האיש שלא רצה להיות גשש. ישראל (פולי) פוליאקוב

ועכשיו גבירותי ורבותי, הרשו לי להציג לפניכם זמרת מהשורה הראשונה, כיסא  23זמרת עם, רקדנית המדינה ואקרובטית השטחים, סילביה המשתוללת!".
(פולי כסרג'יו קונסטנצה. "גבעת חלפון אינה עונה".)

ישראל פוליאקוב כסרג'יו קונסטנצה, גבעת חלפון אינה עונה

כארבעה חודשים טרם מותו, חזר פולי לערב אחד, חמישים שנים אחורה, אל נערותו בכפר הירוק. ביום האחרון של יוני 2007, בכנס מחזור, עלה ישראל פוליאקוב – הוא פולי – לבמה והופיע לצד הפרטנר הראשון שלו בחיים: חנן גולדבלט. שניהם הגיעו מצרות צרורות: גולדבלט ממעצר-בית טרם משפטו כחשוד בעבירות מין ופולי מערש דווי, יודע כי חודשיו ספורים. הם טיפסו לבמה והקהל האוהב שמנה עשרות בני מחזור, התגלגל מצחוק. העולם מצחיק, אז צוחקים.

 לערב אחד חזרו פולי וחנן להיות הרופא והפציינט. זה המערכון שפתח את אחת מקריירות הצחוק הכי   פוריות, מכניסות וממושכות בתולדות ההומור הישראלי: הרופא פולי מקבל את חנן החולה במרפאה. הפצינט אומר: כואבת לי היד. תשאיר אותה פה, אומר פולי, ונשלח לבדיקה בעפולה. וכך הלאה: מערכון על המורה לשחיה וגם קטע של חידון התנ"ך.  כעבור חמש שנים כבר יצוץ הגשש החיוור ובו פולי.
עכשיו על הגג מכוסה הצמחים שלו, כמין תחליף משק חקלאי, נזכר בן המחזור אהוד ארמוני, איך הכל התחיל: איך בכל יום שישי היו הילדים הנשארים שבת בכפר הירוק, מכינים ערב בידור שנקרא "תכנית עשר", כי נפתח בעשר בלילה אחרי הריקודים, ואיך צמח שם צמד המצחיקנים: ילד הפרא גולדבלט, יתום אב ממלחמת השיחרור שנשאר עם אם אלמנה ואחות קטנה, ופוליאקוב, ילד טוב יפו, בנם של מאמן הכדורגל הנודע שלמה פוליאקוב והאם מרים שידה בכל.

בישראל הפשוטה ההיא, שלפני חמישים וכמה שנים, יצא שמה של התכנית האמנותית של חניכי הכפר, אל מחוץ לכפר הירוק. וכך ארע שגברי בנאי וגם אורי זוהר ואריק אינשטיין, בני העשרים, מלהקת הנח"ל, באו להציץ בתכנית וראו על הבמה את החניך פולי משחק רופא, מורה לשחיה וגם מחקה את חתן התנ"ך הארצי והעולמי, עמוס חכם, באותו בליל דיבור מהיר ולא מפוענח שיהפוך אצלם בבוא היום למערכון האלמותי "חידון התנ"ך". ובכן, זה התחיל אצל הנער פולי בכפר הירוק, זוכר ארמוני.

"אבל קודם כל פולי היה חקלאי ורפתן", אומר ארמוני בתקיפות כמו שיגידו חברים אחרים, "וכל החיים שלו, חלם פולי להיות חקלאי, לא שחקן". זה פולי שבא מבית של כדורגל ופסנתר והיה אמור, ע"פ חלום אימו שעל פיה יישק דבר, להיות פסנתרן נודע, לא חקלאי או שחקן. גם חברם למחזור, יוסי, בנו של חיים לבקוב הנודע,  זוכר היטב את תשוקתו של פולי לאדמה. רצון שהתגבש לכדי תכנית לפיה לבקוב ופוליאקוב היו אמורים להקים יחד חווה. כבר היה להם מקום. בטיוליהם, בין יבניאל – ביתו של לבקוב – לטבריה שתצוץ בעתיד במערכונים, איתרו שטח מתאים ליד מיצפה.
"כבר חילקנו תפקידים", זוכר לבקוב. הוא גבר חסון ומשופם כבן 72, בן של אב חזק ומצחיק שתרם לא מעט להומור ההתחלתי פה. "אני הייתי המומחה לדבורים ולמטעים ופולי למשק פרות ולגבינות… בעצם כל קריירת המשחק שלו ראשיתה בטעות. שבועיים טרם מותו, כשהבאתי לו תרופה נגד בחילות, אמר לי פולי: אנחנו עוד נקים את החווה. וגם אמר: לו הייתי חקלאי לא הייתי צריך להתרגז, להתרגש ולהתבייש לפני כל עליה לבמה, ולפגוש את מי שאני לא אוהב".

 – "הרב אבוקסיס פה!"
– "רק הוא חסר לי עכשיו, הפרענק-פארך הזה. תגיד לו שאני עסוק… אני במקווה"
– "אמרתי לו"
– "אז תגיד לו שאני יושב עם גדולי תורה"
– "גם את זה אמרתי לו"
– "אז תגיד לו שאני באמצע ההבדלה, איכוועייס, תגיד לו משהו"
– "הוא אומר שהוא רוצה לדבר אתך"
– "מה זה הוא רוצה לדבר איתי? זה אני שלא רוצה לדבר איתו"

 "רמאי גדול", צוחק האיש שהכיר את פולי יותר זמן משלושת נשותיו, משך כ-40 שנים של קריירה משותפת. הוא גבר נמוך קומה שפניו מוכרות פה לדורות, ואף שדירתו נשרפה לאחרונה מקצר חשמלי וגבו דואב אחרי ניתוח, בוער בו אותו ניצוץ גששי – בנאי שגורם לך לשכוח הכל. ניצוץ של צחוק עם חמלה, צניעות ואנושיות. גברי בנאי יושב איתי בבית קפה ליד ביתו ברמת אביב הישנה. כלבתו לידו. כל כמה דקות גברי צועק: וונדי, וונדי". כאילו כבר הלכה לאיבוד. "קשה לי ללכת, אבל גם אין לאן", הוא יורה שורה בנאית ומיד אתה מחייך איתו. גברי מאמין כי פולי נולד להיות שחקן, ולו באמת רצה להיות חקלאי "היה הולך לשתול תירס".

פעם ראשונה בחייו ראה את הילד פולי בכפר הירוק. "היו לי שם חברים מבוגרים ממנו ובאתי לראות את "תכנית עשר". אני זוכר את פולי עושה סקץ' שנקרא המורה לשחיה". גברי מרים ידיו ומדגים לי תנועות שחיה נמרצות וצועק: 'גדול, גדול, קטן, קטן'. ומחייך.

– והחלום שלו על חקלאות?

"רמאי גדול. תמיד דיבר על זה, כי היה תמוי כזה, נאיבי אולי בתוך תוכו חשב להיות חקלאי, גם בזמן שבו הצליח כל כך כשחקן ועשה הון ופורגן כל כך". הם היו בנח"ל ומשם הלכו ל"תרנגולים" עם שייקה לוי, ואחר כך בגשש. כמעט לנצח. משנת 1963 ועד 2000. "מה שבאמת קרה בהתחלה, זה שחנן גולדבלט נורא רצה להתקבל ללהקת הנח"ל ופולי לא. הוא רצה ללכת להיאחזות. אז חנן אמר לו: רק תבוא לבחינה. תתן לי כמה רפליקות, כי היו צמד טוב. ופולי הסכים כי היה טוב, כי תמיד עזר ולא ידע להגיד לא".
וכל השאר היסטוריה.

להקת הנחל 1960. מימין לשמאל אהרלה קמינסקי, חנן גולדבלט, פולי פופיק, ארנון ואמנון ברנזון

להקת הנחל 1960. מימין לשמאל אהרלה קמינסקי, חנן גולדבלט, פולי פופיק, ארנון ואמנון ברנזון

שניהם שיחקו ושניהם התקבלו. וכך במיקרה, מתוך טובה לחבר, נולד אחד השחקנים-בדרנים הכי גדולים פה. בן אדם שע"פ שייקה לוי, כל מי שישחק לימים רומני, ספרדי, עיראקי וכיוב', ישחק בעצם את פולי,  אבי חקייני העדות. הוא היה פקיד התחבורה הצבאי, ורב סוהר לאפה, סרגיו קונסטנצה, אדון קרקר וגם בחור עליז, קלרשו הרומני וגם כמו שמדגים לי גברי: חכם מרדכי, "נחשו נחשו עמי מי פיתה את מי", הוא מדקלם ואני צוחק. המילים זורמות מגברי כאילו הרגע סיים הופעה של הגששים בפני חיילים. "מה שכן, פולי באמת היה בן אדם לא אמביציוזי. בלי רצון לשנות עולם. בלי דחף במה, איש בית למופת שכל מה שרצה היה לגמור הופעה ולחזור לילדים".

– וגם האשכנזי של הגשש?

"כן, קודם כל במובן שהיה אשכנזי באמת. אבל היה אשכנזי ממוזרח. היה אצלנו רוב מזרחי בגשש וגם הבמאי הראשון שלנו, שייקה אופיר האשכנזי היה ממוזרח. פולי ושייקה אופיר האשכנזים שיחקו היטב מזרחיים בזמן שבארץ עוד לא ידעו לאכול את זה. שייקה לוי ואני הרגשנו מאד חופשיים בדמויות המזרחיות העסיסיות שטרם עשו בהן שימוש כמעט, ופולי הצטרף".
במבט לאחור הגשש החיוור הקדים זמנו והיה מזרחי ומצחיק וגאה בזה, עוד לפני שהמזרחיות יצאה מהארון. "עד אז", אומר גברי, "ההומור היה יידיש וקישון. פה ושם סורמללו וטופול. הייבלום וקישון כתבו לשמוליקים: רודנסקי וסגל, והיו דז'יגאן ושומאכר. לקחנו מקישון ואחרים ומזרחנו את זה למוסך ולמגרש בית"ר. בית המשפט של קישון הפך למערכון על מר כאסח והשופט פנדלוביץ, שזה פולי".

הגשש החיוור

הגשש החיוור

– ומיהו פולי עצמו מכל הדמויות?

 "אם הייתי צריך לאתר את פולי במערכונים שלנו, הייתי אומר שהוא זה שנשאל במערכון על טבריה: "אתה איתי או איתו?' ועונה: 'אני מהאו"ם'. הוא רצה להיות בסדר עם כולם. בן אדם מתון וטוב ושפוי ועם זאת מטורף לגמרי. לפעמים הייתי מביט בו מהצד במערכונים וצוחק בלי בושה. מטורף וגם פאניקר והיפוכונדר ענק".
גברי נזכר איך נסעו שלושתם משך שלוש שעות להופיע בבה"ד 1 במצפה רמון. קהל הלוחמים כבר ישב, שייקה עשה באלאנס ואז ראיתי את פולי עושה את התנועה הזאת", גברי מדגים לי יד אחת בודקת דופק ברעותה. "רק לא זה, אמרתי, ופולי אמר: אין ברירה. חייב לראות רופא. הלב לא בסדר. הביאו רופא צבאי, ילד שלא לקח אחריות, ונאלצנו לעזוב הכל. כבר בשער הבסיס החוצה הלב שלו היה בסדר. מאוחר מדי. נסענו לתל אביב וחזרנו לבה"ד 1 אחרי שבוע".

 – "תעשה לי טובה תתחיל להעמיס, אני על גחלים"
– "אז תסתובב שיצא רך מכל הצדדים"
(קרקר נגד קרקר)

"לצערי הדבר היחיד שעניין את אבא היה אנחנו: הילדים, אמא, הבית, המשפחה", אומרת יעל, הבת המצחיקה. "הוא היה איש משפחה מוחלט וצר לי עליו. אולי אם היה חושב יותר על עצמו כאדם וכשחקן, היה מאריך ימים ועוד היה איתנו". יעל פוליאקוב מצאה דרך מקורית להאריך את חיי אביה אחרי מותו. בעונה השניה של "הכל דבש", שהחלה לכתוב בשבעה כדי להתגבר על האבל והצער, צץ המנוח פולי ומופיע שוב ושוב מארץ המתים בטריק הזה של תחייה שימיו כימי הקולנוע.
"הוא היה איש משפחה למופת שהמשחק בשבילו פרנסה ומטרד שיש לעבור כדי לחזור הביתה". גברי זוכר איך הגיע פולי לחזרה ואמר לו: כמעט יריתי היום לעצמי בראש. למה? שאלתי. והוא אמר במלוא הרצינות: כי כשהתכופפתי מעל הסל-קל נפל לי צרור מפתחות מהחולצה ופגע בתינוק איתמר.

"אבא היה אנטי כוכב ואנטי סלב", אומרת יעל, כאילו סטה ממסלולו ונפל בעל כורחו על הבמה וכך נשאר. מקצוען במה ומצליחן-גשש גדול, שרק רצה לחזור הביתה בשלום. "בחצר הבית שהקים כמעט  במו ידיו, התרוצץ אבא כמו פיליפיני: מעץ לעץ, מצמח לצמח, מטפל בכל דבר בבית. ותמיד שיגע אותנו בחרדות שלו. לאמא, לנו, לעצמו. כל החיים נהגתי אותו לחדרי מיון. די אבא, אמרתי לו בדרך, תניח לי, נמאס לי. אבל כשחלה באמת בסוף  – הסתיר. וכך, גם כששכב בבילינסון חולה מאד עם כל הצינורות עוד היה עושה לי פרצופים וצילמתי ושלחתי לחברים כמין צחוק. ומרוב 'זאב זאב' כל החיים, לא קלטתי שזה כבר לא היפוכונדריה אלא הדבר עצמו".

ישראל ויעל פוליאקוב

ישראל ויעל פוליאקוב

– 'הכל דבש' היה מחוות פרידה לאב חולה?

ממש לא. התחלתי את זה במיקרה ובלי כוונה כשאבא עוד היה בריא. 'רשת' הציעו לי לעשות סיטקום. וחשבתי על הבית שלנו שהיה מצחיק ומלא חומרים. ושבי גביזון אמר לי: תכתבי פרק. וכתבתי ולא נתתי לאבא לקרוא כי זלזלתי במקצוענות שלו. הוא תמיד התנהג כאילו אין המשחק נוגע לו ועשה כל מה שביקשו ונראה לי כזה חנאנה. לא הערכתי אותו כשחקן ואילו הוא זלזל בי כמו באיזו פרחה. אבל כששיחק ב'הכל דבש' גיליתי שחקן נפלא וצנוע וסופר מקצועי".
היא מעשנת מולי את הסיגריות הדקיקות האלה, "סיגריות של גרושות ממודיעין", כדבריה. "אבא חלה כשעבדנו על ההשלמות לעונה הראשונה. הלך לבדיקות וגילו אבנים בכיס מרה וכשפתחו מצאו סרטן עם גרורות לכבד. ועוד הספיק לשחק בפרק אחד בסדרת "בטיפול" כאביו של טייס".

פוליאקוב זוכרת איך ישבו הגששים יחד ליד מיטת אביה, נזכרו בקטעים מהעבר וצחקו. "הבטתי בהם ואמרתי לעצמי: האנשים האלה מגיל עשרים ביחד והנה הם יושבים ליד מיטתו של אחד מהם ונפרדים לא רק ממנו, אלא מכל החיים שלהם".

הגשש החיוור

הגשש החיוור

עכשו היא מסיימת להכין עונה שלישית של "הכל דבש". "בעונה השניה שכתבתי בשבעה, דובר על האלמנה והמשפחה שמתפוררת כשמת האב. אמא שיחקה את האלמנה כי גם שוש עטרי מתה. סדרה קטלנית. העונה השלישית תהיה כבר על הבת הפרחה הסלבריטי שמחליפה את האב המפורסם ואיך המשפחה מתביישת שהדרדרו מכוכב לסלב. "זה המדרון- מאבא ועד אליי". היא צוחקת.

