קרובי פרנסה.

"חמור גזל הרבים מגזל היחיד, שהגוזל את היחיד יכול לפייסו ולהחזיר לו גזילו, הגוזל את הרבים אין יכול לפייסן ולהחזיר להן גזילן".

(מסכת בבא קמא.)

מוזר אולי אבל ההשתיכות הכי חזקה שאני מרגיש לאחרונה היא לקבוצת ההכנסה שלי. לא קבוצת גיל, לא לאום או דת. קרובי – פרנסה. ליבי שמור למי שנאבק על נשימתו הפרנסתית ועל עתידם המעורפל של ילדיו נטולי הדיור. למי שמרוויח פחות ממני או כמוני, לכל שכיר גורר משקולת מינוס אבוד ולכל שומר מבוגר בקופת חניון מפויח. לכל מי שנאנק תחת משא הביזה. לכל סרבן- טייקונים שלא משתף פעולה עם תאגידי ביזה ולא מעסיק תחתיו עבדי שכר מינימום.

בהיסטוריה הפרטית שלנו אנו מחוברים לאחרים ע"פ שכונה, עפ כיתה, לאום, שבט, עדה, יחידה צבאית.

עתה זה ע"פ עומק הקרב על הנשימה.317928_4-575

אני זוכר במעומעם את הימים שבהם גן אסתר ברחוב מהר"ל היה כל עולמי, הכיתה של המחנכת אסתר מירנסקי, או של המורה הגוצה, עדה – "כבודי במקומו מונח" – ארגוב. היו ימים שבהם השתייכתי לפלוגת הטנקים של נמרוד גאון בבסיס ביר- תמדה. כל עולמי היה שם. אלו היו חברי הישראליים למאבק בעיפות ובאבק הלס. בזמן אחר היו אלו חברי למעונות האלף בגבעת רם. ראיתי את העולם דרך עיני חייל או תלמיד, דרך מבט הורי או בעד חלון דירת הדמ"פ בדיזנגוף 216.

 באביב 2013, ובעצם מזה כעשר שנים שבהן גובר המחנק של הרוב הבזוז, ואחרי המחאה, אחרי גילוי ממדי הביזה העצומה, אחרי התכווצות האשראי והתגברות המינוס, אחרי הופעת התהום הבין מעמדית ומחיקת העתיד – אני רואה את העולם דרך חור התלוש. צר עולמי כהכנסתם המתכווצת של אנשים כמוני: יוצרים, לא סוחרים, כותבים וצלמים, עורכים ועובדים סוציאליים, מורים וספרניות, לא מנכ"לים. דרך עיני המנסים ליצור ערך ולא דרך סוחטי הערך. אני הולך ומתרחק מן השאננים, ישראלים שבעים שנרעדים מסדק בטיח האיטלקי, מתקלה במחשב טפטפת – היסמין.

כך אנו, בני אדם, נקשרים לאחינו. אחינו לצרה. צרה שהיא הדלק למאבק במה שקרה לנו. כי נבגדנו. חד וחלק. נבגדנו עי רגולטורים ונערי אוצר, שרים ושומרי – שיבר אחרים. ע"י שיטה שהפכה את החמדנות מחטא למעלה, ארץ מקלט לנרדפים לאחוזה פיאודלית של טיקונים ואריסיהם, היכן שהנשיא מקלס מיליארדר שרק שנה קודם לכן שמט חוב של מיליארד וחצי ש"ח לנו, מחזיקי אג"חיו, והיה בו זמנית לפושט רגל ולגיבור נסיכות הגז.

מזה כעשר שנים או יותר אני חש בהתגבשותה של אותה שכבה חרסיתית, לא מחלחלת. נדמה לי כי פעם נהנו רבים יותר משפע עמלנו. חיינו בחרדה אבל עם פיסת עתיד תכולה. הורי חסכו קצת, נסעו קצת לקצת חו"ל, הפקידו קצת לדירת ילדיהם. לא היה להם מינוס. עתה נאטם הכל. מעל החרסית חי לו אלפיון, מתגוררים מאיון או שלושה מאיונים. שם, היכן שמצטברים המשקעים, נאגר הון עתק, נשאבים כל המשאבים. כל לחות הקיום.

אין חלחול אל ההמונים הנחנקים.

