דברי ימי אימא בזיקנתה. לא ארץ לזקנים.

אני זוכר את סתו 1997, את יציאת הורי מחייהם אל בית האבות. אימי הנחושה לעבור, מאמינה שלעת זיקנה תנוח סוף סוף, ואבי שהביט בנו בעיניים מלאות פחד של נידון למוות, אך פסע בעקבותיה בצעדים הקטנים החדשים שלו, מציץ מעבר לכתפו אל הדירונת והשכונה שאהב. כך צעדו שניהם בראש תהלוכה פעוטה של כמה תיקים, כריות ושמיכות. אמא התקדמה בנחישות פריכה אל המקום שאחרי שנים תכנה אותו "האדס", שאוֹל, ותודה שטעתה כשעקרה לבית אבות. אבי הנחלש בגבה. עד לחדר פשוט עם שתי מיטות יחיד וארוניות. שם תמו חמישים שנות מיטה זוגית.

 

 

 

תצלום: אלדד רפאלי. אמא בביתי טרם מותה. 2013

שש עשרה שנים מאוחר יותר, לפני כשנה ומחצה, קיבלתי מבית אבות שבו חיתה אמי, שקית אשפה שחורה שבה נצררו  חפציה מהארונית בחדר ארבע המיטות. אחרי זמן מה הגיעה גם מעטפה ובה טבעת נישואיה שנשכחה בכספת. כל ירושתה. מה היה בשקית? תיק יד ישן ובו מסרק פלסטיק ורוד שבו שבה וסרקה שערה, חבילת ממחטות אף ופנקסון שבו רשמה בכתב יד נרעד את מספרי הטלפון של ילדיה.

אביון ומר היה קץ ימי חיי אימי בארץ שהקימה במו ידיה עם חלוצים אחרים. שמה מהבית היה יולה נשיבירסקי, נערה חלוצה כבת 17 לעת בואה בקיץ 1934 מפולין לארץ ישראל המנדטורית. ביומה השני פה כבר טיפסה לאחורי משאית ויצאה לקטוף תפוזים לפרנס את נפשה. בשום עבודה לא בחלה, מקוטפת וחדרנית מלון ועד פקידה וכל חייה עמלה כנמלה, חסכה מעט ושילמה ביטוח לאומי במועדו. כשמתה, כשמונים שנים מעת עליתה, כבר היתה זאת ארץ מרבצי גז תת ימיים עצומים והי- טק, מעצמת גרעין עשירה ורבת טיקונים, מופרטת ונטולת חמלה. איתרע מזלה של אימי שנקלעה בקיצה אל ימי שלטונו של המפריט הגדול ואל מות מדינת הרווחה.

ובכל שנות דעיכתה הארוכות שאחרי מות אבי, מצאתי עצמי נלחם בציפורניים על זכויותיה בכל רשות שאמורה לסייע לה: בביטוח לאומי שגזל קיצבת שארים שלא תבעה בזמן, במשרד האוצר שקבע בחוק ההסדרים כי לא ישולם כספה וכספי דומיה רטרואקטיבית, במשרד הבריאות שלא נתן לה קוד וחייב אותה לשלם כל פרוטה עבור עצמה ממה שלא היה לה, ברפורמת בכר שהעלימה לזמן מה חסכונות שאגרה לנכד, בבנק שגבה ממנה עמלות מופרכות, בעירית תל אביב שסחטה ממנה כל פרוטה שנותרה לה בשל טעות שלה. נדמה היה כי המדינה שהקימה, נלחמה בה כבאויב שיש להדבירו, אבל אימי שגדלה בחווה חקלאית דלה של חסידי גור ליד וורשה, חונכה להבליג ולא התלוננה. רק בנה הכותב פה, רשם תלאותיה גם בעת שבה כבר לא היתה מודעת להן וידע: זו לא ארץ לזקנים.

 

 

למעלה מעשר שנים עקבתי מעל דפי עיתון זה אחר חיי אימי המתאדה ונבזזת במדינת ההפרטה. פעם בשבוע בקרתי אותה במוסדות הגסיסה, נמלט אחרי שעה קלה ממראה הזיקנה וריח חומרי הניקוי. משך השנים ראיתי איך מופרטים החלשים ומנוצלים כמשאב טבע. ראיתי כיווץ מנות אוכל, החשכה מוקדמת, שכר מינימום של מטפלים שצריכים לנגב אחוריהם של עשרה או עשרים זקנים. ראיתי איך חותכת המדינה הקצבתה לראש זקן.

