נורית גרץ. כנפיים במקום גב. הספר על רחל ואהבתה.

"בטולוז קר, מעונן ומר על הנשמה. איני מוצא לי מקום. מצד

אחד כאב האובדן ומאידך רגש מר של החמצה — לא אמרתי לך משהו

חשוב מאוד". מיכאל כותב מכתב לרחל.

הורד

נורית גרץ נעה ונדה בין שני בתים, בין הדירה במוצא, ליד אחותה ומה שהיה בית הוריה, והדירה התל אביבית בה חיתה שנים כה רבות לצד עמוס קינן. כשהכירו, אי אז בעבר הרחוק, היתה בת 22 והוא בן 35. לימים כשקנו את הגג הזה ליד דיזנגוף, עמוס הקים גינת תבלינים ועצים ארץ ישראלית. עתה,  כשאני בא לדבר עם נורית,  גן התבלינים כמש, נשארו גרניום ועצים חזקים כמו זית נמוך קומה ועץ לימון שעמד שנים נטול פרי ורק אחרי מות עמוס ב2009 החל להעניק לימונים נפלאים. זו רוב תנועתה: בין מוצא ההררית לסמטת בר כוכבא עם השלט של העיריה בכניסה: עמוס קינן 1927-2009.

כאשר רצתה גרץ לצרכי התחקיר של "ים ביני לבינך" לראות את העיר טולוז בה מתגלגל סיפור האהבה והמכתבים בין סטודנט הנדסת החשמל מיכאל ברנשטיין והמשוררת רחל בלובשטיין, חרשה את הסימטאות והרחובות, הנהר והגבעות של העיר עד ש"אני מכירה עכשו אותה כמו את כף ידי". וכל זאת מבלי לזוז מחדריה. רק בעזרת גוגל אדמה ומפות ישנות וסרטוני יו טיוב. אין היא יכולה לטוס או לנהוג כי גבה הפסיק לשתף פעולה. "אני במאבק עם הגב שלי. אנחנו בשני כיוונים הפוכים. הוא החליט שהוא כבר עשה כל מה שהוא יכול והגיע הזמן להתפטר ואני במאבק שהוא ימשיך להיות אתי, כי בלעדיו אני לא יכולה להסתדר".

אז איך ישבת חודשים כדי לכתוב את הספר?

אני נאבקת למצוא את הרגעים שהגב לא נגדי. אין עכשו יסורים, אני פשוט צריכה לאתר את השעות הטובות שבהן אני יכולה לכתוב. במידה מסוימת אני לומדת מגיבורת הספר שלי, רחל. כי מה שקרה לה, זה שבכל רגע היתה בה אמונה שיהיה טוב. ככל שמצב השחפת שלה מדרדר, היא מתכננת תכניות, היא תיסע לכפר גלעדי, היא תיסע לחברים שלה בכנרת, היא תאכל דבש שדבורה דיין שלחה לה והיא תבריא. באחד המכתבים היא אומרת: "אם יש יום שיש בו שעה אחת טובה, אז די לי בזה". רחל עבורי היא גם ספר לימוד איך לנהוג בכאב ומחלה".

גרץ היא אשה דקה מאד, יפה וזקופה. מדויקת בדיבור ובכתיבה. חותרת למטרה. אני אוהב לשוחח איתה. יש בה רהיטות צלולה שמשיבה רוח מחיית נפש בזמן הלוהט הבוער הזה, המלא עשן, יריות, צרחות ושקרים. עכשו היא מפרסמת את "ים ביני לבינך" על המשוררת החולה והאיש שאהב אותה רוב הזמן ממרחקים. רומן משחזר תקופה שבנוי בין היתר על 29 מכתבים שכתב מיכאל ברנשטיין אחרי היכרותו עם רחל באותו פנסיון בו גרו במקרה זה לצד זו בעיר הצרפתית טולוז שטרם המלחמה הראשונה.

מכתביה אליו אבדו עימו.

– למה רחל עכשו? משוררת מאותו עולם בן מאה שנים שעל שפת כנרת של תנועת העבודה שנראה כהולך ומודחק ומושכח?

כי היא מדברת עלי. כי יש בה דברים שאני מכירה היטב. כי גדלתי עליה ובגיל 8 קיבלתי ספר שירים ראשון שלה. לפני כשבע שנים, כשסיימתי את הספר על עמוס (כשנה טרם מות בעלה עמוס קינן), התחלתי לחפש חומרים ומצאתי ספר של בנימין חכלילי "לך ועליך" ובו המכתבים של מיכאל מתורגמים מרוסית לעברית ואמרתי לעצמי: אקח את מיכאל בתור מבט מרחוק על רחל. כי פה היא כל כך נעטפה משך השנים מיתוסים עד שאבדה. הפכה למין פאם פטאל של העליה השניה. המשוררת השחפנית. שיר כמו לא שרתי לך ארצי ולא פארתי שמך, הפך להימנון תנועת העבודה. לא בגבורות, בנטיעת עץ, וכיוב".

"חפרתי בטיוטות והגעתי למקור השיר. היא חולה שם וחשה אבודה. כשכתבה: לא קידשתי קרב, לא בניתי עיר, כתבה שיר על חוסר אונים אישי ועל העלמות, שהפך בחברה שקידשה את העבודה להמנון אידיאולוגי. תפסתי מרחק ממנה כדי לראותה דרך עיני האיש שאהב אותה ונשאבתי לאט אל חייו של מיכאל, אדם אחד ממאות מיליונים שחי בעת ההיא של החלומות הגדולים של האנושות, של האוטופיות וגם של האכזריות והדם שנשפך לצורך המימוש. התאהבתי בו ונשאבתי פנימה".

"כדי לגבור על העייפות אני נמלט אל העולם הקלאסי, יצירת רוח מכוסה באבק דורות… עולם שחלף,  המולה ורעש שנסתיימו אי אז וחלפו… זהו המקלט האחרון שלי". מיכאל במכתב לרחל.

209

מיכאל של גרץ הוא דמות בדיונית שבנויה על פיגום של חיים של דמות אמיתית. היו לה תחקירניות ברוסיה. היו מכתביו. פה ושם נמצאו עקבות של חיי מיכאל. היא קראה ספרי הנדסת חשמל שחיבר. גילתה שהיה נשוי. בלי ילדים. אבל מיטב השיר כזבו. "לאט לאט למדתי להכיר אותו וגם לאהוב אותו ויצא ספר שבעצם עוסק במיכאל, לא פחות מרחל, אולי יותר. ממש התאהבתי בו במהלך הספר. מה שאתה שואל אותי זה בעצם מה שאני כל הזמן שואלת את עצמי: למה האיש הזה לא קם ועושה דברים? רציתי לכתוב בהתחלה מן דמות של סולזניצ'ין שנאבק. אלה הגיבורים שאנחנו אוהבים, שקם, נאבק במשטר וגם משלם על זה, אבל אז באו העובדות וטפחו על פני והתברר שהוא לא הגיבור הזה של סולזניצ'ין ובהתחלה מאוד התאכזבתי, כי אם הוא לא זה ולא זה ואי אפשר לבנות, אז אם הוא לא היה לוחם, אז בשביל מה בעצם לכתוב עליו? הוא לא הספר שאני רוצה לכתוב, אבל המציאות והעובדות עשו לי טובה גדולה לדעתי, כי עברתי מהדמות של הלוחם לאדם שהיו מיליונים כמוהו. הרי לא כולם יצאו, כמו נניח איוואן דניסוביץ' והשאלה היא מה היא המלחמה השקטה הזאת, של מאבק בלי בריקדות, אלא סוג המאבק שהוא עבר אותו, כי למשל המאבק שלו, היה שם סוג של מאבק – בהתחלה אמרתי, לפי המכתבים שלו, לפי סיפורים שלו ושירים הוא היה איש מאמין למרות שהיו לו ספקות, הוא היה צריך להלחם. ברגע הראשון אמרתי אם הוא לא נלחם, הוא לא חי את החיים האמתיים שלו, אז אני, הספר לפחות יתן לו אותם, אחר כך אמרתי מה בדיוק אני אתן לו, ואני צריכה לתת לו לפי האופי שלו, לפי המציאות, ואז הסתבר שהוא לא יעלה על בריקדות וברגע מסוים הוא חייב לגלות שאם אי אפשר להפוך את העולם ולשנות אותו, הוא לפחות ימצא משהו אחר, למשל לעזור לאנשים שזקוקים לעזרה.

  • כשקראתי את כתב היד שלך חשבתי עליך ועל החיבור בינך לבין אותן דמויות שבויות בחלום, בכאב פיזי, במגבלות, במרחק ובאובדן.

אל תתלה הכל בגב שלי ואל תהפוך אותי לנכת גב. זהו ספר על געגועים. שלי לרחל. שלה לעולם ושל מיכאל אליה. שלושתנו מתגעגעים. זה המשותף. שלושתנו פועלים מתוך הגעגועים". ובכל זאת, על אף ההפרדה שהיא עושה בין חייה וקשייה לחיי הגיבורה הרחוקה שלה, רחל שהורחקה מדגניה כי כבר לא יכלה לעבוד וחששו גם מהדבקות הילדים, מספרת לי גרץ איך אחרי "שבע שנים שהייתי בתוך הסיפור הזה, כשגמרתי לכתוב הלכתי לעשות MRI עבור מצב הגב. בתוצאות של הבדיקה כתוב היה: "נוזל פלאורלי בריאות".

"כשהבאתי לרופא שלי את התוצאה הוא אמר מיד: "אני רוצה שתעשי צילום עוד היום". ד"ר פסברג, הרופא הטוב שלי, בדרך כלל לא היסטרי, אבל פתאם לחץ. אמרתי: "בסדר. אני אקבע תור" והוא אמר: "לא, צלצלי מיד אלי".  כשהגיעו תוצאות הצילום והקראתי לו הוא שאל: "היית באירופה? היית בקרבת אנשים עם שחפת"? אמרתי: "לא. אבל כבר שבע שנים אני בקרבה הדוקה עם רחל שהיתה חולה בשחפת."  "אני לא מכיר דרך כזאת של הידבקות". אמר ד"ר פסברג". היא מחיכת.

"אמרתי לעצמי: מקסימום אסע להרפא בהר הקסמים". נדמה לי כי מצאה את הדרך הסטואית שלה לחיות עם הכאב. "אני מתחברת בעיקר לתקופה של המחלה כשרחל לא יכולה לחיות את הדברים ולומדת לראות אותם מחדש דרך המרחק ברגע שכבר אי אפשר לחיות אותם. זאת אומרת התמצית של השירים שלה זה לא החיים, אלא החיים שאינם. היא כותבת באיזה שיר: "רק אשר אבד לי / קנייני לעד". ההנחה היא שאם הדברים לא מתקיימים במציאות – הם מתקיימים בכתיבה. אם הם לא יכולים להתקיים כמשהו שהיה, היא מקיימת אותם כמשהו שלא היה והגעגועים האלה הם שמדברים אלי והם שמדברים אלינו עד היום, בזכותם היא עדיין חיה ביננו".

– ומי הרחל שהכרת דרך עיניו של מיכאל והעיסוק שלך בה משך שבע השנים?

רחל שעשויה משתי דמויות. רחל הבריאה ורחל החולה. רחל הראשונה היא צעירה בריאה ורבת קסם שחייתה את האתוס של החברים החלוצים שלה. היא חיתה עם החברים בפלשתינה. אהבה את כולם. זו היתה תקופה שבה אתה לא אוהב אדם אחד אלא את כל החברה, את כל המעשה, היא גם נעה כמו הגברים בתקופה – ממקום למקום. רחובות, גליל, טולוז. רוסיה. העולם היה גדול ופתוח והיא מאמינה בהגשמה. בדור ההוא שמעורר בי געגועים רבים, לא היה פער בין חלום להגשמה. חלום זה דבר שמגשימים וגעגועים זה דבר שמגשימים. כל החיים היו הגשמה כמעט נסית-מופלאה של הגעגועים. ועוד דבר שקוסם בה: שהיא לא היתה אידיאולוגית. האידיאולוגיה אצלה בתוך המעשים, עוברת דרך העיניים, החושים. כך כשהיא מתארת איך יורדים לכנרת ושותים מים מהאגם או יום עבודה עם אלפי בצלצלים. זו דמות אחת. אחר כך רחל השניה. חולת השחפת שתמות ממחלתה. היא מאבדת את האפשרות לעבוד ובתקופה ההיא החיים היו העבודה. הם יצרו דרך האדמה. ואז היא חולה וכותבת.

"אינני מכיר משהו שישווה לזה במאה השנים האחרונות. כל מושגינו השגורים נהרסים עד היסוד…..תמונת היקום הופכת הרמונית. נמחקים הגבולות, הסתירות והניגודים הנצחיים והכול מתנקז לעיקרון אחיד. זה כובש את הלב, זו שירת המחשבה".

מיכאל מהנדס החשמל הנלהב מכל המהפכות של העת ההיא כותב לרחל.

– הקדשת את הספר לעמוס. "לזכרו". יצא לי לראותו פה כשהוצאת את הספר עליו, כשהיה כבר מנותק, דימנטי. מהו זכרו כיום?

