מגדל שאמס לא מאמינה באסד.

בלילה מגששת קרן האור של הסובארו החבוטה שלי בין העצים, רועדת על דרכי עפר משובשות שעוברות בין מטעי הדובדבנים. הרחק מן הכפר שדולק כמו מזרקה, גדושים המטעים פרי אדום ומתוק ודרכיהם אפלות. פה ושם מהבהבת זולה.

לחלק מבעלי האדמות יש בין העצים מבנה קטן ובו חדר מואר, מטבחון מלא כל טוב, טלויזיה וכמה מזרונים ושטיחים. תחת תקרה ארעית, החוק אוסר גג- קבע במבנה חקלאי, נפגשים בעל הבית וחבריו כל ערב, נרגעים מיום עבודה במשחק רמי. מעבירים קלפים וזמן ואחר כך הולכים הביתה. לאשה.

 בזולה אחת יושבים שבעה גברים, מעשיר גדול ועד נהג מערבל, מורה נהיגה וקבלן, בעל תחנת דלק וסיטונאי פירות. ארבעה משחקים. שלושה שותים תה ומחכים לתורם. רובם גברים בעלי מעמד במג'דל שטיפסו מקשי יום לעושר כפרי. אחד עשה טיח בשרם א- שיך כבר ב-72, אחר בנה את ביתו של מאיר דגן בראש פינה. בזולת אחרת ולה מרפסת אל המטעים יושבים שלושה ומחכים ליד רביעית.

אלו מועדונים ליליים של שיח גברים, אבל כשאנו עוצרים בהם, נקטעת השיחה ונשאר הנימוס. כי עכשו זה זמן ה"משרול אל בל", עת הבלבול במג'דל שאמס. מורה הדרך שלי בדרכים האפלות הוא סלמן פאחר- א- דין. גבר מוצק ונאה בן 58, דברן וידען, "ומישנה לאלוהים, ובנאי כושל ואסיר לשעבר", כעדותו. פעיל באגודת זכויות האדם "אל מרסד" ואיש ההנהגה הלא רשמית. דרוזי לא מאמין באל ובדת, יוצא דופן ועם זאת מאד מג'דל שמסי, כי כל הכפר הגדול הזה הוא "פרדוקס בפני עצמו", כעדותה של המלווה השניה שלי, היא הבלוגרית והמצייצת בטוויטר, שיפא אבו ג'בל.

שיפא שמשמעה החלמה, היא עורכת דין מתמחה בת 25, יפה ודקה מאד ובעלת עיניים גדולות ועזות מבע, בת משפחת אבו ג'בל, שארבעה מאחי אביה ישבו שנים רבות בכלא הישראלי על ריגול ושת"פ עם סוריה אך היא מגדירה את עצמה "כמתנגדת המשטר בסוריה", וכבר עוררה עליה זעם ואיומים כששיגרה ציוצי טוויטר שלא היו אפילו נלחשים בחדר סגור עד לפני מספר חודשים. היא בחורה בעלת מענה לשון חד ורהוט ואומץ ועם זאת אשה צעירה מודעת מאד לגבולות המותר במקום שהיא קוראת באירוניה: "מג'דל שאמס סיטי".

