"במערה החשמלית נשתררה דממה. ילדי חסמבה הרהרו בדברי מפקדם ירון זהבי והגו בהרפתקאות הצפויות להם בעתיד ובמלחמתם באותה חבורה של ילדי הפקר המתגוררים על פי השמועה באחד המרתפים של השטח הגדול ההרוס ביפו העתיקה ומנהיגם הוא ג'מוס".
(חסמב"ה וילדי ההפקר, יגאל מוסינזון).
גדלתי ברחוב דיזנגוף 216, מרחק ארבע דקות מחוף הים, ממצוקי הכורכר שלו ומהמערה החשמלית של חסמבה. הארץ היתה במצב של חצי – מלחמה, מסתננים הגיעו עד הירקון, לא אחת עקבנו אחרי אדם חשוד שנראה כמרגל ורשמנו דו"ח. היינו חבורת ילדים בתל אביב של ה50 ששיחקה בחצרות הבתים תחת עצי תות והדר עד שהחשיך. עד היום נקבצים ילדים בחבורות ותמיד יש להם "מחנה". בעת ההיא היה גם יעד ואויב מוגדר, טובים ורעים ותחושת סכנה מתמדת, זכר השואה וגם תקומה מופלאה. ספרי "חסמבה", "חבורת סוד מוחלט בהחלט", היו סוג של ספרות הדרכה לגיל הרך בארץ חרדה. מעיין של אומץ ועוז שנבע מקבוצת ילדים כל- יכולה הניצבת לבדה מול כל האיומים האסטרטגיים.
חלק מילדותי עבר בחיפוש אחר אותה המצאה יגאל מוסינזונית מופלאה, אחר פתחה האגדי של המערה החשמלית שבנה אביו המסגר של ירון זהבי. הצצנו בין קברים ערבים חשופי גולגלות שנפערו בבית הקברות המוסלמי טרם נעלם תחת מלון הילטון. תרנו את צוקי החוף שגלשו מגן עצמאות אל החוף הפראי ובחנו היטב את המתלול שתחת האנדרטה שתכנן בנימין תמוז לנערים הטייסים שפרינצק וסוקניק שנפלו לים. חיכינו שם בערב, טרם שבנו לבתינו המודאגים, לצליל החורקני של פתיחת דלת מערה, למראה של חבורת ילדים כמונו, נועזים, שבוקעת בחשאי. חיפשנו רמז. כלום.
גם עתה, יושב על כסא נמוך ממידתי בספרית הילדים של בית אריאלה, ושוקע בספרי חסמבה לצורך הכתבה, אני נתקף באי שקט כאשר יגאל מוסינזון מתאר איך מפקד הבולשת קלמן גינזבורג מוכנס בפתח סודי מספר 3 למערה, מטפס במעלית ונדהם כשמוסר כיסוי עיניו למראה המתקן הבטחוני המופלא והתת קרקעי שהקימו הילדים בעזרת אבי ירון זהבי. אמפריה ז'ול ורנית בתל אביב הבן גוריונית הפשוטה של אז. הזיכרון ניצת בי כמכונת זמן ומחבר אותי לילד בן השמונה בשנת 1960, התר בין שיחי החוף אחרי פתחה של ממלכת האומץ. עד אותה שנה כבר פרסם מוסינזון 16 כרכי חסמבה בתוך כעשר שנים. ובעת בה קראתי אותם כבר ישב לו בניו יורק לזמן מה ופגש אף את מרלין מונרו.
אבל חסמבה נותרה במחזור הדם של ילידי שנות החמישים ואף של אלו שבאו אחריהם. זו סדרת נעורים כתובה בעט קלה וברישול- מה שזכתה באריכות חיים כזו שמאפשרת גם לשחקן נודע כעודד קוטלר לשחק בגיל 15 בהצגה הראשונה של חסמבה, "הייתי שם השוטר הבריטי ודני בלוך היה אהוד השמן", וכעבור כשישים שנים להיות ירון זהבי בן ה- 75 בגירסה חסמבה הטלויזיונית 2011. או למכור 150 אלף עותקים של מהדורה מחודשת בלי שום שינוי ובאותה כריכה בישראל העכשוית.
