הסעודה האחרונה של יורם חכם. (מחווה לכתבה ישנה שלי מ7ימים).

1932762-54

"יוסי מזרחי יכול לספר לך הרבה על חכם," אומר לי החוקר הפרטי. "התחלה טובה," אני אומר, "איפה אני מוצא אותו?" "בגן עדן," אומר החוקר, "עלה השמיימה כמו חכם. שכחת? היינו אצלו שנינו ביחד." הוא מזכיר לי איך באנו לפני שמונה שנים למועדון של מזרחי באלנבי 11, ליד הים, קוקו-קאבאנה, חשפניות. להתקין מצלמות. עכשו צפה אצלי התמונה מן הזיכרון, איך הלכתי לשם עם החוקר, בחור עם אינטואיציות של שרלוק הולמס, כי ליוסי מזרחי היתה הצעת עבודה בשבילו ואני הייתי כתב סקרן. הוא צרף אלינו שלושה אקס- שב"כניקים, אחד ממחלקת הלוגיסטיקה, אחד מחקירות ואחד ממבצעים, שעברו לשוק הפרטי. מזרחי שנקרא בפי העברינים הגמד היה איש נמוך ורחב שהלך תמיד על עקבים של עשרה ס"מ, רצה אז להתקין מערכת די. וי. אר. שתשדר בזמן אמת כל מה שקורה במועדון ישר למרצדס שלו. מישהו ישב עליו.

עברנו שני מאבטחים חסונים ומסדרון ארוך והגענו לאולם בו התפתלה נערה ערומה, יפה ולבנה על מוט. עלתה וירדה לפני שני גברים. החברות שלה נפנפו לנו מהבר. "שיפנקו אותכם?" שאל מזרחי. השב"כניקים היו בישנים והמשכנו למשרד שלו. היה לו מקום אדום כזה קטיפתי, מבודד, שראה פעם באיזה סרט גנגסטרים. חדר קטן עם דלת פלדה שלא תציל אותו. כשדיברנו הגיע זוג צעיר וביקש עזרה לשמלת כלה. מזרחי שלף סטיפה ופירק להם אלפיה. הוא היה רובין הוד, נדיב ואלים. אחר כך ירדנו לוי. אי. פי. והתפרקדנו קצת על הכורסאות הארגמניות בזמן שהחוקר הפרטי סכם איתו מה

.שסיכם

הם הכירו היטב ולפעמים ישבו להם גם בשלישיה: החוקר, מזרחי ויורם חכם שהיה חבר ועורך דין של מזרחי בחלק מן התיקים מתוך המגוון שהושיב אותו

לסירוגין 17 שנים בכלא. "מזרחי ידע לא מעט על חכם וחכם על מזרחי. בשעתו היו כמו אחים. שיחות. היה להם עולם תוכן דומה למרות שחכם בא מעולם שונה, נורמטיבי. קצין וכו, אבל נמשך לכוח של מזרחי." כשהלכו יחד נראו כמו דני דה ויטו ושוורצנאגר. פעם גם החוקר היה חבר טוב של חכם. פעם.

לו ידעתי אז שמזרחי יירה בראשו בידי שני רעולי פנים בחניון שלו כשנה אחרי פגישתנו ושפרקליטו חכם יחוסל  7 שנים אחריו במכה שבאה מאותה אפילה, שכל מי שדיברתי איתו לכתבה הזאת, רועד ממנה ומסרב ששמו ירשם-  לו ידעתי אז כל זאת – לא הייתי זז מקוקוקבאנה והייתי נשאר שעות ומראין את הגמד אבל הכל נראה אז טוב ודובר מה שדובר. השבניקים הציעו מניסיונם מה שהציעו, זה היה עסק חוקי שם, המועדון, ונדמה לי שלא יצא מזה כלום. ואחרי זמן שמעתי שירו למזרחי בראש. החקירה נתקעה. בית החלומות עמד להשכרה, עבר בעלים או נסגר. חכם הלך להלויה. אולי חלפה בו מחשבה כמה מסוכן שדה הצייד שלו. הוא היה בחור אמיץ מאד, אומר לי החוקר.

מזה זמן רב חדל להיות חבר שלו. הוא נתקל בצד אחר של חכם. "תמע" הוא אומר לי בלשון העברינים. אוהב כסף. אוכל כסף, בלשון הלקוחות. "כסף יעוור עיני חכמים," מצטט לי לקוחו וחברו לשעבר יוסי הררי מן המקורות כשאני שואל מה הפיל את חכם. הררי ותאומו היו נושאי ארונו של חכם. ראו את הגולל נסתם על הפרקליט שליווה אותם כשהיו פושעים צעירים מאד ברמת עמידר.

כמה פעמים בשיחה חייך הררי כשספר לי כמה קרובים היו פעם. כמו אחים: חתונות, משפחות, ילדים, בריכה. "אחר כך התקררנו." אמר ולא פירט. כמו הבלש. כמו חבר אחר של חכם, לשעבר, שסיפר לי איך נסע פעם עם חכם לאפריקה. בתל אביב היה מוקסם מהחום העוטף שלו, "אהבתיו כאח גדול," אבל כשרק נחתו באפריקה, סרה הגנת הגלימה והמעמד, חכם יצא מתחום אולם המשפט ולא היתה לו מטרת תקיפה, ומיד השתנה, "ממש ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. איבד בטחון לגמרי, נעשה דמוני, תוקפני מאד," ברגע מסוים מצא החבר את חכם מסית נגדו קלינט. יותר לא דיבר איתו. דבר מה חלף לפעמים כצל בין חכם לבין אחרים. אולי גם משם באה המכה, מדמות הצל של חכם. ממה שנחשף מעבר לקסמו של איש שפניו מחוטטות וידיו עדינות.

הסעודה האחרונה

כשאדם מתפוצץ בג'יפ שלו, למרגלות משרדו בגורד שחקים חדיש באחר צהריים תל אביבי, כל חייו נראים פתאם כמו סמטה צרה שהובילה לסוף הזה. פרקליט בעקבות גורלו. מטען במושב הנהג אינו מוות מקרי אלא תוצאה של מעשים שקדמו לו. סוג של נקמה, עונש, גזר דין, פרי של זעם החותר להרתעה. רצח חכם, כפי שלומדים פרקליטים עכשו על בשרם, הוא גם איתות. "יש דיבור לא נקי עכשו בשטח… כל עברין צעצוע  אומר לך: זכור את חכם",  ספרו  לי עורכי דין החודש, "מאימים עלינו: תראו מה שקרה לו. כלומר: אל תקחו מאתנו כסף ותעלמו או תפילו אותנו לפרקליטות. כמו שפעם אמרו לסוהרים: תזכרו את מפקד המעצר רוני ניצן שהיה מקפיד על חוקן לאסירים ונרצח." חיסול חכם הוא אירוע מכונן ביחסי עברינים- עורכי דין וגם הציבור הרחב.

חכם היה מודאג לאחרונה. דבר מה הלך ונסגר עליו. מה היה? את זה בודקים עכשו תחת איפול חוקרי היאח"בל במשטרה ושואלים רבים. אכתוב פה כי בהולכי בעקבות החיסול, חשבתי לעצמי כי מעולם לא נתקלתי במקהלה כה אחידה של עלומי שם נפחדים, כל אותם פרקליטים וחוקרים פרטיים שביום יום תובעים בתוקף את פרסום תמונתם ושמם, התחננו הפעם: "רק דיר בלק, אוף דה רקורד מכל הבחינות. אל תקליט, אל תזכיר שם. תשנה פרטים שלא יזהו." כאילו חדרתי אל ממלכת הפחד ששוכנת ליד הבית. המקום בו נמוג שלטון החוק ומתחיל שלטון האימה. כשאס. אם. אסים זרמו אחרי הפגישות: אנא, אל תשכח למחוק את שמי, חשבתי שאסור שילדי יחיו במקום שבו הס מהלזכיר שם זה או אחר. היכן שכשמגיע שכן חדש, מסוים, גם אם כלבו נובח כמו מטורף, אתה שותק כאילו היה זה שיר שאהבת.

 בפרשה הזאת צובע המוות כל מה שארע לפניו באור חדש. למשל הסעודה האחרונה. יש כאלה שרואים בה רמז עבה כקורה: פיוס או סימון. אחרים יגידו: סתם מיקרה.

קרוב לשבע וחצי ביום שלישי העשירי ליוני יצא יורם חכם מתל אביב, אסף בדרך לגיפ שלו את עורכת הדין, ג. מקורבת לתיקים הנדונים וחברה טובה ונסע איתה לנתניה. האם היה הג'יפ כבר ממותקן למוות? האם נח מטען- המושב חצי קילו שהוכן בקפידה עי מישהו בקיא כמו ע"ח המפורסם, בוגר הנדסה קרבית, כזה שהלך לכל מילואים ועבר כל קורס צהלי וחזר משם עם מידע וחומרים? או אולי היה  הכסא עדיין תמים? בשמונה ורבע הגיעו חכם וג. לשדרות ניצה. רחוב אמיד, מטופח מול מלון העונות, צופה לים מעל הצוק. פנטאהוזים גדולים. זו העיר של פליקס אבוטבול המנוח שהיה בוס כריזמטי, מרשים, שהכיר וכיבד כמה חוקי משחק. חכם לא נכנס לחנית הבנין התת קרקעית, אלא החנה די רחוק מהבית והם הלכו ברגל. הרכב נשאר לבדו. לא מאבטח פרטי, לא תצפית בלשי הימ"ר. אזעקה פשוטה. רחוב ריק.

הם עלו במעלית לקומה השביעית, לדירה של אסתר אבוטבול, אלמנת פליקס, בייזה, שנרצח ליד הקזינו שלו בפראג לפני 6 שנים. בהאזנות הסתר של המשטרה, שישבה לאסי הבן על הזנב זמן רב, נשמע לא אחת קולה של אסתר, אם הבנים אסי ופרנסואה. אסי מתלונן על אחיו שדקר מישהו והיא מגדפת את הבן האימפולסיבי. "…לא יודעת מה לעשות איתו…אין לי כוח. אולי יכניסו אותו לבית משוגעים לכמה שנים. ..אם אני תופסת אותו אני מפרקת אותו." מילים קשות. זו דירה יפה. לא מנקרת עינים. הבת הקטנה עדיין בבית. הבן אסי בהפרדה באגף רימונים ליד בית ליד. פרנסואה בביתו. משוחרר אחרי שהופל עי מאבטח צמוד וישב. שנים רבות היתה אסתר רעית פליקס, חיכתה לו כשנסע או נעצר. אחר כך נפרדו. כבת 50, נאה. היא הזמינה את חכם ידיד משפחה ופרקליט בנה אסי לקוסקוס. הזמנה לא חדשה. זמן מה קודם לכן קבעו ואחר דחו עד שיצא לפועל.

"ארוחה כזאת יכולה להיות סימן. מי שצריך להבין- מבין. זה יכול להיות נסיון פיוס, או הרדמה," אמר לי בלש נתניתי ומומחה אבוטבול ותיק. יכול היה לכתוב עליהם ספר הדרכה. "יש להם שיטה לקרב את האויב כאילו, לסלוח ואז למרוח. להרדים את הערנות והדאגה ואז להכות.  כבר קרה כך." הוא מונה בפני כמה מקרים. "הכי מדאיג אותי זה שחכם פוטר ע"י אסי והוחזר פתאם. גם זה מתאים לתמונה. הרדמה. הסוואה." אומר לי עורך דין אחר. הארוחה, אציין שוב כדי שלא להטיל דופי בישרים, נקבעה בעבר. חכם לא הביא איתו את מ. בת זוגו לחיים. פרשת אשת הלקוח שהפכה לאהובתו, מתקבלת רע מאד דוקא בחוגי לקוחותיו הפליליים. כבגידה בלקוח. במה שגלוי לעין הם אדוקים מן האפיפיור. עשרת הדיברות נר לרגליהם.

חכם הגיע לדירת אסתר אבוטבול הישר מהפגישה עם פרקליטת מחוז המרכז רחל שיבר. הוא היה איש עם בשורה רעה. כל מי שהיה בדירה כבר ידע שחכם בא מהפגישה ושזה לא נגמר שם טוב. בחמש אחר צהריים אותו יום חיים אחרון, הגיע חכם יחד עם כמה פרקליטים כבדים אחרים מתיק ארגון הפשע של אבוטבול ובהם גם אמנון זכרוני שהצטרף לתיק לצורכי העסקה, אל משרדה של שיבר. לצד שיבר ישבו שתי תובעות ותובע. "במשפט שכבר מתנהל זמן רב יש תמלילי פטפוט שאין לו הסבר," אמר לי אחד מפרקליטי התיק. "אל תזכיר את שמי." יש שם דיבור יוצא דופן של אבוטבול שמשמש בעצם כבסיס התיק. הוא ניהל את העולם בנייד פתוח להאזנה. עפ מאות האזנות סתר של המשטרה לאסי אבוטבול וחיליו, ברור כי הוא חשד ואף ידע כי מאזינים לו.