– בקשר למה?
– בקשר ל"שתוק"
– מי אמר שתוק?
– אתה אמרת שתוק!
– למי אמרתי שתוק?
– לי אמרת שתוק!
– נו, אז למה אתה לא שותק?"
(הסיידים)

על הקיר מול השולחן של עורך דין מייק לוין, חברו הטוב וגם יועצו המשפטי של פולי, תלוי תצלום גדול של המנוח באחת מאותן פגישות של פרלמנט החברים שלהם עם ראובן אדלר ואחרים, בחנות עתיקות בפרישמן 18. לפני 32 שנים נפגשו לראשונה וישבו בבר עד חמש בבוקר ודיברו ומאז לא נפרדו. "איש עדין ולא רכלן ונטול זדון", אומר הפרקליט מייק על פולי ומתאר שלל תכונות של אדם שגדל כילד בבית מלא צחוק עם אב כדורגלן חם מאד שאהב ושמת צעיר מול עיניו ואם חזקה מאוד שידה בכל.
"כמו אמי", אמר לי גברי, "שגם ידה היתה בכל".  האם מצחיקנים באים כולם מאמהות קשות, כמו שמשוררים ומשוררות גדלים בבתים בלי אב? אולי.

נדמה למייק לוין שפולי איכשהוא חי ע"פ אחרים, כדי לשמחם, לפייסם ולפרנסם, ולא רצה להרגיז איש אף שהיתה לו דעה ברורה על כל דבר. מהר מאד ובגיל צעיר נישא לשחקנית אחת ופאשה – הוא פשנל דשא – מפיקם האגדי של הגששים, והאיש ששלט בכל פרט מפרטי חייהם, שלח את הזוג הטרי לטיול של חצי שנה בעולם. חיש מהר נפרד פולי מהשחקנית ואחר התאהב בריקי גל. אהבה גדולה וסוערת מדי ונפרד שוב  בצער רב וביגון די קודר, מבלי שהגשים את חלומו להקים משפחה. ורק עם הדיילת שוש מושינסקי, שנראתה לכל כמו היפוך מוחלט שלו, אשתו השלישית והאחרונה, הצליח להקים משפחה של ממש עם שלושה ילדים שהיו כל עולמו.

וחלום החקלאי? מייק זוכר היטב, איך כל פעם שיצאו לשטח בג'יפים ועברו אצל חברם מוסה כהן שמגדל ירקות שורש בדרום, היה פולי יורד ורץ מאושר בין החסות כי שם רצה להיות. כאדם שסטה מיעודו והפך לשחקן שלא מרצונו.
"אתה רואה מייק, אמר לי, אלו החיים האמיתיים. בשדות החסה".

– איפה עמד פוליטית?

פולי חרד מאד לגורל הארץ מאז רצח רבין. הרצח הרס אותו כמין סמל להדרדרות לתהום, לאבדן של כל קנה מידה. הוא נחרד לראות איך רוצח אחד משנה מסלול של מדינה שלמה. לפעמים היה נדמה לי כי הצער והכעס שצצים גם במשחק שלו, יהרגו אותו, כי ליבו היה חלש. כך בהצגה "פרפר בתוך אגרוף", כששיחק אב שכול ששופך את מרי ליבו ומתרגש כל כך ומתפוצץ. אמרתי לו: פולי, תזהר, עוד תמות לנו על הבמה. והוא אמר לי: זה רק המקצוע. אני יכול להתרגש על הבמה בלי להתרגש באמת. אחרת הייתי באמת מת".

אבל גם זה הגיע, בלי קשר לבמה. "יום אחד בשנת 2007, כשישבנו בקפה מתילדה, אמר לי פולי: אני חולה. נשארו לי שנה, שנתיים, עוד לא סיפרתי לשושי. אני רוצה לחיות טוב את מה שנשאר". הוא השלים ולא התקומם וראיתי בחיי מעט מאד אנשים שמשלימים כך עם מותם. בסוף כששכב בבידוד בפנימית בילינסון, אמר לי: מייק, אתה רואה את הקיר הזה? בלילה הוא נעשה שקוף ועגול ומאחריו יש בית ספר לג'ונגלרים והם מתאמנים כל הלילה עם כדורים ולפידים. זה משהו נפלא".

לבת יעל אמר פולי שעל מיטתו יש שפנים וגם "כמה  טוב לשמוע מפה את הים". צלול היה ומצחיק עד הסוף וממולא משככי כאבים שגרמו לו לצוף ולראות דברים ששימחו ליבו. "כמו כל היפוכונדר מקצועי, אומר מייק, הכיר פולי היטב כל פרט מן המחלה וידע כמו רופא מה מצבו וכמה מותו קרוב. לא היו כזבים אשליות או משחק סביב מיטתו ושם רק פולי קבע את הדרך, עד שאבדה הכרתו".

"תראה מה זה עולם. קודם היית על גחלים, אחר כך על קוצים, עכשיו אתה על סיכות. תהיה קצת על הכיפאק".
(קרקר נגד קרקר).

פורסם ביום ג' 11.6.12 במוסף 24 שעת של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות.

חי על המקף. יהודה עמיחי

"אימי אפתה לי את כל העולם/ בעוגות מתוקות./ אהובתי מילאה את חלוני/ בצימוקי כוכבים/ והגעגועים סגורים בי כבועות אויר בכיכר הלחם./  מבחוץ אני חלק ושקט וחום / העולם אוהב אותי/ אך שערי עצוב כגומא בביצה המתיבשת והולכת -/ כל הציפורים הנדירות ויפות הנוצה נסות ממני."
(יהודה עמיחי)

יהודה עמיחי

בחדרי במעונות, אי שם במחצית שנות השבעים, היה תלוי על הארון השיר הזה של עמיחי על אימי וכיכר הלחם. זה היה חדרון מוארך של 9 מ"ר ולו שתי מיטות יחיד, באחת אני, חיל משוחרר אחרי המלחמה ובאחרת סטודנט לגיאולוגיה שאסף תחת מיטתו שברי אבנים ודבלולי אבק. בביתן סמוך גרה אהובתי השחומה פ. ושירי יהודה עמיחי היו המדריך הרגשי שלי בעולם החדש אליו הגעתי מסיני. ברחבי מאות חדרי סטודנטים דומים על פני הארץ כולה, תלויים היו שיריו כהוראות שימוש לחיים.

הוא היה ונשאר המשורר הישראלי הכי מצוטט, הכי שימושי ומוקרא בחדרי אוהבים ועל קברי חילים.  מצוין לבכי ולרטט לב, לכיבושים ולפרידות. רטיה ללב שבור ומלכודת ללב מחפש. נפוץ היה כמעט כתרמיל פגז  עם צרור קוצים בעת ההיא של ה70' כשאוהבים עוד הריצו בחדריהם שורות שיר, לא קוק. קראתיו לאהובתי והיא השיבה בשירי חליל ג'ובראן.
עמיחי עצמו גר באותה ירושלים שלנו, בקצה הפונה אל גיא בן הינום. אך יעברו כעשר שנים מרגע הקראתו לצרכי חיזור בחדרי ועד שבאתי כעיתונאי אל החדר בו כתב את השירים היעילים, בתחתית ביתו בימין משה, במקום שנחפר מתוך אמא אדמה לצרכי כביסה ושירה. ובבואי חשתי מיד כאילו הכרתיו מאז ומעולם. יצאנו מביתו והסתובבנו ליד חתנים וכלות, גמלים ובעליהם שבאו להצטלם ליד טחנת הקמחשל מונטיפיורי ובהולכי לצידו ראיתי איך מומר העולם לשורות.

כמו שוליה צעיר צפיתי בפעולתו של קוסם גדול מול מראות ערב ירושלמי שגרמו לשנינו לצחוק. ערבי מנשק גמל על פיו, כלה מטפסת בשמלתה על גב הגמל והופכת אותו לכלה מדובשת. היה זה הזמן של ראשית כתיבתי שבו הלכתי והתאהבתי במקצוע לו אני נשוי באהבה עד היום ועמיחי היה מורה נפלא, נטול פתוס וחשיבות עצמית. מורה לי ולרבבות ישראלים אחרים שהולכים עם שיריו כחלק משפתם וראיית העולם שלהם.

"הוא מצוטט כמעט מבלי משים, כחלק מקולות החולין ורעשי הרחוב ובאינספור פזמונים. "שורה או שתיים" צצות גם בכל פעם שמישהו רוצה לרכך ולאזרח את המציאות, לפרוט אותה לאושר ולדווי של הישראלים" כתב עליו לירון ברדוגו. שורותיו פותחות שיחות ופסקי דין, דוח ועדת חקירה, מושרות במאה פזמונים. "מהפכן שקט", קרא לו החוקר בועז ערפלי, "שעשה בשירה העברית ובמנטליות הישראלית מהפכה גדולה… לא בקולות גדולים, אלא, כמו שהוא בעצמו כותב באחד השירים…  בטיפות".

יהודה עמיחי

"היו אלה ימים של אהבה גדולה וגורל גדול, / השלטון הזר הטיל עוצר על העיר וסגר / אותנו לייחוד מתוק בחדר, / שמורים על ידי חיילים חמושים היטב. // תמורת חמישה שילינגים החלפתי את שם אבותי / הגלותי לשם עברי גאה ומתאים לשמה. // הזונה ההיא ברחה לאמריקה, נישאה לאיש / ברוקר תבלינים, פלפל, קינמון וקרדמון, / והשאירה אותי עם שמי החדש ועם המלחמה".
(יהודה עמיחי)

נדמה כי רק פעם אחת כינה עמיחי החומל אהובה בשם קשה כמו "הזונה ההיא". אין לזה אחות וריעה בשיריו נטולי המרירות. "את הכעסים שלו שמר עמיחי מחוץ לשירים, לשיחות אישיות", אמר לי חבר טוב שלו. בשיריו נשמר מלגדף ומיעט לסגור חשבונות, זולת מאשר עם אלוהים ועם אותה אשה. נתחיל באל. זה יוצא אצל עמיחי רע ומוקטן. אלוהים העמיחאי הוא מלך מת, מוסכניק, "תעשיה עשנה, נוראה". נוטש סדרתי ובר פלוגתא של מי שגדל בבית דתי כעמיחי וברח כילד ב1935 מפני זעם האל וזעם הנאצים ובא עם הוריו מגרמניה לירושלים ומאז לא סלח לאלוהים. "אם אלוהים היה יהודי – הייתי מפטר אותו בגלל מה שעשה לעם שלנו", אמר בסוף חייו.

הוא עזב את האל ואת שמו הישן לודוויג פויפר והיה לחילוני אדוק, אך לא הרפה מהאל. "אבינו מלכנו. מה עושה אב / שילדיו הם יתומים בעודו חי? מה יעשה אב / שילדיו מתו והוא יהיה אב שכול לנצח נצחים"? כתב או שורות מצמררות כמו: "המספרים על אמות אסירי ההשמדה/ הם מספרי הטלפון של אלוהים". על פחות מזה היתה ש"ס מגישה היום אי אמון.
זולת האל נשארה  גם הזונה ההיא. נדירה בשיריו.

היא טמונה כאבן פינה בראשית חייו המשורריים והשיר עליה בקע לאור רק כארבעים שנים אחרי ההתרחשות. כעבור 20 שנים נוספות, כשכבר היה עמיחי טמון בקברו, צץ ספרה של החוקרת נילי שרף גולד ועימו קופסה שחורה שהכילה אוצר נסתר: 94 מכתבי אהבה שכתב עמיחי בן ה23 לאהובת נעוריו רות הרמן. כשאני יושב בארכיון הספרותי של מכון "הקשרים" היפה שבאונ' ב"ש, בתוך סופת אבק  שתוקפת את הקמפוס וקורא את המכתבים הגדושים מילים נרגשות, אני חש כי זהו מטמון שבלעדיו אין ביוגרפיה על המנוח. ארכיונו נמכר על ידו בחייו לאוניברסיטת ייל העשירה, אבל פה, במדבר בו נלחם ב48, מצויה ראשיתו הרומנטית של המשורר הגדול.

אני פותח אגרת אויר אחת אחרי השניה, כולן מיהודה עמיחי בחיפה וירושלים אל רות הרמן, ניו יורק. כולן גדושות באהבתו השוקקת של איש צעיר אל נערה שהכיר אחרי תענית של ארבע שנים כחייל בריטי במחלקת מפות במצריים. כיסופים ושירים, טרום ישראל של עמדות הגנה וכיתות קטנות שלימד. רומן מכתבים מופלא שחובה לפרסמו. אינטימי וכללי ככל שירתו. בוסריי, אך כל העמיחאיות- לבוא שם כאפרוח בביצתו, פלומת- שיריו- לבוא.

מול חלון מכון המחקר השקט אני נרגש כמי שפגש ברוח רפאים מלאת חיים של משורר צעיר חי, פועם וחשוף: "אהובתי, אשתי. אוד שלך", מנהמת שם רוחו. יהודה ורות הכירו בראשית 47 כתלמידים בסמינר למורים בירושלים. החייל המשוחרר קבל שנת לימודים מהצבא הבריטי ומצא עצמו פתע מוקף נערות אחרי תענית ארוכה, והתאהב באחת מהן. כעבור שנה ויותר, יכתוב לה ברגש: "ראיתי שלא תהיה לי אחרת מאשר את. יש בך איזו דרך מיוחדת לחיות שלא מצאתי אצל אף אחרת".

כתום לימודיהם החליטו לעבור לחיפה, להנשא, לחיות ביחד. כמורה נדרש פפויפר לעברת שמו והם שינוהו יחד לעמי-חי ותכננו את חייהם בעיר המעורבת בה החלו כבר יריות המלחמה הבאה. אבל ב31 לאוגוסט שנת 47, מצא עצמו המורה הנלהב מלווה את אהובתו רות לאניה שהפליגה אל ניו יורק. היא נסעה להשתלם בסמינר יהודי למורים ולא שבה לעולם. מרגע עזיבתה שולח עמיחי לאהובתו מכתב גדוש כל יומיים -שלושה. באדיקות. "אם יאסרו / אותך, הגידי/ להם שאוד / מחכה לך".  הוא מצרף שיר, או כותב: "כרינו לנו גומה ובתוכה נשכב". "המצא חן בעיניך השיר"?

הוא מספר לה על רילקה ועל כיתתו ואיך לימדם על רחב הזונה ואיך צחקו. וכותב: "לו רק היית איתי, הייתי האדם המאושר ביותר בכל חיפה… אני כותב די הרבה ואשלח לך את השירים לסירוגין. כל יום עשיר כל כך ועיני פקוחות לכל… כל הרחוב הוא מעין ספר גדול ומצויר ומותח מאד ואני קורא וקורא".
"שלום אשתי המתוקה" הוא חותם. מתאר כל רגע.

אך בעצם ימי המלחמה, מדמם לפתע גם דיאלוג האהבה כמו פגע בו כדור מדויק. ב-11 לאפריל שנת 48, בעת מתקפת הנגד הגדולה של ההגנה, כותב עמיחי הנדהם לרות: "הידיעה שבמכתבך הקצר לא חדרה לתוכי. אני אומר  לעצמי: נגמר וזהו. נשאה לאחר. אבל התשובה בתוכי היא: אם כן, אז מה? התודעה שלי אינה רוצה לקבל את העובדה… אל תפחדי, לא אתנדב לפלוגות המוות. אינני מעונין לשכוח. ..נתעשרתי הרבה".

אחרי 8 חודשי המתנה, כתבה לו רות קצרות כי נישאה. בחרי ליבה, כך אגלה השבוע, היה פליט יהודי מגרמניה בשם אריק צילנזייגר שמצא במלחמה מסתור אצל משפחה הולנדית והגיע ב46 לניו יורק. לו תהיה רות נשואה עד מותו לפני כשנתיים. אךעמיחי ממשיך לכתוב לה עד שנת 1952 בתנופת האוהב הנכזב הממתין לנס. הוא שלח שירים ואף ד"ש מאשתו הראשונה תמר, ניחם את רות על מות אביה ואף כתב בגרמנית לזוג. "בתוכי, בתוכי, נשאר פה ילדותי פעור בתמהון על כל המתרחש. לפעמים הוא יוצר מילים של שירה אהבה".

יהודה עמיחי

החוקרת גולד גילתה את המכתבים. שנתיים אחרי מות עמיחי הגיעה לרות ולקופסת האוצר שנשמר כ60 שנים. במונוגרפיה שפרסמה על עמיחי טענה בין היתר כי המשורר הכי ישראלי, הכי גלוי לב והכי חשוף, הסווה לא מעט מחייו. כך פרשית רות הרמן וכך אחת עשרה שנות ילדות גרמנית והשפעתה האדירה של אותה גרמניות נסתרת כביכול על שירתו. ספרה טלטל חוקרים, חברים וגם את אלמנתו חנה הנאבקת בדרכה על שימור זכרונו, "נגד תעשיה שלמה של שקרים".

