האשה שאיתו. יובל בן עמי. שמלה אדומה.

"אם אלה הם ימי פומפיי האחרונים, אני לא יודע איך להגדיר את לילות שישי באנה לולו. הם מין שילוב של פומפיי עם פקק תנועה על כביש עילי בקהיר בשלוש בבוקר כשהראש מפוצץ מוויסקי מוברח ובמונית יושבים שגריר ספרד, שלוש בחורות מצריות, דיוויד בואי ועז. (סטטוס של בן עמי בדף פיסבוק)

 

תצלום: עזרא לוי. 

הוא איש של מטר שמונים ושמונה. ראש גדוש שיער, עינים חיות מאד, זקן שבועיים מאלה שכמו הומר סימפסון מתגלחים ומיד צץ צל כחול של זיפים. הוא מתישב על שפת האמבטיה ובידו ראי קטן וסכין גילוח של חברתו "כי סכיני הגילוח החד פעמיים של הנשים טובים יותר כי הם נדרשים לגלח שטח הרבה יותר גדול מאיתנו: רגלים וכו". הוא עובר על לחיו והנה פס נקי. נחשף העור הבהיר. כך לאט מים חמים וזיפים על קרקעית האמבטיה. מישהו תאר פעם בענין אחר: השלה של עצמי אחד והידחקות לתוך עצמי אחר.

הדירה תל אביבית מאד, פינת אחד העם ובלפור. ממרפסתו רואים את קפה אחת העם ואת תיכון הפקידות פיטמן לשהופך לדירות פאר.  תל אביב של הרחוב היא אחד מאתרי התרחשות ספרו החדש קומדיה תל אביבית. העיר שבה מתקים קפה הנסיך הקטן שבתוכו מתרחש כמעט הכל. עדת המשוררים של ציקי, ויזן כרמלי. סכסוכים וקנוניות, ריבים ואהבות. העיר בה הוא מחליף זהותו גם בספר, לובש שמלה. הופך לאשה. כשבן עמי מסיר עתה זהותו מולי, מתרוצצת לה בדירה כמשוגעת חסרת מנוחה החתולה ששמה מו.  בספריה אני מוצא לצד הרבה ספרי קניוק שהוא מוקיר את זורבה של קזנצאקיס היווני הגדול, אותו דמות שובת לב של היווני הזקן "שהיה לו כל מה שמושך בעט זקוק לו כדי להציל את נפשו". שהסופר מביט ורושם אותו אבל אינו מסוגל להיות כמוהו. פראי ומאושר ונדיב.

הדבר המוזר בדראג, אומר בן עמי זה שראשית הטקס של חילופי המין הוא בפעולה הכי גברית. גילוח. המפגש הגברי עם עצמך מול הראי שמיליארדי גברים עושים כל בוקר טרם יום עבודתם ומשם אתה נע לחלק הכי נשי: גילוח הרגלים, חלק הזרוע הנחשף מהשמלה או משולש החזה של המחשוף.

זקנו קשה וחזק והגילוח ממושך. רותי חברתו מגישה לו קצף גילוח. היא דוקטורנטית לפסיכולוגיה חברתית שמתמחה בסכסוכים ובדרכים לפיסם. הם הכירו לפני כשנה בבר מנזר. סצנה לילית תל אביבית ליד קולנוע אלנבי לשעבר. היא אהובתו ושותפתו גם להרפתקאה של חילופי הבגדים. מול עיניה הופך חברה לחברתה.

בדירה הזאת נדמה כי באו אל קיצם נדודים. כי בן עמי נודד מאד. זז בלי הרף כנרדף.  בתוך הארץ ומחוצה לה. איש משפחתי מאד לעדותו, ביתי ועם זאת זז. מחליף זהויות. מחפש ומדווח בלי הרף על כל חיפושיו. בבלוג שלו באתר 972 באנגלית לכל רעיו בעולם , בעיתונים, בכתבי עת ובפיסבוק, ביתו החדש, קהילתו, השבט שלו מאז נסגר לו הנסיך הקטן בסמטה פלונית. כל דבר שקורה לו נרשם ומיד יש 25 ליקים ושמונה קומנטים. הכל רץ מהר כל כך לא אחת לשום מקום. ושומקום הוא לוקישן מרכזי בסיפור. הריצה כה תזזיתית שאני מתקשה הפעם להניח ידי על המרכז. על לב הענין. לפעמים יש תחושת ריק. ריק שמתמלא ומתרוקן בלי הרף. ירח השואב אורו משמשות אחרות. זה מרתק לצופה.

אדום תשוקה

קודם הלאק השקוף ואחר כך צבע ארגמן תשוקה. וכבר היד המונפת שונה. לרותי עצוב  בן עמי בלי זקן. שלושה ימים אחרי חילופי הזהויות, סנטרו חשוף, רך. קשה לה וגם לו. מוזר, הוא אומר, אבל הזקן הוא הכי האישיות שלי. אני חש בו בבית. טוב לי איתו וטוב לי כאשה. פחות מזה ביניהם. כשאני מביט בי כאשה אני חש שזה אני. אבל אני עדיין יובל. אין לי שם אחר כאשה. אני גבר לבוש כאשה.

ולך, אני שואל את רותי, אין לך הרגשה שיובל נעלם באשה החדשה?

לא. זה עדיין הוא. זה מרגש השינוי. אני חלק מההרפתקאה.

והאשה הזאת היא שם אצלך בפנים כל הזמן?

לא. זה יותר כמו מצב רוח אחר. לצאת לרחוב מול זרים זה סוג של מסע גברי.

כשאנו מדברים בן עמי כבר מנופף בידו ליבש את הלאק. זו תנועה ריפרוף קומקומית כזאת, הומואית כקלישאה. "כבמבקר תאטרון, אם במאי יגרום לשחקן שמגלם הומו להניע ידיו כך, זו קלישאה שאתעב ואבקר. הפעם זה פשוט ליבש את הלאק.

אחר כך קרם בסיס לפנים שעורן נחשף. רותי מיעצת לו כמאפרת. לא מזמן הלך לסופר פארם ויועצת יופי אחת שפניה מאופרות בכבדות יעצה לו בשמחה ובאהבה מה להניח. נשים מתיחסות טוב לגברים שעוקרים למחנה שלהן. כאילו שמחו על המומר הבא אליהן. כשהוא מתלבש כאשה הוא מבין למה קר לנו יותר בחורף. אומרת רותי. היא אשה צעירה, גדולה ויפה שגדלה ליד באר שבע כבתם של שני מורים באונברסיטת הנגב. בן עמי גדל בירושלים, עם שתי אחיות ומגיל 14 ידע שהוא אוהב ללבוש בגדי נשים. בגיל 17 התלבש פעם ראשונה ויצא עם חברתו לרחוב כזוג בנות והלכנו למסיבת לסביות. והן צחקו עלינו שם כי חשבו שאנו שתי ילדות שחושבות שמדליק לבוא כמסיבת לסביות. לא ידעו שאני בן. כי הייתי אז דק וחלק ויפה ובקלי קלות הפכתי לבת יפה. אחר כך בפריז התלבש כאשה  ואחר כך הודחק הענין כמה שנים. אבל נותר בפנים. חיכה. יש אנשים שסודותיהם לא יוצאים לאור לעולם. נמקים בתוכם. לא יובל.

מחדר מבולגן אחד מביאה רותי שמלה אדומה, ישנה נושנה ,עשויה בד חזק שהיתה שייכת במחצית המאה שעברה לסבתה שעקרה לאחרונה בגיל 98 לבית אבות והשאירה גרדרובה גדולה. עתה רותי כורכת סביב בן עמי מחוך ומהדקת וקושרת השרוכים כמו משרתות וגבירות במאה ה19. יופי כרוך בסבל. זה מיצר בטן שטוחה. אחר כך חזיה של רותי ובתוכה שני בלונים ממולאי מים והשמלה האדומה ועדיין בן עמי הוא גבר שלבוש כאשה או כגבר ממאה אחרת בזמן שהיו לובשים גלימות וגרביונים ופאות מפודרות.

מהו אם כן הרגע שבו מתחלפת הפרסונה?

הפאה. כמו הקו האחרון ברישום פנים. בבת אחת הכל אחרת.

שמלה אדומה

בגיל 19 החל לנדוד בארופה. ארבע שנים הסתובב ומשם ומשאר חייו וסיבוביו יצאו ארבעה ספרים: המיתולוגיה הפינית, סוזנה אל תבכי, יום בעיר, ניפגש באמצע הדרך, וסדפר האנטרנט: הים והבקבוק. עכשו השישי שאף הוא נדודים ותזוזה. הוא בעל זכרון פנומנלי. זוכר כל ודמות ממסעותיו והוא יכול לשיר שיר אירי לאירי שהוא פוגש ולנגן על הגיטרה שתמיד בהישג יד שיר צרפתי לפריזאי. כשהוא פוגש אדם הוא שואב דבר מה שישאר איתו. בו זמנית הוא נראה רגוע ולבבי, אך גם חסר שקט מאד. איתך ולצידך אבל לגמרי בתוך עצמו כמו התקימו בו כמה אנשים בו זמנית. שקוע בחיפוש. חבר שהכירו אמר לי כי הוא ילד ששואב אותך וזז הלאה. קר. נע מנושא לנושא, מאדם לאדם, אספן רשמים לאגירה. חבר לרגע בקהילות זמניות. חבר אחר העיד שהוא מלא רגש, "אדם צעיר ששייך לדור הזה שלנו של עודף ידע וכשרון" ומעט משרות מתאימות.

גם הספר כזה, מלא פעולה ודומם. קורה בו המון ולא כלום. כמו חסר החומר שמדביק יחד דברים רבים ושונים לכדי אחד. כאילו נפזרו חלקיו של בן עמי לכל עבר והוא עדיין נע בין החלקים ומנסה לחבר פאזל מנופץ. דמויות צצות ומהבהבות ונעלמות, אחרות שבות ומופיעות. הוא נע ממקום למקום ומצין זאת בלי הרף כמו היתה גאוותו על התנועה עצמה. ארבע שנים נדד בארופה. גיטרה ותיק, טרמפים מיוון עד פינלד שהוא אוהב מאד. ספרד ואירלנד. מנגן ואוסף כסף למחייתו. בדרכים פגש המון אנשים ואז פגש את לינדסי והתחתן איתה. מורמונית אמריקאית. היא פזורה על פני כל הספר. הפרידה. אבל אינך חש בשברון הלב.

הצלחת לפתות ולשבות לבה  של מורמונית אסורה?

אדוקה מאד. מלאך מורמוני בלונדיני ויפה. בעלת ספקות שהתגברו אצלה אחרי הטקס הסודי שהן עוברים בבגרותם. נפגשנו באכסניה בשבדיה. היא היתה בדרכה לעזוב את הכנסיה ופגשה יהודי, ישראלי שנמאס לו לנדוד. כי כבר נדדתי המון ממקום למקום ופחדתי למצוא עצמי מין זמר נודד פתטי בן ארבעים בעוד כמה שנים, מזדקן בדרכים בלי לעצור ובלי לעשות דבר מכל מה שציפיתי לעשות. פחדתי להתקע בדרכים ולאבד שליטה על חיי אף שהיה לי טוב בדרכים. ואז פגשת בלינדסי ונשאנו וחיינו בין תל אביב לבית שלה בסולט ליק סיטי, יוטה. הוריה קיוו שאמיר דתי בחיי או אחרי מותי וכך אוכל להכנס לגן עדן. לא היו לי תכניות כאלה.

הוא משתחל לשמלה האדומה שיושבת עליו כמו נתפרה עבורו. הוא מתשיב ולובש גרביונים שחורים. לא קל לו בשמלה הצמודה. הוא נתקל בקשיים של הנשים, בכל אותו עולם שהגבר אינו מכיר. פתאם הכל מסובך יותר. לצאת לעולם כאשה ולהבחן כאשה. הוא מניח על כפות רגליו הגדולות נעלי סירה מידה 46. לא עקבים. גם כך אני  גודזילה. נעל סירה כסופות. עתה הוא נראה יותר כמו  גוליבר בבגדי תקופתו של סוויפט. פעם גברים התלבשו כך. הוא נראה כגבר מן הזמן ההוא.

עתה מאפרת רותי את עיניו. יש לו ריסים ארוכים. אחר כך היא מצירת לו פה גדול יותר ומואדם. לאט מזדחלת פנימה האשה. "מה שטוב בדראג זה שיוצאים בדרך כלל למקום אפלולי שמטשטש את הפרטים הקטנים. הוא לוגם ויסקי לרגיעה ורותי מניחה עלראשו פאה שחפפה לו. שער אדום ארוך וגולש. והנה בת עמית. אשה גדולה, עבה קצת, גברית קצת אבל אשה. נכון יותר דראגית. "הפכתי להיות בחורה שמנמונת הוא בוחן דמותו בראי. ואני לא גבר שמן. את הנשים אנו בוחנים באור קשה וקפדני יותר. התנועות שלו נעשות רכות יותר. ולמעלית.

גבר נאה הפך לאשה די כעורה, אני אומר לו. הוא מחייך. האם נפגעה? נשים זקוקות למחמאות יותר מגברים. הוא זקוק. בין רגלינו החתולה מו משתגעת. בעליה נעלם בתוך בגדיו החדשים אבל ריחו נשאר באפה. מוזר לה.

אנה לולו

יורדים מקומתו לרחוב, עולה מן השדרה קולה של הפגנת מחאה קטנה. בן עמי מחובר למחאות, לתנועות, בילעין והחומה, להתקהלויות קטנות עם גיטרה ושירה. לגרילה חברתית שמבצעת אירועי שירה במקומות של סבל כמו מפעל מושבת, פועלים נצורים, למרגלות החומה. הוא השוליים החיכניים של המחאה. נדמה לי כי מאביו המוכר מאד, עודד בן עמי, דובר צהל ושדרן טלויזיה חיכן שאף כונה העוגיה, ירש איזו נעימות זהירה. נחמדות לא פוגענית. הוא שוליים חצי ממלכתיים שיכול לשיר כמו בלילה הזה באנה לולו שיר שתרגם בעצמו ועיבד ושינה, כמו:

"שק לי, איווט, גם אני משתמט
אני הומו ושמאל וחופשי.
לסודנים עוזר, משתדל למחזר.
תניח לי לנפשי".
מה מכל זה נכון יתברר בהמשך. הוא מופיע לפעמים כאילו חיפש לו פלג משלו. סמטה מחוץ לרחוב הראשי של אביו. אבל לא אפלה.

אנו מדרימים לאורך הים אל יפו ואז צצה לה "אנה לולו" בסמטה יפואית עתיקה ליד מתחם השף צוק. פתח נפער בקיר האבן ופנים צפיפות עצומה. קהילת מעיין, כתב העת של דוכסות השירה של ציקי חוגג גיליון מספר 7. נס בפני עצמו. ציקי ועדתו היו לכשנתיים משפחתו החילופית של בן עמי. כל אותם יושבי ודיירי של בית הקפה הנסיך הקטן של נעים בסמטה פלונית בקינג גורג שאכן תפקד זמן מה כפלנטה כוכבית נפרדת. מקום שבו חיתה, רבה, אכלה לפעמים ישנה קבוצה קטנה של משוררים וכותבים ואחרים ויצרה מעין עולם משל עצמה. כמו חבורות ספרותיות אחרות בעבר הרחוק. של מוקד ופרי ומקסים גילן.

עכשו ההמולה בבר הזעיר עצומה והצפיפות כה גדולה עד שאיש כמעט אינו מבחין בהשתנות בן עמי. צריך מרחק כלשהוא כדי להבחין בזולת. אם כן הופעתו הראשונה כאשה, נעלמת פה מן העין. אין כניסה גדולה. גם כי תל אביב ממילא בולעת הכל. והלילה הוא נשף מסכות מתמיד.

בקושי רב אנו חוצים את הצפיפות אל חדר אחורי ספוג עשן ואחר כך מפלסים את כל הדרך שוב פנימה. הנה מרחב ישורון והנה ערן הדס שהוא קצה של תעלומה שנחה בלב ספרו החדש של בן עמי. מיהי המשוררת צאלה כץ האם נולדה בכלל והאם מתה? מי שיקרא את הספר יגלה כי צאלה כץ היא ערן הדס. הנה קראוס והנה ציקי עצמו. רבים מדמויות הספר פה ורבים כמו המשוררים עודד כרמלי ויהודה ויזן ויחזקאל נפשי, לא פה. ערן הדס עולה על הבמה הקטנה כמידת שירותים וגובהה עשרה סנטימטרים ומקריא שיר. אחריו ישורון שהופעתו ומילותיו מזכירות אולי את אבידן זל.

יש משוררות קטנות קומה ממושקפות ונפעמות מאד ויש גבוהות ונחבאות אל הכלים. קרחים ומגודלי שער. מופנמים ואחרים. משוררים צעירים  ובנות עדתם. ואז בן עמי בוקע מן הלחץ ועולה לבמונת ונוטל מקרופון ומיד פורח כצמח שזכה למנת השמש שלו. האור מוטל עליו והנה יובל בן עמי בלבוש אשה לפני כולם. בת עמי. הי זה יובל זה יובל. זה יובל. מתחילות הבנות צוחקות בשמחה מופתעת. הבנים מחיכים. בן עמי מקריא שיר טוב של צאלה כץ "אל תטפטף עלי שמש. קח אותי לסופרפארם". הוא חי, הוא מופיע, הוא קיים. עיניו בורקות. חברתו אסנת אמרה לו פעם כי גם כגבר יש לו עיני אשה. הוא נוטל עתה גיטרה של הנגן אוריון. הוא מתנוצץ. אין בו שמץ מבוכה. הוא שר את השיר על איווט.

מתורגם משיר מחאה אמריקאי. הוא באלמנט שלו. הוא קולו של כל מי שנמצא בחדר הצפוף.

"לילה בדראג". הוא מקיש אחר כך לדף הפיסבוק שלו, "מדהים עד כמה שונה היחס אלי מצד גברים ומצד נשים. הרקדנית הצרפתיה על הבר בסודה בר ממתיקה לי סוד ואוחזת בזרועי כאילו היתה שבר מספינה טובעת בו היא נאחזת. אני חברה שלה, זרה שנפלה עליה באמצע הלילה עם אוזן קשובה. בהשקת מעיין באנה לולו חיבקה תל אביב אותי ואת שמלת הרטרו שלי ואת שדי הבלונים המלאים במים שלי כמו שרק עיר טובה באמת יודעת לחבק את העירוניים מבין בניה. כמה מוזר העולם, כמה מוזר המגדר. כמה נפלא להיות גבר וכמה נפלא להיות אשה"

כעבור יום אנו בדרך דרומה. למקום שונה בתכלית מאנה לולו. הכי שונה. בן עמי הדראג נע אל מה שהוא 99 אחוז מחייו: מסתובב. נודד. מחפש סיפורים. לקראת בוקר כמעט חזר עם רותי לדירה. ואז פשט את שמלתו האדומה, גרבונים, הסיר איפור ופאה. מכל עבור הקצר נותרו ציפורניו האדומות. שב אל זהותו הזכרית.
הנה מושב שתולים. חלק מארץ אחרת. פלנטה. לא ארץ תלאביב. הנה גינת שני הנופלים של הישוב, גשר עץ מעל אגמון מלאכותי, פינת משחקים, שולחן פיקניק. הכל ביחד. מעט שמש ושומר משועמם של גן ילדים. ואנו שם. זמן רב בילה בן עמי בדרכים. כתב ספר על יום בחמישים ערים ישראליות. אחר כך עשה חוצה ישראל בסתו האחרון. ימי ההמתנה להחלטת האום בענין פלשתין. קם כל בוקר ונסע ושב עם ערב לדירה וכתב גם לאתר 972. פה ובשטחים. מדווח הכל גם בסטטוסים. אין תנועה שאינה הופכת למילים. אם לא כתבת סטטוס לא היית.

הוא מרבה לנוע בלי רכב ובלי רישיון. טרמפים ואוטובוסים. זה מעשיר את הנודד, הוא אומר,  כי אתה חובר לנהגים, לזרים, לנוסע לצידך באוטובוס. מישהו שנוסע איתך מתחיל לדבר ולספר על שכן שלו שבנה את כל צי הרכב של צהל מקרשים ולוקח אותך לחצר הזאת. הארץ מלאה הפתעות קטנות.

אתה רדוף, נמלט ממשהו כל הזמן?

לא רדוף .יש לי בית נהדר. הורים טובים. אבל החיים קצרים.

הוריו הם עודד ואורנה בן עמי שהכירו על מדרגות גלי צהל, התאהבו ונשאו. עברו לעבוד בירושלים ברשות השידור. אביו משדר עד היום. אימו פסלת. כשהוא מדבר על משפחתו צצים מעל הכל שני הסבים דווקא. שני גברי םזקנים היו סוג של מורי דרך לחיים. מצאתי תיבת אוצרות שהיא החיים. הוא אומר. ואני עסוק בלגלות את האוצר. הספר הוא אומר עוסק בגיבור שמחפש איך למלא ריק. הוא נפרד מאשתו ונע אל הכלום. הריק מוציא אותי למסע. הריק אכן ממלא את הספר ומוביל את גיבורו החמקמק. ריק רגש שמתמלא באינספור פרטים.

הגיבור שהוא בן עמי נפלט מחיי נישואיו עם המורמונית וחוזר לפה. גר זמן מה ביפו בין תרנגולות ומסגדים ושכנים חמים ורעשנים ובבואו לתל אביב הוא פוגש בקפה הנסיך הקטן הישן את חבורת רועי ציקי ארד והופכה כמין חסר בית למשפחתו הזמנית. "כשהיא התפזרה כעבור שנתיים הפך פיסבוק למשפחה הבאה שלי. קהילה. שבט. כרבים אחרים. משפחת הרשת. המקום לו אתה מספר כמו לכומר וידוי ואו לברמן או לחבר הכי טוב אם יש לך כזה והוא מקשיב לך, מליקק לך, מגיב כל הזמן, משבח ומקלס. ממעט לטנף.

שומר גן הילדים מרחרח סביבנו, סקרן או משועמם, ואנו מדברים. אחר כך עולים על הרכב וממשיכים. פעם ראה יובל מהרכבת את האזור הזה ליד קרית מלאכי ורצה להגיע. כאשר נפרד מאשתו, חיפש עצמו כגבר.  גבר נעזב. וחשבתי כי הדרך לגבריות עוברת גם דרך הנשיות. פחדתי להיות גבר מבוזבז, אדם אבוד. עכשו אני כבר יודע שלנוע בדרכים, לעשות דראג, להפגין, לשיר, לנגן, זה לא בזבוז חיים – זה החיים שלי. זה אני ואני אחר וזה לא רע בכלל.

הוא נולד כבכור משפחת בן עמי לפני 35 שנים. עבר עם הוריו מגבעת מרדכי לגבעה הצרפתית שם למד וגדל. אביו היה כתב מדיני ובזמן הבר מצוה שלו, עקרו לוושינגטון ואביו שירת שם ככתב. אחרי ושינגטון היה אביו ליועץ התקשרות של יצחק רבין כשר בטחון. אבל נדמה לי כי רק בתפקידו כדובר צהל דובר צהל משך שלוש שנים, הפך מוכר מאד לרבים. איש רשמי, נעים הליכות, אומר הבן. אחותו של יובל תמר משחקת בהבימה והאחרת קבנית בצהל. ממני ציפו ליצור. משך השנים הבנתי כי בהליכה נגד עצמך אינך מתקדם. גיליתי בחצית הגבולות כי הפחדים אינם מוצדקים. כמו קולומבוס שהפליג מערבה בזמן שבו האמינו כי בסוף הים יש מפל שנופל לתהום עצומה ומצא יבשת חדשה". כשבן עמי, ילד טוב מאד ירושלים וממסד ורשמיות, עובר לבגדי נשים, יוצא כך לרחוב, או נוסע לחברון, חוצה גובל הוא מתחזק. אחרי שהלכת מול הפחד אתה חזק יותר. השד מפסיק להיות שד והופך לחבר. והארץ הזאת מלאה שדים ופחדים וכזבים והפחדות שמונעים מפגשים ופיוס וחיים נורמליים.

הדרך ממשיכה לעזריקם. גם שם יש מצבת נופלים ולידה קרוון קטן שעליו רשום השקשוקה של לולה ושני גברים סועדים תחת סככה קטנה. קבוצת קוטגים קודרת ודרך כפרית. אנו סוטים מן הדרך הראשית אל כביש שנזנח ועהת הוא נבלע בקרקע. מונחת שם ערימת רימונים נרקבת שעדיין יש בהם מיופיו של הפרי הנפלא. ערימת ארונות מטבח שהושלכו. והנה קרית מלאכי. מרכז מסחרי ישן נושן ומסעדונת של ארבעה שולחנות עם מפות שעוונית ואלי ורחלי כהן. אנחנו אוכלים קוסקוס ביתי טוב אצל צמד הטוניסאים הנחמדים שאומרים ליובל כמה הוא דומה לאבא שלו, שהם אוהבים.

בגדי הנשים קשורים אצלך באהבת גברים?

 מאד רציתי לחוות אהבת גברים שתפתור לי את התעלומה המטרידה למה אני אוהב בגדי נשים. אולי אני הומו. מתנצל, לא הצלחתי להמשך לגברים. נשים מושכות אותי". נשים גבוהות. הספר מלא גם בנשותיו.  גם גבר ישראלי שמתלבש בבגדי נשים לא חדל להתפאר בכיבושיו.

כשחזרתם אתמול הביתה לבוש כאשה ופשטת בגדיך הייתם נאהבים שוב?

בהחלט. הייתי חדור תשוקה לרותי. היתה כל כך טובה אלי. חשתי התעצמות של הגבריות שלי. כאילו הבן עמי אחרי ערב כזה הוא גבר שלם יותר.

דברת על זה עם אבא פעם?

כן אבי הזמין אותי פעם לשיחה. ודברנו. רצה להראות לי שאין לי ממה לפחד וממה להתביש. הוא עצמו מין ילד ישראלי טוב ומקבל. הורי לא קצצו מעולם את כנפי.

לפעמים אנו מרימים קול וקטע משיחתנו עובר לשולחן הסמוך לידו מסבה משפחה חרדית ממוצא צרפתי ומפטפטת בשמחה. כשיובל מדבר על הדראג, השולחן החרדי דן באניה שטבעה, ולפתע נחצה הגבול ושני שולחנות מתחילים לדבר על האניה שטבעה. בחור אחד אומר שצוללת אירנית הטביעה בטורפדו את טיטניק הזאת באיטליה.

צוללת אירנית? אנו תמהים. כן, אומר הבחור, קראתי את זה, הוא מהסס רגע, בטוקבקים.

 תשע בערב ובשפת הים של אשדוד, עיר האורות או נכון יותר פנסי הרחוב, כי העיר הזאת מוארת באש יקרות והרחוב ליד הים ריק, דולק שם מין דמוי ארמון מגרבי, סגור בלילה. סגור גם המקום של אליה "נאש מייסטו" שיש בו סאונה ותצלום של דיקטטור אוקראיני. מורד התריס להפתעתנו. בן עמי שזקנו כבר מתחיל לצמח מחדש יחד עם ידידתו הזמרת שירה ז. כרמל מחפשים פינה לשבת בעיר שבן עמי הרבה לכתוב עליה. ש. ז. גבוהה ונאה ושנונה מאד תגיש עם בן עמי ציפורי לילה בגל"צ בו החלו חייו כקריצה בעין אביו. סדרך היא שרה לנו שיר שלה מאלה שהיא שרה עם רביעית שירה ז. כרמל שלה. בערב האשדודי אנו מוצאים מפלט בבר קרבו לחוף שנקרא ליגל. תחת תקרת עץ ופוחלצי דגים ומסך פלזמה ואיזה פסוק מתהילים.

סחלב פלסטיק לבן בשערה של שירה. רק זוג אחד מולנו. וברמנית רוסיה משועממת קצת. יובל מדבר על סבא שמוליק אבי אביו עודד שהיה פקיד תנובה ומשורר מוחמץ וסבא שמעון, איש העסקים הקטנים, אבי ואימו שהיה לנווד אחרי שבת אחת שלו מתה ממחלה. אנו משפחה עדינה, אומר בן עמי ומתכוון אולי לאי – דיבור. לאי חיטוט.  אחרי תאונת דרכים שעברה התחילה אימו לפסל בברזל. ותערוכה אחת שלה עסקה נגעה בנדודים עקירת דירות. הרצון של ילד להשאר במקום אחד. היא פסלה מזוודות, חפצים ארוזים לתנועה ותחת אחד מהם מבצבצות נעליה של ידלה קטנה שאינה חפצה לעבור הלאה. היא גדלה בבית שבו, אחרי שנפטרה אחותה בגיל 11 החל הבית לנדוד. כנמלטים מפני זכרהאסון. כבר אמרו לי בבית: אתה ירשת את הגנים של סבא שמעון שלא יכול ההי להשאר במקום אחד.

על הנמסך רץ סרט מדמם רב חללים. לזמרת שירה יש שיר על אבא על אבא שברח עם הקרקס. אביה עזב את הבית כשהיתה בת שנתיים. אבל לא עזב אותה. זר. לפעמים היא מחממת לפני שיובל עולה לשיר בהופעה לפעמים הוא מחמם לפניה. לפרנסתה היא מלמדת עברית לזרים ועולים. ישראל היא מקום קשה לאמנים צעירים. ומי רוצה ליצור ולחיות מתרבות. אנשים בגילם מתקשים למצוא פה מקומם. רבים עוזבים למקומות כמו ברלין או אמסטרדם או ניו יורק. נוטלים עימם חלק מנשמת הארץ. משאירים שממה. יש לי הסבר מיסטי לבגדי הנשים, אומר יובל בדרך חזרה. בהריון שלי בבטן אימי היה תאום או תאומה. אבל רק אני נולדתי. בלילה כשאני כבר מניח ראשי על הכר צצה מחשבה כהמשך שלאה שנשאלה משך הימים שקדמו. אני ניתר ממיטתי ורושם. דבר מה פקד את המחשבה באותו רגע אחרון של ערות. נזכר באחות המתה שחיה בזכרונה של אימו ובתאום תאומה שמתה לצידו אולי זו היא המתגלמת בו עתה, צצה מתוך חייו כגבר, כבוקעת ממסתורה. אולי אלף דברים אחרים. אולי.