"אח דן דן דן דן דן. איך הלך מאיתנו דן בלי אזהרה מוקדמת! נפלה כותרת ראשינו, נפלה! איך נפלו גיבורים באמצע הסעודה…ואל תחשבו, דווקא אכל יפה.. אבל אכל, נפל. נפל, הלך. הלך, לא שילם..אין דבר, שילמתי אני, שיהיה לו לבריאות… וואלה בכיתי כמו ילד קטן". (ההספד של דן על עצמו, מתוך תכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת")
אמנון דנקנר זוכר שזמן מה אחרי שסיים לכתוב את הביוגרפיה, הוא חלם שדן בן אמוץ בא אל ביתו, וידע בחלום שבן אמוץ מת מזה כשלוש שנים, אבל שמח לראותו ואמר לעצמו: עכשו אכריח אותו להגיד לכולם שכתבתי רק אמת. ודן השב מן המתים, עיניו כחולות כתמיד, מזוקן ויחף בגלביה לבנה, הוא דן המקסים והמצחיק עד דמעות, הקמצן הנדיב, בודק הגבולות וכובש הנשים, הכותב שמכיר את כל חולשותינו ושאינו מתעיף וממציא בלי הרף את הישראליות. לא דן הגווע מעוקם הפה של הסרטן. דן בא בחלום אל חברו הביוגרף, דנקנר, הנמוך ועבה ממנו ונטול אותו שארם ממגנט שלו, ודנקנר רואה כי בגבו של דן צועד המון המלווה את שובו של הסלבריטי הגדול אל החיים.
מימין: דנקנר ובן אמוץ
הם עומדים למרגלות הבית לשמוע את דבר הקם לתחיהודנקנר מסובב את דן כך שפניו אל ההמון ופוקד עליו: עכשו תספר להם שכל מה שכתבתי על אמך ועל הקטינות ומה שלא העזתי לכתוב, הכל אמת. ובן אמוץ ניצב מלוא קומתו ומתוודה בפניהם על כל חטאיו, וכשהוא מדבר, כפי שתמיד דיבר וכבש לבבות, נהפך ליבם והקשבתם הופכת לזעם. שתוק! הם צועקים לו. שתוק. לא רוצים לשמוע יותר ואחד מהם מרים אבן ומטיל בו ואחריו כל האחרים, גשם של אבנים, ובן אמוץ נופל מדמם בפתח בית דנקנר.
כך מספר לי דנקנר בישיבתנו בקפה "גן עדן" בדיזנגוף, מקום טוב לדבר עם הסופר שלטענת רבים בגד ברישעות עקרבית בזכר חברו הטוב ורצח את מורשתו ולטענת אחרים חשף את פשעיו. והביוגרפיה ההיא, השנויה במחלוקת, שיצאה לפני עשרים שנים, היתה קיצו הנחרץ של דן בן אמוץ, ילד השואה שמת לראשונה כשכל משפחתו נספתה והוא מחק עברו ושינה שמו לעברית, ומת חגיגית במסיבת המוות העליזה שלו באביב 89, ורשמית כשחדל לנשום כעבור חצי שנה, ואז סופית ותרבותית בשנת 92, עם צאת הביוגרפיה.
זו ביוגרפיה פרטנית ושיפוטית מאד המתארת את דרכו של ישראלי מגה - נודע, מגראונד זירו של יתום שואה בודד ומחוצקן ונרדף, אל פסגת ההצלחה והאהבה וההתקבלות ומשם, כדרך המקום שקוטל ומשכיח גיבוריו, אל תהום הנשיה. גיבור תרבות הכי ישראלי והכי מהגרי, כותב רענן, מבריק וחמדן, משתמש וזורק ובו בזמן חבר טוב. שוביניסט עטוף נשים אוהבות.
דן בן אמוץ
הולך בעקבותיו ובעקבות סרטיו כשחקן מ"אקסודוס" ועד "חור בלבנה", "מצור" ו"3 ימים וילד", ספרים מ"ילקוט הכזבים" דרך "לא שם זין" ו"מה נשמע" ו"לזכור ולשכוח", ועוד אלף יצירות אחרות, נדמה פתאם כאילו נקטע קיומו של דן בן אמוץ בשל אחת מאותן קללות שהמציא בעצמו על מי שירדם בקסטל ויתעורר בהדסה, או כמו נשא עימו את אופציית מחיקתו כמין ערכת זיכרון ושיכחה. שהרי היה הראשון להשכיח עצמו, כשמחק כנער את עברו. ויוצא איפה שפעמיים נשכח: פעם בידי עצמו ופעם בידי מעשיו שנבעו מאותו עצמו ישן.