אחרי מותו עמוס נהיה טוטלי. הוא תמיד איתי. כשעליתי לקברו עם רונה ושלומציון, אמרתי לבנות: לחינם אנו באות לפה. הוא כל הזמן בבית.

– גם עמוס החולה שראיתי? והעמוס האחר, זה שהיה לא אחת שיכור וקשה מאד?

כל העמוסים. המוות יוצר תמונה שלמה. עמוס הצעיר שהכרתי, עמוס שחייתי איתו, עמוס האב של שתי הבנות שלנו, עמוס החולם. מיכאל, גיבור הספר שלי לצד רחל, דומה בעצם לעמוס. וגם לאבא שלי. לכן זה ספר גם על שניהם. אבי ועמוס הכירו כל אחד בדרכו בשברו של החלום בו גדלו. עמוס בחלום דור תש"ח והעצמאות הישראלית שלו ואבי בקיבוץ שהקים. מיכאל שיצרתי בדמותם אולי, מכיר כבר בראשית הדברים, באסון, בדם ובשבר שטמונים בחלום הגדול על סוציאליזם או קומוניזם או ציונות. הוא נרתע מהחלומות ומסתפק בעזרה לזולת כמין דרך אישית שלו. שלושתם אנשים שגילו שאין טעם לחלום. מיואשים מראש. אנשים שהחליטו להשאיר את החלום נקי וטהור. מחוץ להגשמה.

– אולי אני מתעקש, אבל אצלי הגב השבור מתחבר לאותו צד אפל של החיים עם עמוס. כאילו נשאת את האיש המיואש הפרוע הקשה הזה על גבך שנים רבות מדי עד שנשבר?

ממש לא. חיינו יחד עד הרגע האחרון ואין לך מושג איזה קשר עמוק היה ביננו, עם כל זה שאמרת. הסתדרנו בחיים האלה. היו חיים נהדרים גם בימים ששתה. ומצאנו מתכון לחיים טובים לכולנו: חיים בשני עולמות. בשתי קומות נפרדות. הוא גר למעלה איפה שאנו כעת ואני למטה. לפעמים בשתי ארצות.

– כמיכאל ורחל עם המרחק שבין טולוז לרוסיה?

המרחק הוא דבר נהדר. מיכאל גילה ברגע מסוים שרחל כבר מאד חולה. הוא חולם ומתאר לעצמו שהוא מגיע לפלשתינה ונכנס לחדר בו  היא שוכבת בבוגרשוב 5 ליד הים בתל אביב ועומד מן הצד ורוצה לעזור לה. אבל אינו מגיע. הוא נעלם ולא הגיע לפה מעולם. והוא ידע כי גם לו בא, לא היה יכול להושיע או לחיות איתה. גם לגבי המהפכה הוא גילה שהדרך שלו לעשות דבר מה הוא לעזור לנפש אחת לידו. מה שחשוב לי מאוד בדמות שלו, זה לתאר אדם שלא פועל. שחי מתוך בחירה והחלטה בחלומות. והיא מתאימה לו, ההתכתבות הזו, כי הוא יכול להמציא למען רחל את החיים אבל גם לביים אותם וגם לתת לה תפקיד ראשי בהצגה הזאת. הוא במאי, הוא חי כיוצר, אם היא יוצרת את החיים, הוא יוצר את החלומות.

– הייתי שואל: מה היה כותב עמוס קינן לו חי ביננו עתה וראה את ישראל 2015 אבל זו כמעט שאלה מיותרת שכן קינן כבר כתב את הכל. קינן זעם וניבא כל חייו נבואות שמתגשמות עתה על שברון החלום הציוני וכתב את הדיסטופיה "הדרך לעין חרוד".

כן. עמוס כדרכו היה משתמש ביאוש להגיב על הקורה. אני מטבעי אופטימית, אבל כעת גם אני איני רואה שום פתרון. לא הייתי רוצה להכנס ולדבר על מצב כשהכל כבר נאמר ולא אחדש כלום.

– אז אשאל אותך כך: את מתארת בספר היפה הזה מסע של פסנתר כנף מפולטבה דרך הים ואחר כך על החולות עד רחובות ואז נגינת שופן. לפני מאה שנים או יותר. האם החלום על שופן בחולות הגיע לסיומו בישראל הנוכחית?

ממש לא. שום פקודת חיסול לא תעקור אותו מפה. אני לא חושבת שהחלום הזה או הפסנתר הזה הולכים ונעקרים. חכה רגע, אני צריכה לנסח. זה שיש היום תרבות אחרת שמלאה בוז לשופן ולצ'כוב זה לא אומר שהניסיון הזה יצליח. התרבות האחרת הזאת לא היא שתנצח. שופן ירד למחתרת וישאר. יש דוגמאות. תראה מה היה ברוסיה הסובייטית. החרימו את כל הספרות. צ'כוב בוודאי לא קראו, דוסטוייבסקי אולי כן. היה שם בוז עצום לאינטלקטואלים: זו היתה האצולה, זו היתה האינטליגנציה. היה בוז לכל דבר אינטלקטואלי, יחד עם ניסיון ללמוד את האידיאולוגיה החדשה בתחומה. ובכל זאת התרבות  ניצחה. היא שגשגה במחתרת, היא פרחה במחתרת ובסופו של דבר שבה וניצחה. כי אין לנו קיום בלי שופן. בלי היופי. בלי האסתטיקה לא נוכל לחיות כאן. היום מתקימת פה מלחמה. מנסים להחליף אליטה באליטה, תרבות בתרבות. בסופו של דבר יהיה מקום לכולם. גם לתרבות המזרחית וגם לתרבות המערבית וחייבים איכשהו להצליח לחיות בדו קיום או בתלת קיום או ברב קיום ואי אפשר לחסל את שופן".

שני הכלבים פולקה ומומוס, נקבה וזכר, מכרכרים לרגלינו. נובחים וממלאים את חדר הגג ברעש עצום. אחר כך נרגעים ורק פולקה ממשיכה לשחק בכדור מצפצף עד שגם הוא נלקח ממנה. נורית יושבת זקופה בכסא מתכת לא נוח. מן הגג בא ריח של גשם ראשון שהשקה אדמת עציצים יבשה. קומה מתחת עורכות שתי הבנות שולחן ומחכות לאמא שתרד לאכול. היא רוצה נכדים. היא רוצה המשך ומחכה. נוכחות האב המת קיימת בבית. קינן אינו איש שנעלם. כאשר באתי לדבר איתה ב2009 לספר עליו הוא בהה בי ואחר אמר משהו על ירושלים. שוב ושוב. כאילו ננעצה ירושלים בזכרונו הגווע.

אין היא חשה בהזדקנות, אומרת נורית. אולי כי עברה גלגול, לא רק מותו של האיש שחי לצדה, היא גם עזבה את עיסוקיה הקודמים כפרופסור לספרות וקולנוע והיא עתה כותבת ומלמדת במכללת ספיר. חיים חדשים שיש בהם התרעננות. גם עם הגב למדה לחיות. בלעדיו. היא אשה בלי גב אבל עם כנפיים. ספר כזה על אהבה שארעה לפני מאה שנים הוא דרך לעוף. להמריא מגינת הלימון והזית, כמו רחל עם "התשמע קולי/ רחוקי שלי" שנשלח למיכאל, האיש שלא שבה לראות, שהאריך שנים רבות אחריה כמו שגילתה נורית בתחקיר שלה. איש אהוב לשעבר שהמשיך לחיות אחרי מות אהובתו, כתב ספרים על הנדסת חשמל ומכתבים ונפטר שבע ימים ברוסיה הקומוניסטית, כחמישים שנים אחרי מות רחל.

מכתב אל מאחז מעלה נקם5

"אם יצאת לנקום תחפור שני קברים, אחד בשביל עצמך".  אני לא רוצה נקמה, רוצה את אחותי בחזרה. ואם זה לא אפשרי אז שלא יקחו לאף אחד אחר את האחות, אף פעם. תודה". (ישי ערמוני. אחיה של נעמה הנקין זל. )

0312ca7227624336e9a55e6e4aba2ff5

אל תושבי מאחז אש קודש, יצהר ואיתמר, מעלה נקם ג', ישיבת עין תחת עין, מורד ההפקעות, קריית הריסת בתים החדשה, ועוד ועוד. מתנחלים  יקרים וממשלתכם.

לא עת דיבורים היא לכם. 20 שנים אחרי מותו הפתאומי מידי שליח ושמיים של מנהיג הסכמי אוסלו הפושעים, בעת שכל החבורה  שהובילה את המהלך שנועד לסלקכם מעל אדמת האבות, כבר טמונה באדמה או סולקה מכל מוקד כוח, מרבין ואורי פונדק ושחק ז"ל, ואורי סביר ופרס והירשפלד שבבית, הגיע הזמן למהלך הגדול המתמהמה. מה לכם הפגנות עסקני מחאה מול בית רוה"מ, הנסתרה בינתכם בשל פטפוטי השמאל או איומי העולם? מה לכם זחילה עשרים שנים אחורה אל כרזות הנאצה, כלום רבין עדיין יושב שם?

הרי בתוך המתחם המבוצר, מעבר למסכי הבד, לגדרות ולזכוכיות, יושב ידיד ורע, שותף מסור לדרך ומאמין גדול. לא יריב ערמומי. אלא מנהיג כדרך מלכי ישראל בעבר. הוא, מלכתו ובניו אחריו. לא עוד אפס דמוקרטי שמתחלף כדרך עמים חלושי דעת, אלא שליט שאף שאינו שומר כשרות, ליבו במקום הנכון ועיניו צופיות קדימה אל הרכבת הקלה והסנהדרין, הקו המהיר לתחנה המרכזית וקימום המקדש על ההר שיטוהר מן השיקוצים.

לכן, לא עת לילל על מדרכות רחוב בלפור כחסרי בית, לא עת לישיבות קבינט ולפיצוץ עוד בית מחבל. לא זמן להקמת עוד מאחז נקם ולעוד ישיבונת תגמול. עת היא לפעולה הגדולה אליה נשאתם עינכם  בכל השנים האפורות. לשם כך הלכתם לצבא השם ואנשיכם כבר ממוקמים בכל עמדה. מהשב"כ ועד המפכ"ל. מהמינהל ועד החטיבות המזוינות. עת פעולה ומיד, טרם ישפך דם נוסף ויד הרוצחים ששוחררו בעיסקאות האפלות תהיה בכם. עת היא לסלק את הצורר הקשיש אבו מאזן, ידיד השב"כ, השותף הבוגדני. להעיפו מעל כסאו הרועד ברמאללה, כס המוחזק רק בכוח סוכנינו, ליד מצבת הרשע אבו עמאר שאף בו התחולל נס קיצור הדרך.

הגיע הזמן לקחת בכוח הזרוע את כל ששלכם הוא. מתל אביב דרך הר הבית ועד הירדן. ליטול את ה"קיבוש", שכה בוזה ונמלא ברפש "בצלם" ו"יש דין" ו"זכויות אזרח" ולהשיב למילה את משמעותה המקורית: כיבוש הארץ. חזרה אל בורות המים והמערות וחגווי הסלע, המעינות, הקברים והמצבות, הערים והחומות וההר הקדוש. ולא כגנבים, לא בערמת מפא"י וזמביש, לא בדונם ועז ותיחמונים משפטיים, אלא ביד רמה ובזרוע נטויה. כי כל הארץ לכם היא. במלאות כמעט נ' שנים למלחמת הקודש של 1967 אליה הוביל את צבא השם הרמטכ"ל רבין, שהיה מבלי דעת שליחכם המסור, בשלה השעה לנוח על זרי הדפנה של הכוח הגדול, מהים ועד הנהר. עכשו.

ולגבי יום קטנות חילוני. חזרתי מהגולה אל הממלכה הקמה מתוך האש. ביומיים בברלין פגשתי גולים ישראלים רבים מאד שפעם עבדו לצידי פה. צלמים וכתב מדיני, עורכת חדשות, מפיקה לצד קירשנבאום ז"ל. צייר, מורה לאמנות, מנצח וזמרת אופרה. בעל חברת תוכנה. מצאתי קהילת קודש נחמדה. אם כבר חוזרים לבורות המים, למערת המכפלה ולהיות יהודים ולא ישראלים בארץ, אם חוזרים לתנ"ך, בשל כבר הזמן גם לקומם את הגולה שהתקימה תמיד לצד ממלכת השם.

לשחזר קהילות חרבות. גאונים ואדמורים, מריבות והסכמות. ובמיוחד קהילת ברלין המופלאה שחרבה מידי הצורר הנורא אדולף ימ"שוז, כל אותה יהדות מפוארת של חכמה רבנית ותבונה חילונית. התפוצה היתה תמיד חיונית לדיאלקטיקה שלנו: גולה שיוצרת דחף לשיבה ומולדת שדוחפת החוצה אל הגולה. סדר העולם שלנו: גאות ושפל. מולדת וגולה.