פה ושם הוא פונה למאזין באמצע שיחה עם חייל שלו. יש גם חלום שבו הוא מתאר לבן שיחו איך הוא יורה במישהו והכדורים נופלים לרגליו, כמו בפרק טוב של הסופרנוס. יש רגע מבודח של פניה שלו לרשת ארומה  לקבל זיכיון לסניף בית שאן והמזכירה מבקשת שישלח קורות חיים. יש שיחות עם רב גדול בתורה שמבקש שוב ושוב תרומות כבדות בדולרים לישיבת החוזרים בתשובה שלו ומקבל ביד נדיבה. כל חיי אסי נפרשים שם. הבלש הנתניתי אמר לי שהשאננות של אסי באה אולי מן הדרך שבה גדל לצד אביו החזק בעיר שחש שהיא שלו. בה היה אלוהים או בנו. "אבל עד שנעצר היה זהיר, נבון, פעל כאביו. הכלא שינה אותו. מעצר הבית הלחיץ אותו." אסי מדבר שם על הכל. סרט מרתק עצור בתמלילים. חלקם כבר יצאו החוצה באתרי חדשות באנטרנט.

עוד אמנון זכרוני שצורף לתיק ניסה לשמוט את הקרקע תחת ההאזנות כי ידע שעליהן נשען כל התיק. לא צלח. אצל פרקליטת המרכז שיבר דיבר בעיקר זכרוני. חכם דיבר וגם עו"ד צעיר ממשרדו של אביגדור פלדמן, ואחרים. סוללה כבדה ויקרה. אדם שמכיר את הנפשות הפועלות אומר שחכם נתן ללקוח החזק שלו הרגשה שהוא מוכר אותו לפרקליטות, שמסכים לעונשים כבדים מדי. אולי כי רצה את דמי הטרחה הכבדים, אולי כי הראש שלו כבר היה במקום אחר. עסקים, משפט אזרחי. אהבה, משבר הגיל, והוא רצה לסגור את באסטת הפלילים הכבדים המעיקה. הלקוח ששילם הון, יכול לחוש נבגד, לזעום. אולי להרגיש שלחכם יש משהו חשוב ממנו בזמן שהוא נרקב בכלא. פרקליטה אחרת אמרה לי כי בישול העסקה היה בידי זכרוני ואחרים ואילו חכם קבע פגישה עם שיבר רק כדי להבין מה קורה. למה הכל נסחב חודשים. היה לחוץ.

הפרקליטה שיבר הבהירה לסוללה כי אין עסקה. היא דיברה על מאסר דו ספרתי לאסי. היא התכוונה להשאיר הכל לבית המשפט. כל עדי התביעה שלה כבר עלו על הדוכן. ששת אלפים עמודי עדויות וחקירות והאזנות הצטברו. עשרות קלסרים. סירוב העסקה לא היה מפתיע, אבל נותר חד וקשה וחומרת העונש הצפוי מאימת מאד. מעיקה. מפחידה. זכרוני עשה ניתוח לתיקים כבדים בחוק הגורף הזה של ארגוני פשיעה שבהם יצאו נאשמים בעונשים קלים יחסית. לכך גם הם חתרו וכשלו. אבוטבול אמר לעו"ד אחר בתיק הזה שהוא מרגיש שנעשה לו עוול. שלא סחט איש, שהפילו עליו תיק. שהתלבשו עליו. העו"ד אמר לשיבר ש"חטאו הגדול ביותר של אסי הוא ששמו אבוטבול. לאסי יש תחושה עמוקה מאד של עוול לגבי העונש הצפוי. אם היה כזה מאפיונר מסוכן, הרי לא היה מדבר כל כך הרבה בנייד," אמר לי הפרקליט. "יש פה משהו מוזר. כאילו הפיל עצמו במו ידיו בכוונה. אולי כי היה הבן הקרוב לפליקס ונפגע מאד ממות אביו. הוא דומע כשהוא מדבר עליו."

שירת הזמיר

בדירה של אסתר דיברו היושבים, בעלת הבית, שלושה אורחים שלה, חכם ועורכת דין ג. בעיקר על התנהלות המשפט. הספר האחרון שקרא חכם היה "אשה בורחת מבשורה." הוא לא סיים אותו. גם הוא ברח מבשורה אך זו הדביקה אותו, אומר לי עו"ד מכר. אך בערב נראה נינוח. במיטבו. חזק היה בהצגות ואהב את דרמת בית המשפט. תמיד נכנס מוכן לאולם, מכיר כל פרט, שולט בחומר, אהב שופטים שיש מולם פייט על רמה ושמח לתת את ההופעה שלו, וכשהוא יצא, היה מדבר עליה כמו שחקן שמנתח פרמיירה. אולי רצה גם בערב הזה, האחרון, לשמח את אסתר אצלה היה בן בית, לפייסה. הוא לא התחנן על חייו כפי שיש הסוברים. אבל זה הבן שלה. זה הבית שלה, ועונש כבד ריחף מעל הבן.

בין הפרקליטים היו דיבורים שהיה צריך אולי ללכת על עסקה בשלב מוקדם יותר, שהענין לא נוהל כהלכה עי הסוללה. היה גם דיבור שזה לא תיק זיכוי אלא תיק אבוד בגלל התשתית של ההאזנות. בלשון אחרת: תיק מסוכן מאד. רותח. עורכי דין התרחקו ממנו כי קשה להציל בו את הלקוח החזק. חכם הבטיח לאסי לצאת טוב. ואסי חיכה לארבע שנים בפנים, לא יותר וכבר ישב לא מעט וחיכה והוא לא יושב קבוע. לא 17 שנים כמו מזרחי ז"ל. לא מהדור של היושבים הכבדים. לחופש נולד. לנתניה.

שבועיים אחרי הרצח יספר לי אבנר הררי, המכונה הזמיר, דרך עורך דינו, כי יצא לו לנסוע עם אסי באותו טרנזיט אסירים אחרי רצח חכם. אסי, שהגיע למחוזי לדבר על עורך דין חדש שהוא מחפש, אמר לו: "העורך דין שלי התפרק." הזמיר נחשד בשעתו בנסיון לחסל את אסי בטיל לאו. הם התפייסו בינתיים ופתאם מצאו עצמם בשל טעות באותה ניידת ודיברו פעם ראשונה מאז המיקרה פנים אל פנים. "זה לא האוליגרך, יאמר לי הזמיר על הרצח, "זה משהו טרי טרי. מי שהרג את חכם, זה עברין חזק שחש נבגד, ששילם הרבה כסף ולא טופל כמו שצריך."

הזמיר ינסה להעביר לי מסר ברור לגבי המעשה ורמז לגבי המבצע, אך מבלי להפליל איש. לחזק רושם והפחדה, לקטוף פירות, מבלי להפיל. איום הוא אפקטיבי אם מוכנים מידי פעם לממשו. להציג יכולת. יש לו גם מסר לכל עורכי הדין, ראו הוזהרתם. "חכם לא היה חכם," יאמר לי הזמיר שוב ושוב, נהנה משנינותו. "הוא עשה שטות גדולה למישהו חזק מאד. אולי עסקה לא טובה. לקח המון כסף ומישהו התאכזב.. זו נורה אדומה להרבה פליליסטים שסוחרים בנו כמו בכבשים. יש המון מרירות אצל אנשים שיושבים שבעה חודשים בין ישיבה לישיבה. חשים נבגדים עי עורכי דין מתעשרים. בן אדם שיושב ככה מתפוצץ, מאבד שיווי משקל ומסוכן לעורך דין שלו." עורך דין מן התיק שמע את חכם מדבר אותו יום אחרון שלו בנייד שלו מהגיפ. מישהו צעק עליו מן העבר האחר: "נתנו לך 300 אלף דולר. מכרנו בית ולא עשיתם כלום."

אבל בארוחת הערב הכל היה על מי מנוחות, כאילו יצאה העסקה לדרך והבן ישוב בקרוב. בעלת הבית הגישה קוסקוס טוב ויורם היה מסמר הערב. מלא בקסם שלו. דברן גדול. גדוש סיפורים שממחישים את יכולתו. גבר חסון בעל נוכחות עוטפת, שאהב את ההליכה על הסף. שנזקק לתחושת הגבול הקרוב וחש שם הכי חי. תמיד תזזיתי, חסר שקט, תמיד בתנועה. רץ, מתקדם. מדבר בנייד. מתקשה לשבת בפגישה בלי תכלס. סבלני לגמרי רק לבנות שלו אותן אהב יותר מכל.

הגיפ חיכה ברחוב. קרב לקיצו היום השלם האחרון בחייו. אצל אסתר הרגיש בן בית גם אם חשש מתגובת הבית. היא היתה קרובה אליו כתמיד. היה בסלון הבית סמול טוק וגם דיבור על המשפט. חכם ריכך הכל. אמר שלא מתקדם מספיק בתיק. היו קינוחים טובים ונוף הים מן המרפסת. בעדינות לא אמר מילה על העונש הצפוי, "כי אסתר רגשנית מאד, נוטה בקלות לבכי על בניה." לך תדבר על דו- ספרתי בבית אמא. 12 שנים, 15 שנים, כפי שרוצה הפרקליטות, נשמע בלתי נסבל לאסי שגם בחוץ מצפה לו סכנה. גם הוא על כוונת של מישהו. באחת ההקלטות הוא מדבר על הוצאה של 180 אלף שח בחודש על 14 מאבטחים במשפחה.

"אסי בחור נדיב. בישן בדרכו, צנוע. יש בו…." הדוברת מחפשת מילה מתאימה: "נתינה." היא פרקליטה שמיטיבה להכיר את אבוטבול. אחרים מדברים עליו בפחד. למה שמכונה משפחות הפשע, אם זו הגדרה נכונה או כוזבת, יש אפקט מרתיע. מאים. משבש מחשבה. זו פעם ראשונה בחיי ככותב שנגעתי ככה בפחד. יותר מכל כתבה במחנה בשכם. פחד מתוך הבית.

קרוב ל11 בלילה בערך נפרדו יורם והמלווה שלו מאסתר, ירדו לג'יפ שחיכה בשדרות ניצה. האם השתנה בו משהו מאז נטשוהו? האם כבר קלע מישהו שעקב אחריהם את המטען אל תוך הכסא? לך תדע. זה מבצע מסובך, אומרים לי שני בעלי מקצוע. חיסול נוסח מוסד. צוות של חמישה. צריך מעקב ממושך של כמה אנשים ללמוד אורחות חיים של עו"ד שאין לו סדר יום קבוע. אחר כך מקצוען שיגיע לאוטו עם מטען מוכן, יבצע פריצה נקיה בלי עקבות. יטמין כמו שצריך בתוך המושב, לא מתחת לרכב, עם השהיה או חיבור לנייד. אחר כך להפעיל בזמן, תוך כדי תצפית, בלי לפגוע באחרים ולהעלם לגמרי בידיעה שכל הימ"ר על הזנב שלך.

  • ומטען חצי קילו זה מספיק? אני שואל.

"אח שלי," צוחק הבלש הכבד, "בחצי קילו אני מרים לך טנק קטן."

 מנתניה נסעו מהר הביתה. יורם אהב לנהוג מהר והג'יפ היה מלא כתמיד ניירות, פסולת חיים, קלסרים. לא נקי. לא טיפח אותו, לא היה חולה רכבים, אלא ג'וגר, רץ הרבה כדי לשמור כושר ולהאבק בכאבי ראש, שחין, ספורטאי. חובב שעונים, לא מכוניות. מהדרך טילפן לאהובתו מ. ושאל על תוצאות משחק כדורגל שהתנהל אותו ערב. אצל אסתר לא פתח טלויזיה. אחרי 20 דקות היו בתל אביב.