"מר ונמהר בא הקץ, / אך איטי ומתוק היה הזמן שבינינו, / איטיים ומתוקים היו הלילות, / כשידי לא נגעו ביאוש זו בזו / אלא, באהבה, בגופך, שהפריד כך ביניהן. / וכשבאתי לתוכך, היתה זאת האפשרות היחידה / לאושר גדול להיות נמדד / בדיוק של כאב חד. מר ונמהר."
(עמיחי.)

מלבד קוראיו האוהבים היו כמה אנשים שהכירוהו היטב ומקרוב: אשתו הראשונה תמר הורן, בת תעשיין יקה, תועמלנית רפואית עמה חי 14 שנים, שחיה לבדה בתל אביב. בנו ממנה, רון, רו"ח וכלכלן ראשי של מחלקת תאגידים ברשות לנירות ערך, שונים מערך נירות אביו, בנו דוד העובד במוזיאון קו התפר, בתו הבמאית עמנואלה ואשתו חנה, בעלת העזבון החיה בביתם בימין משה. אחותו רחל סאואר בת התשעים. אך מחבורת עמיחי הקרובה שרד רק משורר המשוררים, הרולד שימל. אמריקאי שחי כבר 50 שנים בירושלים, צעיר מהחבורה ב-12 שנים ולכן חי.

שימל, איש יפה תואר וצחור בלורית החי בבית גדוש מזכרות נהדרות, זוכר כי עמיחי קרא לחבורתם "המשפחה". הם היו ארבעה משוררים: אריה זקס בטירת אבו טור שלו, דניס סילק לבדו עם אוסף בובות במתחם הרוסי, שימל ועמיחי. כשהכירו בראשית ה60 לא יכול היה האיש תחת גפנו לטלפן לאיש תחת תאנתו כי לארבעתם לא היה טלפון. שימל היה יוצא מביתו בתלפיות והולך לסילק בשולי המנזר. "עברתי בדרכי עפר מול שוטר ירדני ושדה מוקשים. הגעתי לביתן של דניס ומשם גלשנו לכיון הבית של זקס מול הגבול. יום אחד שמענו יריות ודלתו היתה פתוחה. ראינו נקב כדור מעל הדלת. איש לא ענה וחרדנו מאד וכשנכנסנו ראינו כי הכדור ערף ראשו של בקבוק יין, אבל אריה ישן עמוק. הערנו אותו והמשכנו ליהודה ברחביה".

"שבתות רבות ישבנו כל בוקר בגן הגדול של זקס עם יין ושירים, עם הנשים ואחר עם הילדים. שותים ומקריאים שירים שלנו של אחרים. אני זוכר את הדרך של יהודה להפנות פתאם עורף, לעמוד מרוכז לגמרי בלב הרעש ולחשוב. תמיד היה לו עט ואחוזה בו פתקה. עליה רשם מילים, רמז לשיר. תמיד אמר שאינו כמו רילקה שחיפש את המקום האידאלי לכתיבה. בשבילו החיים הם מקום השירה: בין הילדים, בלב ההמולה. אך השירה היא גם חמצן שאינו יכול לחיות בלעדיו.

"הוא לא היה חשבן או הוגה דעות", אומר לי ידידו פרופסור שמעון זנדבק, "אלא משורר גדול ששיחק עם האוביקטים של העולם כצעצועים, מהגר שהבין וקלט טוב מן הילידים את השפה אליה נקלע, מזהה את המצחיק בה ומעורר לא אחת התנגדות וקנאה בשל השפע העצום שלו ועצם היותו "מכונת דימויים" נפלאה שיצרה אנלוגיה לכל דבר, עד שנראתה גם כטיק עצבני".

בבית קפה בתל אביב אני נפגש עם בכורו רון, הדומה לו מכל ילדיו. בגיל חמישים עיניו עיני אביו וכך דיבורו הער.  "אני זקן – ילד כמוהו. תמיד היתה באבא פסימיות כבדה שהסתתרה מאחורי הומור ושטויות של ילד. ירשתי את זה". בעבר כתב רון שירים. "אבל ככלכלן מה אכתוב? אהבתי נוסקת אליך כמדד תל אביב 25?" שנינו צוחקים ולרגע אני חש כבאותה פגישה חמה עם אביו לפני 27 שנים. רון ממהר הביתה לירושלים. מחכים לו תאומים בני שלוש וחצי.

"לחץ חיי מקרב את תאריך הלידה/ אל תאריך המוות / …ורק מקף מפריד בינהם./ .אני מחזיק במקף הזה בכל מאודי / כמו בקרש הצלה / אני חי עליו". 

עליזה וחיים גורי פגשו את החייל עמיחי בגדוד השביעי של הפלמח בו שרתו. היו שם שלושה כותבים: חיים גורי, יהודה עמיחי בסתר ודידי מנוסי בקול רם. יום אחד, זוכרת עליזה, מצאה חיילת בשם אמה ביטשוצקי מחברת של עמיחי ובה שירים ויצא שהוא כותב בסודי סודות. אחר כך כשעמיחי היה רב סמל פלוגתי של גורי, כבר דיברו בגלוי על שירתם, כי שניהם פרסמו אחרי המלחמה ושמם החל נודע. משורר תהילת הקרב ומשורר האנטי – קרב.

"בגילי אני יכול לומר את האמת", אומר האריה גורי. "שנים קנאתי בעמיחי. משורר נהדר היה שניתן לתרגמו לכל שפה, בלי פומפוזיות לאומית, וכשקראתי את שיריו חשתי מדקרות קנאה בגבי. עם הזמן התידדנו וראיתי איך עולה ערכו משנה לשנה גם בעולם. פעם אחרונה ראיתיו בניו יורק ב1998, מסכת מוות כבר כסתה את פניו אך הוא נלחם עד הסוף ודיבר דברי אמת כפרידה מן החיים".

יהודה עמיחי

באותה שנה החל עמיחי בן ה74 להתגרד בכל גופו. חש כאיוב ובקש נפשו למות. רופאיו לא מצאו דבר וחשדו באלרגיה, אבל כשהוזמן לניו יורק ונבדק שם, התברר כי חלה בסרטן לימפומה נדיר מאד. הוא כחש מאד ונאבק על חייו נטול מערכת חיסונית. מוקף משפחתו, הפך האיש מלא החיים והאהבה שנראה תמיד צעיר מגילו, למת מהלך, רזה וכפוף, מלא תשוקה להגיע בפעם האחרונה לכל מקום שאהב, מאתרי קרבות בנגב ועד אכזיב. "לכתוב כבר מיעט מאד", זוכרת חנה, "לא ענין אותו והיה חלש ורק רצה לראות אנשים ולהיות בחוץ. כל יום טיילנו ובקיץ האחרון גם ביקש לנסוע לממלכת אביבי באכזיב".

עשרים וחמש שנים נסע כל קיץ לאכזיב שעל הים וחי בבית הישן שתחת התאנה, כתב על הים ועל אכזיב ועל אהבותיו בחול, וביולי 2000 הובא לשם חלש מאד והושב על כסא מול הים. בנו דוד זוכר את הנסיעה האחרונה, חודשים טרם מות אביו. הבן הקטן הוא גבר חסון ושתקן שכיפה לבנה לראשו. הוא שב לאל שאביו נטש בכעס. "הקרב באל היה חלק מאבא. אלוהים נוכח בכל שירתו, אך לא בביתו".

דוד עמיחי אינו כותב שירה, אבל מאמין כי ראית עולמו דומה לזו של האב "שהיה אב מדהים ואוהב שמצא דרך שאנו הילדים נהיה חלק משירתו. יש המון שירים שאני זוכר בדיוק היכן נולדו בטיולים שלנו אף שהיינו קופצים עליו להפריע לו לכתוב. אבא תמיד אמר שכתיבת שירה היא העלאת גרה. הוא רשם פתקים, העביר למחברת קטנה ואחר עבד עליהם". כשמת בחורף, הספידו אותו מטוקיו ועד תל אביב.

ואף שכתב: "כפי גומת גופינו לא יישאר סימן שהיינו /  במקום הזה. העולם נסגר מאחורינו, / החול שוב מתיישר", ממשיכה העמיחאיות להשמע פה ושם כשפה חיה. ושאר סימן גדול.

פורסם ב-19.3.2012 במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות

ביאליק המפוחלץ

"אז תרד מקהלת גמדים
במורד הגבעה ברננה,
שאננה כחלום ילד קטן,
ענוגה כקרן הלבנה;

וצניפים עגולים ושחורים
יצנפו ראשיהם הקטנים,
ופניהם מועדות היערה,
שם לחפור מכמנים, מכמנים".

(מתוך "גמדי ליל", חיים נחמן ביאליק)

ביאליק על גלויה

גם בלב הלילה, מתנגנת לה "התקווה" פה בכל שעה עגולה. מיכנית וחורקנית משיגרון השנים היא ניגרת משעון מתכת עם לוח אותיות עבריות שמתקתק כבר מאה שנים. זהו פסקול הרפאים של בית ביאליק, גם בשעה שבה אין איש פה זולת מנהל הארכיון שמואל אבנרי ואני, הכותב, שלפני שנים רבות באתי כתלמיד כתה ב' לבית ונבהלתי מן המנהל דאז אונגרפלד שרבץ כאריה זקן והפחיד ילדים. מאוחר בלילה ושקט. עוד מעט יתחלפו השומרים ובבקתת החצר תתיישב מרגריטה השומרת, שלפעמים, באישון לילה, היא מתרגמת למנהל אבנרי מילה רוסית שאין הוא מכיר.

צמד זה, כותב ושומרת, מזכיר לי פרק שכוח מחיי המשורר שתיאר הביוגרף אבנר הולצמן, ובו, במהלך כשלוש שנים, סחר ביאליק הצעיר בעצים ואף התגורר בחלקת יער חכורה במשך רוב ימות השבוע ועימו שומר רוסי חמוש. בבקתת עץ גר חיים נחמן בן העשרים, מתקין ארוחותיו על מדורה, ובחורף הקפוא כתב לחברו ומוציאו לאור: "מוחי נקרש בין ברושי היער הנרדם שאני קופא בו כפרא בודד". אז היה יוצא לחלץ עצמותיו עם השומר, אורבים בחשיכה לגנבי עצים. "והשומר תהה לפעמים, איזה מין אדון זה הכותב תמיד בלילות".

שם, בשנות הטבע והבדידות, ליד העיירה קרוסטישוב, התגבשה כיהלום כתיבתו של המשורר הנשוי מזה כשנה, ומשם שלח שירים רבים כ"גמדי ליל" ואחרים. בין העצים בקעה נפשו מילדותה המיוסרת, והתחילה לנסח במילים את האישי והנסתר, הנמשך והענוג, הנבהל, האומלל והמאושר, שיהפכו לנכסי צאן ברזל של ראשית תחייתו של עם עתיק. וגם עכשיו, מאה ועשרים שנים אחרי כן, בבית שהוא מצבת המשורר המת, עשוי השומר של 2011 לתהות: מה עושה פה באישון לילה המנהל אבנרי, יהודי עבדקן ומסור, נטול משפחה וילדים, שבא בחושך על אופניו לשבת בין הספרים? או על מה מדברים ברגע זה המנהל  אבנרי והאיש בעל הפנקס בבית הנעול?

ואכן, מה  עושים אנו שם? יושבים, מעבר לחבל ההפרדה האוסר כניסה, על כסאות סלונו של המשורר.  נחים בפינת האוכל ליד סט כלי החרסינה, יושבים על כסאו לצד שולחן הכתיבה. ידי על הלוח עליו כתב את יצירתו מול ציור הסופר טולסטוי שציר ונתן במתנה פסטרנק האב. הנה בארון מקלו, הנה כובעו ומשקפיו של המשורר המת, כובעיה של אשתו. אורחי המתים אנו לשעת לילה קצרה, ותחת רגלינו, בקודש הקודשים של חדר כספת, נמים להם כתבי היד של המשורר: אוצר עצום של מכתבים וכתבי יד כפי שרשם ותיקן  במו ידיו ביאליק שהיה גם עורך ומו"ל, גם סופר ומחיה אגדות וגם ממציא מילים עבריות רבות כמו "רשרוש". גיבור תרבות נפילי באותן שנים בהן התהוותה העבריות  מחומר רך וגיבורה יכול היה לעצבה בצלמו, ולכן השפעתו על העתיד עצומה יותר מבכל זמן אחר.
מבלי שנבחין כמעט, חיים אנו גם בביאליק-לנד.

 לבד אנו בבית. פה היה המטבח. בחדר הזה גרו הוריה של מניה אשתו שאהבם כהוריו המתים וקרא להם אבא ואמא, פה כשכש בזנבו כלבלבו הקט קאפי. מן החלונות הגדולים נשקפים בלילה מלא ברקים וגשמים של חורף 2011, דקל ועצי גינה ובתי הכיכר ובית העירייה הישן. יפה מאד הכל כאודסה קטנה. לפעמים קופץ לחצר חסר בית לחפש מקלט, או נכנס זוג  נאהבים ואני תוהה אם מכירים הם את שורותיו הנסערות של מחפש האהבה הנואש שגר פה: "ואני, נער פותה, לרגליך בלי- חמלה השלכתי / תם לבבי, בר רוחי, כל-פרחי נעורי הרכים", או שמא רק מסתור לרגע הם מחפשים?

בית ביאליק, ת"א

"צפרים חדשות – זמירות חדשות –
מה רב הרעש שם ברמה!
הזאת היא ע צ ם המלחמה?
אם רק ה ת כ ו נ ה למלחמה?"

(מתוך השיר "ילדות")

זו כתה סוערת, גדושת הורמונים של 34 מתבגרים, בנים ובנות ישראליים בשנתם האחרונה בבית הספר טרם צבא. מאה שלושים ותשע שנים להולדת המשורר, הם לומדים שלושה משיריו לבגרות חורף, שתי יחידות  באורט סינגלובסקי הגדול. המורה שירלי ונג הותיקה, אוהבת את תלמידיה ונאהבת על ידם, צריכה להשתלט עליהם כרועה מול עדר כבשים פועה. היא מרימה מעט קולה על פקעת הנעורים השוצפת שיש לאלפה ביאליק. "בואו נרענן את זיכרוננו", אומרת אחותי המורה, בתו של אבינו שהיה מורה לספרות, חסיד ביאליק  ואף הספיק לשבת כחלוץ נפעם באחד מעונגי השבת האחרונים של המשורר טרם צאתו לניתוח הערמונית הקטלני בוינה.

– "בואו נזכר בשלושת השירים שלמדנו ובכישרון הכתיבה המקורי שלו. למדנו את "על השחיטה" ואת "לבדי", שעוסקים מנקודת מבט אישית באירועים לאומיים… לא לדבר יחד איתי! עומרי, שב ישר. דנה!!! אנחנו נדבר היום על השיר "הקיץ גווע". לפתוח חוברות".

מי האורח? תוהים הנערים. סוכן דוגמנים? מפקח? "תנסו לחפש שער כניסה אל השיר", פוקדת המורה שירלי. "תמונה, משהו שתופס אתכם ודרכו אתם נכנסים". היא מקריאה.

"הקיץ גווע מתוך זהב וכתם
ומתוך הארגמן
של שלכת הגנים ושל עבי ערביים
המתבוססות בדמן…"
כמנגינה מעולם אחר, מרחף זהב הגנים הרוסיים מעל החדר האפור מקושקש גרפיטי השולחנות. "זה מזכיר שיר של סרנגה", צועק תלמיד. המורה מדברת על תחושת הסוף בשיר. "היכן היא באה לידי ביטוי"? "בנדידת הציפורים", מציע אחד. אין הם מרימים יד, המורה מטילה שאלה והם משיבים באש תשובות צפופה מכיסאותיהם, כמין חידון טריויה. "למה גווע"? שואלת המורה. "הרי בשיר לכל מילה יש משמעות".