אחר כך המראתי לפורטוגל, היכן שסלזר הרודן לא הסגיר בשעתו אף יהודי להיטלר כי ידע שבכל משפחה פורטוגלית יש דם יהודי מן העבר. זו אחת מאותן מדינות שמנגנון התעמולה שלנו פה, מתאר כמדינה כושלת מול השגשוג הישראלי שבו דירה עולה מאה שנות שכר שכיר. יחסית למשק קורס, ליסבון היתה נקיה ומסודרת פי עשר מתל אביב החולדאית. עובדי עירייה חרוצים תיקנו הכל חיש קל. יפה להפליא ומלאה תירים ועם תחבורה נוחה. סטודנטיות הסיעו טוק-טוקים חשמליים לטיולי תירים. עיר בלי אף גורד שחקים בלב שכונות עתיקות. בלי מגדלי טיקונים לצד קבצנים. מיד הבנתי: פרימיטיבים. אבל נחמדים.

האנשים היו חיכנים ומסבירי פנים. הממשלה מושחתת אבל האיש ברחוב חי בשלוה תחת מכולתו ובית הקפה שלו. נדמה היה כי כל השמועות על קריסת ארופה תחת נטל חובות וגלי המוסלמים, היו מוקדמות. היבשת שהקימה עצמה לפני 70 שנים ממלחמת ששיטחה אותה לגראונד זירו, חייכה אלינו. בעיקר ארצות ששמן יצא כמתמוטטות. בספרד השכנה, כך גיליתי, בית בחבל הבסקים עולה סכום שאדם רגיל יכול להרשות לעצמו על נקלה.

דוקא שם נזכרתי בכל מה שלמדנו על רוסיה הסוביטית. איך ילדים ומבוגרים גדלו על תעמולה נוראה שתיארה כיצד הקפיטליסטים חיים בעליבות ובמחסור תמידי. איך "הפרבדה" הכזבן תיאר לכל אלו שעמדו בתורים של ימים ללחם נסורת וניר טואלט גס, איך נעדרים המוצרים המופלאים האלה ממדפי ניו יורק. ובכן, נעשינו קצת רוסיה. ככל שמתרחקת פה הדירה מהישג ידו של שכיר ישראלי הגון והעגבניה תופסת מקומה כיעד בר השגה, כך גוברים דיבורי השליט ושופריו על כמה רע בחוץ וכמה טוב לכם, הנתינים. איך שלא יהיה, חזרתי. בכל זאת מולדת. יש לנו גדר בדרום, חומה במרכז וחיל האויר של פוטין בצפון. אין כמו בבית.

נ.ב.

לא בוזי. לא אובמה. לא פוטין ולא מרקל. אף אחד לא ילמד את הימין שלנו לקח או ישים לו גבול. רק המציאות היא קיר הברזל אליו מתנפצים בסופו של דבר כל הימניים וכל קנאי השם. ובינתים, מתנחלים יקרים, שימרו מכל משמר, בניגוד לעצה הנמהרת למעלה, על אבו מאזן. הוא והבטחון המסכל שלו, זה כמעט כל מה ששומר עליכם בין הכפרים בהם התנחלתם לכם. עובדה: פלשתינאים שרוצחים אב ואם, נתפסים מיד ואילו ישראלים ששורפים משפחה נעלמים כלא היו.

מכתב לאלוהים. קיץ לוהט 2015. מה אתה מבשל שם?

"גורל אלוהים / הוא עכשיו כגורל / עצים ואבנים, שמש וירח, / שהפסיקו להאמין בהם / כשהחלו להאמין בו. / אבל הוא מוכרח להישאר עמנו,

לפחות כעצים, לפחות כאבנים, וכשמש וכירח וכוכבים".

"גורל אלוהים". יהודה עמיחי

Abraham

אלהים יקר.

אני פונה אליך כישראלי חילוני, ובדחיפות לרגל המצב. זמננו כבני תמותה קצר מאד על פני האדמה ואף זמן האדמה פה נראה קצוב. אני פונה אליך כי אין אל מי לפנות. כל העמדות האחרות תפוסות. המדינה כולה היא מענה קולי צר מאד. ובכן, כשהייתי ילד, האמנתי, כרבים אחרים, שאי- שם יש מסדרון עם הרבה חדרים פעילים. בקצהו המרוחק נח חדר אחד שקט ובו, מעל שולחן עמוס ניירת, רכון איש נמוך וזקן ששערו לבן. הוא חושב ומחליט והאנשים סומכים עליו כי הוא איש אחראי מאד. פעם ראיתיו בשדרות קק"ל כשמחאו לו כף. הוא היה המחליף שלך עבור חלק ניכר מן התושבים פה כי היינו אחרי אסון גדול שזכור לך בוודאי היטב. אסון בו רשמו על זרועות האנשים מספר סידורי ודחפו אותם לתנורים. ארוע פוסט טראומטי שגם אתה בטח מעדיף לשכוח. התרשלת אז מאד. אין מקום לעוד התרשלות והזמן קצר.

יהודה עמיחי, משורר שמופיע פה למעלה ועוד אזכירו בהמשך, כי בעצמו היה ילד דתי שעזב את הדת אך המשיך לנהל איתך כל חייו המשורריים ויכוח תקיף, כתב לימים כי "המספרים על אמות אסירי ההשמדה/ הם מספרי הטלפון של אלוהים"". מספרים שלא ענו. אם אחזור לזקן האחראי, לרועה, הוא לקח בשעתו על גבו את גורל העם שלך. את העברתו מהגטו והגולה לחבל ארץ לא ריק שבו יחזור להיות עובד אדמה החי מיגיע כפיו. לצרכי הדגמה עמד הזקן ההוא על הראש, קרא זרטוסטרא והצטלם במכנסי חאקי קצרים מחבק טלאים.

הוא ניהל את המקום החדש של חלק מהעם שלך שנקרא ישראל ולצד הישגי ענק מעוררי השתאות ביצע גם כמה מישגים קשים. אבל הכל באחריות גדולה. כשהזדקן, הוחלף. עם השנים הלך המקום וצמח ואילו מנהיגיו, כדרך שגרת מדינה, הלכו וקטנו ועכשו, אחרי כמעט 70 שנים מאז הוקם בדם ובאש מקלט העם הנבחר, אין יותר למי לפנות. אין אדם, "מאנטש", כלשון עמך בגולה, במקום שפעם ישבו אנשים שחשבו על טובת המקום ותושביו, ברואיך.

אני מנסה לעשות שימוש בטקסטים שאתה מכיר. אזכיר לכן אחד מנביאיך הזועמים שכתב בשעתו על מלכים כמו צדקיהו וטרם ניבא את נתניהו. הוא כינה את סוג הרועים שאנו חיים תחתיהם גם כיום "רועים מאבדים" ותיארם כך: "אֶת-הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת-הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ, הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ; הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ. אֶת-הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת-הַחוֹלָה לֹא-רִפֵּאתֶם, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם, וְאֶת-הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם, וְאֶת-הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם; וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ. וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה; וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה." אזכיר פה גם את "משל האטד" ואיך, כשאף איש טוב לא רץ להיות הרועה, הלכו עצי הפרי הטובים אל הקוץ: "לך אתה מלך עלינו!  ויאמר האטד אל העצים: אם באמת אתם משחים אותי למלך עליכם באו חסו בצילי ואם אין תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון". כך אנו חיים כיום. אטד ולהבות.

אם כבר הזכרתי אש, רציתי לשאול: חם פה נורא כבר הרבה זמן. אתה מבשל לנו משהו? מבול? אש ? סדום ועמורה? אשת לוט? אני מכיר משיעורי תנך את רוב הטריקים שלך ויש לך עכשו סיבה טובה לכעס, עגל זהב וכל זה. אז רציתי לבקש אזהרה קטנה כמו שהיית נותן פעם. רמז. שנדע קצת מראש אם אתה מתכוון לפעול ואיך ואם אפשר ברחמים ובמידה. כי אכן תחת "הרועה המאבד" ששותה ואוכל לשבעה ומגיש רק למקורביו, לא רועה ולא דואג לעדרו, צמחה לנו פה סדום גדולה. רדיפת פליטים שאין להם פיסת קרקע בעולם. כליאתם במדבר. מלחמה בשכנים והרג נרחב. כיבוש ועמלקיות ביתית וביזת כבשת הרש ואוצר גדול שהתגלה פה ונמסר עי הרועים המאבדים לעשירים ספורים במקום להציל את העדר כולו מרעב. "מתווה הגז" קוראים לעושק הענק של האטד. ביזת הפנסיות. ביזת הקרנות. ביזת זקנים חלשים אלמנות ויתומים עי ביטוח לאומי שנועד להצילם. איש יד באחיו. תג מחיר ונער גבעות מצית. רשעים במחלקה ראשונה ועניים נמקים בעירות שנטי מאובקות. גלידת פיסטוק לרועה ורעותו ומים דלוחים לכבשה.

והכל בשמך.

שמך מתנוסס פה עתה יותר מאי פעם מעל לכל עוול.

וככל שמתפשט הרוע, כן מושמע שמך יותר ויותר. סמלים יהודיים וחוקים, תקנות רשע וגזירות על חלשים והוראות שעה וחוק ההסדרים. עמיחי הספקן כתב פעם כי האל נמצא דוקא במקום שבו מטילים בו ספק. עכשו הספק נרדף פה. כל מי שמטיל ספק מושמץ. כל שואל שאלות מנודה ונענש. שיימינג נופל על ראשו של חקרן אמיץ והכל נעשה בלי ספק. בביטחון רב מדברים הרועים, המתנחלים והחזנים בשמך כאילו היית נח באמתחתם או שמא אתה שיחה מקומית במאחזי אש תורה. ככל שחוקיך הסוציאליים מופרים, ככל שיותר רע נעשה, כך מתרחב השימוש בקולך וגוברת בבתי התפילה הקריאה לאש ולנקם.

למי אפנה? למבקר המדינה? ליועץ המשפטי לממשלה שאוזנו צמודה לפיו של הרועה? לנשיא שאומר דברי אמת ומיד נהדף בזעם אל הקיר? ליו"ר האופוזיציה תומך הממשלה ואנשיו הנחלשים? מה אגיד למפכ"ל החדש שמונה ע"פ רצון הרועה המאבד? שיש לי הרגשה שמתקימת פה הונאת פנזי ענקית, שאל דתך מצטרפים בכל יום המוני מחפשי טובת הנאה, הקלה במס, הנחות, הקצבות לישיבות? שהכל נראה כהונאת פירמידה או כת חסידים שוטים שמובלת לתהום בהבטחות שוא? מה אכתוב למפכ"ל ש"ישְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל-הֶהָרִים, וְעַל כָּל-גִּבְעָה רָמָה; וְעַל כָּל-פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ"?

לכן אני פונה אליך. אתה שמכיר אותנו כבר אלפי שנים.

נא לטיפולך.

נ.ב.

איני מצפה לנס או למבול. לא מבקש אש וגופרית ולא עליית במרכבת אש או שרפים. לא מכת בכורות ולא טביעת חיל פרעה בים. רק שיפור הדרגתי, קץ הביזה והחלצות מידי הרועים המאבדים ומעט חסד ותקווה, בעיקר תקווה, לעדר הכבשים והטלאים שלך.

על גברים שדים ונשים מלאכיות

"כְּתֹב כְּאִלּוּ כְּבָר יָרוּ בְּךָ, אוֹ לְפָחוֹת/ הִשְׁלִיכוּ עַל רֹאשְׁךָ בֵּיצָה, בָּלָטָה, אוֹ הִכּוּ בּוֹ בְּאַלָּה שֶׁאוּלְתֵּרָה/
מֵאֵיזֶה קֶרֶשׁ שֶׁנִּלְקַח מֵאֲחוֹרֵי בִּנְיָן. כתוב כְּאִלּוּ אֵין קוֹלְךָ הוֹלֵךְ לַעֲזָאזֵל".

ליאור שטרנברג. מתוך "הוראות לשעת חירום".

11889484_519482078201726_1138566264463672363_n

הכל כבר היה שם, באוגוסט הלוהט שלפני עשרים שנים, בקיץ 1995 שנע אל 3 היריות בגבו של הרמטכ"ל לשעבר. זה רמטכ"ל הנצחון רבין  שכבש את הגדה, צירף לישראל את מערת המכפלה וקבר רחל וקבר יוסף ובכך גם שחרר ממרתפה את מפלצת- הקנאות שתרצח אותו בבוא היום. אלו נפתולי ההסטוריה והאירוניה שלה בזמן ההוא של מה שאכנה "מלחמת אחים עם הרוג אחד". רצח האב. בספריה, בעיתון מאז, אני קורא שכבר באוגוסט הזהיר היועץ המשפטי מיכאל בן יאיר שיופעלו תקנות לשעת חירום נגד מתנחלים בענין הסתה לשימוש בנשק, אבל בית המשפט שחרר מתנחלים מסוסייא שאחד מהם תקף שוטר. הרב בני אילון (זוכרים?) אמר כי "רק הרחוב מזיז לממשלה הזאת". שוטרים חילצו את הנשיא ויצמן מהמון שצרח "רבין רוצח". וכשהשב"כ רמז כי יש מנהיגים בסכנת חיים, קרא יו"ר הליכוד נתניהו לממשלה להפסיק להסית נגד חלק מהעם שמתנגד לה. דמוקרטית.