הסדק

כך נדדתי במטעים, תחת חרמש ירח דק, עם הידען והבלוגרית. בלי להודיע, הפתענו זולות, דפקנו על דלתות ונכנסנו ככוח משטרתי ומיד נבוכו הנוכחים, אך גם חייכו בנימוס למראה השלישיה המשונה ושבו לחלק ולשחק. שתינו קצת תה, החלפנו מילים והסתלקנו כדי שיוכלו להמשיך לשוחח, ללא נוכחות זר, על מה שקורה. כי זה זמן לא פשוט במג'דל שמס שמטבע בריאתו הוא אתר מסובך, תקוע בין ישראל לסוריה, בין מסורת למודרניות. בין היהודים לפלשתינאים. אך בקיץ 2011, גם העולם שמעבר לגבול, שהיה יציב שנים רבות, סוער. סוריה – בה יש לכל מג'דלי המון דודים ואחים, אחיות וילדים – רועדת. הארץ שמשך כחמישים שנים נשלטה עי אותה משפחה עאלווית חזקה ורבת השפעה וכסף, "אותה מאפיה מושחתת", כדברי מג'דלים כועסים כיום- מלאה מורדים ויריות. וכשסוריה רועדת, על מגדל שמס עוברת רעידת אדמה. "הסדק חוצה משפחות", אמרה לי המלווה שיפא, "יוצר מריבות גם בבתים עצמם". שלושה דורות התרגלה מג'דל ליציבות, ואף כי זמן רב תיעבו רבים את משפחת אסד, הרי ששתקו ופעלו עפ הקוד הדרוזי של ללכת עם הקיר, להתאים עצמך כמיעוט זהיר לשליט. התפוחים היפים שלהם זורמים לסוריה, רבים מילדיהם לומדים בדמשק, משפחותיהם שם והנה פתאם, גם הדבר הכי יציב במזה"ת, מט לנפול. מג'דל שמס כבר לא מאמינה באסד. "עדיין מפחדים להגיד שאין יותר בשאר, אבל חשים כי זמנו תם". כל זה לא נאמר לאוזן הזר בזולות משחקי הקלפים. הגברים שעל המזרונים חוששים לעורם ולכספם. בעלי עסקים הם האחרונים לפטפט. המשכנו הלאה.

אי יווני

 יומיים שהיתי במגדל שמס שהוא כפר הררי וגם עיירה של עשרת אלפים איש. הפינה הצפונית הכי רחוקה של הארץ, שלש וחצי שעות מתל אביב והישוב הכי תוסס בכל רמת הגולן, אך גם "דאעה", יעני כפר פצפון, כמאמר הבלוגרית שיפא. זהו המקום הכי גבוה וזר שיש לנו: כאלף ומאתים מטר מעל פני הים עם מינוס חמש עשרה מעלות בלילות חורף ומראה של כפר יווני וחצרות מלאות עצים להסקה.

גם בלילה בו נסעתי במטעים היה קריר כמו בסתו. במג'דל חי הדרוזי הכי גבוה בארץ, שני מטר ועשרים, וגם הכי זקן ברמה, כבן מאה, אף שנראה כי רבים מהמבוגרים מתו טרם זמנם מחמת רעלי ריסוס הפירות בעבר הלא זהיר. זהו כפר שתלוי על מדרונות ,שצריך לנהוג בו בזהירות, פן תנשור לחצר או תפגע ברכב שצץ מעבר לפינה. יש בו שתי כיכרות עם אנדרטות ברונזה לגיבורי המרד הדרוזי נגד הצרפתים ב1925, מגרש כדורגל ומספר עצום של מינימרקטים כאילו כל משפחה בונה אחד לעצמה. לצידם מצאתי עשרות מספרות ומכוני יופי חדישים, ציוד סקי בדרך לחרמון הסמוך וחנויות מחשבים וניידים ובוטיק שוקולד בשם "אמורה" וקפה חומוסידה בשם "ווסט סייד" וגם "בר בטהובן" ובו יושב כותב ספורים קצרצרים.

בפתח כל חנות או קפה עמדה נערה יפה ונופפה לחברותיה או למכרים חולפים. הכל מלא צפצופים וחריקות, בלמים וצעקות ואהלנים. בקיצור: תזזית. אחרי יום בעיירה הכפרית הזו וסיבוב הזולות הלילי, הלכתי לישון במלון החדש נרקיס. בלובי ראיתי פרסומת לספא בכפר, אבנים חמות ומסג'ים בארבע ידיים דרוזיות וגם יוגה וקריאה בקלפים. ירי לכל הכיוונים.

 דברים רבים בכפר נראים כחיקוי של דבר מה שראו בדמשק, בניו יורק או בתל אביב ונדמה כאילו הכפר הישן הולך ונדחק מפני חלומות בהקיץ של זרים והצעות של מגזיני עיצוב של השבים מחו"ל. רוב בני/ בנות הכפר נוסעים ללמוד. קדחת לימודים של מקום גדוש תשוקת השכלה.