"הכי חזק הם התחברו ל"על השחיטה", אומרת לי המורה.
"התליין! הא צוואר – קום שחט!
ערפני ככלב, לך זרע עם-קרדום,/וכל-הארץ לי גרדום –/ואנחנו – אנחנו המעט!"
ולכל הדיבור על הפוגרום בקישינייב שתיארה בפניהם כמין סרט אימה של אונס ורצח ושחיטה, גברים נפחדים ונשים צורחות. חומרים מוכרים או אולי סוג של משחק מחשב אלים. כמה תלמידים אף ציטטו בכתה מדברי הנשיא קצב שנטל שורות מ"על השחיטה" כדי להביע את כאב "חפותו". לרגע אחד התערבבו ביאליק, הפוגרום והנשיא האנס לדייסה ישראלית מבלבלת.

יש בכתה ארבע תלמידות שלא נולדו פה. שלוש מרוסיה. אחת היא קטיה החרוצה מאד שמכירה ואוהבת מילדות את החורף שמתאר ביאליק. אחת גבוהה שלא מכבר שבה מביקור באודסה העיר שבה התגורר המשורר ושבה ניתן לאתר עד היום את שלל כתובותיו. לשאר הילדים הנוף שלו ואף שפתו זרים ומוזרים כבאים לעולם אחר.

– "מה זה ביאליק?", שואלת המורה לכבודו של  האורח שצץ בכיתה.

"בגרות", "משורר לאומי". "יפה ולא מובן", "רחוב". "עדיף אייל גולן". "שמו הולך לפניו". "היחיד שבא לי ללמוד". הם צועקים בערבוביה מלאת חיים שיכולה להזכיר את אי השקט של המשורר עצמו ואת חיי הגויים ב"מאחורי הגדר" יותר מאשר את החדר האפל שבו למד. קצרי רוח הם, מחוברי מסך, ילדי סיפוק מידי כרבים פה. לא קל ללמדם שירים שנכתבו לפני כמאה שנים בשפה עתיקה שהחלה להיחלץ אז מקברה, לשוב לשימוש יומיומי, ומאז נעה במהירות עצומה, לומדת דרכה בתנועה, משתנה מרגע לרגע. רבים מכותביה, שכל אחד מהם חצב לו נתיב משלו, התישנו, נשכחו, נגרפו ואבדו בשטפונה העצום. ובכל זאת כשהילדים סובלים, מוכים, מושפלים, מתייתמים או מתאהבים, הם ביאליקיים מבלי דעת: כל אותו שברון לב, כאב, כמיהה וערגה.

"מה רב, אוי, מה רב השיממון
בארץ המלאה הפתוחה,
שהכל נותנת היא לנו
אך אחת לא תיתן- מנוחה!"

("מה רב, אוי, מה רב".)

כרטיס עמידה לצפייה בהלווייתו של ביאליק

"ביאליק עבר תהליך פיחלוץ", אומר לי אריאל הירשפלד. הוא חוקר ספרות צחור שיער, גדוש ידע העולה על גדותיו, שחש קרבת נפש גדולה למשורר עליו פרסם עתה את ספרו "כינור ערוך", שבפתחו הוא מצהיר כי "ביאליק הוא המשורר המוחמץ ביותר בתרבות הישראלית". "הוא המשורר הכי גדול שלנו בכל הנוגע לחיי הנפש", אומר לי הירשפלד בבית קפה בעמק רפאים בירושלים, וחש כמי שמבצע מלאכת רסטורציה ליצירת ענק שהושחתה "בשנים רבות שכיסוה בקליפה עבה של חלודה ופסולת ושצריך לשוב לחצבה מתוכה… הקליפה היא דמותו הלאומית".
"מראשיתו כמעט קראוהו המשורר הלאומי, אבל התכוונו לדבר מה הפוך ממה שלו מתכוונים היום. אז חשבו שביאליק מבטא את כאבו של היחיד בן דורו, לא לאומי במובן של מוסד לאומי- מדיני, של ביטוח לאומי". אין הירשפלד איש זועם, אלא מתון ורהוט להפליא, אבל הוא כועס כי "הפכו את ביאליק לחלק ממועקת ההתבגרות של צעירי ישראל".

"תקרא", הוא אומר לי, "את "לבדי" ואת "תיקון חצות". כמה הכל אישי. הוא הרי כתב את השירים הכי עצובים והכי שמחים בעברית".
"בסך הכל", אומר לי בחדרון אחר, אך בלהט דומה, החוקר שכתב את ביוגרפית ביאליק, אבנר הולצמן, " ביאליק כתב רק 130 שירים, אבל הם בסיס התרבות שלנו". גם הוא זועם על הדרך שבה חנקה הקליפה הלאומית את ביאליק, "שכמו התישן אבל נותר כמותג חזק. 400 לחנים נכתבו עד היום לשיריו".
חתולה מתחממת לידנו בקרן שמש בעת שהירשפלד מזכיר את הפרעת המניה דפרסיה ממנה סבל המשורר, אותה תנודה חריפה "בין כוכבים לתהום רבה" עליה כתבו גם אריאל סימקין וערן רולניק, מתארים מטוטלת שנעה לפעמים ע"פ אביב וסתו, בין ייאוש עמוק לעליצות גדולה. "יש שעות אשר אשאל נפשי למות", כתב ביאליק, מתאר מצבי רוח חדים ואף משאיר עדות מפורשת על התעללות מינית שעבר כיתום בבית סבו. בן- דוד מפגר היה נוטלו לשירותים בחצר, מתפשט ומכה בו.
מן הזיכרון מצטט לי החוקר סימקין את השורות הנפלאות: "בעצם ילדותי/ יחידי הוצגתי/ ואשאף כל ימי/ סתרים ודממה/ מגופו של עולם/אל אורו ערגתי/דבר מה בל ידעתיו/ כיין בי המה/ואתור מחבואים שם דום נסתכלתי, / כמו צופה הייתי בעינו של עולם“.
איזה תאור נפלא של האלכימיה שבה הופך משורר גדול את אימת הילדות ובדידותה לזהב השיר, את הצלקת לשורות קצרות שידברו אל נפשו של עם. "הוא בשבילי נשמה אחות", אומר הירשפלד. "ואני מרגיש ששאיפתו של ביאליק להגיע לביטוי צלול כל כך של חוויה אישית, להפוך את הפרטי לאוניברסלי, היא הדרך הכי מדויקת לעשייה רוחנית. מהפכן היה, שרצה לטלטל ולעורר נרדמים". ראשית התחייה הישראלית, זו המצויה כעת במשבר קשה, בנויה על מעטים כביאליק שראו את הנולד מתוך ייסורי עברם וניסו לעורר רבים להיחלץ.
והנה דווקא המשורר שלחם להיחלץ מהפחלוץ והעובש וכתב "במעי אותיות מתות שירי חיים הקרו", "פוחלץ עם השנים על ידי מערכת חינוך מסתאבת", אומר לי הירשפלד. "נחנק משך 80 שנים בידי שכבה עבה של פירושים מיושנים. זו פשלה נוראה. בשום תרבות גדולה, משורר חשוב כל כך מלפני מאה שנים, לא נחשב לגרוטאה. רק פה. כל אותם סיכומי מורים ותלמידים שנגררו מדור לדור וחסמו את כוחה של שירתו הגדולה.

– מי עשה קופון מפיחלוצו?
"הלאומיות הישראלית החדשה שהשתמשה בו לצרכיה. והוא הרי כתב את הדברים הכי אנטיפתים על הדתיות היהודית שנראית אצלו לא אחת כדבר מאוס ונבאש. את זה מסתירים. צריך לקראו מחדש. דברים שלו חיכו מאה שנים כדי להבינם ויכולים לחכות גם מאתיים".

"באתי לתל אביב וראיתי שביאליק הוא לא רק משורר, אלא גם המושל הרוחני של העיר. . . קונים , מוכרים וקוראים עיתונים שנכתב בהם: ביאליק דיבר, ביאליק כתב, ביאליק פה, ביאליק שם… כשצריך לקרוא שם לבהמה – שואלים את ביאליק, כשצריך לבקש שם פרח – ודאי שקוראים לביאליק. הפועלים הם בעד ביאליק, ואפילו הצעירים שנגדו, הם עימו".

(עדות מביקור מארק שאגאל בתל אביב).

היא אישה זקנה וקטנת קומה מאד שגרה כבר 14 שנים באותה דירונת מלאת חנוכיות וספרים בבית אבות שמשקיף על בית לחם וירושלים והרי מואב. לפני תשעים שנים נולדה בקנינסברג, אך גם מי שמביט בה כיום ידע מיד מיהו אביה. כי פניה העדינים כה דומים לפני הישראלי הראשון שזכה לקבל את פרס הנובל היחיד לספרות ומראהו מונצח על שטר החמישים ₪.
"תמיד כשבא ביאליק לביתנו שמחנו לקראתו, אני ואחי חמדת הצעיר ממני בשנה", אומרת לי אמונה עגנון ירון בקולה הרך. צלולה כיין היא אך זיכרונה נחלש. "יום יום היינו מטילים בבאד הומבורג עם דוד ביאליק שאהבנו. אבי וביאליק, ואני לצידם כילדה, וכשנסע, אמרתי לאבא: הרבה דודים יש, אבל אין יותר ביאליק". משך השנים הותיר ביאליק חותם דומה אצל ילדים רבים. הוא ומניה היו נטולי ונכספי ילדים ורבים משיריו נועדו לילדים ונכתבו בידי יתום אב הצופה שבור לב בעמל אימו ואחר גדל בדד בבית סבו הזקן, והם מלאים גמדים ופלאות וכל אותם מלאכים ספק שדונים מופלאים שקראם "צפרירים". יצורי אור אלוהיים.

עטוי כבשיריון בדמות המשורר הלאומי שקבל על עצמו, נותר ביאליק עד מותו בגיל 61 גם ילד וגם בוגר רגשן שממבט ראשון נראה כסוחר מבוגר, קרח, וכרסתן אך בשיחה נגלה מיד כאיש רוח שנון ומצחיק, חד לשון ואוהב ילדים. זה דוד ביאליק שזוכרת עד היום הילדה אמונה. מה הביאני לחדר של בתו של עגנון? אולי הרצון לפגוש באחת מאותם עדים אחרונים של ביאליק בשר ודם. מעטים מאד העדים היום. "דוד מיוחד היה ואיש נהדר. הרי היינו מוקפים דודים, אבל הוא היה הכי משעשע ופתוח לילדים. בירושלים כשרק שמענו קולו מן הדלת אחרי שהושכבנו לישון, קפצנו במיטותינו וקראנו: ביאליק בא, ביאליק בא, והוא היה מגיע לחדרנו ויושב על מיטתנו והיינו שמחים בו מאד".

אביה וביאליק הכירו זמן רב טרם הוולדה וכתבו זה לזה מכתבי חיבה בחרוזים, בעברית ובאידיש. ופה בארץ, היה מגיע אליהם לירושלים והם באו לביתו הגדול בתל אביב. "הייתה תקופה שאבי והוא היו ברוגז ורק אמא המשיכה להיפגש איתו". "אבא החשיב אותו מאד". ואביה החשיב מעטים זולת עצמו. בדירתה הקטנה מטפלת הודית בשם שאנטי וציורי נוף ישראלי שהיא רושמת בחוג. מדי פעם היא שבה לקרוא ספר של אביה ונזכרת בגדולתו.

"תודה שהקדשת לי מזמנך", אני מודה לה. "אני כבר לא עושה הרבה בזמני. אני קצת זקנה". היא משיבה לי, ולשעה קלה מרחפת בחדר נוכחותם של החברים עגנון וביאליק שחותמם טבוע ביסודותיה העמוקים ביותר של התרבות שלנו, ואני חושב כמה קצרה פה היריעה לדבר במשורר שמותו בקיץ 1934 המיט אבל כה כבד על הארץ עד שכמחצית מאזרחיה היהודים ליווהו בדרכו האחרונה. רק אסיים ואומר כי שבתי לאחרונה לקרוא את סיפורו "מאחורי הגדר" ונדהמתי כמה נוקב וחושני הוא ביאליק ואף עכשווי מעבר לחלודת הזמן. "מארינקא נזדעזעה וּפקחה את עיניה.  "נוי!" – דמדמה מתוך חצי תנומה וידיה הדקות נמשכו מאליהן לצוָארו. נוח עצם את עיניו והפקיר את ראשו לעניבת ידיה השלובות.  לבו גוַע.  לא הרגיש אלא שהוא נמשך ונמשך לארץ…."

פורסם בתאריך 1.1.2012 במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות", במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות.

קסם העיר המכוערת

"אין אויר בעיר אבל יש נשימה".
(ג'אז/ טוני מוריסון.)  

בוקר – לידה
בשעה שלוש וחמישים לפנות בוקר באה לעולם תל אביבית חדשה ומשקלה שלושה קילו מאתים וחמישה גרם. היא בתן של מעצבת טכנולוגית וסופרת דעתנית. נעמי, אחותה בת השנתים וחצי, כבר למדה כי בתל אביב יש כל מיני סוגים של הורים: יש אבא ואמא או שני אבות, שתי אמהות או אב לבד ואם חד הורית ולה יש: אמא ואורנה. מיכל רינות ואורנה קזין, הכירו לפני כשש שנים במסעדה שהיא אתר התאהבות נשית צפוי כקלישאה. "ג'וז ולוז".
עתה בא שבוע 38 אל קיצו בבי"ח ליס. ממסדרון ארוך נפתחים חמישה עשר חדרים נוחים ולמי שרוצה יש גם בארבעת אלפים ש"ח "סוויטת לידה טבעית" שנראית כהכלאה בין מועדון סקס ביזארי לצימר בגליל עם ג'קוזי וחבל ללידה בתליה. מיכל יולדת בחדר רגיל, אך משלמת עבור דולה ומלונית צמודה אליה תעקור אחרי הלידה. מותרות תל- אביביים שמפרידים בין מי שתאכל פירה דל בחדר ובו ארבע יולדות לבין מי שתתפנק לבדה עם אוכל משופר וחדר תינוקות.

 בשעה הזאת, שרויה עדיין העיר בחושך אך הכל מהובהב רמזורים ופנסים ומלא חיים בעת שאחרוני המבלים כושלים למיטותיהם על פני ראשוני העמלים המגיעים על אופניהם ממשכנות הדחק של העובדים הזרים, נוהגים מערי השינה שסביב לכרך. רבים הנכנסים לעיר מאלו הגרים בה.
גם בבית היולדות, שמתחרה בו רק סורוקה המדברי, אין רגע שקט. למעלה מאחת עשרה אלף לידות בשנה בכרך הזה שיש בו יותר חיות בית מילדים: כ-67 אלף ילד עד גיל 14 לעומת כשבעים אלף כלבים וחתולי בית, לא כולל חתולי רחוב, חמוסים וקיפודים והמון עכברים מודאגים. זו עיר- חתולים. הם נמרי החצרות שלה, יצור קר רוח שיעדיף תמיד תנומה על פני צייד.

קרוב לשעה שלוש, כשגוברים הצירים וצץ זכר הלידה הקודמת שארכה כארבעים שעות, מזעיקות אורנה ומיכל את מלוות הלידה, ה"דולה", סיוון טמיר מביתה. היא אצה רצה ומתיצבת לצד המילדת. כדי לאפשר את הלידה. סיוון מאמינה "כי בלידה, כמו באורגזמה, זקוקה האשה לבועה של קשב ושקט, כחתולה שמחפשת מגירה חשוכה ללדת גוריה".
"צרחתי שעה רצוף עד שיעלי נולדה", אומרת מיכל בעת שהקטנה מונחת על חזה. היא אשה יפה ששערה מאפיר בשלווה. בעת הזו שבה מסתיים הכל ומיכל שוקעת בשינה עמוקה, מגיעים ראשוני המתרחצים לים.

זוהי עיר ים עם רצועת חול דק ורך שנגרף מדלתת הנילוס. באור ראשון מזנקים צעירים וזקנים אל הגלים. חורף וקיץ, סערה ושמש. ליד תחנת הצלה 11, זוכר עורך הדין מישל קיינס את הרגע שבו פסע לראשונה אל המים האלה. הוא פרקליט בלגי לזכויות יוצרים שטס בשנת 1998 מלונדון לפגישת עסקים בתל אביב. כשנחת מוקדם מדי, לקח מונית לטילת, הניח מזוודותיו על החול ורץ למים. לצידו שחתה לאטה אשה זקנה. כשהחלו לדבר, ספרה לו שהיא בת 93, שוחה כל בוקר והגיעה לעיר ממחנה ריכוז.
"רק אז", אומר לי קיינס, "קלטתי מהי ישראל: תערובת מרתקת של זכרון- זוועה ונחמה- מרפאת". בתוך שנה עלה עם אשתו הרוזנת ושלושת ילדיו ארצה, הקים משרד ומאז אינו פוסח על בוקר ים אחד. גבר חסון ויפה שנע בעיר על אופניו על אף הצלחתו, אדיש לכסף ומאושר במי המלח. "הים הוא במקום תפילה וכדור הרגעה". אחרים מעדיפים ציפראלקס. צריכת נוגדי דיכאון נפוצה בעיר פי ארבע מאשר בירושלים, שם הדכאון הוא בן בית. תל אביב מאמינה בכימיקלים.  כשקיינס שוחה לעבר האופק, הוא חש כי העיר היא אינסופית. כשהוא חותר חזרה אל קו הרקיע של גורדי שחקים, דקלים ובתים נמוכים, הוא חש כמי "שחוזר לעיר הכי חופשית בעולם". כעבור שעה  כבר מתעוררים התל אביבים אל הלם הכרך: צליל ניפוץ ושיפוץ אלפי דירות. קידוח ודרדור פסולת בשרוולי פלסטיק אל מכולה ברחוב.
בוקר טוב תל אביב.

צהרי יום – העיר האפורה
הבא אל העיר בדרך היבשה מרגיש אחרת מן השחיין קיינס. תייר צעיר שעל גבו תרמיל, שמגיע בצהרי יום אל התחנה המרכזית שתקרא לנצח "החדשה", נכנס בשערי לבירינט בטון לבנטיני מסואב. ביצאו לרחוב לוינסקי ימצא עצמו בסלאמס שחור תחת גשרי בטון ענקיים. מבולבל ימשיך הזר בין בסטות פח ומוכרי מקררים ישנים, נתון למתקפת צופרים וזוהמת אספלט. באלנבי, נדבק למרצפת, יחוש במשב רוח קל מן הים ועדיין ירגיש כמי שנפל אל עיירת שאנטי עלובה.

כל מה ששמע על תל אביב, יראה לו ככזב במקום שאין בו ולו רמז לעיר היהודית החושנית, רבת קסם של בתי קפה ומסעדות ותרבות ונערות יפיפיות שהובטחה לו. אותה הזיה של גרסיה מארקס לטיני מעורב בהרצל וינאי ובקשתות. במסעו אל האכסניה בבן יהודה, יראה הזר בנינים מצורעי חוטים וכתמים, טיח נושר, סורגים ומזגנים חלודים, בלוני גז עקודים זה לזה בשרשרת ומרפסות אטומות פלסטיק כעיני עיוור. חתול כחוש יתחכך בו ואחד משש מאות חסרי הבית יעתור לנדבתו.
הזר יניח חפציו בחדר, ישטף מזיעת הדרך ויצא לחפש את רחוב דיזנגוף עליו שמע מאביו שהתנדב לקיבוץ לפני 40 שנים, אבל בהגיעו לכיכר בטון איומה שבליבה עוגת ברזל מתיזת מים, יסוב לאחור ויברח למקלט חדרו. רק בערב יתקשר לבחור שפגש בגואה והבטיח לו עיר תענוגית. אל תזוז. יאמר לו החבר, אני אקח אותך. הם יורדים לאורך שדרת בן גוריון היפה עד מצבת רבין שהוקפה מאז האסון בתי קפה, כקני סוף סביב מקור מים, משם עולים בשדרות חן, חוצים את גן יעקב ועצי השקמה, כיכר האבן הצחורה של הבימה, שדרות רוטשילד של מאהלי המחאה ומגדלי הטיקונים ואלף רוכבי אופניים חשמליות.

בבית מספר 12 של השדרה הם נכנסים לבר שמוסיקה חזקה בוקעת ממנו ורואים רוקיסט צעיר ששערו בוער. אלישע בנאי, בנו של יובל בנאי, נכדו של יוסי בנאי, דור שלישי של מוסיקה תל אביבית, שר שם שם עם ארבעים השודדים שלו שיר על אהובה בברצלונה. אחר כך הם חוצים את שכונת נווה צדק הישנה והיפה עד לתחנת הרכבת העתיקה של יפו. רק בראשית החושך הזה, מתגלה לעיני הזר שמץ מאותה ממלכת פלאים שזוכה מידי שנה לתואר אחת מעשר הערים הקוליות בעולם, ניו יורק של המזה"ת  או ברלין האסיאתית.
רק המבט השני חושף בעיר את מה שהסופר הגרמני הגדול גינתר גראס כינה בבואו לכרך היהודי הזה: "קסם הערים המכוערות". כמכוערות אחרות, גם תל אביב משתדלת יותר. זו עיר קלופת טיח שנטועה, הודות לתכנונה כעיר גנים, בתוך גן פרא נטוש של חצרות הבתים הישנים. פארק ענק החי מחסדי מי מזגנים וצנרת בקועה ומציל את העיר מכיעור אספלטי שורט רשתית. ללא תפארת כנסיות, כיכרות וארכיטקטורה, כמעט כל היפה בה הוא פרטי: פנים בתי קפה, גלריות וחדרי ברים, גינת בית ומיבנה ישן ששרד, עץ שנשכח. ומעל לכל: הים שאין להרסו.

זהו כרך תזזיתי, אפור בלוי, עם שם מופרך של עיר לבנה וראש עיר קפדן, שכמו עקרת בית מסורה מסדר כל בוקר את מה שילדיו הפרועים יחריבו עד הערב. כרך קטן שאוכלוסיתו נעה סביב הארבע מאות אלף תושב כבר כחמישים שנה. נצור ערי פריפריה צפופות ושפת ים, ובו 16,283 בתי עסק מהם 2,983 בתי קפה, פאבים ומסעדות וחומוסידות שאורך חיי רבים מהם קצר כחיי פרפר. רובם נסגרים בשנתיים הראשונות לקיומם מטעמי אי כשרון, צפיפות או תבוסה במסע היסורים של הרישוי העירוני החמדני.
תל אביבים, זרים ומשקיעים, סטודנטים וצרפתי- קיץ מתגוררים ב- 190,097 דירות העיר. מכוך בן שמונה מ"ר שבו ראיתי פעם ארבעה עובדים זרים מקוצ'ין ועד לסוויטת ענק שמוקמת עבור אוליגרך קייבי על  פני 2200 מ"ר במגדל מאייר בפינת שדרת המחאה רוטשילד ואלנבי העלוב. שם חולף התייר ההמום מכיעור מבלי להעלות על הדעת כי אוצר של 60 מיליון דולר תלוי מעל צחנת הרחוב.

היסטוריון האדריכלות צבי אפרת מתאר את תל אביב כ"עיר קטנה, פרברית למראה, עם אנרגיה של כרך גדול ותרבות אזרחית שמאפשרת בה מה שאי אפשר בשום עיר אחרת. שכבר בראשית הציונות, נלחם בה בן גוריון כבסמל הניוון והבורגנות. אבל הקרב הוכרע: תל אביב ניצחה בגדול". לכן בה פרצה המחאה החברתית העזה מכל מה שהכרנו, זעקת הנבזזים למרגלות מגדלי ההון.
בערב, בעת שיצא לבלות עם חברו באחד ממאות הברים של העיר, יגלה הזר את קיסמו של הכרך שגם ילדי מתנחלים שגדלו על תיעוב לעיר החטאים הליברלית, נאחזים בו שעות אחרי סיום הפגנתם, נמשכים למתיקות האסורה והמרתקת. אותו אוסף אקלקטי, חי, נושם, גונח, נוחר ומצפצף, יונק ומניק של ברים וחנויות ופתחי בתים וגינות קטנות, קפה נהדר והאוכל הכי טוב במזה"ת. כי מהו כרך אם לא מקום שמפתיע אותך בכל רגע, זר-מוכר, שכל אדם יכול לאבד או למצוא בו את מקומו. כל מי שנחנק במקום קטן, נרדף, מושמץ. הומו וזר, חלש וכשרוני, יצירתי וחריג, מוצא בו דומים לו, מגלה עיר מקלט שהיא סך הגרים בה, כל אותם ילדי עיירות מדבריות חכמים, מלצרים -אמנים, קולנוענים וכותבים, מאיירים וזמרות. הם רוח תל אביב וחלומו של הרצל. לא הבנקים.

צהרים מאוחרים – חתונה  וגט
לבנין הקטן, דמוי הוילה, בשדרות דוד המלך, יש שני שערים. האחד פתוח לרווחה והאחר מאובטח מאד. האחד לרבנות בה נישאים והאחר לבית הדין הרבני בו מתגרשים. באחד נכנסים ובאחר יוצאים. ובתל אביב, ע"פ האגדה, רבים היוצאים מבכל מקום אחר. "אולי כי זה בית הדין הרבני הכי גדול בעולם", מבהירה לי המזכירה. "כל גוש דן בא לפה". צד הנישואים דומם כמעט ובמתגרשים רבה המהומה ושומרים חמושים מפטרלים בדריכות.
"זו עיר עם דמוגרפיה זמנית", אומרת עו"ד אירית רוזנבלום שמנהלת ארגון מתחרה- רבנות בשם "משפחה חדשה", דרכו עוברים כל שנה אלפים. "בתל אביב יש המון צעירים אחרי צבא. באים, חיים, לומדים, ממלצרים ואחר כך: בור דמוגרפי. הם מתחתנים ויולדים ועוברים לערי השינה ושבים רק אחרי גיל 50, כשילדיהם גדלו". גילאי התושבים בעיר קבועים. האנשים מתחלפים.

הקהל של "משפחה חדשה" התל אביבית הוא בשלהי שנות העשרים שלו ועד גיל 35, אך גם בני 85. חילונים, ליברלים, נטולי אמון במוסדות. 15 אחוז של גאים גאות שהם כבר "מיין סטרים" בעיר. לפעמים נישאים במשרדה של רוזנבלום שחלונו פונה לשדרות רוטשילד, מקבלים כרטיס פלסטיק שנקרא "תעודת זוגיות" שתקף לכל, "רק חמישה אחוז חוזרים להתגרש וגורסים את הכרטיס. בזוגיות התל אביבית יש יותר הסכמי ממון והיא יותר מפוכחת לגבי הישרדות הקשר".
פרקליטת הזוגיות החדשה ואחרים כמוה אינם שותפים לאגדה בדבר פריצות העיר. להיפך. נשים רבות מעידות כי בהגירתן מ"עיר הקודש" ההררית אייל "כרך החטאים" שעל החוף, פחת דרמטית מספר ההטרדות המיניות שעברו ברשות הרבים, נגיעות והצמדויות וגידופים. אולי כי ירושלים בנויה מעדות מדוכאות מינית, חרדים ומוסלמים ואילו תל אביב מגינה על נשיה בעצם פתיחותה. נוח לאשה בתל אביב יותר מבכל מקום בארץ. "כל מי שיש לו מספיק אומץ ועוז רוח להחלץ ממחנק, בא לעיר הזאת, וכך היא זוכה, כמין בונוס על נאורותה, בטובים שבטובים". אומרת רוזנבלום.

באולם המתנה אחד של בית הדין הרבני, מחכה לגירושיו אסיר אזוק ומרצה השקפת עולמו באזני השוטר: "אם אחליט להתגרש – ירד מלאך משמים, לא יעזור". אשה אחת אומרת לגבר: "בחיים לא היתה לי עוזרת". אני מגיש את פסק הדין של שופטת בית משפט לעניני משפחה טליה פרדו לפקיד ומקבל זימון לסוף דצמבר להרכב ו' באולם 304. "בלבוש צנוע והולם".
בצד האחר של הבנין הזה נישאתי לפני כ- 22 שנים. האשה שאהבתי ואיתה חייתי וילדתי שני ילדים בתל אביב, תגיע לפה ויחד נצטרף לסטיסטיקת הגירושין של הכרך שבו פרידה אינה סטיגמה, אלא זכות המוענקת למעיזים לסיים נישואין שלא עלו יפה.

ערב – הלויה
לפנות ערב נעול השער ויש לטפס על החומה כדי לבוא אל בית העלמין בן ה109 השנים ברחוב טרומפלדור. זהו גן אבן וחבצלות, מבוגר מהעיר בשבע שנים המכיל כחמשת אלפים קברים. מקבר חלל החולירע של 1902, ועד סמי עופר ואפריים קישון, נחום גוטמן ושושנה דמארי, שינקין ונורדאו וחיים ברנר. פנתיאון האומה. טרם חושך, קרבו הים ורוחו המלוחה מפוררת את המצבות כמו את כל בתי העיר. כל תל אביב בנויה מחומרים רשלניים של קבלנים שאצה להם הדרך. טרם סיימו להקים גורד שחקים וכבר נשבר השייש בתחתיתו. ראו למשל את מגדל נצבא שמזרקתו יבשה ולוחותיו מנופצים. אין תפארת בעיר הזאת.

טרומפלדור הוא בית קברות צפוף שערך חלקה בו כדירונת בברלין. בין הטמונים, ה"גלמוד" הוא המנוח הכי נפוץ. עשרות קברים כאלה פזורים פה. כמה יפה המילה הזאת, טעונת עצב ובדידות. זה חסר הבית, הזר, החלוץ שטרם נטע שורש. מרגע הקמתה של העיר העברית הזו נמשכו אליה גלמודים וניצולים שחיו בה לבדם בדירות חדר, מרתפים, חדרי הסקה וגג. ברגע זה יושב מולי גלמוד בבית הקפה שלי. קורא עיתון, לוגם קפוצינו, לבדו אך מוקף חיים. זו ברכת העיר.
על קברי הגלמודים פלטת בטון ועליה: "פ.נ. גלמוד". משך השנים קרסו מצבות הפאר עליהן נחרט פעם: "לעולם לא נשכח". או "שלום לך אב יקר/ בקבר, האם לך קר?" או "פעוטתנו הנחמדת צפרירה". מתי חולירע ופרעות, עשירים ואלמונים שרק חבצלת החוף מתעקשת לפרוח על קברם.

מעבר לחומה, מטר מהקברים, הכל צפוף דירות קרקע ושמשיות. חיי העיר נמשכים בעת שהשמש מתאבדת כהרגלה בקפיצה לים ואלף בתי קפה תל אביביים נדלקים. אני יושב ומקליד על גבי דלפק בית הקפה השכונתי שלי, אותו חדר נוסף של ביתי, שפתוח 24 שעות ביממה: קפה "תחתית" שמנוהל עי בוגרי דובדבן, מגלן וגולני. אלף לקוחות ביום, שמונה מלצריות יפות ונחפזות במשמרת של שמונה שעות, 400  ש"ח טיפים. שמונה ק"ג פולי קפה וכ- 70 ליטר של חלב ליממה, כתנובת פרה טובה. העיר אוכלת, זוללת, שותה ומפרישה, מקישה ומקלידה אינספור כתבות ודיווחים וציוצי טוויטר נרקיסיסטים וסטטוסים חברתיים מודאגים בפייסבוק.


אני מחובר לחשמל ולאינטרנט הקפה, יושב לבדי מוקף רבים, אני מוכר ואני אלמוני, אני משוחח עם שכני ואני שותק. אני מאזין לחיי אחרים ומספר לזר על חיי. בהרימי ראשי מן הלפ טופ – משתנה מראה העולם. מבלי שתנוע מכסאך, בכל שעה אתה בכרך הזה במקום אחר. זו רכבת השדים של העונג התל אביבי. העיר מלאה המצאות וקומבינות, מכות כסף טובות והתרסקויות.