יצחק שמיר המודח אמר באוגוסט שאין סכנת פגיעה במנהיגים ישראלים, אך יוסי מלמן רשם ש"הקרקע בשלה למתנקש". "משפט כמו "תעבור ממשלת זדון מן הארץ" הזהיר שב"כניק בכיר, "יכול להביא אדם ללחוץ על ההדק". הדעות היו חלוקות ורק בנימין זאב כהנא, בנו של מאיר כהנא, אמר לכתב את האמת הפשוטה: "בתוך עמי אני יושב ואני שומע אנשים שחושבים כי חיסולם של רבין ופרס יפתור את הבעיה. דנים בענין הזה. אנשים מרגישים יותר חופשי אצלי, כשהם באים ואומרים שצריך לחסל". הבן בנימין כהנא נמצא אז בדיוק באמצע הזמן שבין רצח אביו בנובמבר 1990 ולמותו שלו עם רעיתו טליה הרצליך בפיגוע רצחני כעבור 5 שנים. רק מרזל התלוצץ: "לרבין יש הגנה הכי חזקה: אף אחד לא רוצה להרגו ולקבל את פרס". איש נורא מצחיק.

מכל המצחיקנים של 1995 שרד מרזל והשבוע ביקר למטרות המשך הסתה באשקלון. הוא אחד ממשולש ההצתה: מרזל, גופשטיין ובן גביר. הם באו לחמם את ההמון שהתכנס לרגל הפגנת פלשתינאים נגד הזנה בכפיה של שובת הרעב בבי"ח ברזילי. בן גביר, סיפר לי הצלם א. הביא עימו את ילדו הקטן שבחופש הגדול, כמו כל ילד, מלווה את אבא לעבודה. עבודת ההצתה. צמוד לאביו עמד הילדון המתוק המום וסופג מול אספסוף שתקף את המפגינים שרק מג"ב חצץ והצילם.

בקיץ 2015 זה של הצתות ורצח,  נעים מרזל, בן גביר וגופשטיין ומסיתים חופשי בכל הארץ, כאילו היו שלושה בקבוקי שמפניה קיצית תוססת. נעלמה החציצה בין השלטון לאספסוף וראשיו. רק כשהשלושה  ניסו להרים שרשרת שירי חברון מהסוגה שפרחה טרם רצח רבין, האשקלונים העדיפו את "מות לערבים". שני הרפרטוארים התנגשו לרגע מעל הפוגרום המרוסן ומרזל אמר למגבניק דרוזי שהדף את הפורעים. "בעדינות, בעדינות, כולנו יהודים".

כולנו יהודים. גם הפורעים, גם המסיתים, בתי המשפט. השוטרים. המנהיגים. השגריר באו"ם. גם הבחורון בנימין ריכטר מאלון מורה. בנו של יהודה ריכטר מספר 2 בכ"ך שישב חמש שנים על ירי על אוטובוס פלסטיני. דור שני פוגרומציקים מגזע דוד. מארגון "יש דין" המסור נאמר לי כי תיק בנימין ריכטר הוא דוגמא קלסית לכשלים המערכתיים בטיפול בטרור היהודי כיום. שני כתבי אישום, חשדות במעורבות בעוד תיקים, מעצרי בית, עונשים קלים והסדרי טיעון.

ריכטר הבן נעצר באוגוסט לפני 3 שנים על הצתה של בית בכפר פרעתה. ב- 7/3/13 יצאו צווי מעצר לריכטר ושני חשודים נוספים בהצתה. הוא נחקר, הכחיש בהתחלה, לא ענה ושוחרר. התיק נסגר בהמשך. ב- 5/5/13  הוא תקף ערבים ליד קרני שומרון. הוגש כתב אישום בגין תקיפה מתוך מניע גזענות. שוחרר למעצר בית. הפר תנאי המעצר ונחשד כמעורב בהצתת מכוניות בכפר פרעתא. נעצר שוב. הוגש כ"א על קשירת קשר ממניע גזענות והצתה. המחוזי החליט לשחררו ל"מעצר בית" גם בשל נכונותו "לבחון מחדש את התנהלותו". העליון הפך את ההחלטה. הוא נידון באופן תקדימי לשלוש שנות מאסר אך השופטת הקלה כי זה 'אירוע חד פעמי' ו'לא היו נפגעים'. כך הלאה. נפש יהודי.

זה באשר לגברים.

אל הנשים הטובות

מן השדים עברתי למלאכיות. ליד ביצורי בית רוה"מ בירושלים הרחוב כולו סגור, מסכי מיגון ומצלמות ופלוגת מאבטחים, חומות ושערי ברזל. ובצל עץ דק ראיתי מוטלות על הקרקע שתי נשים. דניאלה הרסאג' אימו של הילד דייגו והאמא קולינס שממנה נלקחו התאומות בקי וסילביה. הן צמות רעב עד שהרווחה תשיב להן את ילדיהן. זו אמהות שוברת לב שיש להקשיב לה. מעט אחריהן ניגשתי לאוהל לבן ובו ישבו וצמו כעשר נשים מ"צום איתן", כדי שילדיהן וילדים בכלל לא ילכו למלחמה הבאה שנוחתת פה כל שנתיים כגזירת גורל. הן נציגות של כ-13 אלף נשים בעד שלום שהמודל שלהן הן נשות ליבריה שרעבו ליד הארמון בו ישבו גברי הפלגים הרוצחים ודנו בהפסקת אש. הליבריות אמרו: נרעב עד מוות או עד שיחדל שפך הדם. הגברים ישבו עד שקמה הפסקת האש.

פה הן רכות יותר. רוצות תמיכה מימין ועד שמאל. גם שרה שאמרה להן שילכו לאבו מאזן, נראתה להן חמה. לפעמים עוברת לידן השיירה החמושה/ משוריינת/ מאובטחת של ביבי כמו חריצת לשון. הרמטכ"ל איזנקוט מבטיח עשרות אלפי מטרות בקרב הבא ולהן יש סינור כחול "אני בצום". "אנו הרבה נמלים חרוצות", הן אומרות. ליבי יוצא אליהן. התקשורת לא באה כי הרע הוא הדרמה. ופה מה? אמהות שוחרות טוב נגד האתוס המלחמתי הגברי ובלי מתכוני גולש צמוחני למאסטר שף. המעבר מן הגברים של ההסתה לאמהות הטובות של השלום ברחוב בלפור, מטלטל. אבל אז אתה נזכר בנשים כמו שרת המשפטים שקד או מירי רגב ושהעולם לא מתחלק רק לגברים שורפים ולנשים רחומות. אחרת הכל היה כה פשוט: הנשים היו מטילות וטו על המלחמה וזו היתה נעלמת.

נ.ב. "את המלחמה הבאה יעשו באוקטובר", ניבא עוזי וויל הטוב. "בגלל ההתחממות הגלובלית, אוגוסט נהיה בלתי אפשרי. וספטמבר חגים. ונובמבר זה רצח רבין, אז לא נעים להרביץ לשמאלנים". אז עוד חודשיים, יא מאנייק. תבלו עכשו.

הפטריוט האחרון. עבד אל קאדר.

" ואלו קורות חייו של עלי דוואבשה. / נולד בשנת 2014 מת בשנת 2015. /  חוץ מאבא ואמא, מילה הוא לא דיבר. / הלך לשום מקום, והוא במקום אחר. / גם במקום הזה ( בדומא) בקושי הוא היה. / לפי תמונת חדרו אפשר לשמוע את הכותל / גונח מעצם הכוויה". ("רשעה באב". שחר מריו מרדכי.)

IMG_2897

"כבר כמה חודשים שאני מפחד כמו שלא פחדתי מאז שהייתי ילד ב-1948, כשזרקתם אותנו מהחווה שלנו לטייבה. אני מכיר היטב את ההיסטוריה שלכם, היהודים, ובמיוחד את סימני השיגעון של ההתאבדויות התקופתיות שלכם, את ה"עלינו ועל אויבינו" ותמות נפשי עם פלישתים שלכם. ככה בדיוק זה נראה עכשו. כמו ערב התאבדות המונית שלכם". איש שיחי הוא גבר גבה קומה וכחוש ולו שפם עבות ואף שמי גדול וכובע טמבל ומראהו כחקלאי בן 74 מאזור השרון. הכי ישראלי, שמו איברהים עבד אל קאדר וילדותו עברה עליו בשפע של חוות משפחתו הענקית שישבה היכן שהיום נחים געש ושפיים ודודו היה קאסם עבד אל קאדר, ידיד היהודים שבחורף 1948 נרצח אחרי רצח טוביאנסקי, גם הוא ע"י אנשי ראש המודיעין איסר בארי. אחרי מציאת גופת הדוד ביערות הכרמל, הדיח ב.ג. את מפקד המודיעין שכונה איסר "הקטן".

"גורשנו מאדמתנו לטייבה ושנים סבלתי מפחדים וסיוטים ורק בגיל 13 החלו החיים להיות משמחים יותר ומאז חייתי טוב גם עם היהודים, ממורים נפלאים שהיו לי ועד כל חברי מהשמאל, מצפן כמו חיים הנגבי, והפנתרים השחורים שצמחו מדחיפת מצפן. והעמקתי בתרבות ובהסטוריה שלכם שרתקו אותי וקראתי הכל".ואכן  בכל השיחות המיקריות עימו בבתי קפה התגלה לי עבד אל קדר, איש של סיגריות ואלכוהול, כבן שיחה מרתק ובקיא מאד בהסטוריות שלנו. וגם מלא אמפטיה ודאגה כנה "ולמדתי שלכם, היהודים, יש שגעון תקופתי שממיט עליכם אסון גדול. ועכשו הסימנים הם כמו בסוף תקופת השופטים: התפראות של איש הישר בעיניו יעשה ובלי מלך וזה מטיל עלי דאגה ואימה. כי אני חרד לא פחות ממך לאבד את התרבות המיוחדת שנוצרה פה. את תל אביב שאני כה אוהב, את כל היופי, הצבע, הסובלנות והסוציאליזם שנוצרו פה". כך, באוגוסט 2015 החרוך מחום ומשנאה, עומד איברהים עבד על קדר כמו הישראלי האחרון, אזרח פלשתינאי עברי עם כובע טמבל ולוקל- פטריוטיות ומביט בחרדה אמיתית ביהודים הגופשטינים הצצים אחת לאלף שנים או פחות עם לפידים וממיטים אסון על ארץ שהוא כה אוהב לחיות בה. איתנו.

שוד במסדרון הצדק.

היה רגע השבוע, כשהחום היה כה עז והלחות כה גבוהה עד שהמדוזות צפו עד רחוב בן יהודה, והשיחה עם מזכירות בית משפט השלום בירושלים הגדישה את סאת התופת עד לשגעון. כזה שבא מהיתקלות בעוול ובקיר בירוקרטי שאתה ניצב מולו כדמות קפקאית. אם זו מערכת הצדק שניהל אהרון ברק, אבדנו. כי מה שיש שם, במגרש הרוסים בירושלים, זה מיבנה מימי הצאר, שירות והחזרת כספי האזרח מימי האמפריה העותומנית, ורק גביה מהירה ודיגיטלית. תוך שניה מכרטיס האשראי. כמו בסדום גם שם נתקלתי בכמה בני אדם שהם לבדם מצילים נפשך מהריסות ההגינות.

הכל החל כאשר נעצר התחקירן שלי נאדם עודה על כניסה לירושלים, המקום היחיד שבו הוא כאיש בית לחם ודהישה, יכול לפרנס משפחתו. מעוולות הכיבוש והאפרטהייד. שלמתי ערבות והפקדתי פקדון פעם ועוד פעם. בכל פעם בכרטיס אשראי שמיד מפחית מכיסך. גביה כהרף עין.   הודות לשופט הקשוב שמואל הרבסט שראה כי מערכת הבטחון אינה מאפשרת לנאשם אף להגיע למשפטו, שוחרר נאדם והשופט ההגון הורה להשיב לאלתר את כל הפקדונות של נאדם ושלי.כ- 4.5 אלפי ש"ח. נאדם הושלך עי שב"ס  לכיוון ביתו ויצא שרק אני יכול לטפל בעניני הפקדונות. תהיתי מה עולה בגורל משוחרר שאין לו חבר ישראלי? אבוד.

מבלי אישור כניסה לישראל הוא צריך איכשהוא לקבל את הטפסים ולבקש מעורך דינו לטפל בזה ויוצא שכרו בהפסדו כי העו"ד יגבה ממנו לא אחת, כך עפ התחקירן שלי, סכום כגודל הפקדון. במקרה הזה התנדב העו"ד מן הסניגוריה הציבורית לטפל בניירת. שלחתי לו פרטי בנק וצילום צק ות"ז ופרטי הפקדון ודבר לא קרה. שכח. הזכרתי לו ושלח באיחור. התברר כי אפשר רק בפקס. אין מייל במערכת בתי המשפט במאה ה21. התצלומים יצאו שחורים בפקס ונפסלו. הכל נשלח לפקס מרכז מידע מסתורי שהפקידה שם אמרה לי שאין לו טלפון. שלח וקווה לטוב!