על המדינה אני זועם, לא על בתי האבות או המטפלים קשי היום. ואני זוכר לטובה מטפלת בשם אלכסנדרה ואת האשה הנהדרת דורה לוקשן מאשדוד שישבה ליד אמי כל שבוע, חתכה לה פלחי פרי וליטפה את ידה. פעם בשבוע הייתי בא לראות את החלוצים האבודים, העולים ואומללים אחרים מואכלים בקוצר רוח, נשטפים אחת ליומיים "כמו באונס" כפי שתיארה אימי ומיד לחשה: "הם לא אשמים. עובדים קשה מדי". חלת השבת הפכה לפרוסות, רוסים הוחלפו בסודנים, האור כבה בשבע בארץ שבה רק לזקנים בעלי אמצעים נותר טיפול הולם.

בשיא ימי המחאה ב2011 תכננתי לדחוף את כסא הגלגלים של אימי במעלה הדרך לירושלים עד בית הנשיא פרס, לעמוד שם עם שלט מחאה: "לא רק לנשיא מגיעה זיקנה טובה". בחלומי הצטרפו אלי רבים, אבל אנשים הרתיעו אותי מתלאות הדרך, מחיתולים, מתרופות ומכל מה שיעבור על אימי.

אני זוכר איך באותו יום שבו נפטר אבי ביוני 98, קטע מחשב הביטוח הלאומי מיד את קצבתו. אחר כך שלח המון טפסים מסובכים לכתובת ישנה של אימי כדי שתמלא ואז תקבל קצבת שארים. הקטיעה היתה אוטומטית, הנתינה מלאה מישגים. רק כעבור שבע שנים גילינו את הטעות. כך חוסך המוסד שלו שלמה אימי כל חייה, מאות מיליוני שקלים מדי שנה, בשל חולשת הדעת של זקנים וחלשים. כך הכל עובד פה. תרמית. קומבינה על גב המוחלש. כשבאנו לדרוש כספה התברר שסעיף בחוק ההסדרים שעבר בלילה, חתך את הרטרואקטיביות לשנה או לשנתיים. במהרה גיליתי את "ביזת הזקנים" וטרם ידעתי כמה עמוקה ונפשעת היא. קצה קרחון סדום.

שש עשרה שנים שכנה אימי בחדרי מיטות בשני בתי אבות שנועדו לאלו שאין ידם משגת פאר. במדינת ישראל המופרטת צריך אדם למכור דירתו או למשכנה כדי למות בכבוד. להורי לא היתה דירה וגם עלות מיטה בבית האבות הפשוט שאליו עקרו היתה כסך כל פנסייתם והביטוח הלאומי גם יחד. אבי מת בתוך השנה הראשונה ואימי בקשה ללכת מיד אחריו, אבל נותרה בחיים כמעט ימי דור אחריו. ככל שהדרדרה איכות חייה, כן האמירה עלותם. הסתרנו ממנה את המצוקה, את הקרבות על זכותה, כדי שלא תורעש נשמתה הדאגנית.

 

 

לפעמים בערבים, הייתי נוסע לבדי או עם אחד מילדי לבית האבות. עטוף היה אפילה בתשע ובחצר הריקה קראה ציפור מתוך צמרת שחורה של ברוש.  דלתות חדרים היו פתוחות ומנגינת המוסד עשויה היתה גניחות ונחירות, קול קורא לעזרה, צעקה מתוך חלום: אמא. מאה תינוקות זקנים ומחותלים נמו שם מכוח גלולות שינה וחולשה. אחרים בהו או בכו.

כשהייתי קורא בשמה מעל מיטתה, היו עיניה העצומות של אימי נפתחות והנה ראתה את פני נכדה או נכדתה מרחפים כבחלום מתוק מעל מיטתה. "לילה טוב", היתה אומרת כאילו היא זו המשכיבה אותנו במיטותינו הקטנות. אף פעם לא חשתי קרוב כל כך אליה כמו בעת ההיא, מעביר יד בשערה הדק כנוצה, חש בעצמות גולגלתה כאילו נסוג כל המיותר ונאסף לקראת השינה הגדולה מכל. אך זו אחרה לבוא.