כשיורד החושך, נולדת בו עיר סינדרלית שאין שניה לה במזה"ת. מוסיקה ותשוקה, אוכל, אמנות ואלכוהול, אושר השיחה וההתאהבות האיטית או סקס השירותים המהיר. לצד חורבת קולנוע אלנבי בודק שומר את הנכנסים ל"מינזר". בבר הזה נורה למוות העברין גד פלום שץ זמן מה אחרי שנפתח המקום לפני 18 שנים. מאז זרם דרכו יותר אלכוהול מאשר מים בירקון. עשרים וארבע שעות ביממה, 364 ימים בשנה. לליאור הר גיל שהצטרף כשותף לפני 13 שנים יש גרעין קשה של מאה ועשרים שותים, שורת מלצריות מקועקעות, אוירה של בר ישן, וטיפוסים כמו "דירטי פול" האנגלי ששותה עד שנופל.
מדרכה חדשה מכסה את המקום שבו פעורה היתה בעבר כניסת המעבר התת קרקעי של השוק. עולם שוקק חיים היה שם, מעבר אפל וגרפיטי, נגני רחוב וריח שתן, עד שהעיריה החליטה לסתום. הר גיל זוכר איך לאור זרקורים עמלו פועלי העיריה כל הלילה לחסום את הפתחים ליד "מינזר". "וכשדחפו את החול, זרקתי בקבוק בירה כג'סטה למנהרה שהיתה ופתאם יצאו משם שני שיכורים, שניה לפני שנקברו חיים". הוא מרים כוסית וודקה לזכר המתים ולזכר החיים, לחיי תל אביב היומית ותל אביב הלילית, לחיי החלומות הגדולים והשאיפות הקטנות, בכרך היחיד שבו הכל אפשרי.

פורסם ב-23.11.2011 במסגרת סדרת כתבות על ערים בישראל, מוסף 24 שעות, ידיעות אחרונות

מגידו, עיר שהייתה

"שמי הוא אוזימנדיאס, מלך המלכים, ראו מפעלותי והיוואשו, אדירים". מאום לא נותר מלבד זאת. כי ממול, סביב תל- חורבנם של אותם השברים, משתרעת חלקת החולות עד בלי גבול". (אוזימנדיאס, מאת פרסי  ביש שלי)    

בוקר- לידה
זו שעת בוקר מוקדמת והתושב עוג עומד על גבי הסוללה ומביט אל השדות המעובדים ואל המרחבים של העמק, מעל היער, מעל הביצה, עד קו הגבעות שבאופק. הוא איש העיר התחתונה של מגידו שנחה על סוללה בגובה של כעשרה מטר. סביבו מתעוררת העיר. רועה גולש עם עדר עיזים אל העשב. האויר נקי מפליטת גזים ומכל זוהמת העולם התעשייתי שטרם נולד, אבל מעופש בתוך העיר. ריח שהאף כבר התרגל אליו: שפכים, שאריות בשר מרקיב, גללי אדם וחיה, ריח אש ובעלי החיים הבוקעים כעת ממכלאותיהם. הילדים מתעוררים.
הבתים דבוקים זה לזה ככוורת בוץ חומה וצפופה. חלקם צמודים לסוללה. בעיר העליונה סובבים הבתים את המקדש והארמון הקטן. בבית אחד, נאנקת אשה הרה על רצפת חדר. אקיזי נוטה ללדת בין בעלי החיים והילדים ואמה עומדת לידה לסייע. הן ספרו שבוע ארבעים ויודעות כי הצירים אכן הגיעו בזמן הנכון והטוב.   

3500 שנים בערך אחרי הרגע הזה, אני עומד באותו מקום עם הארכיאולוג החברתי יובל גדות שחפר פה ארבע עונות עם הארכיאולוגים פינקלשטיין ואוסישקין. הוא גבר גבה קומה בן 43 שמקצועו לשחזר חיים. לבנות את מה שארע בימי האיש עוג והאשה אקיזי, ילדיהם ובני העיר, מפרטים קטנים שנמצאו. מגידו היא הטרויה של הארכיאולוגיה המזרח תיכונית, תל עפר עצום שנחפר מזה 106 שנים, מאז בא לפה הגרמני שומאכר ואחריו אנשי שיקגו ואחריהם גם יגאל ידין ואחרים. אך מגידו טרם נחשפה במלואה.

במושגים של ימינו זהו שטח קטן: כמאה דונם כולל הכל. ארמון ומקדש ושער ודרכים, במת הקרבנות העגולה, סוללות העפר ועיר תחתונה ועיר עליונה ועיר המתים. בשטח הזה התגוררו בתקופת הברונזה הידועה גם ככנענית, בימי האבות התנ"כיים, כאלפיים איש. העיר היתה אז ענין חדש. לא נוודות או כפר, אלא הצטברות עודפי מזון ואנשים ועילית שחיה מעמל הזולת, סביב מקדש וארמון. בני אדם תחת שליטתו של מלך מקומי או נסיך, כהנים וגובי מיסים ולפעמים גם תחת שלטון זר. במיקרה הזה שלטון מצרי על כנען.
בשנת 2011 העיר היא תילי אבנים, תעלות, חלקי קירות ופתחים, חפירות וחדרים מסומנים בשקים. היא ניסיון של בני אדם מודרניים להבין מה היה פה מתוך רסיסים ושברי כדים, מתכות, מטמוני תכשיטים ואבנים, אוצר של לוחיות שנהב, עצמות אדם ובעלי חיים וסימני חורבן, מצור ושריפה. 25 שכבות זו על גבי זו. עיר על גבי עיר וכולן מגידו. וכולן היו מלאות חיים שוקקים, כל אחת בשעתה. עד החורבן הסופי. 

תל מגידו

בשמונה בבוקר, בעת שפרות צובאות על גדרות האתר היפה, אני ניצב עם החוקר גדות על התל העתיק שמוקף כיום בקיבוץ, בית כלא, צומת עמוסה ותחנות דלק. הוא מראה לי בית שחפר ובו מצא סימנים לשריפה פתאומית שהחריבה אותו. הם מצאו חמישה שלדים של ילדים ובוגרים וסימנים למה שהיה ברגע האסון. 
הבית המגידואי בו כורעת האשה אקיזי ללדת, אלף וחמש מאות שנים טרם לידת ישו בתנאים דומים, עשוי לבני בוץ על מסד אבן. יש לבית חצר פנימית קטנה לאור ולאיורור וכניסת הבית מהרחוב מופרדת מהחצר כדי להגן על הנשים מזרים. יש בתים של 70 מ"ר ויש כפולים. לפי העושר. בכל בית כשמונה בני אדם. משפחה מורחבת. המבוגרים כבני ארבעים. הבתים חמים מאד בקיץ. על הרצפה שברי עצמות, שרידי אוכל. לפעמים חומקים שם עכבר או חולדה. ילדים מסתובבים. תינוקות עקודים בבדים לבל יזיקו לעצמם. ילד בן שנתים קשור למוט כדי שלא יעלם. זבובים וחרקים.  

 כשהתינוק מתקשה לצאת מזעיקה אמה של איקיזי שכנה שנחשבת בקיאה וזו מביאה שרפרף ללידה. לפעמים משתמשים באבני לידה לסייע בכריעה. גם כשהיא מתפתלת בכאביה זוכרת אקיזי כי תחת רצפת החדר טמון בכד חרס תינוק שלה שמת מהתייבשות. "לפעמים", אומרת לי הארכיאולוגית רונה אבישר שהדוקטורט שלה עסק בילדות בעת ההיא, "נשאר לאם רק ילד אחד מעשרה". רבים גוועו ונטמנו תחת הרצפה כדי להגן עליהם כבני בית וכדי שהם יגנו על הבית. אקיזי מתפללת שהגנת המתים תעמוד לוולד החדש. בידה היא אוחזת  פסלון חרס של הגמד בס השומר על היולדות. בציורים מהעת ההיא מתואר התינוק כסירה קטנה המפליגה בים אפל ואין יודעים מהו מטענה, בן או בת, והאם תגיע לחוף מבטחים. היא ממעטת לצעוק. שונאי רעש הם האלים וידם קשה.
בדירתה – משרדה באשקלון מדברת איתי הארכיאולוגית אבישר ובו בזמן אוחזת בתינוקה אופק בן ה4 חודשים. "מרגע היוולדו היה גם הילד בכנען העתיקה צמוד לאם". היא מראה לי ציורים בהם קשור הילד במתקן בד על חזה האם. בשדה. בבית. בחצר. "נשים תמיד יכלו לעשות כמה דברים בו בזמן". בגיל ארבע כבר עבדו הילדים בבית. היו להם גם משחקים, מעצמות, מחרס וכלים ללימוד מלאכות.
בשעת בוקר מאוחרת יולדת אקיזי, וכשאמה והשכנה חותכות את חבל הטבור בסכין ורוחצות את התינוק, היא רואה כי זהו בן זכר, שלם ויפה.   

צהריים- העיר
יש כיכר מרוצפת קטנה בסוף הדרך המטפסת אל שער העיר. השער עשוי אבן בהירה ושחורה ולו ארבעה חדרונים, אבל אין הוא מוקף חומה. הוא שער של סטטוס. זנב טווס של השליט. רחב דיו לכרכרות צבא ולעגלות משא. עוג נעצר ואינו מתקדם לשטח המקדש, הארמון וחצרו והמחסנים. הוא נשאר ברחבה המרוצפת, המשופעת, של השער. הוא נולד בעיר הזאת לפני כעשרים שנים. אביו שבא מן הכפרים לעיר, מזכיר תמיד את המרחבים ומתגעגע. לעוג טוב בעיר. הוא חש מוגן מה"הם" שמסתובבים במרחבים הפתוחים ונראים מסוכנים. הוא גר עם אביו החולה, אימו ואשתו לה נישא כשהיו כמעט ילדים, ושני ילדיו, במבנה שבו שני חדרים וחצר.
עוג חש בטוח בתוך הסוללות והחלקלקות, רגיל לצפיפות שמעציבה את אביו. רגיל לריח ולחום שבוקע מן האבנים. הוא חש כי הלחם הטרי שאשתו אופה והבירה שהם מכינים משעורה, הם ברכת חיי הקבע של העיר והאלים. הוא אינו חפץ במזון הדרכים העבש ובטעם מי נאד העור של הנודדים. יש לעיר שני מעינות שופעים, אדמה פוריה ושתי דרכים ראשיות עליהן היא נחה.     

הכיכר מלאה אדם והוא מחכה לכרוז מן הארמון. לפעמים הוא צופה במשפט שעורך אחד הזקנים בין שני תושבים ניצים. לפעמים הוא מחליף עז במצרך אחר: דבש מכוורת פרא, תמרים מתוקים, תאנים, חרובים, קנקן יין לחג המתים, סיר חרס לבישול. זה מקום שהוא אוהב לעמוד בו.    
לו יכול היה לעוף כציפור, היה עוג רואה כי העיר שלו אינה כל העולם אלא רק חלק מכוורת גדולה, כמו שמתאר יובל גדות את כנען ההיא. המון ערי ממלכה קטנות כאלה שכל אחת מהן מוקפת כפרים שמספקים לה מזון. בכל אחת מהן מקדש וארמון השליט וסוללות עפר ולבנים שמתחרות זו בזו בגודלן, כסמל לכוח, כמו גורדי שחקים של התקופה שלנו. סממן של ראוותנות. כנען של הברונזה התיכונה והמאוחרת טרם הכיבוש של בני ישראל, היא כוורת ממלכות זעירות קיקיוניות, כל אחת ושליטה ואליליה וכוהניה, מחסניה ובתיה.

במבט לאחור יכול הארכיאולוג גדות להגיד כיום שעוג איש מגידו ואקיזי ושכניהם חיו בזמן שהיה  בו-זמנית משגשג ודועך. שהערים הכנעניות הפגינו עושר כדי להראות חזקות בעת שבה כבר גוועו משך זמן רב, עקב  ביזה, מיסוי כבד, "מעמד הביניים" שלהן נחנק כי גם השליט המקומי לחץ וגם השליט המצרי המרוחק ניצל. אבל החיים נמשכים. מן העיר נראה העולם צר וברור ואם אתה לא נודד כסוחר אינך מכיר מקום אחר.
יובל גדות מאמין כי תושב מגידו חי בשעתו בחרדה.

– אולי זו החרדה שלך כתושב גוש- דן 2011 שמושלכת על העבר?

"אולי.  כל דור משליך את העולם שלו על העבר ומזה אנו כארכיאולוגים מנסים להחלץ. אבל נדמה לי שהיו אז חרדות עזות: מהשליט, מהאלים הנוקמים, מתמותה עצומה. רבים כל כך מתו פשוט משילשול".   

עוג שומע פעיה, צעקה, שיחה שקטה של שתי נשים מחצר סמוכה. הצליל הזה של הכנת כלי צור. עיסוק נשים. כזה שניתן לבצעו תוך כדי משימות הבית: בישול, גידול ילדים, הכנת כלים מעצם. מאבן. ילדה יושבת בחצר לצד אימה ומחקה אותה. כל תנועה שלה עם שתי האבנים. לצד כל בעל מקצוע יושב נערון וחוזר על תנועותיו. בכיכר, טרם לכתו, הוא מנסה להחליף כד קטניות בזר של דגים מיובשים במלח, אך משהו פוגע בו והוא נופל ונחבט כשעגלת חמורים עוברת, נדחקת בשער שנפתח ונבלעת בחצר. לרגע, בקומו, הוא מציץ בחצר הארמון. הוא רואה שומרים, פסלים צבעוניים. אבנים ענקיות. חבר נפח ספר לו פעם על פאר הארמון: כסאות משובצים שנהב- היפופוטמים, לוחיות זהב, מיטות גבוהות. שמועות כאלה.
זהו עולם איטי, אומר לי החוקר גדות. הכל בעל פה, ברגל, או הכי מהר: על סוס. ידיעה למשל על אי שקט בנסיכות נעה למצרים משך שבועות. אז צריך שם לארגן יחידת צבא. אחר כך הצבא צועד משך כעשרה ימים מזורזים ומגיע לדכא. כל מידע חוצה מרחקים עצומים של הליכה. רק לשליט יש כרכרות של שני סוסים.

מגידו במכתבי אל-עמארנה. נסיך מגידו ברידיה כותב למלך מצרים מכתב בנושא הקציר

אחר צהרים – הלויה
בשובו לבית אחר הצהריים מגלה עוג כי אביו החולה השיב נפשו לאלים והוא שופך מים על ידי המת היקר ומטהרו. הם עוטפים אותו במיטב בגדיו. גלימת בד שפרופה על כתפו בסיכה, מנעלי העור שלו, ואוספים מן הבית חפצים וכלי עבודה שלו, סכין. קנקן יין, שרפרף. כל מה שצריך לחיים שם שהם המשך החיים פה. הם נפרדים מן הבית שהקים, מרצפת האדמה הכבושה, מהחצר מרוצפת האבנים, מהפתח לחדר מלא כדי תבואה ושמן ודבלים ותמרים.  סולם שמטפס לקומה שניה. עמודי העץ של התקרה.

 הם מניחים את המת על מחצלתו ומרימים אותו על מיטת עץ שטוחה ונושאים אותו בדרך היורדת אל עיר המתים למרגלות העיר. יש שכנים שחפרו תחת ביתם פיר, חדר קבורה והמתים נשארים איתם כמין מרתף. למשפחה של עוג יש מערה. הם מצרפים גדי מהעדר, קנקן בירה עם קשי חרס לשתיה, תמרים ותאנים וקטניות וצלמיות אליליהם והולכים בשיירה עם הילדים שנושאים גם הם את חפצי המת ודואגים כי הגדי הפועה לאימו, לא יברח. על הדרך הראשית עוברת מולם שיירת חמורים בדרכה דרומה. הדרך היא פרנסת העיר אך גם סכנה.  
במערה כבר ניצב שולחן של שלוש רגליים. על בליטת סלע נח שלד אחיו של האב שנהרג שנים קודם לכן בעת שנתקל בחזירת פרא. לצורך משתה המתים, מטיל עוג את הגדי על הרצפה ושוחטו מול עיניהן הפעורות של הילדים. הם שרים דבר מה שנשמע כזמר מונוטוני ומניחים נרות שמן זית בגומחה למראשות המת. האור מרצד על פני המערה בעת שאשת עוג שהביאה זרדים, מציתה אש. אין בעולם הזה עדיין תפוחי אדמה ואין אורז, אין עגבניות ואין תפוזים, כל אלה יגיעו באלפים הבאים. בכד שנושא הגבר משקשקת הבירה. המת נח ביניהם כממתין למנתו.

כעבור דורות רבים, אני יושב בחדר גדוש החרסים של עירית ציפר, חוקרת ואוצרת באגף הקרמיקה של מוזיאון ארץ ישראל על תל קסילה. לפני כעשרים שנים אצרה תערוכה בשם "והכנעני אז בארץ" ובה תיעדה חפצי יום יום בתקופת הברונזה התיכונה, 2000 עד 1550 לפני הספירה. ימי עוג וחבריו. "שרידי התרבות החומרית המוצגים פה," כתב אז מנהל המוזיאון רחבעם זאבי, "באים מן המציאות שנתקבל בה אברהם אבינו בבואו לארץ".  ציפר הציגה אז ריהוט ותיכשוט, חותמות וכלי פולחן. "החמור", נכתב שם, "היה אחד מסימני העושר". זה החמורון שמלווה את העוגים אל המערה. הם דנים אם להקריבו לצד האב או להשאירו חי עימם, לשרתם. בסופו של יום ישוב עימם החמור חי במעלה המתון אל הבית.