הוא הוריד את ג. ליד ביתה והמשיך לדירה שלו ושל מ. ללילה האחרון בחייו. למחרת בבוקר יקום יורם חכם בדירתם בכוכב הצפון, ירד ויניע את הגיפ, יחצה פקק בדרך למשרד,  ידבר בנייד הרכב עם בת משפחה. יקבע פרטי יום הולדתה למחרת היום, פגישה שלא תתרחש עוד לעולם, יגיע למגדל טויוטה שעל שפת נתיבי אילון, יכנס לחנית המנויים עם כרטיס מיוחד, יחנה בשורת מכוניות המשרד, יעלה למשרדו ושם ישהה כל היום, עסוק מאד, מנהל המון שיחות טלפון, יוצא רגלית לאכול צהריים סמוך למשרד ושב לחדרו. ויצא משם ברכבו, רק לפנות ערב, מגיח ממנהרת החניון התת קרקעי אל האור האחרון של היום הדועך ברכבו הממולכד, מטען פועם במושבו. נע אל הכביש הרחב, בדרכו לשפת הים, לריצה מטהרת ראש. שם, כמעט למרגלות משרדו, כשמישהו שצופה בו, ישדר אות. ירצח יורם חכם. ייקרע. מול קהל עוברים ושבים המומים. מישהו יקבל את ההודעה על ביצוע המשימה.

 אהבה מאוחרת.

 "בגיל 50 התאהבתי פעם ראשונה," אמר חכם לעורך דין שעבד איתו בענין אחד. הם נסעו יחד בראשית הקיץ הזה לירושלים. לעליון. חכם, אהובתו מ. והעורך דין ב. וחכם דיבר רוב הדרך. "לולא פגשתי את מ. הייתי מת בלי לדעת מה זה אהבה," אמר כדרך שאומרים מבלי לחשוב כמה קרוב הכל. בלי לזכור אהבות קודמות. הם דיברו בדרך לדיון סביב עתירה לאי פרסום שמות ופרטים בסיפור "האוליגרך", כך קרא חכם לבעלה שאינו אוליגרך. הסיפור רבץ עליו. העיק מאד. הוא הגיש תלונה על סוג של הטרדה, כי ידע שבלשים הולכים אחריהם. הבעל שכר את שוגון לבצע מעקבים. פעם ראשונה ישבו לו על הזנב וחכם חש אולי שחצה קו. נסחף בידי רגש ובלי שליטה. האוליגרך היה השם הראשון שצץ בהקשר הרצח. מתאים למי שקרא יותר מדי בלשים. אבל הוא בחר להאבק בחכם משפטית.

דובר גם על נדל"ן בקפריסין התורכית לשם נסעו חכם ומ. לרכוש נכסים עבור בעלה ורשמו אותם על שמה. האם משם באה המכה? האם הסתבכו שם? דיברתי עם ישראלים שמתעסקים שם. האם משם יכול לצמוח מטען? אחד מהם עורך דין של הימין הקיצוני, האחר איש מוסד בכיר לשעבר. שניהם רוכשים נכסים. זה נדלן מניב ומבטיח באזור עני יחסית שמתפתח במהירות. המוסדניק אמר לי שענין הנדל"ן בק. התורכית בעיתי מאד. ק. היונית רואה בכך עיסקות מקרקעין לא חוקיות כי מדובר גם באדמות פליטים יווניים שברחו. יש משפחות מקומיות חזקות ומאימות "ויש גם בוחשים ישראלים מהסוג שלא היית רוצה לפגוש, אבל קשה להאמין שיצא משם מטען."

בדרך לירושלים לא דיברו חכם ומ. על העיסקות. הוא דיבר על הילדות שלו. קצת אחרי יום הולדת 53 שלו, זמן חשבון נפש. הוא היה דרוך. דבר מה הטריד אותו. "יש לי הרגשה," אומר לי העו"ד שנסע איתם, "שמשהו מן העבר הרחוק הרג אותו. לקוח שאכל אותה אצלו פעם מזמן במאסר גדול וחיכה שנים עד שיצא מהכלא."

חכם דיבר בדרך ואמר שהתעיף מאד מהקלינטים הפלילים. "נעשו קשים ותובעניים וחסרי גבולות. הם רוצים עכשן קונסילייר ולא פרקליט, בופבמן ולא חכם. הם רוצים עורך דין שיהיה זנב שלהם והוא חש שהוא נדחק בידי הקונסולירים." הדור החדש של העברינים הלחיץ אותו. הוא עבר ליותר לתחום האזרחי. זה התאים לגיל, לירידת האדרנלין, להפחתת הורמון התוקפנות- תחרות שלו, לראש החדש שלו, לאהבה. הוא דיבר בג'יפ על לקוחות מאימים. אחר כך ספר לעורך דין ב. כי גדל כמו בלי הורים, מ. הקשיבה. היא אשה כבת גילו, בלונדינית מטופחת שלא הסתפקה להיות האשה של בעלה המיליונר. בעצמה התחילה עסקים באוקראינה וגם פה. "חכם אהב אותה. ראית את זה שהם מחוברים חזק. גם היא סיפור מענין. היא ספרה שהיתה בים על יאכטה וחטפה מכה חזקה מחבל וכמעט נהרגה וזה גרם לה לחשוב מחדש על החיים, לשנות. חכם היה חלק מהשינוי. כך הפרידה מבעלה."

חכם ספר על על מעברה, על עוני ודירה צפופה. ביוגרפיה שחיברה אותו חזק לאנשים כמו מזרחי שגדל בשיך מוניס, להררי, לכל מי שצמח מלמטה וטיפס בכוחות עצמו, בונה מעמד ישראלי חדש ששומר עליו מחולשת בן העולה העני. הוריו שאול וציפורה חכם עלו לארץ בשנת 1950. אבא מעיראק ואמא מאיראן. תחילה גרו באוהל במעברת בית ליד. אחר כך עקרו לאשקלון ואחות אימו טובה זוכרת שגרו בבית ערבי נטוש. הוא נולד שם באפריל 1955. הם עברו לדירה צפופה בשיכון. שבעה ילדים ששלושה מהם כבר נפטרו, הרצל הבכור מסרטן, נוגה מסכרת ועכשו יורם המצליח מכולם ממטען. אבא שלח ידו בכל מה שפרנס. מכולת, מונית, חנות אחרת. מאוהל לבית הרוס ולשיכון טיפסו לאט. אשקלון, בת ים, חולון.

כשהיה יורם ילד בן 11 החליט ללכת לגור אצל דודה טובה בקיבוץ כפר סאלד ובא לשם בעת החמה של לפני ששת הימים וחי עם ילדי הקיבוץ, מתחיל להקים לו ביוגרפיה ישראלית עפ חלומו, רחוק מהבית. ילד חברותי, מעורה, שאפתן בדרכו הרכה. שנתיים היה בן העולים יורם חכם בקיבוץ, ובאחת ההפגזות הסוריות על הקיבוץ הרס פגז את החדר בו גר בעת שהיה במקלט.  ב67, בגיל 12 חגג בר מצווה שם כי כל הכתה חגגה. אחר כך שב הביתה. כבר לבת ים וחולון. אחר כך הצבא. צנחנים, קצונה. משפטים. פלילי מוכר. החלום הישראלי.

"לפני חודשיים ראיתי אותו פעם אחרונה," ספרה לי דודתו טובה שאמצה אותו אז כבן בקיבוץ, "אמרתי לו תזהר נורא. שמור על עצמך."

"למה אמרת לו דבר כזה?"

אני שומע מעבר לקו את בעלה מתערב בשיחה והיא משתתקת.

איך אדע מי אתה?" היא שואלת אותי . "פשוט פחדתי שיקרה לו משהו. ידעתי שיש לו פרשה עם הרוסי. היתה לי הרגשה לא טובה."

"הוא דיבר בדרך על על הצנחנים", אמר לי העורך דין, "כאילו זה הדבר הכי חשוב שקרה לו ואמר: כשבא למשרד שלי עורך דין חדש. אם היה קצין קרבי הוא מתקבל מיד. בן אדם שעשה מסע רגלי מאה ק"מ יהיה תמיד טוב." "אני חושב כי בילדות שלו," אומר לי העורך דין "טמון המפתח לכל. כל הדרך שהובילה למוות. כל החמדנות, התאווה לנצח, לעשות הכי הרבה כסף, להשיג את כל מה שלא היה לו."

כשאני נודד בין המכרים ועורכי הדין לכל אחד מפתח משלו לדלת חדר הרצח. אחד אומר: רצח ישן מן העבר הרחוק. חפש במשפט מלפני עשר שנים. אחר אומר: משהו חם. אחר: הוא עבר גבול וקיבל כעברין. חמד יותר מדי. היו כמה לקוחות מפחידים שנשארו מרירים. כי הבטיח וגבה ולא קיים. לקח לקוחות הכי מפחידים ונתן להם לחיות באשליה ועל זה אתה לא נשאר חי.

שני פליליים ותיקים הזכירו לי את "תקדים דן קואל", כרמז למי היה מניע. קואל היה עו"ד מוכר שנפטר לפני כשנה בסין בזמן משפט גדול ולקוחו הכבד רפי אוחנה השתחרר אחר כך בעליון, "כי כשסדר הדיון משתבש ואין יצוג בתיק פשע חמור, אי אפשר לנהל משפט כזה והעליון כעבור זמן יכול להורות על שחרור. עכשו לך תבדוק מי נהנה ממות חכם. מי אולי ישתחרר."

שתיקת הבית

המשפחה שותקת. עדינה שהיתה לצידו כ30 שנים, אם ילדותיו שנפרדה ממנו לפני 3 שנים בגירושים קשים ומלאי מאבקים שטרם הסתימו רשמית, הם עדיין רשומים כנשואים, ארבע בנותיו. אחיותיו. אחת מבנות המשפחה רק אמרה לי: "ככל שאני לומדת יותר פרטים על מה קרה לו, אני יותר מפחדת. אלו אנשים שפחד אלוהים להתעסק איתם. לפני שנים שאלתי אותו אם לא מפחד והוא אמר לי: לא. יש קודים. ויש קוים אדומים שלא יחצו. ותראה מה קרה לו מאלה שהגן עליהם." המשפחה דיברה קצת והסתגרה, מעכלת את מותו של אב חזק ומגונן, מסור כאריה לבנותיו, שנראה להן תמיד חסין מוות. ראש משפחה שמאז היה עורך דין צעיר, הסתובב תמיד בין רוצחים ומעלימים, גנבים ושודדים ואהב את העבודה, אהב להיות עורך דין פלילי של הכי גדולים. "הוא צמח מלמטה כמונו," כמו שאומר לי לקוחו לשעבר יוסי הררי. חכם הצעיר מימן לימודים כפועל ונהג מונית, ונישא לעדינה בגיל 23.

יחד הלכו כזוג צעיר לבית הספר החקלאי מקוה ישראל, שם גרו והדריכו קבוצות נוער ולמדו. חניך שהוא רופא עכשו, זוכר אותם היטב: עדינה החמה וחכם שהסתובב בכל מקום בפנימיה צמוד לדוברמן מטיל מורא. איש צעיר וסמכותי בבית ספר שסבל אז מבעיות סמים ובלגן. מנסה להשליט סדר, נכנס לחדרים ומפעיל סמכות תקיפה מאד. אחר כך הצטרפו למקימי נילי וגרו מעבר לקו הירוק כדי להגשים את חלום הוילה ובריכה, אבל חיו בקרוון ועזבו לפני שלב הבתים כדי לגור בשפלה ליד העבודה. גרו בחולון ליד הוריו, הקימו משרד, עסקו בפטנטים ועזבו. ילדו ארבע בנות. טיפסו לאט עד לדירה יפה בשיכון ל'.

יוסי הררי זוכר איך ב-86 כשהיה חייל צעיר בחיל תובלה ונאשם בגניבת סוס, פגש פעם ראשונה את העורך דין הצעיר חכם והם התחילו לעבוד יחד, מטפסים למעלה. חכם והתאומים ההרריים מטילי האימה של פרדס כץ רמת עמידר. עכשו כשאנו יושבים בקפה קקאו באזור מלטשות היהלומים של רמת גן, הררי כבר איש עסקים בן 42, נער למראה בטי שרט וגינס ומשקפים ושיער קצוץ, מוקף חברים כולם חובשי כיפות. כולם מנשקים לחייו בבואם לשבת. אחי. אחי. הוא איש מאמין, מצטט מקורות, חייכן במשורה.

