שייקה אופיר. הפדנט.

 

"עין אחת צוכה, עין שניה בוחקת."

חצי שנה אחרי שמת אביה, הבדרן היידי הגדול ישראל שומאכר, בן הצמד "דז'יגאן ושומאכר", התאהבה לידיה בבדרן הישראלי הגדול שייקה אופיר. היא היתה בת יחידה, נערה מחונכת, דקה ולבנה כחרסינה, שנסעה כל חייה עם אמה ואביה להופעות בעולם והנה נשארה יתומה. "ישבתי בקפה קליפורניה וגבר שלא הכרתי נעץ בי שעה שלמה עיניים ירוקות, בהירות, מהפנטות". אופיר שב אותו זמן מניו יורק, מהצלחה מסחרית ומכשלון משפחתי והנה ראה יפיפיה בהירה.

חמישים שנה אחרי אותו רגע אומרת לידיה: "אני כמו ילדה ואין לי גיל, הכל כאילו ארע אתמול ובכל זאת הכל קרה לפני שנים כה רבות". גם עתה היא אשה דקיקה בג'ינס צמוד ונעלי עקב, משקפי שמש ותספורת קארה בהירה. בת יחידה אהובה היתה אז לאב ידוע שמת ממחלת כליות בגיל 53 ומיד עברה לחיות עם שחקן גדול אחר עימו נשארה עד מותו בגיל 58. "כל גברי מתים בגיל הזה".

מתוך שיחותיהם למדה אז על חיי בעלה הוא הילד ישעיהו גולדשטיין שהפך לשיקה אופיר, שנולד לפני 83 שנים בשכונה ירושלמית דתית לאב שמואל, מנהל עבודה במפעל פרומין ולאם שפרה האהובה מאד על בנה. לידיה הכירה גם שתי אחיות ואח, "ששייקה הכי לא דומה להם". ומילדותו היה ילד מלא כיסופים למקום אחר וחולה סרטים. גיבורי ילדותו היו טיירון פאואר וג'ון ויין. בעת שהוריו חלמו שיהיה פקיד דואר, כבר חיקה שיקה אחרים, קולט בעינו החדה כל פרט עם יכולת פנומנלית לתנועה ולהמצאה. בגיל 14 ברח מהבית לפלמ"ח והתחבר לנער דן בן אמוץ ומתוך כשרון גדול שבצבץ מיד לשחק, לשיר להמציא, הגיע לצ'יזבטרון, אבי הבידור הישראלי. רחוק מהבית, סיפר לא אחת ללידיה אהובתו, היה בוכה מגעגועים לאימו ומייצר עולם חלופי. הסטנדאפיסט האמריקאי השחור כריס רוק ספר על עצמו כי היה "ילד שחתר להמציא דמות שאף אחד לא יוכל להטפל אליה". גם זה בשורש נפש הבדרן, סוג של קליפה, שיריון, נשק. בלהקת הצ'יזבטרון שנעה על משאית במלחמת 48 והופיעה בפני לוחמים ונצורים, פגש אופיר את הנערה אוהלה לוי והתאהב בה, וכשעלו על מוקש בדרום והיא נפצעה והפכה נכה, נשא אותה לאשה. מגיל צעיר היו חייהם מלאים דרמות, בלגן וכל מה שיכנה אופיר לימים בשם הכולל: "טראח, טראח וטראח". הוא נסע לפריז ללמוד פנטומימה ובלט מיד בכשרונו הגדול. הופיע בתיאטרון, הצחיק, חיקה, שיחק בקומדיה המסחרית הראשונה ובשנת 56 הפליג עם אוהלה וילדיהם, אלעד ועתליה, לניו יורק. הופיע בתכניות טלויזיה, שיחק בסדרה של היצקוק. אלו "באופן פרטי אינדיבידואלי כללי גנרלי", ימי חייו טרם לידיה. יחד איתי צופה לידיה אופיר בפעם המאה שלה בפרק שבו משחק "השחקן הישראלי שי. ק. אופיר" בתפקיד הרוצח הסדרתי בורדט ששב מן המתים ורוצח את העיתונאי בסדרה של היצ'קוק בעצמו מה-'60, מוקרן על מסך בסלון ביתם ברחוב בארי 46. פה חיו מאז נולד בנם הראשון אלכסנדר, הוא גיגי בשנת 1965, ואחריו הבת קארין. פה ארחו חברים והרבו לצחוק בפרטיות ביתם עם האיש שהצחיק את כל המדינה עד דמעות, ב"יופי נחמה" שלו, ב"טראח טראח טראח" שלו ו"ככה וככה וככה" ו"ציונה והעין המקולקלת". עתה זוהי לידיה לבדה.

 

."לפחות בעין תורנית תסתכל עלי"

 

"פשנל החזיר אז את שייקה אופיר מניו יורק. אמר לו: אין לך מה לעשות באמריקה וחיבר אותו אלינו". אומר לי גברי בנאי בדירת הגג הפשוטה שלו מול קניון רמת אביב. אני מביט בגבותיו הסמיכות, באף המתאגרף ובעיניים המלאות ההבעה, כל אותו פרצוף גשש חיוור שאין לטעות בו, גם 47 שנים אחרי הסיפור. "באותו זמן פשנל לקח אותנו מלהקת התרנגולים. היינו בני 23, ותכננו להקים שלישית זמר כמו גשר הירקון. היו לנו כמה שירי אסירים ושיקה אופיר בתור הבמאי הראשון שלנו". כבר הכרת את אופיר? ברור. הוא היה ונשאר אלוהים בשבילי. גדולה של אמן, בעיקר בתחום של השפה, צריכה לעמוד במבחן הזמן. ואם אתה מקשיב עכשו למערכונים כמו ד"ר טיכו שלו שכבר בן ה60 שנים, או ליופי נחמה או למורה הערבי לאנגלית, זה חי ומצחיק בדיוק כמו שהיה". לו מנה גברי את רשימת כל הסרטים והמערכונים ואת כל ההיסטוריה היצירתית של שיקה אופיר היינו יושבים יחד עד אור הבוקר. לו דבר על לימודי הפנטומימה בפריז אצל אטיין דקרו, את הסרט הראשון ושלושים הסרטים שבאו אחריו, אחד לכל שנה עד מותו, כולל קלסיקה מזילת דמעות עד היום כמו השוטר אזואלי. גברי בנאי זוכר איך התחילו נפגשים כל בוקר בשמונה בבריכת גורדון "ומשם הלכנו ארבעתנו לדירת פשנל ברחוב רות היכן שגר כרווק. הוא הכין ארוחת בוקר וזרקנו רעיונות. הבאתי את שיר האסירים "עוזי עוזי הוא לא נקי" ושיקה לוי הביא מבית אבא את "עוואז אל פלאפל" הערבי. שייקה אופיר הפך את זה למערכון על הזמר החוזר מארה"ב. התחלנו לבנות תכנית שירים ומעברים ובהשפעת אופיר הכל התהפך", והיה למה שיהיה "הגשש החיוור" מאותו רגע ואילך משך 36 שנים: מערכונים מצחיקים וביניהם שירים רק להפוגה מהצחוק. לנשימה. "אופיר היה פדנט ואלגנטי, ארופאי מאד באופיו ובקפדנותו. הוא אמר לנו מיד: אתם עולים לבמה בחליפות. עד אז היינו במין לבוש נעמי פולני, נדהמנו אך עלינו בחליפות וכך נשאר עד שירדנו ממנה בשנת 2000. וכשעבדנו על הדמויות, כולן התקימו כבר בראש של אופיר. המציא בלי הרף. לא קם בדרן, שחקן, פנטומימאי כמוהו מאז. כוכב בקנה מידה בינ"ל שיכל להופיע בכל מקום בעולם". כך בנאי. נע בעקבות אופיר בישראל התזזיתית, השכחנית, 2011 אני מגלה שכל מי מדבר על אופיר מתגבר על נטית הלב הטבעית והאהבה העצמית ומשבח את המנוח, אבי הצחוק פה.

"כותבים את זה המרמן, אומרים את זה המרשלד"

צעיר משייקה בשבע שנים, חי, בריא ובועט, דוהר ישראל גוריון על אופניו, דק כנער שתלתליו שיבה. "אם אתה חי מספיק שנים, אתה נהיה בסוף טוב", הוא צוחק. עד היום הוא עובד ומשחק לילדים ולמבוגרים, בעת שרבים מבני דורו נשכחו או מתו. וכבר שנים הוא מופיע בהצגה קבועה בדמות ליצן חצר מזדקן עם בדיחות נדושות שמפוטר ומחפש דרך להחיות את הרפרטואר שלו. כמין בן דמותו מלאת החיים שאינה נרדמת לרגע. ילד ירושלמי היה בן שתים עשרה כשראה פעם ראשונה את שיקה אופיר, עומד על משאית הציזבטרון בלב העיר ומציג לירושלמים הנצורים, פנטומימה מדהימה של קרב חרבות שגוריון לא שכח עד היום. בקפה ארטו הקטן ליד ביתו מדגים לי גוריון את התנועה העגולה המושלמת של אופיר כמי שמשחזר הופעה של פרימה בלרינה מבולשוי בלט. "הערצתיו כאלוהים וכשבאתי לקאמרי ב-60 וקבלתי את נעלי הבלט שעוד היה רשום עליהן שמו, חשתי מאושר. בכסית ישבתי לידו כשלא הפסיק להמציא תנועות ומשפטים ושיבושי לשון ודרך להדגים למלצרית: דג מלוח וכבד קצוץ וכל שבושי הלשון המפורסמים שלו: החקולטה לפקלאות. שכוכית זבורה. זרח מפרחוני. פימון שרס. דודנה שמארי. הפילמורת התיזהרמונית. חרדס פנה. מיש מיצמיץ. קצץ כבוד. פועצת המועלים". אדם תמים וילדותי היה, רב קסם ונדיב ושחקנו יחד ב"חור בלבנה" של זוהר ששם עשה אופיר חרקירי שכל כך הצחיק אותנו על הסט שהיו צריכים לצלם שוב ושוב. ומכל אלה שחיו ושחקו רק אופיר נותר בזכרוני", אומר גוריון. יחיד, חד ומדויק, כמו נותרה התנועה שלו חרוטה באויר הישראלי.

תפנית של 395 מעלות.

הבת עתליה שבה ומתקשרת אלי מטקסס בה היא חיה, כי נזכרה איך יום אחד כשהיתה בת 6, לקח אותה אבא שייקה לחנות הצעצועים הכי גדולה בניו יורק ואמר: תבחרי מה שתרצי. לקחתי את הבובה הכי גדולה". זה היה הזמן שבו שיקה, נער הצ'יזבטרון נקרא בניו יורק "צ'רלי צ'פלין הישראלי", העלה מופע יחיד בברודווי, שחק לצד מרלין דיטריך, החליף פעם את סמי דיוויס ופלס דרכו אל הצמרת. אך הילדה עתליה זוכרת בעיקר את הריבים בבית. צעקות בין אביה לאמה. זמן קצר אחרי כן נמלט אופיר מכל זה לתל אביב. "מאז לא עזבתי את הבובה שלו. ממנה עברתי לשני ילדי, אדם וליסה, וכבר 34 שנים אני מטפלת בתינוקות של אחרים". היא זוכרת היטב אבא מצחיק שהיה מופיע בלילה ליד המיטה ומספר לה ולאלעד "סיפורים כל כך מצחיקים שהיינו מתגלגלים מצחוק ונרדמים". מה הכי אהבת מכל חומריו של אבא? את הפנטומימה בה הוא משחק אנשים שרואים שטר כסף על המדרכה, כמו הזקנה שנעשית נמוכה יותר ויותר עד שהיא מגיעה לשטר ואז הולכת ומזדקפת. אני עושה את זה עד היום לילדים". היא זוכרת איך כשחזרו לארץ אחרי שנים, עמדה כילדה נפעמת מאחורי הקלעים של "גבירתי הנאווה" ו"כשאבא שר את "כבר התרגלתי לדמותה", בכיתי נורא, כי ראיתי על הבמה אבא שבור מפרידה". ארבעה ימים טרם מותו נחתה בטיסה ארוכה מארה"ב והספיקה לראותו, וכשאמר לה כמה הוא מעריך שעלתה על מטוס מבלי לדעת אם תזכה לראותו חי, בכתה שוב. בנה, אדם לואיס, בכור נכדיו של אופיר הוא כיום מפיק בלוס אנג'לס. בכורו אלעד, כבן 60 היום, מסתובב בעולם, בלי משפחה.

המיעוט הקטן של המיעוט הגדול.

"יום אחד, כששייקה אופיר כבר היה מבוגר ולדעת אמרגנו פשנל כבר פאסה, כי חיי בדרן גם הגדול מכולם, מוגבלים, אמר לי פאשה: אתה תהיה שייקה הבא. אמרתי לו: אני יכול להיות כמו שייקה, אבל לא שייקה. אין שני לו". גדי יגיל מדבר איתי שעה קלה טרם יעלה על במת המחזמר "קאברט" בו הוא משחק כשולץ היהודי שגורלו מר. אין בו מרירות או קנאה, אלא רק אהבה והערכה לשיקה אופיר "שהניח פה את היסוד לכל הדמויות הקומיות: מרוקאי ואשכנזי, מורה וסמוראי, שוטר ומושבניק זקנה ומורה ערבי לאנגלית. וכשבאת אחריו, כל מה שמצחיק עד היום, כבר היה מוכן". "חיי בדרן הם קצרים אך שייקה אופיר, הראשון והטוב מכולם, התקיים כבדרן יותר שנים מכל מי שבא אחריו", אומר לי יגיל שבא אחרי אופיר וחווה על בשרו את הפיסגה ואת ההתרסקות ויצא חי מבלי לתלות עצמו על ברז נמוך או להדרדר לסמים או לשתיה, ובגיל 67, הוא משחק בשמחה על במת הקאמרי. "לאופיר היה מזל להתקים על הבמה כמעט לבדו, עשרים שנים". אחרי יגיל באו טוביה צפריר וטופז, יאצפן וצביקה הדר וכך הלאה. "כל שנה מתקצר אורך חיי בדרן וכבר צפוף מאד ואין מלך".

כשיורים אני נשכבת

כשאופיר שיחק את המלך מאתיה הראשון ב1987 התחיל פתאם לרזות, פעם התעלף בלובי של מלון וגילו כי סרטן ריאות התפשט בכל הגוף. לידיה ראתה איך האיש עם השליטה הכי מדהימה בגוף, גבר שיכל להניע כל חלק כאיבר אוטונומי לכיוון אחר, איבד את השליטה. היה לו חבל ליד המיטה למשוך עצמו ממנה והוא סבל מכאבי תופת, אבל לא אבד הומור. "הוא שכב באיכילוב והתלבשתי יפה לקראתו כי היה קפדן ואוהב בגדים יפים. "את נראית מיליון דולר", אמר מהמיטה, אבל ראיתי את העצב בעיניו". לחדר בו שכב על ערש דווי והוא שרוי לא אחת בנמנום מורפיני, היה גדי יגיל בא לבקר כשלוש פעמים בשבוע, ישר מהחזרות. מתגנב אחרי שעות הביקור דרך מדרגות חרום ומביא דג מלוח. איש בן חמישים ותשע שכב שם, מצומק כישיש, אך פעם בבואו, ביקש יגיל מן הגוסס לעשות את תנועת הידיים שכשהבטת בה, ראית שני דגים שטים זה ליד זה. אחרי שנים יתאר בנו של גדי, רני יגיל, בסיפור המקסים "סוף הקומדיה" את ביקור אביו הבדרן הצעיר אצל הבדרן הותיק. "תעשה לי את "ריקוד הדגים"," אמר. עיניו של הבדרן הוותיק נתרחבו בבהלה, והוא הזיע את ראשו השועלי ימינה ושמאלה באיטיות, אות לשלילה. "אבל למה?" אמר הבדרן, כשהוא לוטף את היד המגוידת. הראש הצמוק נע בשנית לכאן ולכאן, והקו של המוניטור מעליו הזדגזג. "טוב," אמר הבדרן ושתק. הוא נזכר איך הגוף הזה, שלא יכול היה עכשיו לזוז, עשה בעבר שוטר ביפו ואברך בבני ברק, קלושר בפריז ושחצן תל אביבי, זקן במֶסְחָה ודוכס בלונדון, לוחם סיני עתיק ורבולוציונר בארגנטינה, ערבי ביפו וקניבל באפריקה. הגוף נע לכל מקום על פני הכדור כאוות נפשו, בכל השפות: עברית וערבית, צרפתית ואנגלית. הקואורדינציה הייתה מושלמת: הראש נע על הצוואר בחדות משמאל לימין ומימין לשמאל, וכף היד הימנית שהייתה מושטת קדימה נעה בו זמנית על ציר פרק היד בכיוון ההפוך לתנועת הראש…. " עתה הביט הבדרן בפנים המיוסרים של הבדרן הוותיק וחשב: 'מכל הפנטומימה הפנומנלית הזאת נשארה רק המימיקה האיומה של הסבל." בסיפור של הבן מבצע הבדרן הגווע את תנועת הדגים במיטתו. "בבית החולים הוא לא עשה את זה", אומר לי יגיל האב ושב לבמה. ההצגה חייבת להמשך.

"תשע בנות נקבות, תשע סטירות לחי, תשע בשורות איוב…אברהמה, יצחקה…

"אני נגעלת מהמקצוע הזה של השחקן", אומרת לי הבת קארין. היא אשה צעירה, דקת גו מאד ובהירה כמו אמה לידיה. "זה מקצוע מעליב, נצלני", היא אומרת מבלי להרים את הקול אך מתוך כאב והחלטה שאולי לקחה בילדותה מול דעיכת אביה. לא דיברו על זה בבית ולא חשתי כילדה כי אבא דועך, אבל זה היה באויר. לכן שיניתי את חיי ויצאתי מהשחקנות, אבל לאבא שלי לא היתה אפשרות להיות אחר. זה מה שהוא היה עשה הכי טוב. רק אחרי מותו קלטו את מלוא גודלו". הזכרון הראשון שלה מאבא הוא טקס חפיפת הראש שבו היה מקים על ראשה מין כרבולת גדולה. "אבא שתמיד נכח וחיקה אותי במה שאמרתי ואחז בי בעורף כשהלכנו כדי שאחזיק את הגוף ישר כאילו חוט נמשך ממנו לשמים. כך אני אוחזת בילדתי עד היום". היא זוכרת שטרם מותו פרח בהצגה "המלך מאתיה הראשון" שהיה הצלחה אדירה. הלכתי 14 פעמים לראות את זה. מה נשאר מאיש כזה לצאצאיו? מוסיקליות. כל ארבעת ילדיו מוסיקליים וכך גם שלושת הנכדות שבארץ: שתי בנות אחי גיגי ובתי בת השמונה שגם משחקות כל הזמן. נשאר המשחק וגם זכרון חזק מאד של אבא שאיני יכולה להמלט ממנו. רציתי לעשות עליו סרט ורציתי לשכוח אותו. ועד היום אני נקרעת בין שני הרצונות. סוף