כישוף אפל – ענבל פרלמוטר

"על הגג יש רוח חזקה / הם יגידו מישהי נפלה,/ איך קרה שכך עשינו לה…/ וזה מוזר מוזר…/ לא השארתי פתק,/ לא היה לי מה לאמר./… רק עוד צעד – / ואז הצלילה…"
("מעכבת". ענבל פרלמוטר)

פחות מעשרים ושבע שנים חיתה, כאורך חייהם של חללי רוק צעירים, אך נדמה כי סיפור חייה החל להתגלגל שנים טרם לידתה. אולי כשנפל אביה החייל פרלמוטר בוואדי קלט ונפגע בראשו. אולי כשאמה המשוררת נישאה לגבריאל מוקד, או כשסבה החלוץ סלל כבישים או כשהסב האחר, יצחק, מת טרגית בגיל 39. הכל הלך ונצבר, קודר ופואטי, אל אותה פרשת חיים קצרה וגדושה להתפקע של פיית השירים הענוגה, מכשפת– הרוק הבוערת ושובת הלב, הילדה פרלמוטר.

בהולכי בעקבותיה, כחמש עשרה שנים אחרי מותה, נדמה כי לעולם מעוצבים חיינו זמן רב טרם הוולדנו. ובמיקרה של ענבל הוכנה הבמה היטב לאותה טרגדיה ידועה מראש. אך רק עתה, בחורף 2012 נפתחים אוהביה ומדברים. וליליאן שוץ זוכרת איך הזמינה אותה ענבל לדירה שלה. מזה שלוש שנים היתה שוץ המנהלת שלה. לטינית אמהית וחכמה שראתה בעינים כלות איך אחרי שלוש שנים של הצלחה גדולה שוקעת ענבל, מרזה, נעלמת בלילות, נשנקת על הבמה. איך מתוך הקסם נולדת אותה "ישות אחרת", אפלה, כפי שמכנה אותה קורין אלאל.
בדירונת המטונפת במכבי 7 דיברה ענבל בקור רוח ורק שוץ בכתה. היא אמרה לשוץ: אם אני לא יוצאת מזה עכשו, אני אבודה", "אספר לך הכל", אמרה ענבל וספרה על ההירואין. ישירה כתמיד. "לא ידעתי כלום", אמרתי לה המומה והיא אמרה משפט שמקפיא דמי עד היום: "לא רואה מי שלא רוצה לראות". וגם אמרה: "אני כבר קרובה לתחתיות וחייבת לצאת מזה מיד. את היחידה שיכולה להציל אותי".

"אמרתי לה: אעשה הכל בשבילך, רק לא אכניס אותך לבית שלי. כי דאגתי לשלוש בנות שלי. היא מסרה לי סקיצות של מה שיצא אחרי מותה ב"הקלטות אחרונות" ואמרה: אני רוצה לאהוב את שארק, אני רוצה להקליט. לחיות", והרימה את חולצתה. רעדתי. ראיתי גוף מנוקב כמסננת. "אין לי איפה להזריק יותר". אמרה.
"גייסתי את מירי בן יוסף ומיה צ'לצ'ינקי ויפעת נץ. ניקינו את הדירה ונכנסנו למשמרות לשלושה ימי גמילה. ימים איומים. קשה לתאר מה שראינו שם. כשנשארה בסוף לבד, נקיה לרגע, הלכה לדילר והזריקה. ככה עד חודש טרם מותה: מרפאות ומשמרות, החלפת דם ומתאדון והדילרים שאורבים כצרעות עם הדבש המורעל שלהם שרק הוא משקיט לרגע את הרעב. תקווה והתרסקות ובסוף תקווה והצלחה. וקיר הבטון.

"אני רוצה לגור כמו רוח על עצים…/ איני טובה מספיק כדי היות / אחת מן הישוב. / אני רוצה להעלם כמו צל / ללכת בלי לשוב."
(אמה של ענבל, עפרה שונית)

הוא מחכה לי בבית הקפה, עטוף במעילו האורך והשחור כמו קפא בזמן ורק התרפט מעט. העורך גבריאל מוקד, מאבות המזון של השירה, אינטלקטואל אקסנטרי שלא נס ליחו ושפתו מליצית כלשון תרגום נושן. "היה זה בחורף שנת 60 הרחוק והנידח", נזכר גבריאל בפנסיון וולמן בחיפה בו בילה לפני 52 שנים ירח דבש עם אהובתו ואשתו היפה, עופרה סמולינוב בת העשרים ומעט, שהוא קרא לה עופרה שונית או "הילדה עופרי" או "רכה בשנים". לימים עופרה פרלמוטר, אמה של ענבל.