התיק הגדול הראשון שלו עם חכם היה אחרי העלמותו של בני מדר שלא נמצא עד היום. "המשטרה יחסה לי את ההעלמותו אחרי שדקר אותי." הוא מחייך. הפכתי ליעד של ימ"ר תל אביב ויחסו לי שורת שודים." הוא אומר כל הזמן "ייחסו", לסמן שהכל לא נדבק. בכל התיקים – חכם, פרקליט בית הררי. אבל לא קונסלייר. חכם ידע לעמוד על דעתו ולא הגיע למצב שתיאר כתב כלכלי אחד אחרי הרצח, לפיו היחסים בין עו"ד פלילי למשפחת פשע דומים ליחסי עו"ד תאגידי לתאגידו: הלקוח חותר למצב שבו העו"ד לא יוכל לסרב לבקשתו גם אם היא בתחום האפור." אבל התחום האפור תמיד ארב.  הוא מקיף כמו ים את המקצוע. שם אתה נופל לפעמים. נחשף.

החוקר הפרטי שהיה חבר של חכם ויוסי מזרחי, ספר לי איך ביקש פעם מחכם בקשה אפורה. רואה חשבון אחד רוקן בית יתומים בבני ברק והחוקר רצה לדעת היכן נכסיו כדי לשים עליהם יד. אבל החשוד ישב במעצר על משהו אחר ולא היתה גישה אליו והחוקר ביקש מחכם שלקוחות שלו, שישבו אותו זמן בכלא, ידובבו קצת את הבחור. אחרי שבוע חכם קרא לו ואמר: יש לי משרדים בשווי מיליון דולר של האיש. כל מה שביקשת. מענין אותך? תן עשרת אלפים דולר ותקבל." הם היו חברים ובית היתומים היה עני כעכבר אך חכם אמר לו: חביבי, תתבגר. אלה החיים." החוקר הלך מחברו החמדן ומאז לא ראה יותר את חכם. זה תחום אפרפר.

"הוא היה בן אדם כמו כולנו," מסכם הררי מעל הקפוצ'ינו הכשר. "פלוסים ומינוסים. הוא ועדינה חיתנו אותי. אני בקשר איתה עד היום. אשה נהדרת. את הארבע בנות שלהם הכרתי מאז נולדו. היו בחתונתי ואני בחתונת בתם."

– האם היה תמע? חמדן של כסף גדול? אולי לכן סרב להחזיר כסף ללקוח שלקח ממנו הון בלי לספק לו תמורה?

הררי לא עונה לזה, רק מחייך את החיוך הקטן שלו, שמאיר לרגע את פניו ונמוג. במקום לדבר. "אף אחד לא מושלם. מן הסתם המינוסים שלו הובילו אותו לסוף שלו. אין לי ספק שאם היה מתנהג נורמטיבית לא היה נהרג. כשאנו כבני אדם חורגים מן הנורמה אנו צריכים להבין שיש תוצאות לא נורמטיביות. אם אתה עורך דין שלי ואתה לוקח את אשתי זו שבירת קוד." "אחי," ניגש אליו איש מזוקן ומחבקו. כל פינת קקאו מלאה באים אליו. מביטים בי מרחוק, בזרות. כבפולש.

– איך הגיע למה שקרה?

אמרו חזל, מצטט לי יוסי הררי, כסף מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים. זה אומר הכל. גם אדם מאוהב פועל עפ הרגש לא השכל הישר. גם זה מעוור. הוא התחיל מלמטה כמוני, עבד בכל לממן לימודים. בזמן האחרון דיבר איתי בעיקר על עסקים. נדל"ן. היו לו שאיפות גדולות מאד." בקקאו נפגשו פעם אחרונה כמה ימים לפני הרצח. "היחסים הטובים שלנו התקררו."  אדם שמכיר את שניהם אמר לי כי הררי היה מלא על חכם.

– והגיפ איפה עמד?

פה, בחוץ, בלי מאבטח. זוכר הררי.

סיפור מסובך מילכוד כזה?

הררי רק מחייך. הוא כבר במקום אחר. אלו לא הימים הבוערים של פרדס כץ כשאחיינו הצעיר נהרג והרב חדיף נהרג וכל חודש התרומם מישהו באויר או נעלם לבלי שוב. "תרשום שאני מזמן לא עבריין. שאני איש עסקים. דיברנו בקקאו רק על עסקים. לי יש נדל"ן בארץ ובחו"ל וגם חכם היה בנדל"ן. לא נזקקתי לו יותר כעורך דין. והוא רץ קדימה.

– מה הסיכוי שיפצחו את הרצח שלו?

אחוז אחד מול 99 אחוז." אומר הררי. עכשו הוא נראה לי כרואה חשבון צעיר, מחושב מאד. "וגם האחוז הבודד הזה, זה רק אם יבוא הרוצח בעצמו ויגיד: אני רצחתי וזה וזה שלח אותי, כדי להיות עד מדינה. אבל רוצח לא יכול להיות עד מדינה, אז זה סוגר גם את האחוז הזה." הוא מחייך כמי שתיאר הרגע טריק גאוני שפותר הכל.

ניגריה או נורבגיה.

1820138-54

 

"המחיר האמיתי, היקר ביותר של השחיתות, הוא האנשים שמתים כתוצאה ממנה, בכל יום, ולא משנה מה המעמד שלך. אני חושב שזה גורם לאנשים בסופו של דבר להסתכל סביבם ולבחון את הערכים של החברה שלהם. כשהם שומעים שחסרים 3 מיליארד דולר בתקציב – זה לא מזיז להם אבל כשהם רואים שהרבה אנשים סביבם מתים, זה משפיע". (לוחם בשחיתות ואיש המחאה הניגרי סוג'י אפמפה.)

 

מאז ילדותי פה אני זוכר את הפנטזיה הישראלית, אותו חלום שלפתע פתאם יימצא המון נפט וכולנו נחיה בשפע. חשנו כי האזור כולו נח על מאגר נפט עצום ורק פה, נאדה. נדמה היה כי רק במדבריות הסעודיים, בכל אשר תחפור, יפרוץ הסילון החום ההופך לזהב ורק לא בארץ שופעת חלב ודבש שנחה על השקע הסורי אפריקאי. פה ושם קדחנו ואני זוכר את השמחה הבוצנית השחורה בחרגולי שדה – חלץ, את הדיבור שאולי, אולי. אחר כך, האכזבה, ההבנה כי לא על נפט אנו יושבים וההכרה שאת לחמנו נעשה בזיעת כפינו. וגם נחמת העניים לפיה ארצות שחיות ממשאבי טבע, מתנוונות. אינן מפתחות מוחן כבן עשירים שהכל בא לו בקלות ונשענות על משאב אחד שנובע לבדו.

ואילו פה, בארץ הצחיחה מנפט, עמלנו על הטרשים והפכנו עגבניות ואבטיחים לזהב. תעשית טפטפות, נשק קטלני והי- טק, ובלי עזרת הנפט, נוצר שיגשוג. מעשה ידינו. ספרו לנו כנחמה על "קללת המשאבים": בארצות שבהן מתגלים מרבצי זהב ופחם, אורניום וקולומביט, כמו סעודיה, קונגו או ניגריה, פועל העושר לרעת בעליו החוקיים, בני הארץ. מתרכז בידי מעט מקומיים וכמה תאגידים זרים, יוצר אוליגרכיה הרסנית של נפט, הון ושלטון הולך ונשחת. ראה רוסיה הפוטינית, סעודיה המלכותית וניגריה השסועה. בכל מקום שמחזיק שלטון קנוי בידיו את אוצר המשאבים, מבריח רווחיו לחול  וכל שאר העם נרקב. מזל שניצלנו מנפט, כך אמרו.

ובכל זאת המשיכו לחפש אורניום בנגב ופעם אף גרגרי זהב ליד ירוחם, כי לחלום על עושר פתאומי שפותר הכל, שורשים עתיקים בנפש האדם. עמים שלמים הונעו עי בהלת זהב ונפט. ופה היה רק איש אחד, יוסי לנגוצקי, כיום בן 81, גיאולוג מבריק ועיקש ובנו של חלוץ ים המלח, שהמשיך להאמין כי גם תחת האדמה והמים האלה מצוי אוצר. אוצר גז, עצום פי כמה מאוצרות ים המלח והפוספטים שאף הם העשירו משפחה או שתיים והחריבו ים. יוסי לנגוצקי מיפה ותכנן, חקר וחיפש שנים רבות בים העמוק של ישראל ואיתר אוצר עצום. כה עצום שדי בחלוקה והשקעה נכונה שלו לשקם משך השנים את הארץ,  ממערכת הבריאות ועד הפנסיה וחשמל מוזל.

 

נורבגיה

 

לשגשוג לאומי ממשאב יש דוגמא אחת מרהיבה. הפוכה מניגריה, רוסיה וקונגו. דבר מה נפלא שניתן לעשות בעזרת אוצר טבע לאומי. זו מדינה שפעם שאפנו לדמות לה, ארץ סקנדינבית שהיתה דלה ומעוטת אוכלוסין ופרחה אחרי שנתגלו בה מרבצי נפט. היא איתרה באדמתה אוצר וחילקה לכולם. היא אוגרת רזרבות לזמן רע ובונה בעזרת המשאב קרנות לעתיד כל אזרחיה. נורבגיה היא מדינה שכל חמשת מיליון תושביה חיים ברווחה, אין בה "שקופים" והסחת דעת ואין בה קומץ עשירי עולם לצד אוספי מתכות ובקבוקים ופחיות אביונים וגם לא פנסיונרים  שעומדים ימים בשמש קופחת בכניסה לחניית בליינים. כי יש מספיק לכולם.

כך קימות אופצית לאגוס הניגרית של הפשע ואופצית אוסלו של השפע. זמן מה חשבנו כי כי אנו דומים יותר לנורבגיה מאשר לניגריה או רוסיה הנרקבת, והנה אנו צועדים כצאן (לא בהמות) לעבר עתיד ניגרי תחת שלטון הרועה ביבי. ואפשר להבין את כל המתרחש מול עינינו כנע על ציר הון- גז – שלטון- הסחה. ואני מאמין כי הבחירות האחרונות נסובו בעצם על האוצר. אולי גם אלו שלפניהן. רק ההון מניע ונע מפה לשם, מעשיר ומרושש בכוח החלטות השלטון. כל השאר מתגלגל מאליו מטה מטה בימי ביבי: הסכסוך ופתרונו ננטשו. יש מלחמה קטנה כל שנתיים. הרוגים ודרום משותק. הביזה נמשכת. הפנסיה מתרחקת, הדואר קורס, התחבורה הציבורית ברמת אפריקאית. התרבות מורעבת, המשטרה מושחתת ואלימה מאי פעם, בתי המשפט מדרדרים ועימם גני הילדים, בתי החולים. רק ההון תופח ופורח.

לפני כארבע שנים ארע דבר שהיה בו סיכוי גדול לשינוי. פרצה מחאה כמו בחלקי עולם אחרים שהתמרדו נגד חלוקת ההון המטורפת. מחאת השדירה חשפה באחת את אותו מנגנון חשאי של קשרי הון – שלטון והבהירה למה רבים מן הישראלים מתרוששים בעת שחלק קטן מתעשר מאד.  לראשונה הציצו הישראלים במתרחש מתחת לפני הקרקע ובשקרים המוסכמים ונזכרו כי יתכן שטהרן ודעאש, גרבוז ורגב, הם רק הסחות דעת לעת שוד.

לזמן מה יצרו המחאה וגילוייה בהלה בקרב הבוזזים. ממש בהלה. וכאשר התעשתו, הפעילו הליך מוכר ואלים של "הפרד ומשול" או "הסת ובזוז". אז התחזקה מאד הסחת הדעת בענין איראן ודומותיה והחל מוקרנות סדרות הסתה בהן נשלפו השד העדתי ושדים אחרים מן הבוידם כדי לפלג מחאה עממית שבה לקחו פעם ראשונה חלק מזרחיים ואשכנזים, ערבים ודרוזים, חרדים וחילונים ואף ימניים. כי ברית הנבזזים החדשה  של 2011 היתה אימת ההון- שלטון שפעל מיד לנפצה. כתוצר לוואי מכל זה גם צמחה פוליטיקאית אחת צווחנית מן המנין למימדיה המופרכים, זו מירי רגב משליכת רימוני העשן וההסחה של השלטון: תראו קוטלר, תראו אשכנזי, תראו ערבי. והגז נשאב.

