבו נבלע אי שם מאחור באפילה. הפגנה שקטה. לא נצעקו סיסמאות ואנשים הלכו בדממה ורק שוחחו בינהם חרש, נזהרו מן האש וחלקם אף העדיפו, במקום לפידים, לשאת נרות קטנים בתוך בקבוקי פלסטיק.

קטנה היתה פי מאה מן ההפגנה הענקית שצעדה מזרחה אל מגדל הממשלה, אך נחושה ממנה. נכון יותר, היא היתה התמצית המרוכזת של אחותה הגדולה. כי הפגנת אתמול העיזה ועברה על הדיבר הישראלי העתיק של "שקט יורים". אותו כלל נוח לשלטון שמשתיק פה, כתגובה פבלובית, כל מחאה ורומס כל התנגדות לשלטון בנימוק הבטחוני.

היא יצאה מאותו מקום בו החלו ההפגנות הקודמות, אך פנתה מערבה וצעדה בשקט אל הים. עברה ברחובות וסמטאות תל אביביות צרות שבהן טרם דרכה רגל הפגנה בעבר. היא ירדה בשדרות בן ציון וחיכתה שעה קלה בנימוס עד שהמשטרה תחסום את צומת קינג גורג ואחר כך גלשה בבוגרשוב ועצרה בצומת וחצתה את בן יהודה ופנתה שמאלה ועברה לצד השגרירות האמריקאית וצעדה לאורך הים לצד הטילת.

"הבטחון אינו רק טנק", אמר שלט אחד מיני מעטים, "הוא גם חינוך". שלט אחר אמר: "יורים ומוחים". "הכאב והמחאה של כולנו," אמר אחר.

מרפסת אחת בקומה שניה ברחוב בוגרשוב 100 תמכה בביבי. אנשיה הניפו שלטים כמו "ביבי העם סוף סוף איתך" וגם "קוטרים". בשאר המרפסות עמדו רבים וצלמו כמו במצעד.

 שקט היה סביב ההפגנה ונעלמה זמנית אותה אהדה עצומה שפרצה מכל בית עד לפני מספר ימים. נאלמה דום. גם ההפגנה נראתה לרגעים נחושה ולרגעים נבוכה. מחפשת דרכה כמו בימים הראשונים של המאהל כשדברים נוסחו תוך כדי תנועה.

איש אחד אמר לי כי "מי שנותן לטרור להשתיק מחאה – נותן לו את הכוח להחליט על גורלה של החברה הישראלית כולה".

נדמה היה לי כי הדרך הזאת השקטה, באור הלפידים, אל הים, אל אפלת החוף והחול של התחלת העיר ושל הישראליות, היא גם הדרך של ההפגנה לברר איך בזמן של אש וליבוי יצרים, שנאה ודם, אין האנשים משתתקים בהכנעה אלא ממשיכים לחפש דרכים להביע מחאה ולהציל את הסולידריות הישראלית ואת הצדק החברתי שבלעדיהם אין למקום הזה תקומה.