משך כחודש עברו טלפונים מפה לשם. נשלחו פקסים ומיילים. נופר ממזכירות בית המשפט טלפנה אלי שאשלח שוב. שלחתי. אחרי כמה ימים הודיעה לי שלא הגיע דבר. שלחתי שוב. רק אחרי אזכור היותי עיתונאי והגעתו הפיזית של העו"ד למזכירות, נאמר לי פתע שהכסף בדרך. נאדם כמעט נואש. מדובר בסכום שהוא חודש מחייה של משפחתו.  הוא ספר לי על חבריו שנואשו לקבל חזרה פקדונם.

דוברות מערכת בתי המשפט ענתה לי בזריזות יעילה כי "א. הגשתי באיחור. ב. מזכירות בית המשפט שולחת טופס "בקשה לעדכון פרטי חשבון בנק" בשתי שפות, עברית וערבית. בכל שאלה ניתן לפנות למרכז המידע של מערכת בתי המשפט ושם לקבל תשובה לכל שאלה לרבות בנושאי כספים, או לחילופין להפנות את המוטב לבימ"ש תוך שהוא נותן לו מס' ישיר של המדור".

לא קבלתי מס טלפון כזה. כאשר תהיתי כמה כספים תקועים במערכת כך, נגלה לי נתון מדהים: "נכון ליום 31.12.2014 סכום ההפקדות הכולל פיקדונות וכספי ערבות, בתיקים האזרחיים והפליליים בכל ערכאות בתי המשפט, עומד על סך של כ- 538 מיליון ₪". אני תוהה כמה עשרות מיליונים מהם הם פקדונות תושבי שטחים וחלשים אחרים שלא מצליחים לחצות את הקיר שבינם לבין כספם.

נ.ב. בחוק הישראלי המעודכן לניסויים בבני אדם נאמר מפורשות כי הוא "חל גם על המדינה" וכי "כל בקשה לאישור לניסוי בבני אדם, תוגש בכתב למנהל מאת יושב ראש ועדת הלסינקי של בית החולים שבו עומדים לבצע את הניסוי ותצורף לה תכנית מפורטת לניסוי המבוקש, שתכלול את מטרותיו והצורך בו…." אני תוהה אם הניסוי בהפעלת משטר ימני גזעני אלים ודכאני עבר את ההליך החוקי הזה ואם נישאר בחיים אחרי הניסוי המבעית הזה.

המדביר לצרכן

"… יתכן שהיו בסדום עשרה צדיקים פרטיים שלא השתתפו במעשי רשעתם, אלא שהם הסתגרו בתוך בתיהם ולא מחו. ראו איך מענים יתומים ועניים – ושתקו. שמעו את זעקת אותה נערה צדיקה ואומללה שנתנה אוכל לעני והרגוה באכזריות – והחרישו. ולכן אף הם נענשו עם הרשעים". "פניני הלכה". הרב אליעזר מלמד. ראש ישיבת הר ברכה.)

 8ae0b97a-119e-426d-bf23-63810418e42a

אז מה היה לנו השבוע בטלנובלה שנקראית "ממשלת ביבי הרביעית" ונראית כמו "קח את הכסף וברח" של וודי אלן בתפקיד  וירג'יל סטארקוול הלא יוצלח?  היה ניסיון לחטוף מזוודה עם אלף מיליארד ש"ח של גז מתחת לאפנו שסוכל ברגע האחרון גם בידי מי שהיו פעם שותפיו הנאמנים של הבוס: אריה מכלוף דרעי ואיווט ליברמן שעברו צד, לרגע או לתמיד. היה לנו שר המדע החדש ד. ד. שגילה בדף הפיסבוק שלו כי ישראל היא "אומת סטרטאפ". וכן התגלה שהמנהיג העשוי ללא חת, הובל פעמיים בחשאי לבית חולים, לאירוע אורולוגי שתואר כשולי ובלי הרדמה מלאה, וכל זה במבצע שהזכיר במימדי ההטעיה שלו את פלישת בעלות הברית  לנורמנדי. פעם אחת הובל העשוי ללא חת במשאית פיתות ופעם שניה במין רכב דמוי "צ'יק צ'ק ג'וק- המדביר המזמר", המאבטחים לבושים כמדבירים. לא נודע למה התחפש בעל הפרוסטטה עצמו.

כמה פשוטים היו הדברים בימי מנהיגים קטנים, עממיים יותר. לפני זמן מה כששחזרתי את לשכתה של גולדה על אנשיה, בעת שהמאבטח האגדי עובד עוד חי, הסתבר לי כי נסיעתה השבועית של ראש הממשלה חולת הסרטן לטיפול רפואי בהדסה  נקראה "מבצע מטפחת". הכל היה מאולתר, פשוט וזול. הנהג נוי ומזכירתה חברתה, לו קידר, נסעו איתה ברכב השרד האפור אל חורשה קטנה בקצה ירושלים ושם יצאה האשה הכי חזקה במזרח התיכון, עטופת מטפחת, ונבלעה כקשישה אלמונית בחיפושית הכתומה של איש הבטחון עובד והובלה מתחת לרדאר הרכילות, השמועות והעיתונים, לקבל כימותרפיה אצל פרופ' רחמילביץ. כל השאר מב.ג. שרת ואשכול, ועד בגין ושרון הובלו באמבולנס. רק ביבי מוסווה ברכב הדברה.

שוד הגז2

זמנית נדחה אישור מתווה הגז הידוע גם בכינויו "שוד הגז". המון אזרחים גילו פתאם כי הוא עשוי חורים כגבינה, ובנוי לטובת הטיקונים כך שאת הגז שנמצא במים הטריטוריאלים שלנו, נקנה מהם בחזרה במחיר מופקע. הרעיון כה מקומם, שרק מי ששכח כי אנו אומת סטרטאפ ושלכל אזרח שני יש גם דף פיסבוק והוא חשוף לכל מידע שהפולטיקאים מסתירים, יכול היה להאמין כי השוד הגדול בתולדות ישראל יעבור בדממה.  הודות לרשת, לחבורה נחרצת של פעילי גז וטובת  הציבור וכמה ח"כים ישרים, נחשף השוד והוקע כך שגם סיעות שתמכו בעבר בכל ביזה, נאלצו להציג לפחות מראית עין של התנגדות.

כך , לפני שבוע הזדרזתי והפלתי גם על אריה מכלוף דרעי את השותפות בשוד הגז. אך דווקא דרעי, מחובר כעת יותר לשקופים בשל מועצת פעילים מזרחיים חדשה, היה זה שפיצץ ברגע האחרון את מעטה החשאיות של ביבי ותשובה.  ליברמן הצטרף מבחוץ לדרעי כדי לראות את ביבי מתפתל ואולי גם כדי להעלות את ערכו הוא בשוק החיזור הקואליציוני. אם ימשיכו בדרך זו מתנגדיו החדשים של שוד הגז ואף יביאו לשינוי משמעותי, אשמח לאכול בבוא היום את הכיפה שאין לי. לאור הנסיון המר מן העבר הקרוב, אני עדיין חשדן מאד מול פוליטיקאים כדרעי וכליברמן ותוהה האם הם נאבקים על מחירם בשוק הפוליטי או על מחיר הגז. לכן יכריע את הכף רק מבחן התוצאה. כמו המהפך בשוק הסלולרי שיזם פעם איש אחד שנבחר בשל כך לשר אוצר ומאז נעלמו עקבותיו. רק אם מחיר הגז והחשמל יופחתו כמחיר הסלולרי,  אדע כי ארע דבר. כל השאר טריקים והונאות.

צדיקים בסדום

בענין הצדיקים בסדום שאני מצטט בראש הטור דווקא מרב המתנחלים אליעזר מלמד, אני מתכוון פה לצדיקים חילוניים כמו מתנדבי ארגון "יש דין"  שפרסם עתה דו"ח על תופעת "העמידה מנגד" של חיילים מול פשעי מתנחלים שמתבצעים בפלשתינאים בשטחי הגדה המערבית.

בעיני, ארגון "יש דין" וארגונים כמו "התנועה לזכויות האזרח", "בצלם", "מחסום ווטש", "נשים בשחור" ו"קו לעובד" ואחרים הם הצדיקים הישראלים שבזכותם אין ישראל נחרבת.

כמו שתובע הרב מלמד מאנשיו, הארגונים האלה אינם רק צדיקים, אלא הם מביעים דעתם בפומבי ומפיצים נתוניהם והתנגדותם למעשי העוול ובכך הופכים לצדיקים של ממש. הדו"ח החדש מביא עדויות חילים וקצינים למצבי אנרכיה שבהם צופים חילי צה"ל בהתעללות ובהתעמרות מתנחלים בפלשתנאים ואינם מתערבים וגם כאשר הם מזמנים משטרה, זו אינה נוקפת אצבע. בכך נוצרת שם ארץ ללא צדק וללא  ענישה. מתוארים שם מקרים חדשים וגם אחד בן שמונה שנים שארע בגדוד לביא בחטיבת כפיר. "אחד מהפלוגה המסייעת התעצבן שהם (המתנחלים) זורקים אבנים על הילדים (הפלשתינאים). הוא אמר להם: תפסיקו לזרוק אבנים. לא נתן להם לעבור, התחיל דחיפות איתם. ירדו אליו עם אבנים, הביאו לו פה אבן בלסת, התעלף. אז אחד מהחיילים ישר דרך את הנשק, נתן כדור באוויר על מתנחלים. זיינו אותו ל-35 ]יום[ על זה שהוא נתן כדור באוויר. המתנחל אמר גם שהוא איים עליו עם הנשק".

מדובר בטריטוריה מופקרת שבין יש"ע לישות הפלשתינאית. במרחבים הנסתרים שמעבר לחומה. מקום נטול ריבון שבו עושים ישראלים לאומניים כעולה על רוחם הרעה. לכן הירי המתגבר בשטחים, ירי על רכבים וידוי אבנים הוא פרי זעם מתגבר של קהילה פלשתינאית בת כשני מיליון איש, אשה וילדים שחיים בלי צדק ומשפט. מרוב "עין תחת עין" אבדנו את היכולת לראות מה קורה שם ולמה הכל מתרחש. זה לא דעאש או איראן. זה לא איסלאם חסר רחמים או סכינאים ערבים שנולדו כך, אלא אנשים כמונו שקצה נפשם בחיים כאלה. ואילו אלה שתפקידם בשטח לחצוץ ולהגן,  רק עומדים מנגד ומביטים.

נ.ב. במחשבה שלישית: ראש ממשלה ברכב הדברה? נדמה לי שמישהו חרץ לשון מול הבוס. הייתי מציץ בתיק האישי של הבחור שהגה את רעיון ביבי המדביר ב"מחלקת האפקטים המיוחדים" של השב"כ. אולי אבא שלו שמאלני, אולי אמא שלו ב"בצלם"? משהו מסריח לי פה חתרני כמו בדיחה רוסית מעידן סטלין.

הסעודה האחרונה של יורם חכם. (מחווה לכתבה ישנה שלי מ7ימים).

1932762-54

"יוסי מזרחי יכול לספר לך הרבה על חכם," אומר לי החוקר הפרטי. "התחלה טובה," אני אומר, "איפה אני מוצא אותו?" "בגן עדן," אומר החוקר, "עלה השמיימה כמו חכם. שכחת? היינו אצלו שנינו ביחד." הוא מזכיר לי איך באנו לפני שמונה שנים למועדון של מזרחי באלנבי 11, ליד הים, קוקו-קאבאנה, חשפניות. להתקין מצלמות. עכשו צפה אצלי התמונה מן הזיכרון, איך הלכתי לשם עם החוקר, בחור עם אינטואיציות של שרלוק הולמס, כי ליוסי מזרחי היתה הצעת עבודה בשבילו ואני הייתי כתב סקרן. הוא צרף אלינו שלושה אקס- שב"כניקים, אחד ממחלקת הלוגיסטיקה, אחד מחקירות ואחד ממבצעים, שעברו לשוק הפרטי. מזרחי שנקרא בפי העברינים הגמד היה איש נמוך ורחב שהלך תמיד על עקבים של עשרה ס"מ, רצה אז להתקין מערכת די. וי. אר. שתשדר בזמן אמת כל מה שקורה במועדון ישר למרצדס שלו. מישהו ישב עליו.

עברנו שני מאבטחים חסונים ומסדרון ארוך והגענו לאולם בו התפתלה נערה ערומה, יפה ולבנה על מוט. עלתה וירדה לפני שני גברים. החברות שלה נפנפו לנו מהבר. "שיפנקו אותכם?" שאל מזרחי. השב"כניקים היו בישנים והמשכנו למשרד שלו. היה לו מקום אדום כזה קטיפתי, מבודד, שראה פעם באיזה סרט גנגסטרים. חדר קטן עם דלת פלדה שלא תציל אותו. כשדיברנו הגיע זוג צעיר וביקש עזרה לשמלת כלה. מזרחי שלף סטיפה ופירק להם אלפיה. הוא היה רובין הוד, נדיב ואלים. אחר כך ירדנו לוי. אי. פי. והתפרקדנו קצת על הכורסאות הארגמניות בזמן שהחוקר הפרטי סכם איתו מה

.שסיכם

הם הכירו היטב ולפעמים ישבו להם גם בשלישיה: החוקר, מזרחי ויורם חכם שהיה חבר ועורך דין של מזרחי בחלק מן התיקים מתוך המגוון שהושיב אותו

לסירוגין 17 שנים בכלא. "מזרחי ידע לא מעט על חכם וחכם על מזרחי. בשעתו היו כמו אחים. שיחות. היה להם עולם תוכן דומה למרות שחכם בא מעולם שונה, נורמטיבי. קצין וכו, אבל נמשך לכוח של מזרחי." כשהלכו יחד נראו כמו דני דה ויטו ושוורצנאגר. פעם גם החוקר היה חבר טוב של חכם. פעם.