ונדמה לי כי אי אפשר לספר את סיפור ישראל, מבלי להזכיר את הילד הפולני מוסיה תהילימזוגער, הוא הנער משה שעוני, הוא הגבר דן בן אמוץ, עמוד תווך של היכל התרבות הישראלי. מכונן דיבור וכתיבה ומחשבה צבריות, חוצפה וביקורת וסטירה מבריקות והיגיון מושחז כתער. והשפעתו של המנוח כה גדולה, עד שאם ישכח שמו, יוותרו חלקים מן התרבות אנונימיים, ויתכן כי יש להפריד בין המעשים הבזויים לבין מפעלו התרבותי שעומד בניגוד מרהיב לחלקיו השפלים.
"מי שמכיר את אסתר שוורץ שנולדה בשנת 1928 בפלושטי אשר בבסרביה והגיעה ארצה ב1954, בעלת שער שחור, עיניים חומות ופה גדול- שיבוא ויקח אותה ממני".
(מדור לחיפוש קרובים. קריעה תמה. ד.ב.א. 1974)
רבות מאד תמונות המתים על קירות קפה תמר בשינקין שכמו הולך ומתכווץ עם הזמן, בעת שיושביו מתאדים וחלליו מתרבים, אך שרה שטרן, בעלת הבית, נהגת ג'יפ נועזת מהמדבר המערבי, עדיין ניצבת איתן בשמלת עור הנמר הנפלאה שלה ושערה הסגול. 15 שנים לא דרכה כף רגלי במקום ורק לרגל תחקיר בן אמוץ שבתי. כי פה או שאתה בן בית או שאתה חרא. "וחרא זה שם חיבה", אומרת לי שרה. "את דן הכרתי כנער בנהלל, כשגדל אצל חבינסקי". היא מדייקת. "וניהל רומנים עם כולן". דבר לא חומק מעיניה כבר 4 דורות.
- "אני מחכה לביבר, שיספר לי על דן".
"ביבר", מעקמת שרה פיה: "הגרויסע מציאה הזה. מה כבר הוא יודע"? עוד היא מפקפקת וברחוב חבוט הגשם, צץ חזיון מופלא: בלון צהוב עצום נישא בחיפזון על גבי אופניים חשמליים קטנים שעל כידונם, כזקיף ניצב ברווזון-צפצפה.
מתוך הבלון והקסדה, נחלץ כאפרוח מביצתו, ישישון סמור שפם שלפני 70 שנים ישן עם דן בן אמוץ במיטת אפריון ענקית במלון הזונות "טיטניק" במרסיי. בגיל עשרים הם היו שקועים במשימת ההעפלה חשאית. "הוא היה בחור שובה לב ויפה, כחול עינים ופיקח מאד", זוכר ביבר, שבכ"ט בנובמבר ימלאו לו 90. "בתוך זמן קצר כבר דיבר דן צרפתית והכיר את כולם ונסע לפריז ומיד "מון שרי" עם סימון דה בובואר וסרטר. היה לו כשרון עצום לאהבה ולכך שידאגו שיוכל לטפס מעלה. טעם מכל וכל וטס הלאה".
דן בן אמוץ בתקופת השהות בצרפת
"רק דן העיז", אומר ביבר תחת אף המתאגרף המעוך שלו, ושם אצבעו על העיקר: "הוא אמר לי אז: אני מנסה הכל, וניסה. אלכוהול, אוכל, נשים, חברים. לכן היה שונה מכולנו הפלמחניקים שלא העזנו ומקנאה קראו לו: דן בן הפוץ". כך תמיד: העזה וקנאה.
"מהתחלה", זוכר ביבר, שגם הופיע לצד דן בתכנית הבידור הרדיופונית השוסית "שלושה בסירה אחת", "דן עשה פרודיה על העברית הארכאית פה, קלט את הצליל העבש של השפה הרשמית ויצר שפת דיבור- כתיבה חדשה בלי דקדוק וקפדנות, עם אוזן נהדרת של מי שלא נולד פה ולא היה חייב כלום לאף אחד".