לא אחת באחר צהריים קיצי היינו יוצאים לגינת "גבעת השלושה" או אחר כך לחצר הפנימית של "ארבל" הסיעודי. ככל שעברו השנים היה המראה קשה יותר, הרפואה האריכה את היסורים ועל בשרה של אימי גיליתי כי המוות הטבעי מת מזמן. "בשביל מה"? שאלה אימי. "האדס" לחשה, כשעוד דיברה, מכוונת למחלקה הסיעודית המלאה זעקות ושתיקות. לפעמים דלתה מזכרונה שורה בלטינית מן הילדות: "קי וה סאנו, ואלונטנו וה אה פיאנו." שמשמעו: "הרוצה להיות בריא, ילך לאט ובשקט." לא היה במשפטים שאמרה כבר שום שימוש זולת עצם ההיזכרות שהעידה כי אי שם בתוכה היא שומרת על החירות האחרונה: המסע בזמן.

פעם, כשבאתי לקחתה לטיול, שאלה: "לאן אתה לוקח אותי?  לאן את צריכה ללכת? שאלתי. "לכיתה", אמרה, "איזו כתה"? "השלישית". אמרה והשתתקה. יותר מדי שאלות והיא כבר היתה עיפה כל כך. דרוכה וצלולה כמעט עד הסוף, אך מפליגה ומתרחקת. אחרי כמה שנים בבית האבות אבדה את תכונת – האמא בה אחזה שנים כה רבות: האחריות, הדאגה, המבט הבוחן. איבדה מנין ימי הולדת ואף ענין בנכדיה ורק נשאה נפשה למות. מכווצת מחשש רק מפני כאב.

 

 

שבירה היתה אימי בשנותיה האחרונות, קלת משקל כילד ונשימתה להבת נר קטן, אך בריאותה החסונה מאותה ילדות סגפנית בלי אנטיביוטיקה, ניצבת בינה לבין הקץ בו חשקה. לעיתים רחוקות אושפזה ואז, כשנלקחה באמבולנס הפרטי של אברהם, האמינה כי אולי הגיע הרגע. לילה אחד באתי לבלינסון שם אושפזה בשל דלקת ריאות קטלנית. חדר ליד צרחה זקנה אחת מונוטונית שעות רבות והזעקה חלחלה דרך הקירות והדהדה ברחבי בית החולים על אלף וארבע מאות מיטותיו כקינה על הגוועים לבדם בזיקנה בלי-כבוד. על שקועים בסבל שאין לו מרפא.

במסדרון שכב זקן ולגופו חיתול ירוק בהיר והתחנן: "תביאו לי את השולחן שלי". צל היה אולי של מנכ"ל בכיר לשעבר שרק ההוראה הזאת שרדה מכל ממלכתו. אנשים הסבו פניהם. לילה במחלקה הגריאטרית מקרב אותך לכל מה שנפש האדם מנסה לחמוק ממנו באור יום: המחשבה על חידלון, על הדעיכה ואבדן צלילות. כל חיינו, כל הריצות, כל הקניות, כל הפקודות וכל חילופי המיטות, נועדו רק להשכיח את מה שראיתי שם.

כשהתאוששה אימי פלאית בכוח אנטיביוטיקה, הביטה בי באותה עניניות שלה ואמרה: "כבר הייתי שם חשבתי שאשאר שם וארדם לתמיד", כמו הושבה בניגוד לרצונה אל התופת בה חיה. כשהייתי שואל אותה אם משהו כואב, היתה אומרת רק: "רק שזה נמשך", אבל כשדחפתי את כיסא הגלגלים והתחלתי לרוץ כמו להחיותה, נבהלה: "אני רוצה למות," אמרה, "אבל שלא יכאב", כי לא חפצה להיות נוכחת בעת מותה. פעם ביום חורף לפתה ידי ולחשה, "הידיים שלך כל כך קרות", והניחה  ידה על ידי הקפואה, לחממה, כמתנה אחרונה מאם לבנה.

רק לעת קיצה, כשחדלה לבלוע ורופאת בית האבות הציעה להאכילה מלאכותית בצינור שיוכנס לגרונה, אזרתי עוז לקחתה משם. להשיבה אלי. חתמתי על פתק כמו באפסנאות, קבלתי מנת חיתולים, משחה ומכסת התרופות שזרקתי לפח ומשך 13 יום נתתי לנשמתה היקרה לצאת בשלווה מגופה. טמנו אותה  בבית עלמין חילוני בלי חברה קדישא ולביטוח לאומי לא פניתי לגבות דמי קבורה. זמן מה עוד הטריד אותנו הבנק עם חוב זעיר ב"עיזבון המנוחה יולה סרנה" עד שסילקנוהו בסמוך למחיקת חובו של טייקון על סך כך וכך מאות מיליוני שקלים. ובאה מנוחה לאמא ולחשבונה על פני האדמה הזו.