לו ידעתי אז שמזרחי יירה בראשו בידי שני רעולי פנים בחניון שלו כשנה אחרי פגישתנו ושפרקליטו חכם יחוסל  7 שנים אחריו במכה שבאה מאותה אפילה, שכל מי שדיברתי איתו לכתבה הזאת, רועד ממנה ומסרב ששמו ירשם-  לו ידעתי אז כל זאת – לא הייתי זז מקוקוקבאנה והייתי נשאר שעות ומראין את הגמד אבל הכל נראה אז טוב ודובר מה שדובר. השבניקים הציעו מניסיונם מה שהציעו, זה היה עסק חוקי שם, המועדון, ונדמה לי שלא יצא מזה כלום. ואחרי זמן שמעתי שירו למזרחי בראש. החקירה נתקעה. בית החלומות עמד להשכרה, עבר בעלים או נסגר. חכם הלך להלויה. אולי חלפה בו מחשבה כמה מסוכן שדה הצייד שלו. הוא היה בחור אמיץ מאד, אומר לי החוקר.

מזה זמן רב חדל להיות חבר שלו. הוא נתקל בצד אחר של חכם. "תמע" הוא אומר לי בלשון העברינים. אוהב כסף. אוכל כסף, בלשון הלקוחות. "כסף יעוור עיני חכמים," מצטט לי לקוחו וחברו לשעבר יוסי הררי מן המקורות כשאני שואל מה הפיל את חכם. הררי ותאומו היו נושאי ארונו של חכם. ראו את הגולל נסתם על הפרקליט שליווה אותם כשהיו פושעים צעירים מאד ברמת עמידר.

כמה פעמים בשיחה חייך הררי כשספר לי כמה קרובים היו פעם. כמו אחים: חתונות, משפחות, ילדים, בריכה. "אחר כך התקררנו." אמר ולא פירט. כמו הבלש. כמו חבר אחר של חכם, לשעבר, שסיפר לי איך נסע פעם עם חכם לאפריקה. בתל אביב היה מוקסם מהחום העוטף שלו, "אהבתיו כאח גדול," אבל כשרק נחתו באפריקה, סרה הגנת הגלימה והמעמד, חכם יצא מתחום אולם המשפט ולא היתה לו מטרת תקיפה, ומיד השתנה, "ממש ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. איבד בטחון לגמרי, נעשה דמוני, תוקפני מאד," ברגע מסוים מצא החבר את חכם מסית נגדו קלינט. יותר לא דיבר איתו. דבר מה חלף לפעמים כצל בין חכם לבין אחרים. אולי גם משם באה המכה, מדמות הצל של חכם. ממה שנחשף מעבר לקסמו של איש שפניו מחוטטות וידיו עדינות.

הסעודה האחרונה

כשאדם מתפוצץ בג'יפ שלו, למרגלות משרדו בגורד שחקים חדיש באחר צהריים תל אביבי, כל חייו נראים פתאם כמו סמטה צרה שהובילה לסוף הזה. פרקליט בעקבות גורלו. מטען במושב הנהג אינו מוות מקרי אלא תוצאה של מעשים שקדמו לו. סוג של נקמה, עונש, גזר דין, פרי של זעם החותר להרתעה. רצח חכם, כפי שלומדים פרקליטים עכשו על בשרם, הוא גם איתות. "יש דיבור לא נקי עכשו בשטח… כל עברין צעצוע  אומר לך: זכור את חכם",  ספרו  לי עורכי דין החודש, "מאימים עלינו: תראו מה שקרה לו. כלומר: אל תקחו מאתנו כסף ותעלמו או תפילו אותנו לפרקליטות. כמו שפעם אמרו לסוהרים: תזכרו את מפקד המעצר רוני ניצן שהיה מקפיד על חוקן לאסירים ונרצח." חיסול חכם הוא אירוע מכונן ביחסי עברינים- עורכי דין וגם הציבור הרחב.

חכם היה מודאג לאחרונה. דבר מה הלך ונסגר עליו. מה היה? את זה בודקים עכשו תחת איפול חוקרי היאח"בל במשטרה ושואלים רבים. אכתוב פה כי בהולכי בעקבות החיסול, חשבתי לעצמי כי מעולם לא נתקלתי במקהלה כה אחידה של עלומי שם נפחדים, כל אותם פרקליטים וחוקרים פרטיים שביום יום תובעים בתוקף את פרסום תמונתם ושמם, התחננו הפעם: "רק דיר בלק, אוף דה רקורד מכל הבחינות. אל תקליט, אל תזכיר שם. תשנה פרטים שלא יזהו." כאילו חדרתי אל ממלכת הפחד ששוכנת ליד הבית. המקום בו נמוג שלטון החוק ומתחיל שלטון האימה. כשאס. אם. אסים זרמו אחרי הפגישות: אנא, אל תשכח למחוק את שמי, חשבתי שאסור שילדי יחיו במקום שבו הס מהלזכיר שם זה או אחר. היכן שכשמגיע שכן חדש, מסוים, גם אם כלבו נובח כמו מטורף, אתה שותק כאילו היה זה שיר שאהבת.

 בפרשה הזאת צובע המוות כל מה שארע לפניו באור חדש. למשל הסעודה האחרונה. יש כאלה שרואים בה רמז עבה כקורה: פיוס או סימון. אחרים יגידו: סתם מיקרה.

קרוב לשבע וחצי ביום שלישי העשירי ליוני יצא יורם חכם מתל אביב, אסף בדרך לגיפ שלו את עורכת הדין, ג. מקורבת לתיקים הנדונים וחברה טובה ונסע איתה לנתניה. האם היה הג'יפ כבר ממותקן למוות? האם נח מטען- המושב חצי קילו שהוכן בקפידה עי מישהו בקיא כמו ע"ח המפורסם, בוגר הנדסה קרבית, כזה שהלך לכל מילואים ועבר כל קורס צהלי וחזר משם עם מידע וחומרים? או אולי היה  הכסא עדיין תמים? בשמונה ורבע הגיעו חכם וג. לשדרות ניצה. רחוב אמיד, מטופח מול מלון העונות, צופה לים מעל הצוק. פנטאהוזים גדולים. זו העיר של פליקס אבוטבול המנוח שהיה בוס כריזמטי, מרשים, שהכיר וכיבד כמה חוקי משחק. חכם לא נכנס לחנית הבנין התת קרקעית, אלא החנה די רחוק מהבית והם הלכו ברגל. הרכב נשאר לבדו. לא מאבטח פרטי, לא תצפית בלשי הימ"ר. אזעקה פשוטה. רחוב ריק.

הם עלו במעלית לקומה השביעית, לדירה של אסתר אבוטבול, אלמנת פליקס, בייזה, שנרצח ליד הקזינו שלו בפראג לפני 6 שנים. בהאזנות הסתר של המשטרה, שישבה לאסי הבן על הזנב זמן רב, נשמע לא אחת קולה של אסתר, אם הבנים אסי ופרנסואה. אסי מתלונן על אחיו שדקר מישהו והיא מגדפת את הבן האימפולסיבי. "…לא יודעת מה לעשות איתו…אין לי כוח. אולי יכניסו אותו לבית משוגעים לכמה שנים. ..אם אני תופסת אותו אני מפרקת אותו." מילים קשות. זו דירה יפה. לא מנקרת עינים. הבת הקטנה עדיין בבית. הבן אסי בהפרדה באגף רימונים ליד בית ליד. פרנסואה בביתו. משוחרר אחרי שהופל עי מאבטח צמוד וישב. שנים רבות היתה אסתר רעית פליקס, חיכתה לו כשנסע או נעצר. אחר כך נפרדו. כבת 50, נאה. היא הזמינה את חכם ידיד משפחה ופרקליט בנה אסי לקוסקוס. הזמנה לא חדשה. זמן מה קודם לכן קבעו ואחר דחו עד שיצא לפועל.

"ארוחה כזאת יכולה להיות סימן. מי שצריך להבין- מבין. זה יכול להיות נסיון פיוס, או הרדמה," אמר לי בלש נתניתי ומומחה אבוטבול ותיק. יכול היה לכתוב עליהם ספר הדרכה. "יש להם שיטה לקרב את האויב כאילו, לסלוח ואז למרוח. להרדים את הערנות והדאגה ואז להכות.  כבר קרה כך." הוא מונה בפני כמה מקרים. "הכי מדאיג אותי זה שחכם פוטר ע"י אסי והוחזר פתאם. גם זה מתאים לתמונה. הרדמה. הסוואה." אומר לי עורך דין אחר. הארוחה, אציין שוב כדי שלא להטיל דופי בישרים, נקבעה בעבר. חכם לא הביא איתו את מ. בת זוגו לחיים. פרשת אשת הלקוח שהפכה לאהובתו, מתקבלת רע מאד דוקא בחוגי לקוחותיו הפליליים. כבגידה בלקוח. במה שגלוי לעין הם אדוקים מן האפיפיור. עשרת הדיברות נר לרגליהם.

חכם הגיע לדירת אסתר אבוטבול הישר מהפגישה עם פרקליטת מחוז המרכז רחל שיבר. הוא היה איש עם בשורה רעה. כל מי שהיה בדירה כבר ידע שחכם בא מהפגישה ושזה לא נגמר שם טוב. בחמש אחר צהריים אותו יום חיים אחרון, הגיע חכם יחד עם כמה פרקליטים כבדים אחרים מתיק ארגון הפשע של אבוטבול ובהם גם אמנון זכרוני שהצטרף לתיק לצורכי העסקה, אל משרדה של שיבר. לצד שיבר ישבו שתי תובעות ותובע. "במשפט שכבר מתנהל זמן רב יש תמלילי פטפוט שאין לו הסבר," אמר לי אחד מפרקליטי התיק. "אל תזכיר את שמי." יש שם דיבור יוצא דופן של אבוטבול שמשמש בעצם כבסיס התיק. הוא ניהל את העולם בנייד פתוח להאזנה. עפ מאות האזנות סתר של המשטרה לאסי אבוטבול וחיליו, ברור כי הוא חשד ואף ידע כי מאזינים לו.

פה ושם הוא פונה למאזין באמצע שיחה עם חייל שלו. יש גם חלום שבו הוא מתאר לבן שיחו איך הוא יורה במישהו והכדורים נופלים לרגליו, כמו בפרק טוב של הסופרנוס. יש רגע מבודח של פניה שלו לרשת ארומה  לקבל זיכיון לסניף בית שאן והמזכירה מבקשת שישלח קורות חיים. יש שיחות עם רב גדול בתורה שמבקש שוב ושוב תרומות כבדות בדולרים לישיבת החוזרים בתשובה שלו ומקבל ביד נדיבה. כל חיי אסי נפרשים שם. הבלש הנתניתי אמר לי שהשאננות של אסי באה אולי מן הדרך שבה גדל לצד אביו החזק בעיר שחש שהיא שלו. בה היה אלוהים או בנו. "אבל עד שנעצר היה זהיר, נבון, פעל כאביו. הכלא שינה אותו. מעצר הבית הלחיץ אותו." אסי מדבר שם על הכל. סרט מרתק עצור בתמלילים. חלקם כבר יצאו החוצה באתרי חדשות באנטרנט.

עוד אמנון זכרוני שצורף לתיק ניסה לשמוט את הקרקע תחת ההאזנות כי ידע שעליהן נשען כל התיק. לא צלח. אצל פרקליטת המרכז שיבר דיבר בעיקר זכרוני. חכם דיבר וגם עו"ד צעיר ממשרדו של אביגדור פלדמן, ואחרים. סוללה כבדה ויקרה. אדם שמכיר את הנפשות הפועלות אומר שחכם נתן ללקוח החזק שלו הרגשה שהוא מוכר אותו לפרקליטות, שמסכים לעונשים כבדים מדי. אולי כי רצה את דמי הטרחה הכבדים, אולי כי הראש שלו כבר היה במקום אחר. עסקים, משפט אזרחי. אהבה, משבר הגיל, והוא רצה לסגור את באסטת הפלילים הכבדים המעיקה. הלקוח ששילם הון, יכול לחוש נבגד, לזעום. אולי להרגיש שלחכם יש משהו חשוב ממנו בזמן שהוא נרקב בכלא. פרקליטה אחרת אמרה לי כי בישול העסקה היה בידי זכרוני ואחרים ואילו חכם קבע פגישה עם שיבר רק כדי להבין מה קורה. למה הכל נסחב חודשים. היה לחוץ.