"היא היתה עצובה לפעמים ובעלת מצבי רוח מתחלפים. משוררת ילדותית ועיקשת". בספרון "הקומקום הסגול" שהוציא לה בעת שנפרדו, 3 שנים אחרי נישואיהם, מראה לי מוקד את שורות השיר שלה: "אני חסרה את נוכחות עצמי / לעיתים קרובות / אני נעדרת בעיקר בבקרים…" "נשים", הוא מהרהר בקול, "הרי הן דבר מדהים: מצבי הרוח, השינויים, הבולמוסים", ונזכר באביה החלוץ השתקן דב סמולינוב, גבר חזק שנחלץ ממחנות סיביר, בנאי שמילא מחברות שירים ומת פתע בגיל 55.
"עופרה היתה יפיפיה רומנטית שהלכה לערבי שירה של אלכסנדר פן ושלחה לי שירים מגיל 15. היא כתבה: "שני אנשים לעולם/ אינם נפגשים" ושאלה אותי אם אוכל להרויח 330 לירות שנתפסו אצלה כסכום שדי בו למחיית זוג. שכרנו דירונת בסמולנסקי ואביה נתן לנו מקרר ישן והיא עיצבה הכל בטוב טעם. אחרי נישואינו, כל חצות לילה, היתה משוררת קנאית אחת נוקשת במטרייתה על דלתנו וצועקת: " פתח דלתך, גבריאל, בקרוב יוולד תינוקך ושמו ישו", ועפרה היתה מסתתרת בארון הקיר. פעמיים הפילה וולד ע"פ החלטה של שנינו, כי היינו משוררים עניים בדירה קטנה. אחר כך התעייפנו ורצינו הפסקה וזו נמשכה לנצח".

גבריאל מוקד ועופרה שונית בחתונתם

"לימים שמעתי שנישאה לנגן גיטרה ומורה ונכה צה"ל מקופח בשם אברהם פרלמוטר ויש לה שתי בנות. כשראיתיה אחרי שנים, כאילו קפצה עליה באחת זיקנה בשל חיים מרודים. היא בקשה ממני שאוציא מחדש את ספרה ותארה לי כמה ענבלי מוכשרת ודומה לה וכמה הם נידחים ברחובות, אבל שיש לה אור פנימי שבא מאגדות ילדים. היא הראתה לי תצלום הבת וראיתי אותו יופי יוצא דופן ואולי גם אותו אופי מרדני, ענוג וסוער".

"שוב זאת תקופה של גאות בחיי,/מים רבים שוטפים את חושי./אני נמשכת, והופכת /לחית חושך, למפלצת רטובה, /לשדון לילה, לפיה הטובה, /מתוקה ודורסת את האור מכבה,/וזורמת הלאה – עד העונג הבא."
עד העונג הבא. ענבל.

קורין זוכרת את הפעם הראשונה בה ראתה את הנערה ענבל פרלמוטר על במה. "רוקרית מדהימה ומלאה תשוקה להגיד הכל. ממציאה בלי סוף צלילים ומילים וסיפורים. עם המון מקום לגדול הלאה לו רק נשארה בחיים", היא אומרת לי בקולה החם, הצרוד והמתוק ומשתתקת. כך כל מרואיני: מוצפי זכרון מתוק של אהבה וגם אימה של מי שראה ילד יקר ואהוב שוקע בבצה שחורה מול עיניו.
אלאל הוזמנה אז לפאב קטן בשם וולווטה במורד אלנבי אל הים. מידי שישי הופיעה שם להקונת רוק חדשה של שלוש נערות שנולדו כולן בראשית שנת 1971. "המכשפות", כך כינו עצמן, עלו לבמונת והחלו לנגן "והכל השתנה. ראיתי פוטנציאל אדיר ובליבו ענבל. קסם אינסופי בכל דבר שעשתה". כולם מזכירים את הקסם: יופי ועדינות, פגיעות, עוצמה וכשרון, וגם קעקוע של רקון. האבדן והזעם באו אחר כך. המתופפת המכשפה יעל כהן זוכרת איך הגיעה לבית הילדות של ענבל ברחובות. "ענבל עשתה תנועה ביד לכיוון המערכת ופתאם זו התחילה לנגן… היתה סביבה הילה של כישוף ואנרגיה.. קרו סביבה דברים".