זהו נס ספרותי "אבל גם טרגדיה שארעה לסופר יגאל מוסינזון", אומר לי עמוס אריכא, סופר בן סופר וחבר טוב של מוסינזון. "חסמבה עשתה לו עוול נורא, כי כולם זוכרים אותו רק כמחברה ושוכחים רומנים היסטוריים טובים פי כמה שכתב על בנו של כורש, יהודה איש קריות ואחרים ומחזות כמו "זרוק אותו לכלבים" ו"קזבלן". כתיבה חזקה וקולחת של מספר בעל חושים נפלאים". הכל נשכח, כולל הרומן הנועז "דרך גבר" שהציץ מאחורי הקלעים של קיבוץ נען שטרם המלחמה, ספר שבגללו סולק מוסינזון משם כי חשף בגידות משפחתיות ומחשבות כפירה מסוג שלא התקים אז.
כשאני עובר על ספריו, אני מגלה כמה סופרים: איש התקומה הישראלית הגאה של חסמבה, איש הכפירה בעיקר של הרומנים, הרפתקן פרוע ובוטה ופוריטן זהיר לילדים. כמו בחלום, כך תיאטרון דמויותיו הספרותיות, מתאר את שלל החלקים המנוגדים שהתרוצצו בנפשו של הישראלי הזה, בן המהגרים, ילד הארץ, כופר מושבע ומאמין אדוק שהיה רועה צאן ופלמחניק, קצין ובמאי, טייח ודובר המשטרה, סופר ילדים ומחזאי פרובוקטיבי. ישראלי מלא סתירות.
"טלגרמה. ד"ר איזקס מלון הכרמל חיפה נקודה אבוא מחר נקודה לדאוג לשמירת המפה השלישית בקופת ברזל נקודה חתום ירון זהבי".
(חסמבה ואוצר הזהב של המלך הורדוס. ספר 4 ).
"נו, אז היתה מערה חשמלית?" ממשיכים לחקור סקרנים הבאים לסיוריו של אורי קציר במסלול חסמבה. הם מובלים מדיזנגוף פינת זבוטינסקי, ובית המרקחת "תרופה" שקיים עד היום ובו קרמה עור וגידים חסמבה, דרך שדרת מוצקין ובה בית משפחת הורי ירון לונדון במספר 3, שם גר מוסינזון המגורש מקיבוצו וכתב, בית הבולשת הבריטית ובנין המשטרה במוצקין והלאה לחוף הים ואתר חסמבה התת קרקעי מעל סלעי החוף. לסיורי קציר מגיעים גם "ילדים בני עשר שמכירים את חסמבה בעל פה ושרים את שירי אהוד השמן ויודעים מי ירה במי" וגם הסבתות שזוכרות הכל מילדות. כילד נלהב בן עשר, מדבר איתי קציר בן ה44 על חסמבה ומצביע על כל פרט מן המציאות העירונית שטמן מוסינזון בספריו. שמות ילדים, בתים, חוף הים. תל אביב של פעם.
- מנין נבעה הצלחתו העצומה?
"חסמבה, כמו היידי בת ההרים, כמו אמיל והבלשים", אומר קציר, "מתארת קבוצת ילדים שמבצעת שינוי חיובי, מנצח. ילדי חסמבה נרתמו עי הסופר לשירות הלאום. הם בעצם "המחתרת הרביעית". מוסינזון ע"פ קציר היה קשוב מאד לשמות ולעדות ולמצב פה, וכל ילד הוא בן עדה או קבוצה או חלק אחר מן הנפש: הרפתקן ופחדן, שמן וביישן, רזה ופטפטן. כוחם ימצאו עצמם שם.
מוסינזון עצמו, כך ע"פ קציר, חש כחסמבה. אף שהיה חיל וקצין וישב במעצר לטרון, המציא הרפתקאות עזות נפש כמין פיצוי על העדר לחימה של ממש בחייו הצבאיים הקצרים. ופעם אף ניסה לבצע מעשה חסמבאי כגיבוריו. בשנות השישים, עפ קציר, אחרי לכידת איכמן, נסע מוסינזון לארופה יחד עם חבר, אקס- סוכן- מוסד, לנסות לחטוף ולהביא למשפט פושע נאצי בשם לאון דגרל שהסתתר בספרד. בבר הראשון בו ישבו מוסינזון וחברו החשאי, פטפט הסופר הדברן על מזימתם באזני שתיין ספרדי וזה הסגירם מיד למשטרה. רק בן גוריון שחיבבו, שחררם כעבור זמן מה מהכלא במדריד.
"כן, היתה מערה חשמלית!" קובע קציר ומתבסס גם על תחקירו גדוש הפרטים של בלש התרבות אלי אשד בעל הבלוג "מולטי יקום". אשד אומר לי ש"חסמבה היתה בנויה על אומץ ועיקשות של ילדים שעשו מה שנראה להם חשוב. זה היה גם זמן של מהגרים וניצולים שאבדו כל משפחתם וחפשו פה משפחה חליפית וחבורה". כילד חפש גם הוא את המערה בגן העצמאות. גבר הציע לו סוכריה ואחר ראה גברים רבים מסתובבים ותהה אם כולם מחפשים את המערה החשמלית, עד שהבין לימים כי הגן הפך אתר למפגשים הומוסכסואליים. לימים קרא אשד שוב כחוקר את כל 44 ספרי חסמבה, אסף עדויות ואף פגש את הסופר עמוס אריכא וחקר אותו על המערה.
"שלום בחורים, רעש קולו של ראש הבולשת, סדרתם כאן מין הוקוס פוקוס. מחילות, נקיקים, מערות. אלף לילה ולילה. שימעו, זו מערה חשמלית שאפילו… אפילו…אין מילים. עין לא ראתה".
(חסמבה וילדי ההפקר)
הסופר אריכא זוכר היטב את פרטי המערה ואף מצא תצלום נדיר של פתחה אצל ראובן חזק שירש אותו מאביו הצלם. כשאני בא לבית אריכא המשקיף ממרחק אל חוף נתניה, מתאר לי אריכא איך לפני כשבעים שנים מצא אותה. הוא גדל כילד על שפת הים של תל אביב שנים טרם הגיע לשם מוסינזון. בעת ההיא של סוף ה-30 טרם גן העצמאות, היו שם רק מחנה יונה הבריטי, מצוקי חוף פראיים, מערות קטנות שנכרו עי הרוח בסלע וצריפי עולים שמצאו מקלט וגם המערה ההיא. "הייתי חיית ים קטנה", אומר לי אריכא, איש נאה ומזוקן שלראשו, גם בבית, כובע עור.
יום אחד ראה על המצוק גבר כבן שלושים מגודל שער כמין רובינזון קרוזו וציף אינדיאני גם יחד וכך גילה את מקס קלינהוף בפתח המוסתר למחצה של המערה שחפר. תחת הפתח היו באבן כמה מדרגות והילד אריכא ירד עימו אל מין חדר חצוב ובו מיטה מאבן, מזרון ופינת בישול וגם מזוודת כלי צורפות עימה ברח מקס מוינה ב1933. ואת הכל האירה נורת חשמל בעת שהעיר עצמה טרם היתה מוארת בשלמותה.
בעל ידי זהב היה מקס המוזר, לולין ובנאי, צמחוני מתבודד והוא יצר מצינור וכנפי עץ וחלקי מכונות שמצא מחולל זרם שייצר חשמל מרוח הים. "פעמים רבות הלכתי אליו והכרתיו היטב והוא אף בנה לי חץ וקשת משוכללים עד שנעלם ב1951, כשבנו את גן העצמאות וסלקו את כולם. עקרוהו בכוח ממערתו וכיסוה חול, וסופו, כך גיליתי אחרי כעשרים שנים", אומר לי אריכא, "שאושפז באברנבנאל ושם בנה בסבלנות עיר קטנה מאבנים וחול עד שנפטר ערירי. עליו ועל המחילה שלו ספרתי למוסינזון וכך אולי נוצרה בדימיונו אותה מערת חסמבה חשמלית רבת מעברים ומסתורין, מעליות ודלתות קוד כמשכן החבורה על מצוקי החוף".