שיפא אומרת כי מג'דל מלאה חלומות ואנשיה טועים לפעמים לראות קידמה ושינוי במה שהוא רק טכנולוגיה. חושבים כי מכוניות חדישות ובתי קפה ומחשבים ווילות הם הקידמה, ולא היא, "הכפר נשאר ביסודו שמרני מאד". אמרה.

והנשים שנראות מעודכנות מאד? התקדמו רק קצת. הולכות עם עגילים בניגוד למסורת. נוהגות לשופינג בחיפה וחולמות לא מספיק רחוק. מאד משכילות, אבל בגיל 25 הכל נגמר. בעל, בית וילדים. אני עצמי בדקה התשעים".

זהו מקום שמנסה לעוף ובו בזמן נטוע עמוק באדמתו, "כמו נמלה עם כנפיים", יגיד לי סלמן על הישראלים, אבל זה נכון גם לגבי כפרו.

בלילה עוד יותר מאשר ביום, מג'דל שאמס היא המקום הכי חי ברמת הגולן. בלי מתחרים.

בעשר בלילה, הספר עדיין מספר גבר, חנות השוקולד פתוחה לרווחה כמו בתי הקפה והמון הסופרמרקטים, הכל מואר באור יקרות, ומכוניות רצות הלוך ושוב ברחוב הראשי הקצר וצופרות לאות היכרות זו לזו וגברים נעצרים לדבר. בחזית המלון שלי, חונים 15 כלי רכב גדולים והבר מלא אלכוהול ויש לא אחת ברמנית ומלצריות מג'דליות ונערת קבלה יפה. דרוזים –לייט או "דרוזים 3 אחוז", כמאמר בעל המטעים חאלד חאתר על עצמו.

 זמן מה הבטתי במראה התזזית כנזכר בדבר מה מוכר שאיני מצליח לשלוף מן הזכרון, ואז ידעתי מה מזכירה לי מג'דל שאמס: אי קטן שראיתי ביוון. מקום שבו רכבים גדולים ואופנועים וטרקטורונים אצים מקצה לקצה ברעש עצום. טסים הלוך ושוב על שטח שנגמר חיש קל. המון גבריות וכבוד ותשוקה ומרץ עצום על קילומטר כביש מואר.

מג'דל בלילה היא הכי תל אביב של הצפון, אבל גם כפרון שמסתים ליד הפנס האחרון.

הסטודנטים.

 "ומה שראית זה עוד שקט לעומת הערבים הראשונים שבהם יהיו פה הסטודנטים שלנו שחוזרים לחופשה מדמשק", אמרו לי המג'דלים. בין מאתיים לארבע מאות סטודנטים, תלוי באיזו שנה, יש לכפר הזה בבירת סוריה. לומדים וחיים שם, מבלים ושומעים הכל ומחוברים למשפחות שלהם שם. "כשהם באים לחופשה, הם משמינים תוך ארבע שעות בחמישה קילו," אמר סלמן.

באים מיומיים של מסע אחרי שבוע או משהו כזה שהם נודדים בין בתי קרובים אחרי שהחזירו את הדירה ששכרו בדמשק במחיר שהוא כמעט תל אביבי. הם חוצים את הגבול עפ הנוהל ונופלים לבתים שכבר עסוקים יממה בהכנת האוכל לבן או לבת השבים. בולסים ונחים ורוצים מיד לקחת את הרכב של האבא ולעשות סיבוב בכפר. מצטרפים לתזזית האי היווני.

 והשנה, יותר מכל שנה, מחכים להם בסקרנות, לשמוע מה ראו. "כי כולנו רואים פה", אומר לי מג'דלי אחד, "את כל הערוצים. הסורי שמכחיש הכל והישראלי שמספר מה שמספר ואל גזירה וביבי סי ולא מבינים מה באמת קורה שם". סלמן יגיד כי "המצב הפעם מסובך מאד. כי כולם בוחשים בסוריה ולכן מה שיקרה בסוף כשהכל יפול, עלול להיות מדמם אף יותר מאשר בלבנון. כי איראן שם וישראל וארהב וצרפת. ועיראק ומי לא. סוריה היא מכונת דיכוי מושחזת ומשומנת היטב שיודעת היטב את מלאכתה. מתאים לה להלחם באויב פנימי הרבה יותר מאשר לעשות רפורמות.

וכרגע המצב המהפכני שם הוא כמו בחצית נהר: אם הגעת כבר לחצי הנהר יותר מסוכן לחזור אחורה מאשר להמשיך. אני חושש רק מהתפוררות של סוריה כישות. יש שם יותר מדי קיטוב כלכלי וסכסוכים פנימיים".

אתה לא מפחד לדבר?

לבי ופי חד הם. אך אני מבין כל מי שמפחד. השכל אומר להזהר. אבל אני לא מוכן לאפס את עצמי ומלא הערצה למורדים שם, הם גיבורי ההיסטוריה מול משטר שלא בוחל בשום אמצעי. רבים מבני משפחתי שם, אבל מי שרוצה לדבר חייב לדבר".

אין סלמן חושש לחתוך בבשר המשטר וגם לדבר קשות בגנות ישראל ומעשיה ברמה. חמש שנים ישב בכלא רמלה ולמד על העולם באוניברסיטת החיים. על ישראל אמר לי שהיא נמלה עם כנפים שמנתקות אותה מן המציאות וממיטות עליה אסון. "חושבים עצמכם לגדולים ובסך הכל אתם קטנים כל כך". לפני מספר חודשים אבד את בנו, פוראת, שעבד בחברה ישראלית לתקשורת לוינים ונהרג בתאונת דרכים לילית בנהגו חזרה לכפר.

סלמן יוצא דופן בדיבורו. הסטודטים החוזרים זהירים פי מאה ממנו. רק בבתיהם יספרו מה שראו. יתכן שלא ראו הרבה. לזר לא יספרו דבר. קיץ 2011 הוא זמן מרתק לצעירים חסרי מנוח ומחפשי שינוי ברמה. זמן קשה למבוגרים שרוצים לשמור על העסק וזמן מר למנהיגים הזקנים שמנסים בכל כוח להשתיק את החדש שמאים להרוס את המוכר.

הזקנים אמונים על שמירת היציבות, הם בולמי הזעזועים של הכפר שמאבדים כעת שליטה על המתרחש. "כי הכל נעשה מסובך מדי". "המנהיגים הדתיים פה דרשו לא להגיד מילה בגנות המשטר הסורי", אומרת לי שיפא אבו ג'בל. "אחרי 50 שנים בשלטון, בעני רבים אסד וסוריה הם אחד וזה לא נכון. הזקנים איימו פה, כפו ואף הענישו בנידוי כל מי שדיבר נגד המשטר בסוריה. איימו גם עלי. אבל הכל כבר פורץ החוצה. איש כבר לא מדבר על התערבות מבחוץ בסוריה וכולם יודעים שזו התקוממות. פחד עכשו הוא רק מהמחיר הכבד. כי המשטר לא יוותר בקלות על כוחו". אלו דברים אמיצים שבעבר אולי נלחשו, אבל לא עברו את מפתן הדלת. עתה הם בוקעים מפיה וממקלדתה של אשה צעירה שכל דודיה בילו שנים רבות מחייהם בכלא שלנו בשל פועלם למעם האב אסד וסוריה.

שתי נאקבות

לתוך הכפר המשגשג והיציב הזה, בו חשתי כבתוך ביתי, מקום שנתון ע"פ שיפא ל"כיבוש רגוע עד כדי שיעמום. כיבוש חכם שמכרסם בזכרון וגורם לך לשכוח מי אתה", הוטלו מאז ה15 במאי האחרון שתי הפגנות כשתי אבנים המושלכות לאגם רוגע.

אלו היו שני הנסיונות לפרוץ את גדר הגבול ליד הכפר שנעשו עי פליטים פלשתינאים ליד גבעת הצעקות. זה שצלח ביום הנאקבה של ה15 למאי וזה שכשל ביום הנאקסה, לציון מלחמת 67, בחמישי ליוני. פריצת גבול וגדרות, ירי צלפים והרוגים, דם וידוי אבנים עי הצעירים לעבר חילים ובלגן בכפר ומעצרים והגליות. עד לאותם אירועים היה הכל שקט ופעל עפ תבונתם הזהירה של זקני הכפר שהדחיקו בחרמות את חמת הזעם של הצעירים. אבל עתה כשסוריה מתמרדת, חלחל הבלגן לפה. יש מג'דלים דעתנים כסלמן שמחברים אחד לאחד ומסיקים מסקנה: "רמי מחלוף, האיש הכי עשיר בסוריה", מצטט לי סלמן, "אמר כי אל לישראל להתערב בסוריה כי בטחונה של סוריה הוא גם בטחונה של ישראל. נדמה לנו כיום כי יש קשר בין ישראל לאסד, אחרת איך תסביר שהוא אפשר לפלשתינאים להגיע לגבול וישראל מיד ירתה בהם? זה נראה כתאום".

המג'דל- שמסים עושים אבחנה חדה בין ארועי הנאקבה במאי לבין אירועי הנסבה ביוני. "הראשונה היתה כמו חלום והשניה כמו סיוט". אמרו לי, "ה15 למאי שבו פרצו רבים משם את הגבול והגיעו לכפר ואחר כך הוחזרו חיים, המחיש כאילו כמה הכל פתוח ואילו השני בו נעצרו ונהרגו רבים, הזכיר לנו כמה הכל סגור".

"היום של הנקבה ב15 למאי היה לי כמו סוג של חלום", אמר לי צלם צעיר מהכפר. מג'דל הוציאה מתוכה כשבעה צלמים שעובדים עם רשתות, סוכנויות וערוצים כמו אל ג'זירה. "שמענו שהפלשתינאים יבואו לגבול והכרנו אירועים כאלה ולא הלכתי לראות. התחילו טלפונים: בוא. לא תאמין. זה קרוב לבית ונגשתי וראיתי הר געש. אני מתנגד לאלימות, אבל בשלב ההוא לא היתה אלימות. צלמתי אנשים קופצים מעל גדרות. אנשים עברו ובאו ובהם גם בני כפר שהכרנו. התחבקנו עם כאלה שלא ראיתי שנים. היתה תחושה עצומה של שחרור. עד עכשו זה נראה לי כמו חלום שחלמתי, שאספר לילדי בבוא היום. מה קרה שם?

 זה היה מה שנקרא אצלנו זחפ. מין מרד, התפרצות. כשבן אדם מחליט לעשות מה שתמיד רצה למרות כל הסכנות". מה שלחלק מן הישראלים נראה כהסתערות על הריבונות שלה שמצריכה ירי, נראה לו כמו חלום, אולי גם כי ה"זחפ" הוא ההיפך מן החיים הקבועים של מג'דל: חיים של בלימה וזהירות ואינטרסים. לא לעשות את מה שאתה רוצה. "ופתאם זה היה מעין שמישהו הניח אבן כבדה על פתחו והוא פורץ מן ההר אחרי גשם, מלא מים טובים". "ויחסית הפעם ההיא נגמרה בשקט", אומר הצלם וכך זוכרים רבים.

הבאים פרצו את הגבול וטפסו בסמטה תלולה והגיעו ללב הכפר. "נתנו להם כיבוד ושתיה פה בכיכר. הם השתטחו והתפללו והגענו להסדר עם הצבא ואחר כך כולם התפנו בשקט". הפעם השניה נגמרה כמו קרב מדמם בין השלטונות למורדים בסוריה. הרוגים מאש חיה.

גבעת הצעקות

בלב הכפר יש כיכר ובה פסל של הסולטן שמרד בצרפתים. הוא מניף חרבו וכמעט חותך כבל חשמל שעובר סמוך מאד. המרד הוא במרחק 86 שנים וזכרון רחוק, ועם זאת תזכורת לאופי הלוחמני הטמון במעמקי העם הדרוזי. סביב המנהיג ניצבים באנדרטה כמה גברים לוחמים ואשה שמבכה חלל ובגב הפסל שלושה ילדי ברונזה שפניהם אל מורד הגבעה. זה כיוון הגבול וגבעת הצעקות ומשם טפסו ובאו המפגינים. שם היה הירי בפעם השניה.