"מה נוסיף שלא אמרנו"? תוהה ביבר."כולנו רצינו להיות צברים כמו בדואים. שורשיים ומעשנים, שפמים, עם חכמת החיים הפשוטה. ודווקא הוא, היתום הזר, הכי הצליח". ופתאם חסר לנו מאד בתמר הצחוק הפרוע של דן שהיה חושף הכל בחדות ובו בזמן משכיח מעצמו ומאחרים את כל שהודחק מתחת לשצף קצף של הישראליות שאין בה רגע שקט אחד.
"שלום חביבי. איך הזמן עובר. אפשר להשתגע. כאילו רק אתמול כתבתי לך ב"יופי של מלחמה". תראה, נשמה טובה ומתיסרת שלי. אל תתיאש. יש תקוה"!
(מכתב לקורא. קריעה תמה).
לחיים חפר נדמה כי המילים האחרונות שלחש דן טרם מותו היו: "קחי ממנו קבלה". הוא שכב על ערש דווי ובתיה אפולו נזקקה לטכנאי מכונת כביסה. זה הכיוון. חפר מצחיק עד היום. אבל ההתחלה שלהם היתה ארבעים ושלוש שנים קודם לכן, כשיום אחד, בשנת 1946, ראה חפר אוהל צץ בחצר האכסניה בה גר על הכרמל, ודיירו הוא בחור גבוה, קלושר עם סטייל, שהאוהל שלו רעד מזיונים.
"חסר בית עליז שנדד בין לבבות, בתים ומשפחות", מתאר החבר ושותף הכתיבה חפר את מה שראו רבים מן ההתחלה. יתום שרדן רב קסם שבקע מהגולם הכעור של ההתבגרות הבודדת בפנימיית בן-שמן אליה נשלח מארופה שטרם השואה. "יתום שמטפס וכובש דרכו לבד, מזהה ונצמד לקבוצת עלית", כפי שמתאר לי הסופר דנקנר, "הופך למנהיגם וזז הלאה. קודם בפנימיה ואחר כך בכנופית נהלל עם זוריק דיין, חבורת תל אביב היוקרתית של בני האליטה כמו נועה אשכול וחיים גורי, פלמ"ח ופריז ורומן עם ז'ולייט גרקו ועד הוליבוד ומגורים אצל מרלון ברנדו". גדול הקומבינטורים התרבותיים שהיו פה.
"תמיד אמר: בואו נעשה את זה", זוכר חפר את חוכמת היזמות חסרת המנוחה של בן אמוץ שלו חי עתה היה ישיש בן 89. בחור עם חוש מדהים למילים ולחפצים ולאמנות, לאוכל, לספרים. למה ילך הכי טוב. "כך עשינו את ילקוט הכזבים ואת המופע "תל אביב הקטנה". הקשבנו לאנשים, אספנו וכתבנו. היתה לו אוזן לנהגים בירושלים, לדייגים בטבריה. ותמיד נלחם לא להיות פרייר, מנוצל".
דנקנר נזכר איך הזעיקו אותו למיטת דן הגוסס. "הוא החזיק לי את היד ולחש: עוד אין לי תשובה. למה? שאלתי, ואמר לי: ללמה אני לא רוצה להיות פראייר". ונזכרתי שלפני שנים שאלתי אותו: למה הכי חשוב לו לא להיות פראייר. זה ישב לו בראש והוא מת בלי שידע.
הוא היה "הלא פראייר" הישראלי המובהק הראשון והסביר לחברים ובספרים שגם בהם דיבר על לב אנשים כמו בשיחה, כי הוריו מתו ואין לו אף אחד בעולם זולתו וזה מקור חסכנותו והאגואיזם הטהור שלו. יתום שרדן שחייב להמציא זהותו עד שאף שלונסקי אמר פעם: בן אמוץ. אני לא יודע איפה נולד". הכי תלוש והכי שורשי. ומן ההכרח הזה המציא עבור כולנו, את מה שהביוגרף שלו, דנקנר, יליד ירושלים מבית דתי, אומר בדרכו הבוטה: "ההמצאה הסינתטית של הצבריות שנראית כמו הדבר האמיתי, אבל היא כמו שעון רולקס מזויף". אמירה מרה ומנבאת רעות לארץ הזאת.