המלחמה שכמעט הוכרעה, היא על אוצר המוערך לאורך שנות שאיבתו בכאלף מיליארד שקל. לעומתו כל שוד וביזה בעבר הם כייסות למתחילים. זו הכרעה בין נורבגיה לניגריה והכף השלטונית לוחצת חזק לכיוון ניגריה. מה מחכה לנו? כניסת תשובה, מימון ואנשיהם לרשימת מאה עשירי עולם, שליטת ההון בכל חלקי הפוליטיקה ושלטון החוק כפי שטרם ראינו והמשך השימוש המטורף גם במה שיגיע לנו מן הגז, עי מערכת הבטחון הבולעת כל. ולנו, בעליו החוקיים של אוצר הטבע? חדשות רעות. מחירי החשמל יעלו כי החברה משלמת עבור הגז (שלנו) עד פי עשר מעלותו לשואבים. ילדינו ישרתו כמלחים סדירים חינם על סיפון ספינות האבטחה של האסדות ואנו נמשיך לשקוע בניגריה ים תיכונית של מחסור, שנאת שבטים וקרב על השאריות.

 

נ.ב. כל סטנדאפיסט יודע מה שרגב טרם למדה: יותר מדי מקצר את הקדנציה שלך.

בשבחי החרם

"האויב היה בלתי נראה, או, ליתר דיוק, נמצא בתוכם. הוא השחית אותם, הטיל בהם מק, עשה בהם שמות. הם היו פתאים מאמינים, יצורים קטנים וציתנים, בבואות נאמנות של עולם ששם אותם ללעג". "הדברים" ז'ורז' פרק.

בדיוק היום לפני ארבעים ושמונה שנים, ב13 ליוני 67 עם שוך הקרבות, כתב חבר הכנסת משה סנה מאמר בעיתון המפלגה הקומוניסטית הישראלית החדשה שלו ובו ציין כי מיד אחרי "הנצחון המזהיר של צבא הגנה לישראל… החל הויכוח הפנימי בציבוריות הישראלית על המטרה". "מערכת 67 היא המשך מלחמת העצמאות של 1948". כתב, "ומול טענת ה"כולה שלי" של הערבים אנו הצד הצודק גם עתה, אבל", אמר ובכך התנתק מהזרם המרכזי שכבר החל משתכר מן הנצחון הצבאי, "צריך להיות ברור לנו, לעם ישראל פנימה, ולעמים סביבנו ולעולם, כי צמאי שלום אנו ולא תאבי כיבושים". איש חד עין ולשון היה סנה, קומוניסט עם רקע צבאי מובהק שחתר לקחת חלק בניהול הארץ, והתנתק מרק"ח ומבריה"מ.

"חלילה לנו להופיע במערכה המדינית כמנצחים מתנשאים הבאים להכתיב את תנאי השלום. כל ניסיון להכתיב שלום רק יחריף את האיבה", הזהיר והציע "לפנות מיד ישירות לעם הפלשתינאי שרובו המכריע נמצא בשטחים הכבושים ולהגיד לו: לשלום אנו באים אליכם ולא להשתלטות ולדיכוי. הגיע שעתכם להגשים את זכותכם להגדרה עצמית". סנה המשיך ב"הצעה לברית כלכלית וברית הגנתית וקשרי שיתוף וידידות הדוקים" והזהיר מפני דעות שהחלו צצות מיד בעיתון "הארץ" בזכות שלטון דיין, סיפוח חלקי וגם החזרת חלק מהשטח למלך חוסיין.

בעת ההיא ישב הנער ראג'א שחאדה בבית משפחתו ברמאללה, ואביו עורך הדין פואד שחאדה מכתיב לו את תכניתו להקמת שלטון פלשתינאי עצמאי כבן ברית לצד ישראל. זו תכנית שימסור לידי שני הקצינים קמחי ובבלי שימסרוה ללוי אשכול. ראש הממשלה המוחלש ע"י מינוי דיין לשר הבטחון, אכן תהה מה נעשה עם כל הנצחון הזה. ליבו האקטיביסט מתון- מעשי ניבא רע, אך את תכנית שחאדה דחה מפחד "אבו ג'ילדה" הוא יריבו משה דיין. גם כשבאו אליו כמה צעירים לדבר נגד הריסת כפר ערבי, אישר אשכול בקשתם אך, זוכר פרופ מנחם ברינקר גם עתה, ראש הממשלה פרש ידיו לצדדים, התמתח והראה להם בכורסתו, כמה מרווח פתאם. ישראל מן הים עד הירדן. חששות אשכול, הצעת סנה, אזהרת הנביא ישעיהו ליבוביץ מפני הכיבוש המשחית, שקעו עם הצעת שחאדה שישחט כעבור שנים בפתח ביתו בידי סכינאי שלא ילכד.

הנצחון נפל ברשתם של תאבי הכיבושים, קנאי דת וחובבי קברים והיה לפרי מר ומורעל.

אחרי 48 שנים, בימי ממשלת ביבי 4 הפנטית, המשטר הישראלי אכן הולך ודומה מאד לממשל צבאי בשטחים. החל משרי החינוך והתרבות, בנט ורגב ומלחמתם בשחקן נורמן עיסא הטוב, בתיאטרון ביקורתי, דרך השתקה וצנזורה, "ג'יב אל הוויה!" בכנסת, ביזה בלי מפריע, הפרדת מעמדות ושוד אוצרות טבע. נדמה כאילו גם ראש הממשלה נתניהו חותר למעמדו של מושל צבאי בשכם ב67. מפקד צבאי כל יכול שמגובה בכל צו מגביל בו יחפוץ. 48 שנים חלחל הכיבוש המשחית, חצה את הקו הירוק כביוב תעשיתי, והרעיל את מי התהום של הארץ כולה מהים לירדן.

טעינו.

טעינו לפני 48 שנים. עכשו כולם לא מאושרים: הימין ומתנחליו הגשימו שליש תאוותם והם מפוזרים על פני הגדה כפולש בלי נחת שילדיו נפוצים לכל עבר, מתפרעים בתג מחיר או חיים בלי בטחון. השמאל חוזה בהתגשמות תחזיותיו השחורות לגבי הכיבוש ונדחק לקרן זוית בישראל פשיסטית למחצה ואילו הפלשתינאים: אלו חיים בין אוטונומיה נפלשת לקיום נטול הגנה ונגזל קרקעית. רע לכולם. הלוואי והחלטנו ביוני 67: תכנית סנה- שחאדה של מדינה לצד מדינה או אף סיפוח ששת אלפי הקמ"ר הרבועים של הגדה והכלת כמיליון תושביה או אף פחות כתוספת לכשנים וחצי מיליון ישראלים, תוך מתן זכויות אזרח מלאות בהדרגה.

לו פעלנו כך אז, היינו או מדינה דו לאומית משגשגת מחוברת לעולם עם דו קיום סביר וכמה מפלגות ערביות עם כחמישים מנדטים וחלק משמעותי בשלטון, או בסצנריו רע: מדינת אפרטהיד בת 48, על סף שינוי גדול, כמו דרא"פ עם מנדלה ודה קלרק מקומיים. חוסר ההחלטה גרר,  את הרע מכל העולמות: סכסוך ממאיר שחלחל לשני השבטים והשחית אותם ולצידו חרם בינ"ל אפקטיבי כשוט: שנו דרככם הרעה או תחנקו.   כך או כך, שזורים עי המתנחלים בתוך הפלשתינאים נשארת גם בישראל 2015 רק אופציית הדו לאומית, בהסכם או בכפיה. רעיון השתי מדינות נרצח סופית עי הימין.

כימו- חרם

לכן החרם בעיני הוא כימותרפיה כואבת אבל הכרחית. לכן בי. די. אס. טוב לישראל. הוא סוחט כוחות, יש לו תופעות לוואי קשות, אבל טרם נמצאה דרך טובה יותר להצלת גוף שתוקף את עצמו ואת סביבתו. אין עדיין פריצת הדרך רפואית של טיפול ביולוגי שמאפשר לגוף להגן על עצמו באמצעות מנגנוני החיסון שלו. משך 48 שנים סיכלנו בהצלחה כל ניסיון של מתווך בינ"ל, שר חוץ אמריקאי או ראש ממשלה ארופאי או מזכ"ל אום, להציל את הארץ הזאת מסרטן של שליטה בעם זר וביזת העם היושב פה. שני האסונות הכרוכים זה בזה כקללת כל כיבוש.

לכן יש ברכה בהקמת ממשלת הימין הקיצוני הצרה הזאת שמציגה ללא כחל ושרק את הכיבוש והאלימות ומולה החרם הכלכלי כהצבת גבולות לעם בלי גבולות. זמן רב פעלה ישראל כמתבגר- פרא בלי הורים סמכותיים ובלי גדרות ועשתה באחרים וגם בעצמה כעולה על רוחה. צודק אותו דוח סודי של האוצר (האמת נדחפת בישראל תמיד לתיק סודי) על נזקי החרם. הדוח מצטט מחקרים אקדמיים שמוכיחים שלתדמית מדינה יש השפעה מובהקת על הכלכלה שלה. הבי. די. אס. מחזק תדמית ישראלית שלילית של מדינה בעלת קונפליקט מתמשך, הפוגעת בזכויות אדם, בדומה לזו של דרום אפריקה בשנות האפרטהייד. הדימוי הזה שמשקף את המציאות נאמנה יותר מכל הסברה, מכרסם ביסודות השגשוג שקיים תמיד רק בארצות דמוקרטיות באמת. לכן רק חרם שיטיל אימה על ממשלה קשת עורף יביא להתפכחות ויציל אותנו מעצמנו.

נ.ב. אף מילה על חזן.

משה דיין. נולד לפני 100 שנים. חי עד היום.

"אמרתי לגנרל ג'ונסון למיג'ור ג'נרל נורטון שאני מתפעל מכוח האש שלהם, מכוח ההרג, אבל פחות מהטקטיקה "חפש והרוג" שלהם…. הם רוצים דבר והיפוכו: ללכוד את הויאטקונג ולא להסתכן יותר מדי… הרצון לחסוך באבידות הופך את המתקפה להגנה. ג'ונסון הודה: אין לנו מספיק מודיעין. אנו פועלים בברוטליות כמכבש. מפציצים את כל השטח… בלילה התרחצתי כראוי ועשיתי כביסה חלקית".

( משה דיין עם הכוחות האמריקאים בויאטנאם. כתב וגנרל בדימוס. אוגוסט 1966 )

 

unnamed

משה דיין צץ על קיר חדר בסדרה אמריקאית.

 

לפני 49 שנים, בקיץ 66, נחת משה דיין בשדה התעופה של סייגון. גבר בן 51, שתום עין וקצר רוח מחמת כאבי ראש תמידיים ויסורי ארובת העין תחת הרטיה השחורה. זו היתה טיסה ארוכה והוא נחת בחמש וחצי שעון סיגון אחרי שורת פגישות עם ראשי ממשל, גנרלים וכל מי שהיה קשור למלחמה שיחסי הציבור שלה בעת ההיא היו בשפל מדמם. דיין היה תאב אקשן אחרי השיעמום במשרד החקלאות אצל אשכול וההתפטרות משם, שנה טרם יהפוך לגיבור לאומי כמצביא מלחמת הבזק של 67.  והנה הגיע כצופה למלחמתם של בני הברית החדשים של ארצו. יעילות האמריקאים ועוצמת האש שלהם הדהימו אותו.

הוא הגיע מ"ארץ קטנה באפריקה המשתחררת. קנאים מאוד. הרבה פולקלור", כפי שתיאר ניסים אלוני את ישראל 66. אבל דיין והרטיה שלו כבר חרגו אז מגבולות הארץ הנידחת והיו מוכרים בעולם. דיין היה הסלבריטי הראשון של הארץ בעת שהענין הזה של מפורסמים// מרתקים/ מוכרים- לכל, היה נדיר פה כמו דולרים. מין שילוב אסיאתי של גנרל פטון, מרלון ברנדו ומרלין מונרו וכל זה בזמן האפור של ממשלת אשכול. בעת ששנים וחצי מיליון ניצולים וילדיהם הצברים החלו להתרגל לחיים בלי האב המיסד בן גוריון. דיין ביקש להיות עם הכוחות הלוחמים במלחמה שכל העולם צפה בה.

הוא לקח על עצמו שליחות עיתונאית פה והגיע כאורח כבוד אמריקאי. הוא פגש רמטכ"ל, שרים, גנרלים וחיילים. חצה ביצות, טס מעל הגונגל של הויאטקונג במסוק נטול דלתות. צולם מכבס בנהר המקונג. איש מבוגר במדי צבא עם פנקס כתב בקרב חילי מארינס צעירים. הוא טס ואכל, דיבר ורשם מחדלים וטעויות, התפעלות מעוצמתה הבלתי מנוצחת של אמריקה והתרשמות מדלותם ועוז רוחם של חילי ויאטקונג שנפלו בשבי מארחיו. הוא כתב יומן על מלחמה של חזק מול חלש, עם עני ועקש מול מעצמה וגם הזכיר אפשרות של כיבוש ממושך ותחזוקתו הקשה. כעבור שנה יוכתר בעזרת לחץ הציבור לשר הביטחון ויזכה בנתח הגדול של תהילת מלחמת הבזק 67 שהכינו אחראיים ממנו: אשכול, רבין ואנשיו. "דיין לא היה מעולם איש הפרטים הקטנים", אמר לי פרופסור מוטי גולני מטובי החוקרים של ישראל המודרנית, "אלא תמיד מצביא עם מבט על של התכניות הגדולות, האיש שמפיח רוח קרב בלוחמים ומשתוקק לשטחי מחיה נרחבים".