הפרקליטה שיבר הבהירה לסוללה כי אין עסקה. היא דיברה על מאסר דו ספרתי לאסי. היא התכוונה להשאיר הכל לבית המשפט. כל עדי התביעה שלה כבר עלו על הדוכן. ששת אלפים עמודי עדויות וחקירות והאזנות הצטברו. עשרות קלסרים. סירוב העסקה לא היה מפתיע, אבל נותר חד וקשה וחומרת העונש הצפוי מאימת מאד. מעיקה. מפחידה. זכרוני עשה ניתוח לתיקים כבדים בחוק הגורף הזה של ארגוני פשיעה שבהם יצאו נאשמים בעונשים קלים יחסית. לכך גם הם חתרו וכשלו. אבוטבול אמר לעו"ד אחר בתיק הזה שהוא מרגיש שנעשה לו עוול. שלא סחט איש, שהפילו עליו תיק. שהתלבשו עליו. העו"ד אמר לשיבר ש"חטאו הגדול ביותר של אסי הוא ששמו אבוטבול. לאסי יש תחושה עמוקה מאד של עוול לגבי העונש הצפוי. אם היה כזה מאפיונר מסוכן, הרי לא היה מדבר כל כך הרבה בנייד," אמר לי הפרקליט. "יש פה משהו מוזר. כאילו הפיל עצמו במו ידיו בכוונה. אולי כי היה הבן הקרוב לפליקס ונפגע מאד ממות אביו. הוא דומע כשהוא מדבר עליו."

שירת הזמיר

בדירה של אסתר דיברו היושבים, בעלת הבית, שלושה אורחים שלה, חכם ועורכת דין ג. בעיקר על התנהלות המשפט. הספר האחרון שקרא חכם היה "אשה בורחת מבשורה." הוא לא סיים אותו. גם הוא ברח מבשורה אך זו הדביקה אותו, אומר לי עו"ד מכר. אך בערב נראה נינוח. במיטבו. חזק היה בהצגות ואהב את דרמת בית המשפט. תמיד נכנס מוכן לאולם, מכיר כל פרט, שולט בחומר, אהב שופטים שיש מולם פייט על רמה ושמח לתת את ההופעה שלו, וכשהוא יצא, היה מדבר עליה כמו שחקן שמנתח פרמיירה. אולי רצה גם בערב הזה, האחרון, לשמח את אסתר אצלה היה בן בית, לפייסה. הוא לא התחנן על חייו כפי שיש הסוברים. אבל זה הבן שלה. זה הבית שלה, ועונש כבד ריחף מעל הבן.

בין הפרקליטים היו דיבורים שהיה צריך אולי ללכת על עסקה בשלב מוקדם יותר, שהענין לא נוהל כהלכה עי הסוללה. היה גם דיבור שזה לא תיק זיכוי אלא תיק אבוד בגלל התשתית של ההאזנות. בלשון אחרת: תיק מסוכן מאד. רותח. עורכי דין התרחקו ממנו כי קשה להציל בו את הלקוח החזק. חכם הבטיח לאסי לצאת טוב. ואסי חיכה לארבע שנים בפנים, לא יותר וכבר ישב לא מעט וחיכה והוא לא יושב קבוע. לא 17 שנים כמו מזרחי ז"ל. לא מהדור של היושבים הכבדים. לחופש נולד. לנתניה.

שבועיים אחרי הרצח יספר לי אבנר הררי, המכונה הזמיר, דרך עורך דינו, כי יצא לו לנסוע עם אסי באותו טרנזיט אסירים אחרי רצח חכם. אסי, שהגיע למחוזי לדבר על עורך דין חדש שהוא מחפש, אמר לו: "העורך דין שלי התפרק." הזמיר נחשד בשעתו בנסיון לחסל את אסי בטיל לאו. הם התפייסו בינתיים ופתאם מצאו עצמם בשל טעות באותה ניידת ודיברו פעם ראשונה מאז המיקרה פנים אל פנים. "זה לא האוליגרך, יאמר לי הזמיר על הרצח, "זה משהו טרי טרי. מי שהרג את חכם, זה עברין חזק שחש נבגד, ששילם הרבה כסף ולא טופל כמו שצריך."

הזמיר ינסה להעביר לי מסר ברור לגבי המעשה ורמז לגבי המבצע, אך מבלי להפליל איש. לחזק רושם והפחדה, לקטוף פירות, מבלי להפיל. איום הוא אפקטיבי אם מוכנים מידי פעם לממשו. להציג יכולת. יש לו גם מסר לכל עורכי הדין, ראו הוזהרתם. "חכם לא היה חכם," יאמר לי הזמיר שוב ושוב, נהנה משנינותו. "הוא עשה שטות גדולה למישהו חזק מאד. אולי עסקה לא טובה. לקח המון כסף ומישהו התאכזב.. זו נורה אדומה להרבה פליליסטים שסוחרים בנו כמו בכבשים. יש המון מרירות אצל אנשים שיושבים שבעה חודשים בין ישיבה לישיבה. חשים נבגדים עי עורכי דין מתעשרים. בן אדם שיושב ככה מתפוצץ, מאבד שיווי משקל ומסוכן לעורך דין שלו." עורך דין מן התיק שמע את חכם מדבר אותו יום אחרון שלו בנייד שלו מהגיפ. מישהו צעק עליו מן העבר האחר: "נתנו לך 300 אלף דולר. מכרנו בית ולא עשיתם כלום."

אבל בארוחת הערב הכל היה על מי מנוחות, כאילו יצאה העסקה לדרך והבן ישוב בקרוב. בעלת הבית הגישה קוסקוס טוב ויורם היה מסמר הערב. מלא בקסם שלו. דברן גדול. גדוש סיפורים שממחישים את יכולתו. גבר חסון בעל נוכחות עוטפת, שאהב את ההליכה על הסף. שנזקק לתחושת הגבול הקרוב וחש שם הכי חי. תמיד תזזיתי, חסר שקט, תמיד בתנועה. רץ, מתקדם. מדבר בנייד. מתקשה לשבת בפגישה בלי תכלס. סבלני לגמרי רק לבנות שלו אותן אהב יותר מכל.

הגיפ חיכה ברחוב. קרב לקיצו היום השלם האחרון בחייו. אצל אסתר הרגיש בן בית גם אם חשש מתגובת הבית. היא היתה קרובה אליו כתמיד. היה בסלון הבית סמול טוק וגם דיבור על המשפט. חכם ריכך הכל. אמר שלא מתקדם מספיק בתיק. היו קינוחים טובים ונוף הים מן המרפסת. בעדינות לא אמר מילה על העונש הצפוי, "כי אסתר רגשנית מאד, נוטה בקלות לבכי על בניה." לך תדבר על דו- ספרתי בבית אמא. 12 שנים, 15 שנים, כפי שרוצה הפרקליטות, נשמע בלתי נסבל לאסי שגם בחוץ מצפה לו סכנה. גם הוא על כוונת של מישהו. באחת ההקלטות הוא מדבר על הוצאה של 180 אלף שח בחודש על 14 מאבטחים במשפחה.

"אסי בחור נדיב. בישן בדרכו, צנוע. יש בו…." הדוברת מחפשת מילה מתאימה: "נתינה." היא פרקליטה שמיטיבה להכיר את אבוטבול. אחרים מדברים עליו בפחד. למה שמכונה משפחות הפשע, אם זו הגדרה נכונה או כוזבת, יש אפקט מרתיע. מאים. משבש מחשבה. זו פעם ראשונה בחיי ככותב שנגעתי ככה בפחד. יותר מכל כתבה במחנה בשכם. פחד מתוך הבית.

קרוב ל11 בלילה בערך נפרדו יורם והמלווה שלו מאסתר, ירדו לג'יפ שחיכה בשדרות ניצה. האם השתנה בו משהו מאז נטשוהו? האם כבר קלע מישהו שעקב אחריהם את המטען אל תוך הכסא? לך תדע. זה מבצע מסובך, אומרים לי שני בעלי מקצוע. חיסול נוסח מוסד. צוות של חמישה. צריך מעקב ממושך של כמה אנשים ללמוד אורחות חיים של עו"ד שאין לו סדר יום קבוע. אחר כך מקצוען שיגיע לאוטו עם מטען מוכן, יבצע פריצה נקיה בלי עקבות. יטמין כמו שצריך בתוך המושב, לא מתחת לרכב, עם השהיה או חיבור לנייד. אחר כך להפעיל בזמן, תוך כדי תצפית, בלי לפגוע באחרים ולהעלם לגמרי בידיעה שכל הימ"ר על הזנב שלך.

  • ומטען חצי קילו זה מספיק? אני שואל.

"אח שלי," צוחק הבלש הכבד, "בחצי קילו אני מרים לך טנק קטן."

 מנתניה נסעו מהר הביתה. יורם אהב לנהוג מהר והג'יפ היה מלא כתמיד ניירות, פסולת חיים, קלסרים. לא נקי. לא טיפח אותו, לא היה חולה רכבים, אלא ג'וגר, רץ הרבה כדי לשמור כושר ולהאבק בכאבי ראש, שחין, ספורטאי. חובב שעונים, לא מכוניות. מהדרך טילפן לאהובתו מ. ושאל על תוצאות משחק כדורגל שהתנהל אותו ערב. אצל אסתר לא פתח טלויזיה. אחרי 20 דקות היו בתל אביב.

הוא הוריד את ג. ליד ביתה והמשיך לדירה שלו ושל מ. ללילה האחרון בחייו. למחרת בבוקר יקום יורם חכם בדירתם בכוכב הצפון, ירד ויניע את הגיפ, יחצה פקק בדרך למשרד,  ידבר בנייד הרכב עם בת משפחה. יקבע פרטי יום הולדתה למחרת היום, פגישה שלא תתרחש עוד לעולם, יגיע למגדל טויוטה שעל שפת נתיבי אילון, יכנס לחנית המנויים עם כרטיס מיוחד, יחנה בשורת מכוניות המשרד, יעלה למשרדו ושם ישהה כל היום, עסוק מאד, מנהל המון שיחות טלפון, יוצא רגלית לאכול צהריים סמוך למשרד ושב לחדרו. ויצא משם ברכבו, רק לפנות ערב, מגיח ממנהרת החניון התת קרקעי אל האור האחרון של היום הדועך ברכבו הממולכד, מטען פועם במושבו. נע אל הכביש הרחב, בדרכו לשפת הים, לריצה מטהרת ראש. שם, כמעט למרגלות משרדו, כשמישהו שצופה בו, ישדר אות. ירצח יורם חכם. ייקרע. מול קהל עוברים ושבים המומים. מישהו יקבל את ההודעה על ביצוע המשימה.

 אהבה מאוחרת.

 "בגיל 50 התאהבתי פעם ראשונה," אמר חכם לעורך דין שעבד איתו בענין אחד. הם נסעו יחד בראשית הקיץ הזה לירושלים. לעליון. חכם, אהובתו מ. והעורך דין ב. וחכם דיבר רוב הדרך. "לולא פגשתי את מ. הייתי מת בלי לדעת מה זה אהבה," אמר כדרך שאומרים מבלי לחשוב כמה קרוב הכל. בלי לזכור אהבות קודמות. הם דיברו בדרך לדיון סביב עתירה לאי פרסום שמות ופרטים בסיפור "האוליגרך", כך קרא חכם לבעלה שאינו אוליגרך. הסיפור רבץ עליו. העיק מאד. הוא הגיש תלונה על סוג של הטרדה, כי ידע שבלשים הולכים אחריהם. הבעל שכר את שוגון לבצע מעקבים. פעם ראשונה ישבו לו על הזנב וחכם חש אולי שחצה קו. נסחף בידי רגש ובלי שליטה. האוליגרך היה השם הראשון שצץ בהקשר הרצח. מתאים למי שקרא יותר מדי בלשים. אבל הוא בחר להאבק בחכם משפטית.

דובר גם על נדל"ן בקפריסין התורכית לשם נסעו חכם ומ. לרכוש נכסים עבור בעלה ורשמו אותם על שמה. האם משם באה המכה? האם הסתבכו שם? דיברתי עם ישראלים שמתעסקים שם. האם משם יכול לצמוח מטען? אחד מהם עורך דין של הימין הקיצוני, האחר איש מוסד בכיר לשעבר. שניהם רוכשים נכסים. זה נדלן מניב ומבטיח באזור עני יחסית שמתפתח במהירות. המוסדניק אמר לי שענין הנדל"ן בק. התורכית בעיתי מאד. ק. היונית רואה בכך עיסקות מקרקעין לא חוקיות כי מדובר גם באדמות פליטים יווניים שברחו. יש משפחות מקומיות חזקות ומאימות "ויש גם בוחשים ישראלים מהסוג שלא היית רוצה לפגוש, אבל קשה להאמין שיצא משם מטען."

בדרך לירושלים לא דיברו חכם ומ. על העיסקות. הוא דיבר על הילדות שלו. קצת אחרי יום הולדת 53 שלו, זמן חשבון נפש. הוא היה דרוך. דבר מה הטריד אותו. "יש לי הרגשה," אומר לי העו"ד שנסע איתם, "שמשהו מן העבר הרחוק הרג אותו. לקוח שאכל אותה אצלו פעם מזמן במאסר גדול וחיכה שנים עד שיצא מהכלא."