ערב- חתונה
טרם סוף היום מגיעים גבר ובנו הנערון אל הבית של הילדה המיועדת לו בעיר העליונה. הנער בן שמונה עשרה וגבוה מאביו והילדה בת 12 ונמוכה מאד. כששני האורחים באים, נסתרת הילדה מעיניהם בחצר הפנימית של הנשים אליה לא יכנסו זרים. אמה מוסרת לה סיר כדי שתניח אותו על התנור ותשגיח עליו בזמן שהיא ממתינה להקרא לתוך החדר. יש בחדר קנקן חרס מלא ולו מקור כשל ציפור גדולה שפתחו עשוי מסננת מחוררת ועליה בד ושני הגברים יונקים ממנו בירה שנוספו לה גרעיני רימונים לטעם. זה משקה משביע ומשמח שניתן גם לחיילים ועמלים כחלק מתפריט יומם ושכרם והשיחה זורמת בעת ששני הגברים מסכמים את פרטי החלק החשוב בהקמת הקשר: מוהר הכלה. אבי הילדה מציע 30 בני הצאן מעדרו, שבעה כדי תבואה ושמן זית. לוחית שנהב וגוש מתכת. הם מכלים יחד מאכל שעשוי מקמח וחמאה ומין סירופ פירות מתוק. 

שם הנער לאבאיו והמיועדת לו היא הילדה מיקילו. אבי החתן רוצה גם חמורון ושני סירים. הם רושמים הכל במקל על הרצפה העשויה עפר ואפר. מתווכחים חרש בעת שהנער ממתין. סוגרים גם לגבי הזמן הטוב למשתה הכלולות ופרטי המנחה לאלים. בשעה שבה דועך האור בחדר ומוצתים נרות שמן והערב יורד על העיר, מוקמת משפחה חדשה שתגור בבוא שעתה בחדרון בקומה השניה של בית אבי הנער.
כשהאב ובנו גולשים לביתם, כבר נאספו החיות מן המרעה והעיר מתכנסת לתוך הסוללות. זה הזמן שבו אוזלים האור, החום והבטחון מן העולם הכנעני ונופלות חשיכה ואימה וכולם נחפזים חצרות ולמצעי המחצלות בחדרים ועל הגגות. דממה נופלת על העיר והמרחבים הרחוקים מתמלאים קולות תנים וחיות בר, כל מה שחי בביצות ובאבק בעולם העצום שמחוץ לגבול העיר הבטוחה. בחלומו של עוג צץ אביו המת הולך לאט ומקונן על חמורו שאבד. הוא ניעור מבועת ומחליט כי למחרת ישוב למערה ויביא ביצת יען גדולה לפייס את רוחו חסרת המנוח של האב המת.

פורסם במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות", במסגרת סדרת כתבות על ערים בישראל

 

צפת. עיר קדושה ונכה

"ההיסטוריה איננה / הבולדוזר ההרסני שאומרים עליה שהיא./ היא מותירה מחילות תת קרקעיות, מרתפים בורות / ומקומות מחבוא. יש ניצולים". ("סאטורה". אויג'ניו מונטאלה )

בוקר, לידה

בחמש לפנות בוקר התעוררתי משנתי למשמע צליל מוזר וכשיצאתי למרפסת החדר במלון רימונים, ראיתי בשביל המואר עדיין בפנסיו, אדם הולך ומוחא כפיים כמו בסיפור של יואל הופמן. לבד פסע עד שנעלם מעיני והרחוב שב לריקנותו, אבל למרגלות היערות האפלים, בשיכונים שאור צהוב בקע מהם כמו ממערה, החלו להתרוצץ מכוניות. תרנגולים צרחו מכפרים סמויים. המלון דמם אבל תפאורת הנוף נמלאה אותו אי שקט של ערים קדושות שבכל שחר נדרכות לקראת ביאת המשיח או קטסטרופה אחרת. ערים מלאות משכימי קום וחסרי מנוחה.
שבתי למיטתי הרחבה וכשקמתי שוב, כבר היתה צפת מוארת בשמש ההרים שלה.

זו העיר הכי גבוהה והכי קרה בארץ. עיר הרים עתיקה מאד שנחה, עם קבריה ובתיה, על המדרונות הסלעיים. מזה כשלושים שנים או יותר, יצא לה שם של מקום שנכבש בידי חרדים, שכל הטוב שהיה בה בעבר, אמנות וחיי לילה, בתי קפה ומועדונים, אבד לבלי שוב, ושאין לחילונים שפעם גדשוה, מה לחפש בה. "עיר נכה", אמר לי בעגמת נפש זאב פרל, דור תשיעי צפת שעשר שנים ניהל אותה, "אנחנו החילונים אימפוטנטים שנושאים על גבם את כולם ולא מתמרדים".

אבל כששוטטתי בסמטאות, בהדרכת פרל הבקיא בכל ואחרים, מציץ בה כמו זר, גיליתי מעט מן הגנוז והבנתי כי לא אבדה צפת. זו עיר מלאה דלתות נעולות שיש לפתחן כדי לגלותה, אמרו לי רבים. לכל אחד שם היה מה להגיד על צפת, כי אין זו רק עיירת ספר מוזנחת, אלא אלף שנים או יותר שמזכירות לך את קוצר ימיך ואת העובדה שאף אחד לא מנצח ושולט, זולת האבן, הקיר, בור המים או מרתף החמאם. ויש מקום לכולם. חרדים וחילוניים, ערבים ויהודים, גם אם איזה רבגזען טען אחרת.
מעבר לכל תוספות הבניה, מעבר לגגות פח וסככות בד, קניון כעור מאין כמוהו, שיכוני בטון, גלי אבנים ואשפה, יש עיר עתיקה מלאת חיים וקסם, עם בתי כנסת ובתי קפה, זרים ומתפללים וקברים סודיים וגינות חבויות, אמנות ותשוקה ובית חולים בן מאה שנים שאף הוא מלא סיפורים.

במבנה בי"ח זיו הכעור יש מחלקת יולדות רחבת ידיים ונעימה למראה. יש בה חדרים רגילים וכאלה שמכילים כל מה שתרצה יולדת גחמנית. בחדר אחד מצאנו סולם עץ עליו נשענת יולדת ומרימה רגל כשהמילדת רוכנת למרגלותיה והבעל מנגן מנדולינה לצידה. ג'קוזי ללידת מים, חבל ללידת תליה וללידת כריעה. "דרוזיות וחרדיות, מסורתיות וערביות וחילוניות, אקולוגיות מקדיתא ואמריקאיות, כל אחת יולדת ע"פ משאלות ליבה", אמרה לי נעמה זיו שמילדת פה כבר 34 שנים. היא הולנדית מהבית ולכן יעילה ולא נדיבת דיבור.

המבנה המקורי של בית החולים "זיו" בצפת, 1912

בי"ח זיו בצפת, כיום.

מהן משאלות היולדות? תהיתי.

"לנגן בגיטרה לאורך הלידה. פרטה נעמה. לתופף על דרבוקות. לידה עם שיאצו, עם שמנים וסגולות. למשל אצל החרדים יש סגולה לכל פתיחה. בגודל מסוים היולדת בולעת פנינה קטנה או אוכלת ריבת אתרוג. חרדיות באות ועל צוארן מפתח בית הכנסת כסגולה ואני מזהה מאיזו חצר הן באות. אצל הדרוזיות יש תה לזרוז לידה ותה לכיווץ אחרי והנחת שלייה על הפנים להסרת כתמי לידה. גליליות מגיעות עם בגדי כותנה נושמת וכלי נגינה ומתנגדות לכל מיכשור חשמלי וכך הלאה". גליל ומלואו.
כשדיברנו הגיעה קבוצונת נרגשת לבקר יולדת חדשה. הפלסנפלדים באו מקיבוץ שמיר לראות את שירה שרק נולדה עתה להם ולאם מיכל. רק ראשה של הקטנה היה מכוסה סבך כהה. כל השאר היו בלונד שבדי צהוב. הבת נועה לקחה את החדשה בזרועותיה אבל נבהלה פן תפלוט וכידררה אותה לאבא גלעד. עד אתמול עוד היו הפלסנפלדים כארבע רגלי שולחן יציב ופתאם הם חמישה. הכל משתנה בין רגע של לידה.

צהריים, העיר
בטבעת החיצונית הרחבה מקיפים ההרים את צפת. שמורת יער מרון ומדרונות טרשיים. פנימה יותר, טבעת שיכונים כעורים, זוועותאדריכלים שהחריבו נוף. בלוקים מלאים משפחות חרדיות ואחרות שעקרו אל הדיור הזול של הקדושה. יש בית עלמין עצום, הישןחדש ואחר כך, העיר, שיכונים ותיקים ומצודה ישנה וכיכרות. ובלב הכל, במעגל הפנימי, העיר העתיקה הערבית, של קרית האמנים ולצידה העיר היהודית העתיקה. כך חיו אלו לצד אלו עד מלחמת 48. בתים נמוכים ישנים מאד וכיכרות וחורבות נטושות ובתוך זה כפנינים חבויות, אכסניות בוטיק וצימרים וגלריות אמנות ובתי מלון ריקים וחרבים או מלאים כמו רימונים הישן והיפה על גנו הגדול וחדרי אבן ואויר צפת שאין שני לו, צונן לפנות ערב וצלול כיין. זו העיר שהסופר המת שגר בשיכוניה יהושע בר יוסף היטיב לתארה והסופר המיוחד יואל הופמן החי מאד כותב עליה עד היום. הופמן עקר מזמן למעלות, אך שב לפעמים בגעגועים גדולים לטייל בצפת הישנה ש"נשארה עיר חיה ולא שכונת יאפים", לנוח בקיוסק מיצים בכיכר המגינים שבלב העיר הישנה, שהיתה בעבר שוק הפחמים, להביט סביב. די במבט כזה לכתוב ספר דק.

נער המיצים זכר את הסופר שנראה "לבן שיער, וודסטוקי כזה". וכשישבתי שם אכן עברה לפנינו גלרית טיפוסים כסט הסרט "מלך הלבבות" של פיליפ דה ברוקה או ב"קוריקולום ויטה" היפה של הופמן. צצו משוגעים ודמויות תנכיות מרשימות למראה, שני הנערים ברסלבים, אליהו ושלמה, עם גיטרות, שאוהבים את הצליל של הזמר ורועה הכבשים דוידי מהר חברון. הופיע גבר מוסתר בצל משקפי שמש אלטון ג'ון ענקיות, כיפת צמר וטלית מעל חולצתו. הוא הרים ממדרכת הכיכר נוצת יונה, הגישה לנערה צרפתיה חשופת כתף ואמר לה: נוצה מכנף מלאך שתישמור עליך. היא התעלמה מן הפיוט והנוצה הדקה ריחפה ואבדה. שמו טוביה פה וטוני במנצ'סטר בה נולד. בצפת אליה הגיע לפני שש שנים, אחרי שעזב שם וחזר בתשובה והקים משפחה ופרקה מצא מנוחה זמנית. יש בצפת תיקון לנפש שבורה. אמרו לי רבים. גם חילונים. "שלוו פה מאד עד שלא תשמע בלילה תינוק בוכה. לא חומרי", אמר טוני, "אל תפתח פה עסק, כי תכשל. ממה אני חי? מניסים ומנפלאות. בלי כסף כי צפת היא מלשון ציפיה. ציפיה למשיח שיבוא ויתקן אותה. אם יצליח לתקן את צפת שהיא כולה חורבה בלי מהנדס ומתכנן, בקלי קלות יתקן את שאר העולם". כך דיבר טוביה רוז.

"מקום טוב צפת", אמר, "בלי שנאת חינם ובלי קנאה, כי אין פה כסף ולכן אין חמדנות". לכל דבר היה לו הסבר: "כשאתה רואה ציפורים עפות זה סימן לבלגן וחתולים הם גלגול של זונות. כלבים הם גלגול של שוחטים שלא שחטו כהלכה ונידונו לסבל של אכילת טרף". ישבנו על מיץ רימון ותפוז מול פיצריה כשרה למהדרין. שאלתי על המשיח. "תברח מכל מי שיודע משהו על ביאת המשיח". אמר טוביה, אך דבריו כבר נבלעו ברעם דרבוקות שבקע מחנות כלי נגינה. "פה זה עיר מקלט. באים כל הבורחים, מפוטרים ומתגרשים, חוזרים ואקס עברינים ומשוגעים. צפת היא חדר ההמתנה", נפרדתי מטוביה ונדדתי הלאה למסגד גדול שהוא כעת גלרית האמנים הכללית. עמד בחוץ איש כבן תשעים במגבעת קש ואמר לכל מזדמן: "תכנס ותשתה. אנחנו מחכים לך כבר הרבה שנים." שמו מרקו קרול וכשבא לפה כעולה בשנת 48 וקבל בית נטוש, הפך ל"בעל מכולת ובנקאי, שופט ובורר, רופא ונהג כי לא היה פה כלום", כך ספר. "עכשיו עצוב פה בשבת. ותייר צריך לנדוד עד ראש פינה בשביל בקבוק מים".

והמשיח מתקרב?

"בשבילי הוא כבר בא והלך. ב-48, כשקבלנו מדינה".

הרחקנו פנימה לעתיקה וחנינו לארוחה בצל עצי ברוש ותות בקפה איזידורה המתוק של דורית לביא שהיתה חברה של יונה וולך והתגלגלה עד לגליל. "כי תמיד נמשכתי למקומות בלתי אפשריים. פה הנפש מתביתת על העיר הזאת ובגב כל דלת תמצא עולם שלם ונסתר." ואכן מול הקפה של דורית עברנו חצר ונכנסנו אל "חאן החמור הלבן" כמו באים בשערי עולם נסתר. במיבנה בן 700 שנים מצאתי את משה קרפס שהיה איש היטק בקליפורניה ונטש ועלה לפה ושיפץ את החאן החרב והפכו לתיאטרון נפלא. "צפת היא עיר קוצנית, עטופה בכוונת תחילה דימוי רע להרתיע חילוניים", אמר לי הקליפורני דק הזקן בצל קשתות האבן , "אבל כלל לא אבודה ויש בה מקום לכולם".
ברחוב עבר ישיש דק ככלונס, אפוף זקן לבן וצעדנו איתו עד לביתו. יאן מנסס היה ילד הולנדי בעת ההפצצות על עיר הנמל רוטרדם ואחר כך צייר טוב, ולעת זיקנה בא לצפת "כדי לצייר ולהקבר פה". הוא קנה חלקת קבר וסנטוריום נטוש שנח על המעין הרדום, ומצייר בו צדיקים ומראות שואה וגם את גלעד שליט וחי בצפת "שהיא כבר לא קדושה כמו שהיתה פעם".

אחר צהריםהלויה
למטה, במישור, בבית העלמין החדש, התנהלה הלויה, אבל אנשים רבים יותר היו תלויים על צלעות ההר, פזורים על מדרונות בית העלמין העתיק שהומה יותר מכל מדרחוב. צפת גדושה תיירי קברים ובשנת 2011 הם רבים מתיירי הגלריות. אך בית העלמין הקדוש, מסוכן למבקר. מדרגותיו מנופצות, שביליו חלקים בגשם ויש סכנת התרסקות ושלטי אזהרה. כל כולו שברי מצבות וקברי מתים ששמם נמחה. הכל רשלנות וחילול כבוד המתים וכמו ברודנות הוןשלטון של החיים, כך רודנות המתים של צפת, בעת שקברי העם שרויים באפלה או נמחו או נסחפו קברי הסלבריטיס האלוקיים, שרויים באור יקרות. גשרי ברזל, שהוקמו מעל קברי עמך, נמתחים אל מצבות הצדיקים שבהן הכל מסודר ויש סככות צל וקופות צדקה ונרות וזרקורים ומצלמות. ושם המון העם.