– בעת ההיא רק דברים טובים.

"אז עוד לא ידעתי שיש משהו אחר שמניע אותה. רק נדהמתי ממנה". משהו אחר? אני תוהה. "הענינים של ענבל", אומרת קורין עמומות. "ישות אחרת שבה לא שיתפה אנשים. לא יצא לך לפגוש את הישות? היא תוהה. "לא", אני אומר, "אך שמעתי עליה ממוקיריה". זו הישות שצמחה כפטריה רעילה בצללי בית הילדות, עם אביה ואמה. צומחת מהאפלה והלחות. זה הדבר שהעניק לה את קיסמה וגם הרג אותה. זה מה שחיבר ביניהן, בין ענבל לקורין, והפריד ביניהן. "שנה עבדתי איתן על התקליט שלהן "עד העונג הבא" שיצא ב94 ואחר כך עבדנו על "זמנים מוזרים"". חיש מהר היו ענבל וקורין למפיקה וסולנית ולנאהבות. כי התאהבו וחיו יחד ולחוד, בשתי דירות ובאחת וענבל מצאה מנטורית ובית, מקלט ואהבת חיים גדולה מכל שידעה גם עם גברים.

15 שנה אחרי אותו זמן והתפרקות הכל, גרה המתופפת כהן עם בן זוגה ושלושת ילדיה בצהלה. אשה קטנת קומה וארוכת שער כשדון, מצחיקה ונבונה. גם היא זוכרת איך ראתה פעם ראשונה את ענבל במועדון "רוקסן" האגדי של ראשית ה90'. יפעת נץ בירמנה שם והציעה לכהן להיות מתופפת בלהקת שלוש בנות. כהן הססה, אך באה לבית של ענבל ברחובות. "בית קטן ואמנותי מאד, עמוס גיטרות של האבא המת, חפצים, ספרים והמון בובות מכשפות". היתה שם האם, משוררת מיוחדת בדרכה המשונה, זו עופרה שתצא מדעתה עת תנחת עליה המהלומה האחרונה של מות בתה. היא תשליך חפציה של ענבל לרחוב, תאושפז ותלך לעולמה.

אחרי הפגישה ההיא פרצו לעולם ענבל, יפעת נץ ויעל כהן "המכשפות". הצלחה מהירה, ים של הופעות, 3 דיסקים ותקליטי זהב וקהל נלהב של נערות– מחפשות– זהותן. כהן זוכרת איך ענבל התאהבה בטירוף בקורין, איך התחילו ענבל וקורין לריב, נפרדו, איך התרסקה ענבל אל תוך טייפון של קנאה והרס עצמי ודבר מה שכהן לא הבינה אז מהו.
כמו אחרים היא זוכרת איך התחילה ענבל לנטוף זיעה בהופעות, ללכת עם שרוולים ארוכים, לחרוט בסכין "אהבה" מדמם על גב ידה. איך ערב אחד לקחה אותה הצידה וספרה לה על ההרואין, ו"נשמעה כמו מלאך המוות". איך נחלצה ענבל ונפלה, גרה בבית עם כיור מתולע, הזריקה ורזתה, בלעה כדורים ותפחה, התהפכה בשניה מפיה מתוקה לחיה נזעמת ורק רצתה לנגן 24 שעות ביממה. איך נפלה פעם ענבל בשינקין חסרת הכרה בגלל פלש–בק מהסמים, כמין דבר שינבא את קיצה. הילדון של יעל משתעל כבדות מתוך שנתו. היא רצה למיטתו עם סירופ ואני נשאר לבדי בסלון מלא צעצועי ילדים ובובות מכשפה.