מאיון- הביזה הפקיע לעצמו גם את העתיד. מאיון חמדן וחסר עכבות, מוגן פרקליטי יוקרה ורואי חשבון יצירתיים, מפריש בוז והתעלמות כלפי ה- 97 אחוז האחרים ובכך, מבלי דעת או בדעת מלאה, מבעיר את הקרקע תחת ישבנו ומגדליו. מאיון טיפש שנטל מאיתנו את העתיד, אבל שמט את הקרקע גם תחת עתידו הוא בארץ שבה אין קיום בלי סולידריות. קטלני מכל פצצה אירנית, אם לא יטופל אי השיויון עתה, יפרוץ בבוא היום כמו לבה געשית, פורץ בעד תקרת החרסית.

שלושה אחים.

בקצה הכי נטוש ומוזנח של הישראליות, היכן שאפילו "ריקי כהן" היא סרט הוליבודי, טבעו השבוע שלושה אחים. נסחפו, נחנקו, נתגלו ונקברו בקבר חולי אחד. למשך שלושה ימים הושקעו בהם משאבים שלא הושקעו בהם משך כל חייהם. מסוקים, שוטרים וצוללנים והמון רצון טוב. הגדול, נאהד והקטנים, סולימאן ועטאף, שלושת האחים סרעיאה, כשם שבטם באו מכפר בפחונים לא מוכר בשם אל -סירה. מפזורת הגבעות והואדיות הבדואית.

חצי שעה מבאר שבע, מאה שנים מישראל.

אין בכל הישראליות נידחים, נטושים ומנודים כמותם. הבדואים שנחשבים כיום לעושי הצרות של הדרום הפרוע. פעם היו אלה שבטי נודדים שחיו ע"פ קוד מדברי מגובה באש ובחרב. מי שנשאר פה אחרי 48, היה מי שעזר לנו. מי שנשאר פה כיום, הוא מי שלא עזרנו לו. מתוך הזנחה גדולה, איבה ושינוי אורח חיים, צמחה גם פשיעת הנידחים בתוך ציבור גדול ושוחר חיים שמתקים בכמה עיירות מלוהטות שמש ובהמון פחונים וגדרות ומרחבים מאובקים.

"אצלנו לנסוע לים זה כמו לספרד", אמר לי בן הדוד מוסה ששלושה ימים חי על החוף באשקלון עד שנמשתה אחרונת הגופות. אח רביעי ניצל בנס עי גלשן רוח. האחים באו ממשפחה בת 11 ילדים, במקום שבו בנים זכרים הם כוח ורכוש. הם נולדו וגדלו בבתי בלוקים ופחים מועדים להריסה וכל בוקר נסעו  20 ק"מ לבית ספר מדברי. אחר כך עבדו שלושתם בפס היצור של עופות קפואים.

יום לפני האסון אמר נאהד למוסה: "עוד לא התקלחתי מים המלח וכבר אני יורד לים באשקלון". היתה בהם ערגת הנודד למים ולצד חלום המים אי הכנה מוחלטת לשחיה. בתי ספר דלים, העדר כל בריכה. "והים בוגדני", אמר לי מוסה, "יגידו לך שזה יד הגורל או יד אללה, ואני אגיד: טרגדיה גדולה".

נ.ב

"אילו הייתי המחוקק, הייתי מקים ועדת חקירה לברר איך קרה שקרנות הגמל וקרנות הפנסיה, כספי החיסכון הפנסיוני, בחלקן הגדול, נוהלו באופן כל כך בלתי אחראי. איך קרה שכספי הפנסיה והגמל הפכו להיות חלק ממשחק בלתי אחראי. על הפיקוח שהיה או לא היה, על ועדות ההשקעה בהן ישבו דירקטורים שפעלו, בחלקם, בצורה בלתי אחראית. זו חקירה רחבה ואני לא אכתיב לוועדה מי צריך להיחקר. ברור לי שאם קרן הפנסיה קונה אג"ח שאין מאחוריו כלום, זאת הפקרות".

אין זו המלצה של איש מחאה נזעם אלא של טייקון הדור הישן, האחראי, דן פרופר. ובאמת למה שלא תוקם לאלתר, עוד טרם התרסקות האג"חים, ביזמת לפיד או הכנסת החדשה, ועדת חקירה עתירת סמכויות, לא טירקלית, שתברר את שאלת הרבע טריליון: לאן הלך הכסף? לטיקוני הכתר/מתנחלים/ פנסיות הרס"רים/ חרדים/ חברת חשמל/ חברי מרכז/תאגידים זרים? כולם יחד או כל אחד לחוד.

ספרטקוס בשלטון. אגרת לנבחר.

אם תוכל לומר לי בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מפה?

זה תלוי, אמר החתול, לאן את רוצה להגיע".

(אליס בארץ הפלאות. לואיס קרול)

Yair Lapid speaks during an interview with Reuters in Tel Aviv

יאיר יקירי.

נדיר הוא, כמעט ספרותי, שיתרחש צדק פואטי כזה: אדם שהודיע כי הוא אחיהם של העבדים, נבחר על ידם ומגיע בתוך פחות משנתיים למעמד של הממונה על אוצר הממלכה. ספרטקוס בשלטון. לכן, ובשל חיבתי האמיתית אליך, אני מרשה לעצמי לפתוח אגרת זו לנבחר בזכרון אישי.

אני זוכר איך עמדנו פעם, שנינו, תחת עץ בפינת החצר של עופרה שטראוס ודן להט, דיברנו וצחקנו. נקלענו לשם, אתה מצד הכלה או החתן ואני מצד הילדים. בני ובתי למדו עם ילדיה של שטראוס בבית ספר לאומנויות, ולא אחת הוזמנו הורי החברים, לבית שלא דמה לביתנו אך גם לא למשכן טייקון, אלא שמר על צניעות צהלתית של פעם עם גן נחמד. בלי חומה. היתה שם אוירה שהיו שטעו לראות בה חברות, אך אני אמרתי למכר שיש בחצר "פערי הכנסות שלא מאפשרים ידידות אמת".  במקום שבו נפגשים אנשים ששכרם השנתי הוא כשעת הכנסה של בעל הבית, כל קשר הוא נסיבתי. אין מפריד ורעיל מכסף. תחת העץ ההוא בקצה החצר, הערתי דבר מה אירוני ואתה אמרת משהו כמו: "אני מקנא בתגובה המהירה שלך. אני נזכר בתשובה הנכונה רק במדרגות".

על מהירות התגובה הזו אני רוצה לדבר כאן. 

אתה נתבע עתה כשר האוצר לפעול מהר ולהכאיב. רבים מאיתנו היו שמחים לו הגבת עכשו ממש לאט.  אני מתכוון – מול הכספת הריקה, מול מעשה הבגידה הנחשף מזה זמן של שוד הציבור. אם אכן אנו ניצבים על פי בולען עמוק של ביזה, הפרטות והלוואות לחברים, ואתה זה הרגע נקלעת לשם – זוז מעט והרבה לחשוב. תתיעץ הרבה אך תתעלם מעצות הקיביצרים שסביב הבור: נערי אוצר, מומחי משרד, רגולטורים. אטום אוזניך בעיקר לדברי מי שפקח על הקמת הבולען, העביר אותו לידיך ומצפה עתה לנפילתך פנימה על קהל בוחריך. זה שלוחץ הכי חזק, ביבי.

 הטה אוזן מעתה לאלו שלא בזזו ולא לקחו. הקשב למי שכל השנים התריע מפני שאיבת יתר, הפרטה, כריה מטורפת וחלוקה לאותה קבוצה קטנה שהקימה פה לעצמה מדינה משלה, בכספנו. קח זמן, יאיר, לא בוער. שנים הם בזזו והלוו מכיסנו, הפריטו ושדדו, רק הגעת, וכבר חיבים להכאיב? לשדוד את הנשדדים? לבזוז את הבזוזים? לנגוש בעבדים? ממש לא.

אנשי הבולען רוצים תגובה מהירה, שליפה ישנה, כל הבולשיט העבש והרע של הבוזזים: גזירות מכאיבות, חיתוך בבשר החי של המעמד הבינוני. מכה לעניים. עוד הודעה על קיצוץ בתקציב הבטחון, שתמיד יזכה בסוף בתוספת שמנה. לך תלמד כלב זקן טריקים חדשים. זה מה שהם מכירים: קח מהענים, תן לעשירים כי ברבות הימים תעבוד עבורם ב-2 מיליון ש"ח לחודש. אך אתה באת לשנות. להפוך את כיוון הכסף. לקחת ממי שבזז, להשיב לנגזלים.

לפני כ20 שנה הסתובב פה סופר מצרי בשם עלי סאלם. בשובו לארץ הפרעונים, עולם שלישי של אביונים וטיקונים, התפעל איך לא ראה בישראל רכבי פאר, איך כולם נוהגים ברכבי משפחה צנועים. לו שב עתה, היה רואה מצריים קטנה: רכבי האמר קיי. פי. (קרן פנסיה) ומרצדסי קיי זד, (קיצבת זיקנה) ולקסוסי גי. טי. (גז טבעי). התעשרות נוסח עולם שלישי משוד משאבי טבע, קרנות פנסיה וקופה מופרטת. ולצידם רכבי האביונים: עגלות סופרמרקט של אוספי פחיות ופחי אשפה של מלקטי בקבוקים.

"קח הלוואת ענק מהמוסדיים על חשבון הפנסיה של הציבור, ללא בטחונות", תימצת ברשת מגיב חד עין את השיטה, "משוך משכורות עתק ודיבידנדים. כעת נשאר שווי שלילי לחברה. הכרז על הסדר וחוב ותספר את בעלי החוב". "מסיבה היתה פה", תמצתת במאמר שלך לאחיך העבדים. הזכרת חתונה בשבעה מיליון ש"ח של טיקון הגז.

תמה המסיבה. נשאר מכתש. הגיע הזמן להשיב את שנגזל. לא לגזול הלאה. ההון אינו ביד העם. אפילו חסכונותיו עברו מידו. ההון בידי ט"ו מיליארדרים ושבעים אלף אנשי המאיון החוגג. 110 מיליארד מכספי הקרנות, 180 מיליארד מכספי הביטוח הלאומי שהלכו לשוטף. נהר הכסף שזרם תחת שולחן הממשלה. מעתה, כמו שכתבת, "אין יותר לחיצות ידים סודיות מתחת לשולחן".

  כאשר לפני כשבוע אוורר האוצר הצעות עתיקות על הטלת מס על קרנות ההשתלמות וקיצוצי עניים אחרים, צחקתי, לא יתכן, ובכל זאת, מאחר והתגנב ללבי חשש קל שמא תתפתה, בשל חברה רעה, לדרך הסלולה לגיהנום, אשתף אותך לסיום בעוד ענין אישי:  קרן ההשתלמות שלי. סוד קטן של בן מעמד ביניים שוקע: אחת לשש שנים נפתחת קרן שמצטברת משכרי ודמי מעבידי. סכום של כשמונים אלף ש"ח מועבר לרשותי. מן משמיים של חיי הכספיים: הוא מאפשר כיסוי מינוס, החלפת רכב משומש בפחות משומש ונסיעה.

מגוחך, אה? הסכום שאצלנו, העבדים, מצטבר משך שש שנים, כדלי תחת ברז דולף – הוא מין הכנסונת שבועית בחוגים אחרים. עודף לסיגרים. שותפך לדרך, השב"כניק לשעבר, צבר מאז יצא לשוק הפרטי כמאה מיליון ש"ח. מסלקום אותה ניהל בימים הפרועים לשמצה בהם גבתה מכולנו סכומי עתק ואחר כך שכר מנהלים שערוריתי בחברה ציבורית. 80 אלף זה מה שקיבל כל שבועיים על שלוש-חמישיות משרה במזרחי- טפחות. הצחקתי אותך? זה טוב.

"באו כמה אנשים", כתבת לפני 21 חודשים, "הלוו מאתנו 150 מיליארד שקלים ועכשיו לא בא להם להחזיר. מדוע השלטון מרשה לכל אלה להצטרף לשורת המכים? מפני שהוא יודע שנשתוק. העבדים הרי תמיד שותקים. אם הם מתחילים לצעוק ולכעוס, השלטון רק צריך לחכות. משהו כבר יגיע. המלחמה הבאה…תמיד יקרה משהו שיאפשר לשלוף את דגל הפטריוטיות ולנופף בו מול העבדים, שישתתקו".

"אחי העבדים" קראת לנו מן הנייר. עכשו אתה האוצר. נגמרה השתיקה.

נ.ב.

אם תרצה לדעת האם פגעת בול במי שצריך להכאיב לו כדי לרפא, תציץ בשר המדע שלך. אם החצוצרן מתכופף, פגעת בול.

אבל אם בבחירות הבאות, בוחריך המרוששים, מרים ובוערים מבעבר, יבחרו ספרטקוס אחר, טעית. שכחת ונשכחת.