דן בן אמוץ. צילום: יעל רוזן
"פעם תפס בני את אחד החברה שמיהר להגיע לתל אביב ואמר לו: שמע, סע איתי קצת יותר מאוחר. יש לי המון אינפורמציה. המצב היה מתוח והחבר חיכה על סיכות וכשהטקסי זז סוף סוף, אמר לו בני: שמע המצב באמת קשה מאד, ונרדם עד תל אביב". ילקוט הכזבים.
"החברים של דן מדברים עליך כעל נחש ממבה בעל הרעל הכי קטלני בעולם", אני אומר לדנקנר. הוא מקשיב ולוגם את האספרסו השלישי שלו באותה הבעה תמהה וחפה. "דן היה חבר מצוין ותומך שאהבתי מאד, ושהיה בן בית אצלנו, אבל כשנכנסתי לסיפור חייו והגעתי לענין אימו וטפטפו לי את הסיפורים על הקטינות שניצל וכל ההמשך שלא סופר, הבנתי שזה סיפור שאני חייב לספרו". דנקנר מזכיר לי כי הוא עצמו בא מבית אב קשה ומכה. יש בו סלחנות לחטאים רבים, לא לחטאי מבוגרים כלפי ילדים, או ילדיהם.
בלב הסערה שהתחוללה עם צאת הביוגרפיה, דובר בילדותו של דן ובאימו אתל שהיתה קרובה אליו מינית ומצד שני בקטינות שגדשו מיטתו בגיל העמידה שלו, כבשתי צלעותיה של הצבת בה נמחץ שמו. דנקנר תאר אם מופרעת שניצלה מינית את בנה האהוב והטביעה בו את התשוקה הבלתי נלאית שתלווהו כל חייו לבדיקת גבולות מתמדת באהבת הנשים ואף תסיט אותו אל התהום. תשוקת אם שאולי, כתוצר לוואי, יצרה גם את בודק הגבולות התרבותי הנועז וחושף כזבים הגדול מכולם פה. תכונה שכה חסרה כיום בחברה הפוסט - בן אמוצית - קיננית- ליבוביצית שמגששת דרכה כעיוורת בחושך וברעש וכושלת לכל בור.
לבדו בא לפה הילד מוסיה ב1938 והיה זר מוחלט ומושמץ ככל ילדי השואה. אך בכוח מופלא כהשראה, הפך את חולשתו למקור כוח וראה בעין חדה מכל אחר את המתרחש ואמר הכל כדי להכאיב ולשבות לבבות. יוצר לו אוהבים ואויבים. וחש חזק ומנצח ועם זאת גם מטונף. פסיכולוג בעל שם ספר לי איך בשנות השישים נטל ל. ס.ד. עם דן וזכר כי בן אמוץ נאבק בהשפעת סם ההזיה העז כדי לשמור בכל מחיר על שליטה, אבל התעקש שיש לו חולירע ושהוא מקיא סחי שחור ונלקח לבית חולים. עשרים שנים טרם הסרטן שימיתו. תחושת הסחי. "לא הביוגרפיה שלי רצחה אותו", חורץ דנקנר, "אלא ההיסטריה שפרצה עם הפרסום. הספר שלי רק הביא את הפרטים. בחברות שפויות עושים הפרדה בין היצירה לחטאי היוצר, כמו פרדיננד סלין שהיה כותב גאוני אבל נאצי וספריו הגדולים נקראים עד היום". באחרית הדבר של "דן בן אמוץ", מצטט דנקנר, כהסבר לפעולת החשיפה שלו, קטע מ"האדם השלישי" של אורסון וולס. חברו הטוב של הגיבור הארי ליים הכריזמטי והמקסים, מגלה שם כי ליים הוא בעצם טינופת חסר מצפון, והוא מצטרף לרודפיו ומסייע להריגתו.
"זהותו המפוצלת של הגיבור מצוייה איפוא במרחב שגם הוא מפוצל ומעורער ובו אין לגיבור הזה בית אמיתי… והזהויות האחרות סודקות שוב ושוב את הזהות שאותה הוא נושא בכל רגע ורגע."