 

נטול פחד

 

אני זוכר עצמי כילד תל אביבי בשנות השישים, עובר ליד מלון ירדן סמוך לביתו של ב.ג. אבי האומה ורואה למטה מהמדרכה, במסעדת המלון את משה דיין האגדי, רמטכל מלחמת קדש, עם הרטיה. כל פעם שאני צולל אל העבר ונתקל בדיין נדמה לי שאני פוגש דמות ספרותית, כמעט תנכית ועדיין מאד בשר ודם. מורכבת ושונה מנוף המפאיניקים של הקמת המדינה. מודרנית,  מקדימת זמנה בפראות, בתקשורתיות שלה ובהרפתקאותיה.

"הוא היה בן כפר מתוחכם", אומר לי גולני, "חקלאי עם עולם הערכים של אימו המלומדת. בו בזמן מצביא ובוהמיין, חייל ואיש ספר וארכיאולג לא חוקי". גולני מתאר איש נטול פחד שהכיל את כל הטוב והרע שיתקימו בארץ סביבו, אבל בדרך דרמטית ורומנטית. תמיד היה אותו בן הדור הצעיר שעוד רגע יקום ויטול את כס השלטון מדור הזקנים ותמיד נרתע ברגע האחרון מכובד האחריות. הוא היה מי שירקיע לשחקי התהילה ב 56 ובמיוחד ב67 ויוטל ממנה לתהום החרפה ב73. מתרומם קצת למלחמה על השלום בימי בגין ונעלם.  אל מנופץ.

"כשנפצע ואבד עינו ב41 בקרב", אומר לי גולני כשאנו יושבים בבית הפלמח, "בני דורו כיגאל אלון התקדמו ב"הגנה" ובצבא ודיין זז הצידה לבתי חולים ולמסדרונות הפוליטיקאים ושם למד מדיניות. לא שונא ערבים אלא אוהבם מזוית ראיתו הפטרונית. קרוב אליהם בנערותו הכפרית ונערץ על חלקם כגיבור. ילדים בדואים נקראים על שמו עד היום. הוא היה חקלאי", ע"פ מוטי גולני. "בעל תאוות טריטוריאליות. שרצה הרבה שטח ובגדול ושנים טרם  67 תכנן עם יובל נאמן את תכנית המלחמה שדיברה על "שטחי מחיה". ובו בזמן איש קצר רוח ותמציתי מאד, גם בשל כאבי ראש מתמידים בשל פציעתו בארובת העין. אדם שנטל תרופות לשיכוך כאבים שהשפיעו על מצבו הנפשי ודחפו לתמציתיות, קיצור ומיקוד, ושנאה לישיבות ארוכות ולעסקי מפלגה".

גולני מאמין כי דיין הקדים את זמנו גם בפראותו ובחוסר האחריות שלו. "הוא ראה את החוק כהמלצה, שנא שקרנים גם כמו אריק שרון האמיץ. ובעצמו היה לוחם נטול תאוות רצח ועם זאת  איש המתקפה ולא המגננה שאמר פעם כי "לפני שיש 50 אחוז נפגעים, אין מה לדבר על נסיגה". הוא לא חרד מנפגעים וגם על עצמו לא חס. איש שטח בודד מעצם טבעו, זאב שחפש נחמה בחיק נשים שתמיד נמשכו אליו. בניגוד לתדמיתו היה פיזית גבר נמוך קומה ודי חביתי.

"והאירוניה ההיסטורית היא", אומר לי גולני, "שדיין שהחל כשונא משה שרת הפשרן ובולם פעולות התגמול, ואף הדיח אותו כדי לקדם את יזמת מלחמת 56, דיין שהיה מתומכי האחיזה בכל השטחים, סופו שגמר כמשה שרת2, כאיש קמפ דיוויד שתמך בכל כוחו בפשרה וניסה לקדמה טרם מותו".

 

מלכת האמבטיה

 

 

אני זוכר איך באפריל 1970, בשיא מלחמת ההתשה שהקיזה דם חילים כהמשכו המסויט של נצחון 67, מצאתי עצמי יושב, שמיניסט לקראת גיוס, סמוך למשה דיין. זה היה באולם "אוהל שם" בסטירה "מלכת האמבטיה" החתרנית והנבואית של חנוך לוין הצעיר. ישבתי עם חברתי השמאלנית כמוני חנה דיאמנט והנה שר הבטחון עם שומר ראש אחד שורה מאחורינו. ב19 ההצגות שעלו עד שהורד הכל בלחץ ההמון, נזרקו פצצות סרחון על הבמה, נתקבלו הודעות על  פצצה באולם. צפיתי עם חברתי, עם דיין, שומרו והקהל, בבן דמותו על הבמה כאשר שחקנית שגילמה את גולדה אחזה באשכיו כמסרסת.

"אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית", אמרה מכלת האמבטיה, גולדה/תיקי דיין לקהל: "רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת". אחריה פתח על הבמה השחקן שגילם את שר הבטחון דיין בשיר: "עוד מעט יהיה לכם רע מאוד,/ומלה שלי זו מלה,/ואם אני אומר שיהיה רע מאוד,/אז תהיו בטוחים/שיהיה רע מאוד,/ואולי אף גרוע מרע." כעבור כשלוש וחצי שנים התגשמה נבואת לוין ורבים  מכל מי שהכרתי מבני דורי נהרג במלחמת 73.  "לא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים…" אמר דיין לעיתונאים אחרי ההצגה והמשיך לטעון כי "עדיפה שארם א שיח בלי שלום על שלום בלי…"

 

על שם ברסקי

 

ההסטוריון מורלה בראון שהכיר היטב את משה דיין כשלישו משך שנה וחצי וגם אחר כך, פירסם לאחרונה את ספרו הביוגרפי על חיי דיין. בר- און, היסטוריון כבן 90, גבה קומה וחד מחשבה, כתב ספר מרתק, תמציתי כדיין עצמו. הוא פותח בלידת דיין ב20 למאי 1915 והדרך שבה נקרא משה על שם חבר דגניה משה ברסקי שיצא על פירדה להזעיק רופא לשמואל דיין ונהרג בידי שודדים ערבים. דיין נולד אל תוך סכסוך הקרקעות הלאומי שמתקים עד היום והיה לחברם וליריבם של הערבים. נמשך לצבעוניות, אוהד לזכויות שלהם בארץ, וגם נלחם בהם. כל הסתירות האלה.

אביו שמואל היה עובד אדמה חרוץ ושומר ולימים גם עסקן לאומי ואימו דבורה, אשה יפה ושברירית, שעזבה את גדות הדנייפר ובאה לפלשתינה אבל סרבה להתנתק מן התרבות שנותרה בגבה  וחשה פה זרה לפעמים. בר און מתאר אדם ששאף לשמור על חירותו בכל מחיר, להביע תמיד את דעתו בלי להסתיר ולהשאר זאב בודד". פופולרי תמיד בציבור, אך לא תמיד בעמדת כוח.  דיין יכול היה לומר: "לא מיהרתי להחליט מפני שלא יכולתי להחליט", כך בכנות גדולה. גם אורי אבנרי אמר לי שהתנגד תמיד לדרך דיין אבל  אהב את פשטות דיבורו הישיר.

כאשר ביקרו את נסיעתו לויאטנאם כתב דיין: "כמו שמומחה מחלות צמחים נוסע לראות מחלות צמחים כדי ללמדו לטפל בהן, כך אני נוסע ללמדו את המלחמה הזאת כי המומחיות שלי היא בטחון". פעם כשהחליט להצטרף כשר בטחון למארב צנחנים בחורף 67 רשם אחר כך איך חש מאושר כמו 40 שנים אחורה, חוזר אל הלילה שהכיר בנעוריו: "ריחות בשמיו ורחשיו, והשמים הקרובים. הלילה עודו שופע עוז ונוסך עלי שכרון".

בר און נודד בספר עם חיי דיין מנהלל דרך העולם והמלחמות. אבדן העין השמאלית והפגיעה בגולגולת כולה, ביוני 1941, בלבנון במלחמת העולם השניה, ימי שממון, יחסיו עם משפחתו, בגידותיו ברות, ריחוקו הרב מבניו, אסי ואודי, וקרבתו הגדולה לבתו יעל. פראות חייו, החיפוש אחרי אקשן, שליטה ואהבה שהותירו תילי חורבות. אהובת נעוריו ואשתו ואם ילדיו רות דיין לבית שוורץ, כתבה: "כל יום היה צורה של מיתה, שבעתיים בלילות. חשתי כאילו אני נענשת על אהבתי".

בתו יעל, חברה, מעריצה וצופה כתבה: "הקהל בלע את הרכילו בשקיקה. והיא הוסיפה לדימוי הצבעוני של אבי כגיבור עממי.  גברים קנאו, נשים הסתקרנו  ומעריצים סלחו ומצאו הצדקות". הצלם שלמה ערד זוכר איך אחרי שצילם בסתר את דיין ואהובתו רחל, עקבו אחריו אנשי שב"כ. כשנתפס דיין נוהג ב180 קמש אמר לשוטרים שכשתום עין הוא ראה רק 90 קמ"ש. הם צחקו והניחו לו. אחרי פרישת ב.ג. כמשצא עצמו שר בממשלת אשכול, התפטר אחרי זמן מה ואמר לאשכול: "אני לא שר כלבבך ואתה לא ראש ממשלה כלבבי".

שנים אחרי אחרי 73 ונפילתו עם הקונספציה, הצטרף דיין לימים ליורשי מפאי, לליכוד ולבגין, והיה חלק ממהלך השלום ומרעיון האוטונומיה, מאמין בדו קיום בלי הסכם רשמי ובחופש לפלשתינאים בלי טריטוריה. הוא הלך על השלום אבל מבלי יכולת לוותר על שטחי הגדה. אחרי רצח סאדאת, מתאר בר און את הופעתו האחרונה של דיין בטלויזיה ואת שקיעתו. מקורבו גד יעקבי הלך לבקרו בביתו בצהלה ומצא איש זקן וחולה מגשש דרכו בבית חשוך. דיין איבד את מאור עינו. "אני עיוור", אמר ליעקובי "ויודע כי סבלי לא ימשך זמן רב". באותה שנה, ב15 לאוקטובר 1981 מת מהתקף לב. בן  66  ורצוץ כישיש. הוא נקבר בנהלל ליד בני משפחתו ולבקשתו בלי הספדים.

לפני כמה שנים, בחנות חיילי בדיל לאספנים בספרד נתקל פרופסור מוטי גולני בשתי דמויות קטנות זו לצד זו: גנרילסימו פרנקו, הדיקטטור לשעבר של ספרד ומשה דיין עם רטיה. "את שניהם אני מוכר הכי טוב עד היום", אמר לו הספרדי על פרנקו ועל הישראלי שנולד במאי 1915 לפני מאה שנים בכפר ישראלי קטן אך ששמו הגיע כה רחוק. כך נשאר דיין ככל מיתוס: מנותק מהקשרו המקורי, סמל למקום שכבר לא קיים כפי שהיה, ועם זאת אדם שטביעת ידו נמצאית, למי שמתבונן היטב, בכל רגע פה: בסכסוך, בפילוג ובשלל הסתירות הפנימיות של הארץ המיוחדת הזאת שהיה בין מקימיה ומגיניה.

 

 

 

 

המולטימיליונר, הניצול וכבשת הרש. תל אביב 2015

NEWS1NEW-233837306499482

"… וְלָרָשׁ אֵין כֹּל, כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה, וַיְחַיֶּהָ, וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו, מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה, וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב, וַתְּהִי לוֹ כְּבַתוַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר. וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשֹוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ, וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָשׁ, וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו (שמ"ב י"ב 4-1)

 

 

בתום מלחמת העולם השניה, בקיץ 1945, יצאו מהגיהנום הנאצי שני צעירים יהודים שלא הכירו זה את זה. הבחור עמנואל הרמן והנער יוסלה בוכמן עברו על בשרם את אימי מחנות המוות והתאוו להתחיל חיים. בוכמן שיצא ממחנה העקורים הגרמני החל להקים בעקשנות שורדים עסק שצמח לאמפריה פרנקפורטית שראשיתה שעשועים והמשכה נדל"ן. הוא תרם למולדת הציונית וזכה בנשיאויות כבוד וחברות עם פרנסי תל אביב. ואילו עמנואל הרמן נתקע ברומניה ורק ב1964 נחלץ ונתבע להחליט: אמריקה, גרמניה עם פיצוים או ישראל? הוא רצה אמריקה, אבל בנו הציוני אריה רקע ברגליו ואמר: "רק תל אביב".

כל ההתחלה המקבילה הזאת של השניים באה להקדים את המתרחש כעת מקץ שבעים שנים בתל אביב. זה סיפור מוסר על עני, עשיר, עיריה חמדנית וכבשת רש. באביב 2015 בוכמן הוא מולטי מיליונר גרמני נערץ שבשבילו כולם פה כמעט כורעים ברך. חולדאי נסע לפגשו  בפרנקפורט וזה עתה מכר בוכמן בכ- 200 מיליון ש"ח את נכסי "שער הים" שלו שבליבם מתחם הדולפינריום השערוריתי. ואילו הנער הציוני שהתעקש לבוא לפה, אריה, בנו של עמנואל ז"ל, הוא נכה ישראלי אביון, נרדף ע"י העיריה שידה האחת פזרנית לחזקים והאחרת נוטלת מחלשים את כבשת הרש: דירונת מגורים בני- ברקית שבה מתגוררים אריה הרמן ורעיתו מרתה בתנאים קשים.

"אני בוכה שכפיתי על הורי לבוא לפה. שנים שאנו עוברים פה מסכת רדיפות עי מחלקת הגביה ואין מנוחה לנפש", אמר לי הרמן. כבר שבועות שאני מתעסק בסיפור הזה וליבי נשבר מול היקף העוול.

 

תלאות וסבל

 

סיפור תלאותיו של הנכה דור שני- שואה אריה הרמן הוא רק אחד מרבים בכרך שהפך לתאגיד נדל"ן. רבים כתבו לי ובהם גם האזרחית הנאבקת כרמלה כהן שלומי שתארה איך חמותה בת התשעים נרדפת כבר שנים, עי אותה מחלקת גביה של המנהל גל פרויקט ולצידו כונס נכסי העניים עו"ד אבי נימצוביץ, על חוב ארנונה של בעלה המת שתפח מכלום למיליון ש"ח. "הרמנו ידיים". אמרה לי כרמלה, "צריך המון כסף שאין לנו מול מנגנון החושך. העו"ד אמר לנו שהם נבלים ברשות החוק. בגלל הבאזז שיצרתי בפייסבוק החזירה העיריה לחמותי כסף רב שלקחו מחשבונה, אבל הבית יפול לידיהם אחרי שתלך לעולמה".

אשוב להרמנים. סמוך לזמן שבו רכש בוכמן הפרנקפורטי את הדולפינריום הנטוש בחמישה מיליון דולר, הזניחו והפכו לנכס נדל"ן אדיר, שכרו ההרמנים מרפסת סגורה של 20 מ"ר בדיזנגוף 151 לצרכי חנות בגדי יד שניה שהם קראו לה בשם האירוני "סקנד צ'אנס". "זירו צ'אנס" היה מתאים יותר. הם משלמים שם עד היום כאלפיים ש"ח שכ"ד ומרתה יושבת לצד אריה הטוב כהמלצת המטפלים, כדי לא להשתגע בבית. פגועת נפש שואה עם 75 אחוזי נכות. לאריה מאה אחוז. יש ימים של 100 ש"ח פדיון ופחות תמורת הבגדים. היו חודשים שהיה להם כסף לשכ"ד ולארנונה של 600 לחודש, ורבים שלא. על כל צ'ק ארנונה בלי כיסוי נפתח עי משרד נמצוביץ תיק נפרד שתפח ל17,500 כיום.

בנם המסור מקדיש זמנו להצלת הוריו מן העיריה ולהטלת סדר בכאוס הכספי. אף שהוכרו לפני כשבע שנים כנכים פטורי ארנונה, תפח חובם בכל הריביות והקנסות פי כמה לכ-350 אלף ועל דירתם העלובה הוטל עיקול. מעוצם הלחץ, שלחה מרתה יד בנפשה וניצלה. הבן הציע 93 אלף ש"ח מכיסו לסגור הכל, אבל משרד נימצוביץ מתעקש על הדירה. הגיעו הדברים עד הצורך ב"פירוק שיתוף" בדירה בין בעל לאשתו כי החוב על שם מרתה. מול הזוג הופעלה עי עירית תל אביב גם חברת החקירות מזור.

"אנו עוברים פה שואה שניה", אומר לי בפשטות אריה.

באשר לטיקון הנדל"ן יוסלה בוכמן. ב־2003 נחתמה בינו לבין עיריית תל אביב עסקת חילופי שטחים, "תמורת הדולפינריום ההרוס יקבל 12 דונם שהם כמתנה של כ- 200 מיליון ש"ח אחרי כל המיסים. באותה מידה יכולה היתה העיריה", אומרת חברת המועצה המסורה שלי דביר, "לתת לו שטח חליפי בעיר בערך הדולפינריום, או לבצע שינוי יעוד לטיילת ולהפקיע את החורבה". לא להעניק שטח עירוני שערכו פי 8.

השנה, כ25 שנים אחרי שבוכמן רכש את גרוטאת הדולפינריום והזניחה כדי סכנת נפשות, (הייתי שם. הכל תהומות ובורות ואשפה) הוא מכר אותה כפי שהיא לצד כמה נכסים כאמור ב200 מיליון ש"ח.

ובאשר לצמד, מנהל הגביה גל פרויקט ולכונס הפרטי עו"ד נימצוביץ, ע"פ החוק, אמורות חברות הגביה לפעול תחת אחריות רשויות מקומיות. בפועל הן פועלות ללא כל הסדרה חוקית ומכיוון שרווחיהן הם אחוזים מסך הגבייה, יש להן אינטרס מובהק להגדיל את היקף הגבייה. עדר שלם של כבשות הרש הוא כנראה עסק לא רע.

"יודגש כי עיריית תל אביב יפו פועלת לגביית חובות בהתאם להוראות הדין", מסר לי דובר העיריה והדגיש: "וברגישות, תוך התחשבות בנסיבותיו של כל מקרה. בעניינה של מרתה הרמן, כ 18 שנה אין היא משלמת ארנונה ומים עבור החנות והיקף חובה לעירייה ולתאגיד מי אביבים מסתכם ב 327,000 ₪. נציגי העירייה קיימו מספר ישיבות  עם גברת הרמן ובאי כוחה… לא ניתן להעתר לבקשתם למחיקת החוב". רק אחרי פניתי כעיתונאי, "הוחלט להקפיא את הליכי מימוש הנכס, אך לא למחוק את החוב, ולהודיע למשפחה כי לאחר הגיעם של שני בני הזוג לגיל 120, ימכר הנכס שבבעלותם לכיסוי החוב". כך היו ההרמנים לדיירים על תנאי ברכושם היחיד עלי אדמות. הגג מרחף מעליהם כגיליוטינה.

 

נ.ב. ולגבי 12 הדונם הכי יקרים על חוף תל אביב שהוצעו לבוכמן וממשיכיו כמתנה וכתמורה תמוהה לדולפינריום ההרוס. הם צריכים לשמש להקמת בית ספר לתושבי כרם התימנים. לא מגדלי סוויטות ענק לטייקונים נופשים, אלא מוסדות ציבור על קרקע עירונית במסגרת החזרת העיר הבזוזה לתושביה- בעליה.

 

 

 

למה התקשורת צדקה ועל מה נלחמה.

 

"- נאמר שאתה שוכב על הצד, המון זמן, עוד מעט נובמבר ואתה על אותו הצד, הלחי כבר כואבת לך, גם האוזן כואבת, הצואר מעוקם, הצלעות נמחצות וכל הגוף שלך צועק די.

  • אסתובב לצד השני.
  • נאמר שאין לך צד שני".

אפשרויות. מתוך "לשכוח ראשונה" של טל ניצן הנפלאה.

 

תמו חגיגות הניצחון, מפוקפקות למראה כמו הנצחון עצמו. נשיקות אחרונות הורעפו על לחיי השרה היוצאת. בוסי התרבות סיימו להרטיב את ידי הקומיסרית לעניני התעמלות ותרבות.  נשיקות, צחוקים והתרפסות. כמה מעליב לקבל תקציב תרבות ממי שממונה על תרבות מבלי לרצות בה. היוצאת לימור ליבנת תפציע בקרוב ב"יד ושם" או במפעל פייס. התרבות הממלכתית מלאה אתרי פרישה לאומיים. הענין הוא שהתרבות הישראלית עצמה, זו החייה, ששמה יצא בעולם, רחוקה מאד מכל אלו. אין לה אולמות ציבוריים וועדי עובדים, והיא נוצרת בחדרים שכורים, בתי קפה, חדרי עריכה מסריחים, סדנאות צילום וריקוד נידחות. מה לליבנת וליוצרי קולנוע נהדרים כמו נעם קפלן או נדב לפיד? האם בכלל שמעה עליהם? האם היא מכירה ציירים שחיים באזורי תעשיה  ואף שם נרדפים עי פקחי חולדאי?

ככה זה כששלטון מתגאה בהישגיה של תרבות שהוא רודף ומנסה לרמוס, מתפאר בקולנוע דוקומנטרי בועט שחי למרות העדר תקציבי תרבות ראויים ותחת מצור ומצוד מטעם עירית "בועת תלאביב". חבר, אמן בעל שם שיזם פסטיבל נהדר בתחומו,  נדחק מתל אביב ונזקק בשעתו לתקציב לפסטיבל. הוא הגיע ללשכת השרה הממונה ותיאר לי חויה משפילה ופוצעת לב. ל. ליבנת התנתה את התקציב בנאום שלה בחנוכת האירוע שאין לה בו יד או צל הבנה היא הבטיחה חצי מיליון, נאמה והעניקה אפס. האיש יצא עם בחילה. אני בטוח שמי שנשק ידה בטקסי הפרידה, קיבל יותר. אך כך גם נראה תוצר התרבות שלו. יתכן שמנשקי ליבנת ידעו כי מחליפיה יהיו מרים ממנה. בסוף  נסתפק בקטעי הומור מבית רוה"מ: האב, האם, הבן ורוח הקודש או בהצגות חטיפה מבוימות רע כמו של אסרף. דברים כאלה.

d791d799d791d799-d795d7a9d7a8d794-d791d799d79cd7931

צל"ש לתקשורת

 

ולגבי התקשורת. אני מדבר כעת על פעולתה בחודשים שקדמו לבליץ 3 השעות של ליל הבחירות עצמו. ובכן התקשורת שאני  נמנה על שורותיה מזה דור, לא רק שאינה צריכה להמשיך ולהתנצל, להיפך, ממרחק הזמן יראה אולי כי זו היתה שעתה הבריאה האחרונה בתפקיד בתה של הדמוקרטיה שנלחמת על חייה. באביב שאחרי הקלפיות אנו כבר חיים בתפאורת קרטון של דמוקרטיה מכורסמת. בזמן שקדם לבחירות 2015, הדמוקרטיה נאבקה על חייה. חיינו.

בכל קרב יש שיקולים זרים. אלו החיים במקום של הון שלטון אחרי יותר מדי שנות ביבי. אבל הדמוקרטיה בפתח 2015 לא סטתה, אלא נלחמה בעיקר על חיינו. בעיני זה קיצו של קרב ממושך שראשיתו ביום שבו נרצח רבין, עת שלושה כדורי אקדח, מלווים בקריאה האניגמטית "סרק סרק", שמו קץ לדמוקרטיה העברית כפי שהכרנו. רבין היה דמוקרט של ממש. היפוכו של היורש ביבי. כאשר ראיינתי לפני כשלוש שנים את אנשי לשכת בגין הראשונה ובהם אז גם יחיאל קדישאי, הם ספרו פה אחד על הדרך שבה העביר רבין הראשון ב1977 את השלטון לידיהם. כמה חרדו אחרי המהפך הדרמטי שבו כשלה מפא"י ונאלצה להעביר את השלטון אחרי כשלושים שנים ליריבה הגדול בגין, ואיך הכל בוצע בהגינות. הוראתו הישירה של רבין ותחת פיקוחו. הגינות היא מילה שאבי לימדני.

היא אבדה בימי ביבי.

יוזכר פה, טרם ישכח הדבר בעזרת מערכת חינוך חדשה, שרבין נרצח בידי איש ימין שלא ראה בעין יפה, הוא ומוריו רבניו, את דרכו הפוליטית של רבין. מאותו לילה, חיתה הדמוקרטיה, ובצדק, בתחושה של סכנה אמיתית לקיומה. חיש מהר זיהתה בנתניהו אויב, לא יריב הגון. היא נאבקה ושמרה עצמה גם מול הפכפכות פרס, הפגיעה בשלטון החוק של אולמרט, מניפולציות ברק וכוחנות שרון, אבל בביבי זיהתה כמעט מן ההתחלה לא אופוזיציה, אלא תוקף חסר כבוד. לכן נאבקה בו הכי מר. לא בשל שנאה או חשבון אישי ולאו דוקא בשל כוח, אלא דוקא בשל חולשותיו, פחדיו ומגרעותיו.

הדמוקרטיה הצעירה הריחה בביבי, ואולי בצמד דאז ביבי- ליברמן, מלכתחילה, תכונות שהיא מכירה בשואפים לרודנות. פוליטיקאים כאלה שמתקשרים עם חלקים מן העם, מעל ראשה של הדמוקרטיה. פועלים תוך עקיפת סמכותה וגוררים בכך את חורבנה. ביבי 2 פעל לשנות את כללי המשחק הדמוקרטי. זה משטר פלורליסטי מורכב ורב שכבות ופשרות שזר לנפשו המבועתת. בדרכו הנפחדת – מסיתה, מופקרת, מתחבר ביבי לבוחרים שחשים כמוהו. מונעי פחד, השפלה ישנה וילדות תחת אב קשה.

הפילוסוף ע. א. סימון כתב הרבה על החיבור שבין מנהיג כריזמטי במובן הלא דמוקרטי, לבין חלקים לא בריאים בנפש העם. התקשורת זהתה את זה ונלחמה בזה. בבחירות  99 המוקדמות, הדמוקרטיה נצחה אותו בגדול. הוא נפל אחרי שלוש שנים והכיר בתבוסתו, כי הדמוקרטיה של פוסט- רצח רבין עדיין היתה חזקה דיה. אך חיש מהר למד המובס את הדרך לעקפה וחזר. מודע מאד לחולשותיה ולסדקיה, פעל היטב לפיצוח מבנה הדמוקרטיה. בכל פעם שחזר לכס, כרסם ממנה עוד פיסה. כך עד מרץ 2015 כשניצח בשעות האחרונות בעזרת הסתה והפחדה וסיוע מטקסס, ולמרות כל הגילוים המצמררים על בזבוז ומשטר ביזנטי שאמורים היו לסלקו לתמיד . לא היה זה נצחון על בוז'י, אלא על הדמוקרטיה, ומכאן על עתיד הארץ כולה.

 

נ.ב. אל תבזבזו אנרגיה ואל תעקבו אחרי כל חלקי הפאזל המתקבץ לכדי הממשלה הבאה. יותר מדי שקרים והסחות דעת. הביטו רק בכחלון. הוא ציפור הקנרית שכורי פחם היו נוטלים איתם כשירדו למעמקי מיכרה חדש וחששו מגז רעיל שימיט עליהם כלייה. מובלת בכלובה, היתה ציפור השיר מגיבה מיד לנוכחות אסון קרב, ומשתתקת. כך משה כחלון הישר. הוא חותר לשינוי, לקיום הבטחותיו לבוחר וחרד מהמשך הקיים. אם יעלה דבר מכל זה בידו, הוא  גם יירש. ביבי אינו רוצה בדבר וחצי דבר מכל אלו. לכן המכרה הפוליטי יוצף גז. לכן, הביטו בכחלון אם שר הוא או שותק. מה שיעלה בגורלו, יקרה לכולנו.

לא בועה. לא קוסם, לא כחלון. ביבי.

 

מספרים על הסולטאן ושר החצר שלו, שטיילו מעדנות בבוסתן, ופתע חש המלך צביטה בישבנו. אייי, צעק לשר, מה אתה חושב שאתה עושה? השר נזדעק: מחל לי אדוני, לתומי חשבתי כי לפניי ישבנה של זוגתך.  על זה אמרו חכמים: ההתנצלות גרועה מן החטא.

(עפ סיפורי ערב.)

1820138-54

 

"שום בועה", אומר לי המומחה האורבני, "תל אביב היא ההיפך מבועה. אולי ספוג. רבגוניות היא ההגדרה של ערים גדולות. פרבר הוא בועה. קיבוץ. התנחלות. מה שמחוץ לתל אביב ושואף לדומות. אבל עיר גדולה בנויה על גיוון וגם חריגים: הומו מדימונה, לסבית מאום אל פחם.  יוצא בשאלה מבני ברק. כל יוצאי הארונות. תל אביב היא האפשרות להיות שונה". שבוע ויותר אחרי הבחירות, יכול גם מובס אלקטורלי סמולני כמוני להסתובב בביטחון בלא- בועה הזאת. זולת נהג משאית שהוריד חלון וקלל אותי ואת אמי ואף הציע הצעה מגונה מהסוג שהצל הפך לעילת תביעה נגד חצרוני – תל אביב רגועה. עדיין. ולא מתנצלת.

הגיעו אלי עשרות הצעות נדיבות לכרטיסי טיסה וואן ווי. אולי אנצל כמה למסעות כתיבה. אחרים פונים ברחוב, אולי צפו באיזה קטעון טלויזיה שחיבר להם את טורי העיתון לפרצוף המתקמט. מבקשים עצה. אחרים מתלחשים איתי כמו בשיבעה על מות תקוות הרגע. ויש פונים אופטימיים: "מעז יצא מתוק. הימין יתרסק בסוף מכוח תנופתו, כמו כל ימין קיצוני". בתל אביב אתה חש בטוח גם כערבי, שמאלני או כל בעל דעה שונה מהשקפת ראש הממשלה ועדת ווזיריו וחנפיו.

כי תל אביב היא לב הישראליות במובנה הרחב מכל ממשלה זמנית. יש בה הכל, אך גם מידה של ריסון. בועה היא עופרה. קהילה הומוגנית, חד השקפתית, מוקפת גדר, מנותקת מסביבתה. סביון ושדרות הן בועה. תל אביב היא המקום שפתוח לכל ילד פריפריה שקץ בעין הבוחנת, בהגבלות ובאיסורים. ילדי התנחלויות נסים אליה מפני סגר, לחץ ודת. כמו בתו של זמביש שברחה וחיה פה הפוך מבית אבא. כמו שליש מילדי המתנחלים שעוזבים שם. ילדים חרדים שקצים בביתר עילית, ילדים מרעננה שקצים בשובע. נערות שדרות ומבועים שחשות מחנק.

זה לא חולדאי אלא דבר מה שנוצר במאה שנים. כרך שסובל מכל פגמי ומחלות הארץ, מחמדנות ועד הזנחה, אך שגם פיתח חיסונים מכוח רבגוניותו. זה מקום שנשאר מחובר לעולם. וכך הוא רוצה להשאר. לא מנותק.

 

לא קוסם

 

לא קוסם, מסית. עבר על סעיפי חוק הבחירות. ג'פרי גולדברג כתב בארה"ב שנתניהו השתמש בבחירות ב"אסטרטגיה הדרומית." טקטיקה של חלק מהרפובליקנים שם, למשוך בוחרים לבנים וגזענים לקלפיות על ידי נפנוף באיום מצד שחורים או היספנים. נתניהו עלה על מוריו. מועמד אמריקאי שהיה מנסה תרגיל שמכריז על 20% מהאוכלוסיה כבלתי לגיטימיים, היה עף כמו טיל החוצה. "המנהל ביום הבחירות תעמולת בחירות, בכתב, בעל פה או בצורה אחרת, במקום קלפי או במרחק של פחות מ – ‎25 מטר ממנו"; קובע החוק פה, צפוי לחצי שנת מאסר. הוא קיבל ארבע שנים בפנים. על כס המבצע.

לפני שבוע כתבתי על זרמי מעמקים. אותה מהות סטיכית, פוסט טראומטית שנשאה אותנו על גבה אל נצחון ביבי. אבל היו גם זרמי לא    מעמקים שפעלו היטב. שטפון מיילי הפחדה ומיסרוני הסתה, מיליון כאלה שנשלחו לניידים שהם תודעתו של הישראלי. פועלים כמערכת אזעקה של פיקוד העורף. הם שקרו והסיתו: "אחוזי הצבעה גבוהים פי שלושה במגזר הערבי" או בלשונו של ראש הממשלה עצמו בהופעת פיסבוק 3שעות טרם סגירת קלפיות: "הערבים נעים בהמוניהם לקלפי", כמעט כתיאור פלישת  החמאס דרך המנהרות.

את הבחירות הכריעו שקר, הפחדה והסתה. שום קסם. הכריעו אולי גם "גורמים בחו"ל" כמו חוזה עם חברות אמריקאיות שזה מקצוען. ופה התחברו לחרדה ישראלית מתודלקת. המגזין "ניו יורק" ואחרים ציטטו מקורות בטקסס לפיהם נתניהו חייב חלק מהצלחתו לחברה בעיר אוסטין ששמה "האריס- אנטראקטיב" שקידמה היטב את טד קרוז ב2012 ומומחית בקידום מועמדים בדרכים לא שגרתיות ברשת על בסיס נתוני בוחרים. סגן הנשיא שלהם, מיכאל דאנקן בן ה28 התגאה השבוע בהצלחה החוץ אמריקאית הראשונה שלהם: הלקוח נתניהו ואף תאר את הדרכים השונות שבהן הציפו את הרשתות במסרים והגיעו למאות אלפי מצביעים בזמן שבו אסורה תעמולת בחירות.

זה כמו לרמות בשריקת הסיום, כשאי אפשר כבר לתקן.הכי יעיל.

בכנס שהיה השבוע באילת, עמדו מרצים ובהם שופטים בעליון כמו השופטת חיות שמועמדת לרשת את נאור, חסרי אונים מול פרצות החוק שיוצרת הרשת. אלו הפרצות שבהן נעשה ניצול סוחף גם ב-17 לחודש. מול השטפון המרעיל עמד השופט הערבי ג'ובראן, שנגד קהילתו הסית נתניהו, חסר אונים. יתכן כי זהו נצחון פוליטי ויתכן כי זה נצחון פירוס. נתניהו היה כאדם שמסיק את תנור ביתו ברהיטיו ובקירותיו ורצפתו כדי להנצל בכל מחיר.

 

 

לא כחלון.

 

כאדם שמשפחתו נטועה בישראל כבר 82 שנים, אני חייב לאתר שביב תקווה גם בבחירות שהוכרעו כך. לכן הבשורה שכחלון הוא השר הראשון שמונה לתפקיד משמחת וגם מדאיגה ומסקרנת. טמון בה סיכוי שישב בתפקיד איש ישר ומחויב למחאה החברתית, ומצד שני, נזרע בה גם זרע הפורענות של ממשלת ביבי 4 נקרא לו: "מילכוד כחלון". ביבי צריך את הצלחתו (של כחלון) אבל גם את אובדנו. בהיות כחלון, בסופו של דבר, היורש בליכוד, צפויה למנהיג "כולנו" קנאת בית נתניהו המפורסמת. ביבי צריך את הצלחת כחלון הכלכלי כדי להשיב טובה תחת טובה לבוחריו העניים, אבל חייב גם לבלעו חי. זה חזק ממנו. כחלון הוא הדמות שבנבואת המכשפות במחזה שיקספירי, מיועד לרשת את זה שקודם לו הומלך על ידן. לכן הוא צפוי להיות נרדף עד נקטל בידי המלך והמלכה המפחדים מכל יורש. יהיה מרתק.

 

נ.ב. אתנחתא קומית: חבורת ערביי החצר שהשיג איוב קרא בהתראה קצרה, מתרפסת בפני שרה המצטערת. כסאות פלסטיק ושתיה קלה. זה היה כמו לחזור במכונת הזמן לממשל הצבאי כשנכבדים מהמשולש הובאו לחצר המושל לשמוע אזהרות עטופות ממתקים. כך לכאורה סגר ביבי את הפינה של ההסתה בערב יום הבחירות שהניעה רבים להצבעת חירום, ויצר חיבור בין שנות החמישים של המאה שעברה לטכנולוגית רשת טקססית של האלף השלישי. אמרתם קוסם? יש לזה שמות אחרים.