"אני זוכר", ספר פעם ירון לונדון לאלי אשד, "שיגאל שגר אצלנו הושיב אותי על ברכיו וקרא באוזני את החסמבה הראשון. הוא גם העביר לי את הדפים בכתב ידו לקריאה. כך שאני אולי הייתי הילד הראשון שנחשף לחבורה הזאת לצד עידו בנו של מוסינזון". עידו היה הבן לו כתב מוסינזון את הספר הראשון, שחקן תיאטרון מוכשר שיהרג מפגיעה ישירה של מרגמה במלחמת יום הכיפור.
החדר היה שרוי בחשכה והוא נתרומם על מצעו וגישש אחרי המנורה… אי שם בסמוך כל כך. וטפח על השולחן בגששו אחריה. מפלל לאור, לא ידע כמה זמן עבר מאז לחץ על הדק התת מקלע וראובן בלוך צנח…"
(הרומן "דרך גבר". מוסינזון.)
האיש שהמציא את חסמבה על כל הרפתקאותיה וכתב עלילות גבורה ורומנים הסטוריים, התגורר בדירונת ברחוב סוקולוב 61 בתל אביב. חדרון עבודה גדוש ספרים, מאפרה גדולה סלון ומטבח וחדר שינה וגם מרפסונת קטנה כשירותים משקיפה לרחוב ובה ישב כל יום שישי החל משעה חמש עם טומי לפיד חברו הטוב. שחקו שחמט, הפילו ממלכות ושכחו את העולם עד שבע וחצי בערב. מן המקום הזה, בקעה חסמבה והתפשטה על פני הארץ כולה, 44 כרכים דקים ומאוירים בשתי סדרות, משך 44 שנים, מלאים עוז רוח ותחבולות, פושעים והיד השחורה, ערבים שתמיד שמנים ורעים ונערי הפקר ואוצרות פז. כל מה שיכול להצית דימיונו של ילד או אף של סופר שהיה ילד של מטר ותשעים, "שתמיד היה במתח", אומרת לי אלמנתו חנה, "איך יגמר הספר ומה יקרה בסוף וכתב בעצם לעצמו. חקר קצת נושאים וקנה תמיד חבילת דפים, רשם בכתב ידו מספרים מעמוד 1 עד מאה ותוכן דברים, ואז התישב לכתוב ביד את הספר".
היא מראה לי את כתבי היד ואת הספר ה45 שנותר ריק, אחרי שיגאל רשם מספריו, כי מת פתע על מיטת איכילוב בעת המתנה לבדיקה שגרתית. היתה פעם בדיחה על מהירות כתיבת החסמבות: כשחבר צלצל בבוקר, אמרו לו: יגאל בדיוק התחיל לכתוב ספר, תתקשר בערב, כשיגמור.
שערה של חנה קצר מאד. היא אשה גבוהת קומה. לפני 46 שנים, כשהיתה מורת אמנות גבעולית הכירה במועדון בחיפה סופר גבה קומה בעל קול בס וקסם רב כבן חמישים. הוא כבר היה נשוי בעברו "שלוש או ארבע פעמים, החל מגיל 18, ולו 4 בנים: עידו ואביטל, חומי ויוני שהיה אז אחרון ילדיו, תינוקה של דוריס לה נישא בניו יורק. טרם פגש בחנה חי בניו יורק כמה שנים. עבד כמורה וכטייח, למד משחק והכיר את מרלין מונרו. הנה, על הקיר תלוי פנקס הכיס שלו ובו רשמה מרלין מונרו את שמה ביום 18 לדצמבר 1956. חתימה מסולסלת כמוה.
באותו ערב חיפאי בשנת 1966 נפגשו חנה ויגאל ולא נפרדו עד מותו. "סופר מצוין היה, אוטודידקט בעל ידע עצום ובו בזמן איש איכרי פשוט של של צנון ובצל, לבן וסנדלים. איש אדמה בלי אדמה. סקרן וחכם ונע ונד שכבר בגיל תשע החליט להיות סופר כשראה המלטת טלה וכתב עליה חיבור שעבר מיד ליד בין המורים". כך היא זוכרת באהבה.