"בתוך סבך אהבה אתחבא, ממתינה / כשתבוא אל ביתי אהיה מוכנה. / כבר ארזתי את כל שנחוץ לדרכי:
שק של אפר, דמעות בצלוחית, וספרי,/ בו אכתוב בקפידה כל קללה בתורה / עת אנדוד בשבילי אהבה אסורה. / כי נעמת לי עד כדי כך / שמחר אגלה ששום רגש אחר / לא נותר לי אלא לבכות שתיקתך.
אתה לי,/ ואני רק לך. / ואכתוב בספרי עוד מילה אחרונה / בקולך שקורא מרחוק -/ אלמנה"

(אלמנה. ענבל)

"כששמעתי אותה שרה פעם ראשונה את "אלמנה", שאלתי את ענבל: מי האלמנה, אמא שלך? והיא אמרה: אני". זוכרת שוץ. בעברה היתה מטפלת והיא מבינה דברים גם מתוך אמפטיה ואת ענבל אהבה כבת, הציצה לנפשה, נבעתה וניסתה להצילה. "היה שם דבר מה קשה ואפל ופגוע כל כך בבית. בלי גבולות. האבא…" היא אומרת וחדלה.זה אברהם פרלמוטר, גבר גבוה, יפה תואר ועטור זקן. מורה לגיטרה קלסית עם התקפי אפילפסיה בשל פגיעת ראש בואדי קלט במלחמת 67 ומעשן כבד. לצידו האם, עופרה, משוררת שלא פרסמה עוד, עובדת גנזך, רצוצת חיים ואחוזה באגדות וסיפורי ילדים, עליסה בארץ הפלאות כבחבל הצלה. הילדה ענבל היתה עוגן הבית שמנסה ליצב ספינה נטרפת.

בילדותו היה אברהם אביה בן בכור עם שתי אחיות יפות בבית ממנו נעדר האב בשל נסיבות טרגיות. מוסיקה היתה מפלט של אברהם. הוא שלימד את ענבל כינור בגיל שמונה, שנפשם נקשרה בעבותות אהבה, שלפעמים נאחז בלבול בנהיגה, בלע כדורים, שקע ברגרסיה וכאשר נפל בגינה באפריל 92, חשבו שזה עוד התקף נפילה, אבל כשהרימוהו ראו כי מת. זה האיש שבבואי לדבר בו, משתתקים כולם. זה שענבל בתו דיברה בו הרבה ושביומה האחרון אף עלתה לקברו. זה האב האוהב, הנאהב, השבור, מורם לגיטרה של חמי רודנר ואחרים, שסימניו פזורים על פני חיי בתו שכתבה את "אלמנה" המצמרר כמין מפתח לאשר לא ידובר בו. קוד כספת הכאב הביתי.

"חיי המשפחה היו תמיד צער ושירים", אומרת לי נילי סמולינוב, אחות האם עופרה. היא מורה בדימוס, רווקה שנותרה לגור בדירה בה גדלו שתיהן, בשלום עליכם 42. הילדה ענבל נולדה מן הסמולינובים והפרלמוטרים, שתי משפחות בהן מתו הגברים בגיל צעיר, כך שני הסבים דב וצבי ואחר כך אביה, אברהם. עולם שאין להשען בו על גברים שהם שתקנים או שבורים ומתים טרם זקנה. נשארות הנשים.
רבים במשפחתה של ענבל מנגנים או שרים. אחותה איריס, אחרונת המשפחה שחיה כיום באירלנד עם בת זוגה, היתה נגנת מוכשרת באחד ההרכבים של נושאי המגבעת, בת דודתה שירה גרין, היא זמרת אופרה סופרן קולרטורה ששרה את מלכת הלילה של מוצרט וששני אחיה נגנים.

"נסעתי במסלול השמאלי.
ניסיתי לעקוף את הפחד שלי
מבורות, מאנסים, מבחורות, מיחסים,
מחלומות, מיקיצה ומבדידות".
("נסיעה מהירה". ענבל פרלמוטר.)

היה לענבל רכב וולוו ישן ושחור, רכב אספנות עגול כנפיים ואהוב שבו אף ישנה בזמנים הקשים ובו תמו חייה. קצר פה המקום להכיל כל מה שארע לה בארבע השנים של פריחתה והתרסקותה. החל מהשכן יואב קוטנר, שכל פעם שעבר ברחוב חשמונאים, הגבירו הבנות בדירת הקרקע, את הווליום עד שיום אחד התפתה נסיך המוסיקה, נכנס, הוקסם מבלוז הכאב של ענבל והמכשפות והחל להשמיען ברדיו. הצלחה, מעריצות, מסע המכשפות לקליפ בפריז, החודש בלונדון בו הסתתרה ענבל מפני הכל והכינה עם רם אוריון תקליט מחוספס שגנוז עד היום. להקת "המזדיינות" קצרת–הימים, לילות פרועים עם אלונה קמחי וטינקרבל, הדילרים, המזרק, שפע הרעיונות של מי שחשה כי קצרים ימיה. ולקראת הסוף גם החבר האחרון, שרק דה מאיו, צלם הקולנוע. אהובה.
פעם שאלה אותה מיה צ'לצ'ינסקי: את אוהבת גברים או נשים? כי היו לה תמיד שניהם. וענבל ענתה: "אני הולכת לאיפה שיש אהבה".

בסך הכל כארבע שנים של קריירה מטאורית דחוסה כקפסולה ונפילה. "גם אהבתנו", אומר לי דה מאיו, "היתה רק שלושה חודשים שנראו כחיים שלמים". שלומציון קינן, חברה משותפת הכירה בינהם וכשבא לדירת קינן, ישנה ענבל על הספה, "ולא הבנתי מה שאבין אחר כך שזו אחת מאותן צלילות של מכורים. ישנה לידנו והתעוררה ומיד היתה מהממת. רזה כל כך ועדינה מאד בכל מובן ומעניקת אהבה טוטלית וחשופה כאדם שעורו נפשט".

"מיד התאהבנו שם. מאותו רגע הבטתי בה המון והיה לנו רומן ראשוני ורומנטי מלא צוף מתוק. באותו ערב ראשון כבר חויתי עולם ומלואו. כשיצאנו משם ראיתי אותה מזריקה, אבל קלטתי לאט, כי הסתקרנתי וכי אהבתי מאד".
"זה אפל מאד מאד בשבילך, ילד", אמרה לו שוץ כאזהרה, אבל דה מאיו נותר צמוד לענבל, ורק אחרי זמן, כשנגמלה וחזרה, נגמלה ונפלה, ביקש שתצא מהדירה בה גרו יחד באחד העם. וענבל, כי אהבה אותו מאד וכי רצתה כל כך לחיות ולנגן, הלכה לגור אצל סבתא אהובה, לא אצל אמה, ונגמלה אל שלושה שבועות אחרונים נקיים. מקליטה ופורחת ומלאה אלף תכניות של מי שנחלץ משאול תחתיות ההרואין. "כולנו היינו בהתרוממות רוח של גאולה".

ביומה האחרון, ערב ראש השנה, ערב ההופעה המחודשת של המכשפות אחרי חודשים רבים, נסעה ענבל לרחובות. הסתובבה עם אמה בחנויות בגדים, אכלו וצחקו ועלו לקבר האב. לפנות ערב עלתה ענבל על הוולוו השחור ויצאה לכיוון רמת גן, לארוחת חג קטנה עם שרק הוריו וסבתו. הדה מאיואים חיכו זמן רב בסבלנות ומשלא באה, אכלו.

ענבל פרלמוטר

רק בשעת לילה מאוחרת שמעו ברדיו ידיעה על נהגת צעירה שרכבה התרסק אל מעקה בטון נמוך ליד ראשון. היא מתה במקום מפגיעת הגה הברזל. המשטרה לא מצאה סימני בלימה. הפתולוג לא אתר עקבות סם. גיליתי כי לכל אחד מאוהביה תסריט משלו לגבי התעלומה: חולשת הידיים אחרי הסם, פלש בק מהסם, השפעת תרופות נגד דכאון, אבדן הכרה רגעי. רק מעטים סבורים כי הילדה פרלמוטר התאבדה, שכן רצתה מאד לחיות, נהגה היטב, אהבה את שרק והיתה שעה קלה טרם שובה אל האורות. כך תמו חייה של מי שהטביעה חותמה פה בשל מיעוט שנותיה, כצלקת פגיעתו של מטאור בוער.

פורסם ביום שני, 5.3.2012, במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות.