זנקי, אמא

אמא לוחשת מה שנשמע כמו: "אושר". אני נדהם. היא חוזרת על המילה ואומרת גם: "לא מדליקים פה אור". אנחנו יושבים בבאור התכלת העזה של אוגוסט ואני מבין שאמרה: חושך. לא אושר. חושך? היא מניעה ראשה קלות לאישור. אין היא רואה עוד אפילו את ההבדל שבין אפלה לאור יום. נעלם גם מופע הצלליות. "אני לא אוהבת חושך", היא אומרת. "אני לא רואה כלום". היא שהבחינה תמיד בכל פרט, ידעה מקומו של כל חפץ.
מה אספר לה? שיש עכשו קצת אור בקצה המנהרה? שדרך תלאותיה הבנתי מזמן עד כמה חשוך פה הכל.
אני לא אומר לה שחסכונותיה אזלו. שהביטוח הסיעודי תם. אני לא מספר לה שפניתי למשרד הבריאות, כי הכנסותיה הן חמשת אלפים לחודש ומחיר מיטתה תשעת אלפים לחודש. אני לא מגלה לה שהגשתי בקשה לסיוע או כפי שזה נקרא "קוד" ושתי פקידות קצרות רוח מסרו לי ערימת טפסים מטושטשים למילוי ואחרי חודשים של המתנה קבלתי תשובה שלילית גסת רוח וכששאלתי איך נשלם עבור אמא, תהתה פקידה רעת מזג למה אני חושב שהמדינה בכלל צריכה לעזור לה.

אני מגן על אמא מאלף פרטים של ביזה שנוהגת בה המדינה. אני מסתיר ממנה נבזות ואבדן אחריות, העלמות ההגינות וכל העושק הזה.
בביתנו היה אבי ממונה על ביקורת המדינה והוא אכן צפה מוקדם ברוע ובחמדנות שכינה תמיד בשם הכולל "עולם תחתון". אימי טיפלה ביום יום. לו ראתה עתה צלול, לו דיברה, הייתי מסיע אותה אולי אל מאהלי המחאה, לצפות בדור הנכדים שזועק גם על ביזתה. אני לא מספר לה התחרות שהיא תשובת ראש ממשלתה לכל הטענות ולכל הצער והכאב והמצוקה.

ראש הממשלה אומר שצריך להגביר את התחרות. 
בתחרות הזאת נחה אימי שמוטה ומחותלת על כסא הגלגלים ולצידה לקסוס כסופה של מנהל קרן פנסיה. בהנתן האות מאקדחו של ביבי, פורצים שניהם לדרך. המנצח לוקח את הקופה. מה הוגן מזה? תחרות חופשית בין פיסחים ונכים, זקנים ילדים וחולים לבין טיקונים ועוזריהם, פמליות פרקליטים ורואי חשבון מכורים. כולם מזנקים באופן שווה, סח ראש הממשלה, מאותו קו זינוק: מרצדסים ועגלות אספני בקבוקים, ג'יפי האמר וכסאות גלגלים. 
זו התחרות, אמא. קדימה. זנקי ונצחי!  

זו התחרות של נכדיך שבה מחירי הקוטג ומחירי הסלולר של כולם מתואמים, דמי הניהול דומים וכל המענים הקוליים של כל הקרנות והחברות מובילים לגיהנום. כל הרפורמות נעות אל כיסי הטיקונים, וכל שחסכתם לנכדים, עבר ברפורמת בכר זו או אחרת, לשוק החופשי. זו תחרות חופשית של ביזה, אמא, ואם לך ולאבא היה דיור בר השגה בדמי מפתח, כמו שגרנו בשלווה כל חיינו, לבנך ולבתך, במדינה שעשירה כיום פי מאה, יש קדחת. הצמיחה שבה מנפנפים ראש הממשלה ושר החוץ החשוד שלו, על מסך הפלזמה שתלוי מעל ראשך – עשויה כולה מקרנות שהופרטו, מחסכונות ילדיך המתרוששים, מכוח אדם של שכר מינימום ומהעסקת שחורים בשכר אפס.

לא אצעק את כל זה לאוזן שלך ולא אראה כל זאת לעין שחשכה. נוחי אמא קטנה בתוך האפלה. גם בחוץ החשיך. דולק עכשו רק אור קטן של תקוה. אגרי כוח, אמא, לתחרות הגדולה של השוק החופשי. המתיני ליריית האקדח.

פורסם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", יום א',  7.8.2011