עשר שנים אחרי שנפגשו והוא כבר כבן שישים, נישאו ונולדו להם שני ילדי הזקונים: רנן וגילי. כמי שעבר שלושה מחזורי אבהות בחייו: פעם בגיל 20, פעם בארבעים ופעם אחרונה בגיל שישים, השתפר יגאל מוסינזון עם הזמן והיה בגלגולו השלישי, "אב פנוי, בשל ונפלא מכל מה שהיה בעבר". אומרת חנה ומאשרת בתו רנן מוסינזון. חנה מכירה היטב את שלושים השנים מרגע פגישתם ועד קיצו, אבל כדי לשמוע על מה שקדם לה, אני נוסע להסטוריונית המשפחה, ורד מוסינזון, בת אחיו משה, אחות לסופרת דבורה עומר. פעם כבר החלה ורד לחקור את עלילות המוסינזונים לספר וחדלה.
"לפתע שמע קול צעדים!"
(משפט נפוץ מאד בתולדות ימי חסמבה)
"יותר מדי שלדים בארונות", אומרת לי ורד על משפחתה בעת שאנו יושבים בביתה הנפלא מעל שוק הפשפשים. ע"פ ורד, סופרת גם היא, אפילו שם משפחתם מוסינזון הומצא ושימש בראשיתו לצרכי הסוואה כאשר בשנת 1911 הגיע לשכונת עין גנים החקלאית, ליד פתח תקווה, אדם בשם זלמן זומר. בחור הישיבה לשעבר נמלט מפני נושים ברוסיה ולכן שינה שמו פה לאשר מוסינזון. הוא נישא שלוש פעמים, שתי נשותיו הראשונות נקראו דבורה. לשניה נישא בערוב ימיו. מדבורה א' וב' נולדו לו שלושה בנים: ישראל, משה והאחרון שנולד ביום היכנס הבריטים כמצילים ב-1917, נקרא יגאל.
דבורה ב' אם יגאל, היתה אשה בעלת מצבי רוח קיצוניים שהרחיקה מיד מהבית את שני האחים הגדולים בני קודמתה ואחר שלחה גם את בנה יגאל לקיבוץ בית אלפא. בעלה, האב אשר מוסינזון, רצה להיות פה סופר עברי, היה לרפתן ולא הצליח לפרסם ולו ספר אחד. בגיל מאוחר נכנס לדיכאון, ניסה פעמיים להתאבד. פעם רק שבר רגל ובשניה נהרג. בארנקו נמצאו מכתבי סירוב ממוציאים לאור. משלושת יתומיו: ישראל היפה לא רצה לכתוב, משה ויגאל ירשו מאביהם המת את תאוות הכתיבה. משה ערך וכתב, אבל יגאל הצליח והצלחתו הציתה קנאה ממאירה בין שני האחים. כך בקצרה מקוצרת דברי ימי מוסינזון. מספריתה שולפת ורד את ספרו "אפורים כשק" של יגאל מוסינזון ובו הקדשה לאביה, האח משה: "באהבת אח ובקנאת סופרים". יוני 1946. גם בספר המוקדם הזה ניתן לזהות על נקלה סגנון כתיבה גברי- המינגוואי. משפטים קצרים וגדושי פעולה. כתיבה רזה, יוצאת דופן לשעתה.
מתוך משפחה יצרית, מלאה קנאות וסודות, כשרון וסקרנות, בקע ממציא חסמבה "שהיה איש רגוע מאד כמו פלח עד הסוף", אומרת לי אלמנתו חנה.
לפני 18 שנים בדיוק, בגיל 77, הלך לבדיקה, "איש בריא בלי כאב ראש או עיטוש, זולת עישון כבד ומת על המיטה בבת אחת מדום לב". היא מראה לי דפים ממוספרים שנשארו ריקים לצד כתב יד שיצא לאור: "חסמבה נגד זוממי המזימה הנוראה" והערות שרשם יגאל לעצמו: "הפושע המסוכן עלול לזרוק סכינים ולקלוע במטרה ממרחק 50 מטרים מינימום… בגלל להיטותו של הנ"ל להשתמש בגז ברברוסה או בשיקוי הקרוי פילומונציקו הגורם להזיות משונות ביותר"…
תם ולא נשלם.
*פורסם בתאריך 30.4.2012 במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות
