"חמור גזל הרבים מגזל היחיד, שהגוזל את היחיד יכול לפייסו ולהחזיר לו גזילו, הגוזל את הרבים אין יכול לפייסן ולהחזיר להן גזילן".
(מסכת בבא קמא.)
מוזר אולי אבל ההשתיכות הכי חזקה שאני מרגיש לאחרונה היא לקבוצת ההכנסה שלי. לא קבוצת גיל, לא לאום או דת. קרובי – פרנסה. ליבי שמור למי שנאבק על נשימתו הפרנסתית ועל עתידם המעורפל של ילדיו נטולי הדיור. למי שמרוויח פחות ממני או כמוני, לכל שכיר גורר משקולת מינוס אבוד ולכל שומר מבוגר בקופת חניון מפויח. לכל מי שנאנק תחת משא הביזה. לכל סרבן- טייקונים שלא משתף פעולה עם תאגידי ביזה ולא מעסיק תחתיו עבדי שכר מינימום.
בהיסטוריה הפרטית שלנו אנו מחוברים לאחרים ע"פ שכונה, עפ כיתה, לאום, שבט, עדה, יחידה צבאית.
עתה זה ע"פ עומק הקרב על הנשימה.
אני זוכר במעומעם את הימים שבהם גן אסתר ברחוב מהר"ל היה כל עולמי, הכיתה של המחנכת אסתר מירנסקי, או של המורה הגוצה, עדה – "כבודי במקומו מונח" – ארגוב. היו ימים שבהם השתייכתי לפלוגת הטנקים של נמרוד גאון בבסיס ביר- תמדה. כל עולמי היה שם. אלו היו חברי הישראליים למאבק בעיפות ובאבק הלס. בזמן אחר היו אלו חברי למעונות האלף בגבעת רם. ראיתי את העולם דרך עיני חייל או תלמיד, דרך מבט הורי או בעד חלון דירת הדמ"פ בדיזנגוף 216.
באביב 2013, ובעצם מזה כעשר שנים שבהן גובר המחנק של הרוב הבזוז, ואחרי המחאה, אחרי גילוי ממדי הביזה העצומה, אחרי התכווצות האשראי והתגברות המינוס, אחרי הופעת התהום הבין מעמדית ומחיקת העתיד – אני רואה את העולם דרך חור התלוש. צר עולמי כהכנסתם המתכווצת של אנשים כמוני: יוצרים, לא סוחרים, כותבים וצלמים, עורכים ועובדים סוציאליים, מורים וספרניות, לא מנכ"לים. דרך עיני המנסים ליצור ערך ולא דרך סוחטי הערך. אני הולך ומתרחק מן השאננים, ישראלים שבעים שנרעדים מסדק בטיח האיטלקי, מתקלה במחשב טפטפת – היסמין.
כך אנו, בני אדם, נקשרים לאחינו. אחינו לצרה. צרה שהיא הדלק למאבק במה שקרה לנו. כי נבגדנו. חד וחלק. נבגדנו עי רגולטורים ונערי אוצר, שרים ושומרי – שיבר אחרים. ע"י שיטה שהפכה את החמדנות מחטא למעלה, ארץ מקלט לנרדפים לאחוזה פיאודלית של טיקונים ואריסיהם, היכן שהנשיא מקלס מיליארדר שרק שנה קודם לכן שמט חוב של מיליארד וחצי ש"ח לנו, מחזיקי אג"חיו, והיה בו זמנית לפושט רגל ולגיבור נסיכות הגז.
מזה כעשר שנים או יותר אני חש בהתגבשותה של אותה שכבה חרסיתית, לא מחלחלת. נדמה לי כי פעם נהנו רבים יותר משפע עמלנו. חיינו בחרדה אבל עם פיסת עתיד תכולה. הורי חסכו קצת, נסעו קצת לקצת חו"ל, הפקידו קצת לדירת ילדיהם. לא היה להם מינוס. עתה נאטם הכל. מעל החרסית חי לו אלפיון, מתגוררים מאיון או שלושה מאיונים. שם, היכן שמצטברים המשקעים, נאגר הון עתק, נשאבים כל המשאבים. כל לחות הקיום.
אין חלחול אל ההמונים הנחנקים.
מאיון- הביזה הפקיע לעצמו גם את העתיד. מאיון חמדן וחסר עכבות, מוגן פרקליטי יוקרה ורואי חשבון יצירתיים, מפריש בוז והתעלמות כלפי ה- 97 אחוז האחרים ובכך, מבלי דעת או בדעת מלאה, מבעיר את הקרקע תחת ישבנו ומגדליו. מאיון טיפש שנטל מאיתנו את העתיד, אבל שמט את הקרקע גם תחת עתידו הוא בארץ שבה אין קיום בלי סולידריות. קטלני מכל פצצה אירנית, אם לא יטופל אי השיויון עתה, יפרוץ בבוא היום כמו לבה געשית, פורץ בעד תקרת החרסית.
שלושה אחים.
בקצה הכי נטוש ומוזנח של הישראליות, היכן שאפילו "ריקי כהן" היא סרט הוליבודי, טבעו השבוע שלושה אחים. נסחפו, נחנקו, נתגלו ונקברו בקבר חולי אחד. למשך שלושה ימים הושקעו בהם משאבים שלא הושקעו בהם משך כל חייהם. מסוקים, שוטרים וצוללנים והמון רצון טוב. הגדול, נאהד והקטנים, סולימאן ועטאף, שלושת האחים סרעיאה, כשם שבטם באו מכפר בפחונים לא מוכר בשם אל -סירה. מפזורת הגבעות והואדיות הבדואית.
חצי שעה מבאר שבע, מאה שנים מישראל.
אין בכל הישראליות נידחים, נטושים ומנודים כמותם. הבדואים שנחשבים כיום לעושי הצרות של הדרום הפרוע. פעם היו אלה שבטי נודדים שחיו ע"פ קוד מדברי מגובה באש ובחרב. מי שנשאר פה אחרי 48, היה מי שעזר לנו. מי שנשאר פה כיום, הוא מי שלא עזרנו לו. מתוך הזנחה גדולה, איבה ושינוי אורח חיים, צמחה גם פשיעת הנידחים בתוך ציבור גדול ושוחר חיים שמתקים בכמה עיירות מלוהטות שמש ובהמון פחונים וגדרות ומרחבים מאובקים.
"אצלנו לנסוע לים זה כמו לספרד", אמר לי בן הדוד מוסה ששלושה ימים חי על החוף באשקלון עד שנמשתה אחרונת הגופות. אח רביעי ניצל בנס עי גלשן רוח. האחים באו ממשפחה בת 11 ילדים, במקום שבו בנים זכרים הם כוח ורכוש. הם נולדו וגדלו בבתי בלוקים ופחים מועדים להריסה וכל בוקר נסעו 20 ק"מ לבית ספר מדברי. אחר כך עבדו שלושתם בפס היצור של עופות קפואים.
יום לפני האסון אמר נאהד למוסה: "עוד לא התקלחתי מים המלח וכבר אני יורד לים באשקלון". היתה בהם ערגת הנודד למים ולצד חלום המים אי הכנה מוחלטת לשחיה. בתי ספר דלים, העדר כל בריכה. "והים בוגדני", אמר לי מוסה, "יגידו לך שזה יד הגורל או יד אללה, ואני אגיד: טרגדיה גדולה".
נ.ב
"אילו הייתי המחוקק, הייתי מקים ועדת חקירה לברר איך קרה שקרנות הגמל וקרנות הפנסיה, כספי החיסכון הפנסיוני, בחלקן הגדול, נוהלו באופן כל כך בלתי אחראי. איך קרה שכספי הפנסיה והגמל הפכו להיות חלק ממשחק בלתי אחראי. על הפיקוח שהיה או לא היה, על ועדות ההשקעה בהן ישבו דירקטורים שפעלו, בחלקם, בצורה בלתי אחראית. זו חקירה רחבה ואני לא אכתיב לוועדה מי צריך להיחקר. ברור לי שאם קרן הפנסיה קונה אג"ח שאין מאחוריו כלום, זאת הפקרות".
אין זו המלצה של איש מחאה נזעם אלא של טייקון הדור הישן, האחראי, דן פרופר. ובאמת למה שלא תוקם לאלתר, עוד טרם התרסקות האג"חים, ביזמת לפיד או הכנסת החדשה, ועדת חקירה עתירת סמכויות, לא טירקלית, שתברר את שאלת הרבע טריליון: לאן הלך הכסף? לטיקוני הכתר/מתנחלים/ פנסיות הרס"רים/ חרדים/ חברת חשמל/ חברי מרכז/תאגידים זרים? כולם יחד או כל אחד לחוד.
עד ראיה 