(נורית גרץ על "לזכור ולשכוח" של בן אמוץ)
היא גרה כעת בבית ישן ונמוך קומה ברחובות. עוד מעט תחזור בשמחה צפונה, לבית הבזלת שלה בראש פינה, קרוב לאמא בתיה אפולו שבעמוקה. שנתיים בגוש דן היו קשות לה. לדבר על אבא אינה יכולה. אהבה? געגועים? אין היא עונה. הכל מלא שתיקה וכאב. פניה של נעמי בן אמוץ רחבים ומתוקים, בין פניו לפני אמה. צמחי תבלין מרככים את החצר. שתילי ורדים חדשים. הבית והגינה מלאים אינסוף כסאות, כביתו של מחפש מנוחה שאינו נואש. עד כה הדפיסה הכל במכונת כתיבה. עתה היא מראה לי שני שירי אבא על מסך המחשב. עוד מעט יצאו בספר השירים השלישי שלה: "ציידת המילים". הצייד שלה כאוב ואיטי כל כך.
אבא/ זו העונה בשנה/שבה אתה גוסס/ הרימונים מתמלאים ומאדימים", כתבה ומחקה שורה אחרונה: "ואתה הולך ונעלם". אין הוא נעלם. הבית מלא תצלומיו בשקיות ובאלבומים גדולים. חיי אבא: מלח שמח, עם מאה נשים, כוכבות. גיבור הוליבוד לצד מרלון ברנדו. בגב צרלי צפלין. צץ מחייך בצילומים של מאן ריי הגדול. זוהר באלבומי נצחון של יתום.
בתיה אפולו ודן בן אמוץ
והנה גם שיר אחר: "אבא שלי חולה- גוסס עכשו כבר הרבה זמן זה נמשך לפעמים אני אומרת לעצמי בשקט אבא תמות כבר כמו שאומרים לילד ש..ש.ש.. תישן". בנה ובתה כבר עזבו את הבית. משלושת ילדי דן ואלן שבארה"ב – הבן פיקו תובע מחוזי, הבת נועה מחפשת והפרופסור דור בן אמוץ - יש עוד שבעה נכדים. "כל תשעת הנכדים יצירתיים", מחייכת נעמי. היא רכה ונדיבה ובאפה הגומה שתאר פעם אביה. אך הבה נניח לזכר אביה. אני נח לי בשמש החצר והולך לסיים את הסיפור.
"עם הזמן אנו נחזור לדן", אומר לי מוטי קירשנבאום בביטחון קירשנבאומי, "כי היה מעמודי התווך של הישראליות שחיפשה זהות תרבותית. המצחיק הוא שדן עמל כל חייו לנפץ מסגרות והיה מרדן וחתרן גדול, גם בענין המין והדיבור הפתוח על הכל, ודווקא הוא חוסל ע"י המרדנות המינית. הרי על זה היתה תהילתו משך השנים ופתאם הענין הזה נפל עליו ומחץ אותו". מוטי מדבר על הצמד חמד הנאבק ומשלים: בן אמוץ ועמוס קינן. "לוחם הלח"י הבודד והפלמ"חניק שנחנק בהעדר החבר'ה. דן היפה ומושך הלב ועמוס הנמוך, האינטלקטואל המר. קינן שכתב מצוין ודן שמכר המון". "הם הזוג שהמציא את העברית המדוברת- כתובה", אומר לי הבמאי ג'אד נאמן, "שני כשרונות גדולים שהניחו את היסודות למה שכיום מובן מאליו: עברית חיה שניתן לדבר בה ולכתוב בה".
"דן חסר לי מאד", אומר קירשנבאום טרם יטפס חזרה לאולפנו, ועוד לא נגענו באפס קצהו של דן: ביתו הנפלא ביפו שנמכר לאיש עסקים ולקוסם, אינספור חבריו, כתביו, חידודיו וחכמותיו. חפציו וטקסיו, נדודיו וכל השאר. "יאללה, עכשו תלכו ותקנו את הספרים שלי ובמחיר מלא ואל תשאילו", היה דן אומר.
אח, יה-דן, דן, דן דן! וֵוינָּאק, יָה דן! איפה אתה?! בגן עדן אתה יושב ואוכל את שור הבר…איך נכנסת אתה לגן עדן?! באמת לא מבין איך, אבל אם אתה שם, יה-דן, ואם אתה רוצה שנתראה אי פעם, תבקש העברה לגיהנום. אל תחשוב שנפטרת מאתנו ככה. וואללה נבוא אליך כולנו. ועכשיו שלום חָבּיבּי, תנוח בשלום." (ההספד).
פורסם ב-6.2.2012 במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות.
חלק מן ההספד, "שלושה בסירה אחת"