אני גולש בסמטה עד לגדר הגבול, אל שער חסום עם אזהרה וגדר אחת רגילה ודרך טשטוש לפטרול הגבול וגדר אלקטרונית ואחריה שדות ותעלה עמוקה ומה שנחשד כשדה מוקשים. מעבר להם מתרוממת גבעת הצעקות שהיא הדרך של בני הכפר לשוחח עם קרוביהם שמעבר לגבול.

סכסוך דמים ישראלי סורי חוצה את מג'דל ושאר כפרי הרמה, כמשסע לב חי לשני חדרים נפרדים ובינהם רק נתיב צעקות ומעבר סטודנטים. כך כל השנים. על מורד הגבעה של מג'דל הפונה לגבעת הצעקות ולגבול, התחילו רק לפני כמה שנים לאשר בנית בתים. יש שם כמה וילות יפות והרבה שלדי בתים שטרם הושלמו.

וכשאני עומד שם לבדי בדממת צהריים, נדמה כאילו כל השכונה החדשה נבנתה לא רק ממצוקת קרקע כבדה אלא גם כמין משיכה עזה לעבר גבעת הצעקות, לעבר המשפחות שם. על הגבעה מעבר לגבול יש מחנה צבאי סורי קטן ולו סככה לצועקים, זרקורים שנדלקים בלילה, תצפית וגדרות. מאז בנו פה בתים יכול אדם לשבת במרפסת הוילה שלו ולצעוק אל מעבר לגבול או לשמוע צעקות משם.

"הנה הכתם הלבן שמראה איפה גלשו הפלשתינאים והאחרים", מראה לי סלמן, "השוטרים הסורים ניסו לעצרם קצת, אבל הם פרצו מכל הצדדים. כשראיתי אותם באים קפא דמי, רעדתי, כי ככל שקרבו האמנתי שהם עומדים לעלות על שדה מוקשים. כשראיתי את הפנים והעינים שלהם, רעדתי יותר כי בכל רגע חיכיתי לבום. ואז התברר כי אין מוקשים, שהכל פתוח בניגוד למה שחשבנו תמיד. זה היה רגע שבו יצאתי מהנתק והתחברתי למה שקורה מולי כמו לנס.

הם עברו מעל הגדרות והראשון שנפל בזרועותי כאח ששב הביתה, היה גבר בשם ספואן. אחריו בא ילד בן 13 ששאל אותי: איפה טבריה? כל כך הצחיק אותי שאמרתי לו: שם, מעבר לבית ההוא". "בשלב הזה הצבא בשכל ביצע חדל ירי. הצענו שהצבא יתרחק ואנו נדאג כי כל העוברים יפנו את הכפר חזרה לסוריה. וכך היה. שליחים שלנו רצו בין הגבעה לכפר והעבירו את ההצעות. אנשים התפללו והתחבקו וחזרו לשם". כעבור כשלושה שבועות, הנסיון הבא כבר נראה אחרת.

ניסיון 2

"בחורים בלי שכל אלו שהשתוללו פה", אומר לי בחור בן גילם. "הייתי ליד הבחורים למטה וגם ליד השוטרים וראיתי הכל. לא טוב מה שהיה. המדינה נותנת חיים והם בשביל הסורים החארות". מבלי משים הוא מבטא את הכפילות, את הקריעה בין ההרגל לציית, התודה למדינה והכעס.

"מה שקרה ביוני בנאקסה", אומר לי איש החומוס אבו אימן, "היה בניגוד לדעת הזקנים". הוא איש דתי שמוכר את מזונו מאז פתח ב1968 מקום קטן בלי חשמל. בנו הבכור חי כבר 25 שנים כעורך דין למשפט בינ"ל בספרד. אבו אימן הוא גם שמרן שמכיר ומוכר לישראלים רבים, זהיר מאד בכל הנוגע למצב כמו רבים מהמבוגרים שכועסים על הצעירים שזרקו אבנים על החילים, יצרו בלגן ולא שעו לזקנים, אבל גם כועסים על החילים שירו אש חיה והרגו.

שנים רבות לא אמר מילה בגנות סוריה והנה אני רואה על הזכוכית מעל סלט הכרוב הסגול גזיר עיתון ובו צץ גם ראשו של אסד על צואר גבוה כיען.

מה זה?

זו קריקטורה שגזרתי מעיתון ערבי. אלו שלושה ראשים: בשאר אסד, גדאפי ונשיא תימן".

ומה כתוב?

אבו הימן מתרגם לי מערבית: "מי יהרוג את המיליון?"

 זו פרפרזה בוטה ואלימה על משחק הטלויזיה ועל קיצם הצפוי של המצוירים.

 ומה המצב כעת?

 בלבול מוח. לך תדע מי ומה".

מתוך הרגל לא יגיד מילה בגנות סוריה זולת הגזיר.

לקראת הפריצה הצפויה השניה של הגבול, יום הנאקסה, שיפץ הצבא את הגדרות הפרוצות. ירדה הוראה שאין להניח לאיש לעבור חי את קו התעלה שלפני הגדר. הובאו צלפים לכפר ופוזרו על הגבעות. המג'דלים שמכירם כל מטר מאדמתם, ידעו בדיוק היכן התמקמו קבוצות היורים. לטיפול בכפר עצמו הובאו יחידות משטרה. בהצגה הזאת המג'דלים היו גם שחקנים וגם צופים. על קו הגבול הוצבו אותו בוקר כסאות לזקנים. כולם ידעו הפעם מנין יבוא הגל. הצטברו שם גם צעירים רבים. סלמן מראה לי היכן הוצבו הצלפים, היכן ישבו הזקנים. היכן הצעירים.

 כשהחלה המהומה וההמונים גלשו כבפעם הראשונה מעבר לגבול ורצו אל גדרות הגבול, נורה גז מדמיע עי השוטרים. רימונים נפלו ליד הזקנים. חיש מהר אבדה השליטה והחל הירי ועימו ידוי האבנים עי הצעירים. צלפים ירו בכל מי שהתקרב לתעלה. איש לא עבר, אך שטח ההפקר התמלא פצועים והרוגים. סלמן מראה לי את שברי הבלוקים שיודו עי הצעירים הנזעמים לעבר שוטרים וחילים.

באחד משלדי הבטון שעל המורד מול הקרב, ישבה אותו יום קרב שנמשך שש שעות, שיפא אבו גבל. צפתה וצייצה בטוויטר. "אני במקום, במג'דל שמס", כתבה. "אני תקועה בין שני הצדדים. חילים מנסים לתפוס מחסה ברכב צבאי". "תושבים זורקים אבנים על ישראלים אחרי ירי גז מדמיע". "צלפים פגעו בעוד פלשתינאי שנגרר עכשו לטיפול רפואי". ה5 ליוני מלא ציוצים שלה לעולם. היא צייצה: "המשטר (הסורי) שרוצח עשרות מאנשיו בכל יום, יקריב בקלות 20 פלשתינאים כדי למשוך את תשומת הלב של המדייה ממעשיו ליום אחד."

 יש 1200 איש שעוקבים אחרי ציוציה של הצופה מן הגבעה, מתנגדת המשטר שם ומתנגדת הכיבוש פה. שיפא דיווחה על האבנים ועל ההרג. אחר כך הבלגן עם יחידת המשטרה שמצאה עצמה נצורה בבית בכפר עד ששוחררה. אחר כך בא מעצרים של כעשרים וארבעה צעירים מהכפר. חלקם הוגלו לחודש וחצי לרדיוס של 45 קמ מהכפר. מצאתי בטוויטר ציטוט שלה ממרטין לותר קינג מאותו יום:

 "בסופו של דבר, נזכור לא את המילים של אויבינו, אלא את שתיקת ידידינו".

מיץ דובדבנים קפוא

על אחת מגבעות הכפר הגעתי אל ביתם של הזוג חאטר שבנם הוגלה לפקיעין אחרי הנאקסה. לחאטרים מטעי דובדבנים דור שני ובית עם חצר פנימית וארגזי גרניום פורח ומדרגות בלי מעקה לקומת המגורים. יש שם למעלה מרפסת נהדרת עם נדנדה תחת גפן מול נוף הגבעות ומראה הגבול וגם ברכת רם הירוקה כמו מגש של נחושת ישנה. בסלון הגדול שקירו מצופה אבן, תלוי תצלום המנהיג הדרוזי ג'ונבלט ז"ל, וגם תצלום הבן המוגלה, שצולם בדמשק עם חברתו. הוא סיים שם רפואת שיניים כרבים אחרים ובעת הנאקסה התמחה בחיפה לצרכי רשיון. בתם לומדת כעת רוקחות בדמשק והחאטרים זהירים בדברם כלולין הנע על חבל דק ובעת סערה.

האם הגישה לנו עדשים בשומר, לבנה ובשר. בנם יושב שלושה חודשים אצל חברים בפקיעין שגם ערבים לו. לטענתו לא היה בכפר בעת המהומות אבל התצלום מראה אותו בין המפגינים. שש שנים למד בדמשק וכל שנה חזר לחופשה לכפר. כך רבים מאד מן הצעירים.

אין פלא שהשסע הנפשי של אלו החיים בין פה לשם, עמוק. הם מכירים היטב את הטוב והרע שבשני העולמות. "שם, בסוריה", אומר סלמן, "יש לך חופש אזרחי מלא לבנות מה שתרצה, אבל לא לדבר. ופה אתה יכול להגיד הכל אבל קשה לבנות".

שתינו מיץ דובדנים טבעי קר כקרח ובעל הבית חאלד שתה בירה צוננת שהביא עימו מן המטע. האלכוהול אינו מותר במג'דל אבל נפוץ. כל חיי מג'דל נעים על הגבול שבין האסור למותר. "אני דרוזי לייט", אמר חאלד. "ואין כמו בקבוק בירה ביום חם של קטיף". סבו היה רועה צאן בעת שהכפר חי על תולעי משי וכרובי ענק, אביו החל עם הדובדבנים והוא ממשיך וחי מאדמתו.

ביום הנאקסה עבד במטעיו. קרבו מאד למקומו הוצבה יחידה של 15 שוטרים מהצפון ובהם גם דרוזים. הם שאלו אם יוכלו לקטוף להם דובדבנים. יש לו שם זולה. חאלד אמר: ברוכים הבאים. הם אכלו דובדבנים טובים מעציו. אחר כך כשראו את הזולה שלו אמרו: יש לך נוף יפה, אפשר לשבת ובאו והוא הכין להם תה. שעתיים ישבו אצלו מתוקף הכנסת האורחים.

 "שאלתי אותם: לשם מה באתם?

אמרו לי: בשבילכם, הדרוזים.

 בשש וחצי בערב שאלתי: נגמרה המסיבה?

אמרו לי: כן, נפזר קצת גז מדמיע ונלך הביתה". כי כבר היה בלגן חזק בכפר ובגדר.

 "הם אכלו ושתו וזרקו גז ואחרי עשרה ימים באו גם לקחת את הבן שלי", מתאר חאלד חאטר הכל כמין סיפור מצחיק שתוכו מר. אחרי הכל איש מן הכפר לא נהרג והבן יחזור הביתה בריא ושלם מגלות פקיעין.

ליבו נתון כולו למטעיו. "אני אוהב מאד את האדמה כי היא השורש שלנו", אומר לי חאלד חאטר כעבור כמה שעות, כשאנו עומדים בצל המטע שלו על קרקע מכוסה עלים ודובדבנים פצועים שנשרו בעת הקטיף. "כל יום אני הולך על כל האדמות שלי והן מרגישות ומחזירות לי אהבה ודובדבנים". כשאינך יודע מה ילד יום, מה יקרה מעבר לגבול, מי ישלוט בדמשק ומי בגולן, נשאר לך הבטחון של האדמה ושל העצים שנותנים את פריים הטוב כל שנה, שלושים קילו דובדבנים לעץ.

סוף