חכם דיבר בדרך ואמר שהתעיף מאד מהקלינטים הפלילים. "נעשו קשים ותובעניים וחסרי גבולות. הם רוצים עכשן קונסילייר ולא פרקליט, בופבמן ולא חכם. הם רוצים עורך דין שיהיה זנב שלהם והוא חש שהוא נדחק בידי הקונסולירים." הדור החדש של העברינים הלחיץ אותו. הוא עבר ליותר לתחום האזרחי. זה התאים לגיל, לירידת האדרנלין, להפחתת הורמון התוקפנות- תחרות שלו, לראש החדש שלו, לאהבה. הוא דיבר בג'יפ על לקוחות מאימים. אחר כך ספר לעורך דין ב. כי גדל כמו בלי הורים, מ. הקשיבה. היא אשה כבת גילו, בלונדינית מטופחת שלא הסתפקה להיות האשה של בעלה המיליונר. בעצמה התחילה עסקים באוקראינה וגם פה. "חכם אהב אותה. ראית את זה שהם מחוברים חזק. גם היא סיפור מענין. היא ספרה שהיתה בים על יאכטה וחטפה מכה חזקה מחבל וכמעט נהרגה וזה גרם לה לחשוב מחדש על החיים, לשנות. חכם היה חלק מהשינוי. כך הפרידה מבעלה."

חכם ספר על על מעברה, על עוני ודירה צפופה. ביוגרפיה שחיברה אותו חזק לאנשים כמו מזרחי שגדל בשיך מוניס, להררי, לכל מי שצמח מלמטה וטיפס בכוחות עצמו, בונה מעמד ישראלי חדש ששומר עליו מחולשת בן העולה העני. הוריו שאול וציפורה חכם עלו לארץ בשנת 1950. אבא מעיראק ואמא מאיראן. תחילה גרו באוהל במעברת בית ליד. אחר כך עקרו לאשקלון ואחות אימו טובה זוכרת שגרו בבית ערבי נטוש. הוא נולד שם באפריל 1955. הם עברו לדירה צפופה בשיכון. שבעה ילדים ששלושה מהם כבר נפטרו, הרצל הבכור מסרטן, נוגה מסכרת ועכשו יורם המצליח מכולם ממטען. אבא שלח ידו בכל מה שפרנס. מכולת, מונית, חנות אחרת. מאוהל לבית הרוס ולשיכון טיפסו לאט. אשקלון, בת ים, חולון.

כשהיה יורם ילד בן 11 החליט ללכת לגור אצל דודה טובה בקיבוץ כפר סאלד ובא לשם בעת החמה של לפני ששת הימים וחי עם ילדי הקיבוץ, מתחיל להקים לו ביוגרפיה ישראלית עפ חלומו, רחוק מהבית. ילד חברותי, מעורה, שאפתן בדרכו הרכה. שנתיים היה בן העולים יורם חכם בקיבוץ, ובאחת ההפגזות הסוריות על הקיבוץ הרס פגז את החדר בו גר בעת שהיה במקלט.  ב67, בגיל 12 חגג בר מצווה שם כי כל הכתה חגגה. אחר כך שב הביתה. כבר לבת ים וחולון. אחר כך הצבא. צנחנים, קצונה. משפטים. פלילי מוכר. החלום הישראלי.

"לפני חודשיים ראיתי אותו פעם אחרונה," ספרה לי דודתו טובה שאמצה אותו אז כבן בקיבוץ, "אמרתי לו תזהר נורא. שמור על עצמך."

"למה אמרת לו דבר כזה?"

אני שומע מעבר לקו את בעלה מתערב בשיחה והיא משתתקת.

איך אדע מי אתה?" היא שואלת אותי . "פשוט פחדתי שיקרה לו משהו. ידעתי שיש לו פרשה עם הרוסי. היתה לי הרגשה לא טובה."

"הוא דיבר בדרך על על הצנחנים", אמר לי העורך דין, "כאילו זה הדבר הכי חשוב שקרה לו ואמר: כשבא למשרד שלי עורך דין חדש. אם היה קצין קרבי הוא מתקבל מיד. בן אדם שעשה מסע רגלי מאה ק"מ יהיה תמיד טוב." "אני חושב כי בילדות שלו," אומר לי העורך דין "טמון המפתח לכל. כל הדרך שהובילה למוות. כל החמדנות, התאווה לנצח, לעשות הכי הרבה כסף, להשיג את כל מה שלא היה לו."

כשאני נודד בין המכרים ועורכי הדין לכל אחד מפתח משלו לדלת חדר הרצח. אחד אומר: רצח ישן מן העבר הרחוק. חפש במשפט מלפני עשר שנים. אחר אומר: משהו חם. אחר: הוא עבר גבול וקיבל כעברין. חמד יותר מדי. היו כמה לקוחות מפחידים שנשארו מרירים. כי הבטיח וגבה ולא קיים. לקח לקוחות הכי מפחידים ונתן להם לחיות באשליה ועל זה אתה לא נשאר חי.

שני פליליים ותיקים הזכירו לי את "תקדים דן קואל", כרמז למי היה מניע. קואל היה עו"ד מוכר שנפטר לפני כשנה בסין בזמן משפט גדול ולקוחו הכבד רפי אוחנה השתחרר אחר כך בעליון, "כי כשסדר הדיון משתבש ואין יצוג בתיק פשע חמור, אי אפשר לנהל משפט כזה והעליון כעבור זמן יכול להורות על שחרור. עכשו לך תבדוק מי נהנה ממות חכם. מי אולי ישתחרר."

שתיקת הבית

המשפחה שותקת. עדינה שהיתה לצידו כ30 שנים, אם ילדותיו שנפרדה ממנו לפני 3 שנים בגירושים קשים ומלאי מאבקים שטרם הסתימו רשמית, הם עדיין רשומים כנשואים, ארבע בנותיו. אחיותיו. אחת מבנות המשפחה רק אמרה לי: "ככל שאני לומדת יותר פרטים על מה קרה לו, אני יותר מפחדת. אלו אנשים שפחד אלוהים להתעסק איתם. לפני שנים שאלתי אותו אם לא מפחד והוא אמר לי: לא. יש קודים. ויש קוים אדומים שלא יחצו. ותראה מה קרה לו מאלה שהגן עליהם." המשפחה דיברה קצת והסתגרה, מעכלת את מותו של אב חזק ומגונן, מסור כאריה לבנותיו, שנראה להן תמיד חסין מוות. ראש משפחה שמאז היה עורך דין צעיר, הסתובב תמיד בין רוצחים ומעלימים, גנבים ושודדים ואהב את העבודה, אהב להיות עורך דין פלילי של הכי גדולים. "הוא צמח מלמטה כמונו," כמו שאומר לי לקוחו לשעבר יוסי הררי. חכם הצעיר מימן לימודים כפועל ונהג מונית, ונישא לעדינה בגיל 23.

יחד הלכו כזוג צעיר לבית הספר החקלאי מקוה ישראל, שם גרו והדריכו קבוצות נוער ולמדו. חניך שהוא רופא עכשו, זוכר אותם היטב: עדינה החמה וחכם שהסתובב בכל מקום בפנימיה צמוד לדוברמן מטיל מורא. איש צעיר וסמכותי בבית ספר שסבל אז מבעיות סמים ובלגן. מנסה להשליט סדר, נכנס לחדרים ומפעיל סמכות תקיפה מאד. אחר כך הצטרפו למקימי נילי וגרו מעבר לקו הירוק כדי להגשים את חלום הוילה ובריכה, אבל חיו בקרוון ועזבו לפני שלב הבתים כדי לגור בשפלה ליד העבודה. גרו בחולון ליד הוריו, הקימו משרד, עסקו בפטנטים ועזבו. ילדו ארבע בנות. טיפסו לאט עד לדירה יפה בשיכון ל'.

יוסי הררי זוכר איך ב-86 כשהיה חייל צעיר בחיל תובלה ונאשם בגניבת סוס, פגש פעם ראשונה את העורך דין הצעיר חכם והם התחילו לעבוד יחד, מטפסים למעלה. חכם והתאומים ההרריים מטילי האימה של פרדס כץ רמת עמידר. עכשו כשאנו יושבים בקפה קקאו באזור מלטשות היהלומים של רמת גן, הררי כבר איש עסקים בן 42, נער למראה בטי שרט וגינס ומשקפים ושיער קצוץ, מוקף חברים כולם חובשי כיפות. כולם מנשקים לחייו בבואם לשבת. אחי. אחי. הוא איש מאמין, מצטט מקורות, חייכן במשורה.

התיק הגדול הראשון שלו עם חכם היה אחרי העלמותו של בני מדר שלא נמצא עד היום. "המשטרה יחסה לי את ההעלמותו אחרי שדקר אותי." הוא מחייך. הפכתי ליעד של ימ"ר תל אביב ויחסו לי שורת שודים." הוא אומר כל הזמן "ייחסו", לסמן שהכל לא נדבק. בכל התיקים – חכם, פרקליט בית הררי. אבל לא קונסלייר. חכם ידע לעמוד על דעתו ולא הגיע למצב שתיאר כתב כלכלי אחד אחרי הרצח, לפיו היחסים בין עו"ד פלילי למשפחת פשע דומים ליחסי עו"ד תאגידי לתאגידו: הלקוח חותר למצב שבו העו"ד לא יוכל לסרב לבקשתו גם אם היא בתחום האפור." אבל התחום האפור תמיד ארב.  הוא מקיף כמו ים את המקצוע. שם אתה נופל לפעמים. נחשף.

החוקר הפרטי שהיה חבר של חכם ויוסי מזרחי, ספר לי איך ביקש פעם מחכם בקשה אפורה. רואה חשבון אחד רוקן בית יתומים בבני ברק והחוקר רצה לדעת היכן נכסיו כדי לשים עליהם יד. אבל החשוד ישב במעצר על משהו אחר ולא היתה גישה אליו והחוקר ביקש מחכם שלקוחות שלו, שישבו אותו זמן בכלא, ידובבו קצת את הבחור. אחרי שבוע חכם קרא לו ואמר: יש לי משרדים בשווי מיליון דולר של האיש. כל מה שביקשת. מענין אותך? תן עשרת אלפים דולר ותקבל." הם היו חברים ובית היתומים היה עני כעכבר אך חכם אמר לו: חביבי, תתבגר. אלה החיים." החוקר הלך מחברו החמדן ומאז לא ראה יותר את חכם. זה תחום אפרפר.

"הוא היה בן אדם כמו כולנו," מסכם הררי מעל הקפוצ'ינו הכשר. "פלוסים ומינוסים. הוא ועדינה חיתנו אותי. אני בקשר איתה עד היום. אשה נהדרת. את הארבע בנות שלהם הכרתי מאז נולדו. היו בחתונתי ואני בחתונת בתם."

– האם היה תמע? חמדן של כסף גדול? אולי לכן סרב להחזיר כסף ללקוח שלקח ממנו הון בלי לספק לו תמורה?

הררי לא עונה לזה, רק מחייך את החיוך הקטן שלו, שמאיר לרגע את פניו ונמוג. במקום לדבר. "אף אחד לא מושלם. מן הסתם המינוסים שלו הובילו אותו לסוף שלו. אין לי ספק שאם היה מתנהג נורמטיבית לא היה נהרג. כשאנו כבני אדם חורגים מן הנורמה אנו צריכים להבין שיש תוצאות לא נורמטיביות. אם אתה עורך דין שלי ואתה לוקח את אשתי זו שבירת קוד." "אחי," ניגש אליו איש מזוקן ומחבקו. כל פינת קקאו מלאה באים אליו. מביטים בי מרחוק, בזרות. כבפולש.

– איך הגיע למה שקרה?

אמרו חזל, מצטט לי יוסי הררי, כסף מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים. זה אומר הכל. גם אדם מאוהב פועל עפ הרגש לא השכל הישר. גם זה מעוור. הוא התחיל מלמטה כמוני, עבד בכל לממן לימודים. בזמן האחרון דיבר איתי בעיקר על עסקים. נדל"ן. היו לו שאיפות גדולות מאד." בקקאו נפגשו פעם אחרונה כמה ימים לפני הרצח. "היחסים הטובים שלנו התקררו."  אדם שמכיר את שניהם אמר לי כי הררי היה מלא על חכם.

– והגיפ איפה עמד?

פה, בחוץ, בלי מאבטח. זוכר הררי.

סיפור מסובך מילכוד כזה?

הררי רק מחייך. הוא כבר במקום אחר. אלו לא הימים הבוערים של פרדס כץ כשאחיינו הצעיר נהרג והרב חדיף נהרג וכל חודש התרומם מישהו באויר או נעלם לבלי שוב. "תרשום שאני מזמן לא עבריין. שאני איש עסקים. דיברנו בקקאו רק על עסקים. לי יש נדל"ן בארץ ובחו"ל וגם חכם היה בנדל"ן. לא נזקקתי לו יותר כעורך דין. והוא רץ קדימה.

– מה הסיכוי שיפצחו את הרצח שלו?

אחוז אחד מול 99 אחוז." אומר הררי. עכשו הוא נראה לי כרואה חשבון צעיר, מחושב מאד. "וגם האחוז הבודד הזה, זה רק אם יבוא הרוצח בעצמו ויגיד: אני רצחתי וזה וזה שלח אותי, כדי להיות עד מדינה. אבל רוצח לא יכול להיות עד מדינה, אז זה סוגר גם את האחוז הזה." הוא מחייך כמי שתיאר הרגע טריק גאוני שפותר הכל.