מורה הדרך שלנו היה הנגד אלי בן טובים שניהל רוב חייו ימ"חים צבאיים עד שפרש לפנסיה ולתחביב שתמיד לכד את ליבו: חקר קברי צפת. הוא איש דק ומזוקן וידען גדול. לנינה אחת שחיפשה את קבר סבא רבא שלה גילה חיש מהר את מקומו והיא חשה כאילו נקרה צדיק על דרכה. עבורנו חשף על צלע גבעה ריקה, מצבה שבורה עליה נרשם: חלל הרעש. אחד מתוך שלושת אלפי הרוגי רעידת האדמה של 1837 שקבריהם נעלמו. במחקריו כבר גילה בן טובים כי השביל הצפוני של בית העלמין הוא אכן "מצפון תפתח הרעה". כולו מתי אסונות וחללי מגיפות ומלחמה וגרדום, והאחרון שבהם, בקצה, הוא של הרב הצדיק מוצרי שבא בדרך ההרים כל ל"ג בעומר להתפלל ונעלם. נמצאו רק שרידיו ומקלו והתברר, ככתוב על מצבתו, כי נמר הרים צפתי טרפו.

"איטס דנג'רוס היר"? חקרו אותי שתי נערות אמריקאיות שחפשו את קבר בעל היסורים. "מסוכן מאד", אמרתי והזהרתין מהמדרגות השבורות, בעת שבן טובים לקח אותנו בדרך לא דרך למערה טחובה ובה גם קבר רחל המילדת. מעליה, בין שברי קברי חללי מגפת הטיפוס, ניצבה מצבתו של הרופא הצעיר והאמיץ ד"ר אברהם גרין שמת באפריל 1918 בבית החולים כשנדבק במחלה בה טיפל. רבים פה קברי החולים. לבית החולים היתה מחלקת שחפת בה שכבה המשוררת רחל. היא התאהבה פה ברופא קריגר וכתבה לו שירים על עולם בית החולים העגום כמו "אי הנשכח מלב אלוהים/ לעולמי עד", ועל "עיר נידחת בגליל / ולרופא אותה העיר / חלוק עם כיס זעיר /… לב בת אדם בכיס הצר".

ערבחתונה
החל לרדת ערב, כבו ההרים וניצתו פנסים. היזם הצרפתי ז'אן איב מאסטי נדד איתי בחלליו הגדולים של "הוטל פאלאסיו" הבוטיקי שלו שהוקם על חורבות "מועדון השעות הקטנות" של שנות ה-60 העליזות. ראיתי שם פרחי פלסטיק וכדי ענק, רהיטי לואי 15 ומנורות מאוסף ברברה סטרייסנד וציורים של מאסטי שעשה הונו באופנה בלוס אנגלס ובא לצפת מכוח המיסטיקה. כאן הקים את המלון הקטן שבסוויטה הנשיאותית, הברוקית שלו, ישן נפעם בפסטיבל הכליזמרים האחרון, אביגדור ליברמן. המשכנו משם אל קניון קטן שרובו משרדי ממשלה ורבנות ובו שוכן סטודיו הצילום של אלפונסו כחלון. עד היום, עשה אלפונסו חשבון מהיר, הוא צילם אלפי חתונות, אבל נישא רק פעם אחת ובנו אור מצלם כעוזרו מאז היה בן 12. הוא זכר כי כשהתחיל לצלם, "לא היו גימיקים. הכל היה פשוט מאד. היום הכל מלא גימיקי חתונה. אז היה הצלם מחליט איפה ומה ואיך לצלם. היום הזוג מגיע עם תכנית ומכתיב לך הכל". פעם היה אלפונסו לוקח זוג לגן המצודה של העיר או על רקע שקיעה בהרי מירון. היום נדד הצילום אל סלוני יופי בטבריה ובנהריה ואל הסמטאות ובתי הכנסת.
לפעמים הוא מצלם טריק של חתן שמניף כלה ומסתובב מהר. "אצלי הם רגועים תמיד".

אחרי אלף חתונות אתה מבחין מי יחזיק מעמד ומי יפרד?

"ברור". אמר אלפונסו הצפתי. "דרך העדשה אני מזהה מיד איפה יש אהבה ואיפה יש כעס, כבוד הדדי או ריב על כל שטות. אני מנסה להגיד להם, כמו צלם שהוא גם אבא: תרגעו ילדים. תוותרו זה לזו".

כשיצאנו מהסטודיו כבר ירד החושך וצפת נבלעה בו, כאילו השלימה במאה שנים סיבוב של של 360 מעלות וחזרה אל ראשית המאה העשרים, שבה היתה עיירה של ערבים ויהודים של הישוב הישן. עיר יראי שמים ושומרי קברים שחיים על ניסים נפלאות ותמיכות לצד משוגעים וכמה חלוצים עובדי אדמה. כל מי שחיפש בילוי עלה על הכביש, ומי שחיפש קבר ירד אל בית העלמין המואר, ואני נסעתי הביתה.

צפת, 1895. מתוך הבלוג של זאב גלילי

פורסם במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על ערים בישראל

שבתאי. מסע אל העבר ואל הבית.

"קירב אליו את צלוחית הקומפוט ואמר: "תהרגו אותי אם אני מבין איך אפשר לחיות פה," ואימו של מאיר הסתכלה בו בידידות ואמרה: "הנה אנחנו חיים," וביל אמר: "אתם באמת משוגעים", ולקח כף גדושה מהקומפוט ואמר: "טוב מאד".
(סוף דבר. יעקב שבתאי.) 

אני זוכר את הערב ההוא בשנת 1984, כשהגעתי אל עמוד מאה ועשרים בספר החדש "סוף דבר" של יעקב שבתאי וקראתי על עוגיות החמאה שנשארו אחרי מות אימו האהובה של הגיבור, שבעצמו חש כי חייו קרבים לקיצם, ואיך הוא אוכל אותן לאט כמשמר את הטעם "שהיה טמוע באצבעותיה ובלשונה" – ובכיתי כמי שאבד את אימו. כמוני בכה דור שלם של קוראים. מאז נחות בי מילות הספר האחרון של הכותב הגדול הזה כזכרון צרוב. כל אותו מסע נפשי מיוסר של ישראלי, תל אביבי כמוני,  בין עצב, עונג ודעיכה ואותו חיפוש מלא חיים רוטטים ולבטים אינסופיים, אחרי רגע אושר, בצל המוות. והכל בישראלית מדויקת ועם זאת רגשית כל כך ואותה פתיחה הכי מצוטטת בספרות המקומית:

"בגיל 42, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד המוות וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשו במידרון, ושהוא מתקרב אליו במהירות ובנתיב ישר אשר מן הנמנע לסטות ממנו…" ו- 225 העמודים שמחולקים לארבעה פרקים אך כתובים בנשימה אחת, בלי רווחים, כמו בקעו בבת אחת מליבו השבור של כותב ולא ניכר בהם המאמץ סיזיפי שהשקיע בהם יעקב שבתאי הגווע  בשלוש השנים שקדמו למותו בגיל 47 . מבלי להשלים.

לפעמים קורא אדם ספר וחש כי הגיע הביתה, אל אותו מקום שבו נפתחת לקראתו דלת, אור נדלק ומוגש אוכל. כך חשתי אז. הבית ממלא את "סוף דבר". נכון יותר האין- בית, בעת שהאם מתה, האב מתאבל והבן רדוף אשמה וגעגוע, נע אל קיצו. וכדרכה של יצירה גדולה, זהו גם הבית הכללי שרבים מדברים בו עתה, בקיץ 2011, כעל הבית הגזול מ"המלחמה על הבית".

וזה גם הבית הנפשי, והבית המשפחתי, והעיר בה גר, תל אביב, והארץ ששבתאי כה אהב וכה חרד לה וכה נרתע ממראה המתכער כבר אז וכה התגעגע למה שאבד. כי הוא הסופר הכי מחובר לפה והכי מת לעוף מפה כרבים אחרים ורק הוא יכול לתאר כך את אם הגיבור ש"מצאה את עצמה לפתע גולה בארצה, עד כי רצתה לנוס ממנה עד קצות עולם, אלא שלמרבה יאושה היתה קשורה אליה לא רק בחבלי כמיהות הילדות והנעורים והשאיפות המסחררות והזכרונות, אלא גם בחבלי שברון הלב והטינה המרה על החלומות והתקוות שלא התגשמו…"  

"כשנולדתי נשמעה אזעקה והורידו אותי/ למקלט עטוף בצמר/ ובפחד הצפינו אותי בתבה/ קטנה על גלגלים, בין רגלי/  אנשים ושולחנות, במרתף, סמוך לשרשי/ עצים ונהרות, ינקתי טחב/ וחלב, נגעתי ללא פחד במקום/ ממנו באתי". (אהרון שבתאי. יציאת מצרים א ')  

היה היו שלושה אחים לבית שבתאי שגדלו בדירה קטנה ברחוב פרוג 15 קומה ג' במעונות עובדים. זה גוש המגורים שנח על גדת רחוב פרישמן בואכה לים. "דיור בר השגה" דאז. יעקב, אהרון ויואל, ילידי שנות ה30 הזהובות, לימים הסופר והמחזאי, המשורר והמתרגם, והפסנתרן השרטט. בניו של מנהל העבודה בסולל בונה אברהם, בנאי מסור ואיש קשה ושל אמם מאשה לבית פומרנץ. אמא אהובה. אין בידי לתאר פה את חיי הבית ומוצאותיו כי קצרה היריעה. יעקב מת ב4 לאוגוסט 1981. יואל ירד לצרפת, חזר לפה ושב לשם, וחי כיום בפרובנס, ואהרון שבתאי מתרגם עתה בדירתו באלכסנדר ינאי, צפון תל אביב, את האודיסאה לעברית. יש להם ביחד 13 צאצאים. בהם גם המשוררת ננו, בת אהרון.

זוהי דירה קטנה, מלאה ספרים ויפה, ובחלונה עץ גדול. כל השבתאים שפה חיים עד היום בדירות צנועות שחלונן פונה לירק. מתוך 24 ספרי האודיסאה הוא שקוע כעת בתרגום השלישי ובו הבן טלמכוס שנותר בארמון עם אימו המלכה פנלופה אחרי שהאב אודיסאוס יצא למסעותיו ולא ידוע אם הוא חי הוא או מת. הארמון מלא מחזרים ובוזזים והילד גדל בכאוס המקומם הזה, חסר אונים, עד שהוא הופך למתבגר וקם עליהם ומסלק את המנוולים מן הבית ויוצא למסע חיפוש אביו.

"וזה מה שקורה עכשו גם פה לדור הבנים", אומר לי אהרון שבתאי, משורר חכם ופוליטי מאד. "ילדי המאהל הם מין טלמכוסים שקמים על מי שלקח ובזז את אמם, ביתם וארצם. ויעקב אחי הגדול", אומר אהרון, צעיר בחמש שנים מיעקב, "שייך לדור האבוד של תנועת העבודה ולדור של רבין. הדור שבניו ונכדיו מגלים באיחור כי גנבו להם את הבית והם מתמרדים. לפני עשרים שנים כתבתי שירים לדור ילדי, לקום ולמרוד כי שודדים את עתידם. והם התרגזו עלי.

– איך אתה רואה את אחיך יעקב מתוך ישראל  2011 ?
הדור שלו התחיל אופטימי מאד. הוא היה הדבר הכי יפה והכי מצליח בעולם והכל היה צמיחה ועצמאות ותקווה גדולה. כל האריק אינשטין ואורי זוהר וכל הפריחה לקראת ישראל כמקום פתוח ומלא יצירה וארוטי, חלום על פוליס יוונית קטנה אך מלאה תרבות ומחוברת לעולם. והכל נע מול עיניו אל מקום קטן ופרובינציאלי, עוין וצבאי ואטום. האופק התכווץ. יעקב חש בשנות ה70 בשקיעה של היופי, בדלות, בלאומנות התוקפנית הנושאת עימה ריח מוות. המפגינים במאהל צועקים עכשו על מה שהוא חש אז: אבדן הבית".

"אבל כשחייג, ובעוד אצבעו נתונה בתוך החוגה, תקפה אותו הרגשת אי- רצון וקוצר רוח, פתאם מאס בכל הטלטלות הבזויות הללו והמלאות תחבולות, וגעגועים עזים אל אביבה תקפו אותו.." (סוף דבר).   

באופן גס ניתן לחלק את את אוהבי שבתאי לחסידי "זכרון דברים" שיצא ב77 וספר על שלושת החברים התל אביבים צזאר, גולדמן וישראל ולחסידי "סוף דבר" שתעד את דעיכתו ומותו של מאיר שיצא ב84 אחרי מות שבתאי. אני נמנה על מעריצי הסוף. אבל ברוך הרפז, הוא ברקה, חברו הטוב, מכיר היטב את שניהם, את הדמויות ואת החלקים מאישיותו שלו שמפוזרים בספרי חברו. ברקה ויענקלה היו חברים מגיל שלוש עד הסוף. לו חי שבתאי היה בגיל ברקה כיום, שבעים ושבע. הוא איש נמוך משבתאי, מוצק ושזוף, מזוקן ונאה למראה. יחד גדלו בחצר מעונות עובדים, מגן הילדים של רחל, והוריהם היו חברים. "היינו יותר מאחים".

מכל זכרונותיו הרבים של ברקה מיענקלה, נוצץ כיהלום שלא עובד לסיפור, זכר מסעם למלחמת העצמאות שהיא ראשית הכל. בעצם ימי 48 הבוערים, אמרו לאמהות שהם נוסעים לעזור לאבא של יענקלה באתר הבניה. אברהם שבתאי בנה את כל הארץ מטעם סולל בונה. מנהל עבודה הכי מסור לעבודתו שסרב למכור עצמו לקבלנים פרטים שחשקו בו. הם טפסו צפונה בטרמפים עד לסג'רה, קרוב לקרבות שהיו בכל מקום, שמעו יריות והמשיכו צפונה, שני נערי בני 14, על משאית של לוחמי פלמ"ח שצרפום. ליד רמות נפתלי נשכבו תחת מטר יריות וראו לראשונה לחייהם גופות ושבו הביתה. שנים אחר כך שמע ברקה את שבתאי מספר שוב שוב בדרכו הנפלאה על שני הילדים שנוסעים להציץ במלחמה. "ואני לא מבין איך לא כתב על זה כלום".  
כשברקה מדבר איתי, קם הנער יעקב לתחיה. הנער שהיה "מלך הדיכאון בספרים וגם האיש הכי מצחיק בעולם. הספורטאי הכי טוב בכיתה שרץ מאה מטר ב6.8 וקפץ הכי רחוק וידע הכל והיה הכי חכם והכי אהוב בנות. ודאגן עצום וחרדתי, שנראה הכי בריא אבל כל פעם שחזר מאשפוז, הוזעקנו להרים אותו על כסא לקומה שלישית. נשים נטרפו עליו והוא היה חסר בטחון. איש רוח וסופר נפלא וגם מגדל החזירים הכי מומחה במרחביה". באהבה ובדמעות, מתאר לי ברקה את שלל ניגודיו של חברו שעל מותו התבשר באיחור כי היה בשליחות בברזיל.
"השבוע הלכתי למאהל כי אני מרגיש שגנבו לנכדי את הארץ שיענקלה כתב על שקיעתה כבר ב"זכרון דברים" שאני הולך לקרוא פעם הראשונה עכשו מהתחלה עד הסוף".  אולי כי לקרוא את הספר הזה משמעו היה פגישה עם רוח רפאים שוברת לב.  

 "האיש הילדותי שלא התאים כלל להיות אבא. ושהיה כה נוגע ללב ולפעמים אבוד בתפקידו זה".
(והרי את. עדנה שבתאי.)

שירת הבית ברחוב לוריא 1 בו התגורר יעקב שבתאי עם עדנה אשתו ושתי בנותיו, היתה צליל ההקשה של מכונת הכתיבה. הוא כתב שלושה ספרים, עשרה מחזות. תרגם עשרות. כתב לילדים את "המסע המופלא של הקרפד" שמוצג עכשו בארופה. הוא ערך כתבות ועשה כל מה שפירנס לצד עבודת עדנה כמורה. כשהיו קרובים למחסור מכר את דירת ההורים שכה אהב לבמאי חנן שניר וחילק הכסף עם אחיו. הוא כתב ובילה ושתה, נאהב בחוץ ובבית.

"לפעמים זה היה פשוט בית משוגעים", אומרת לי בתו הקטנה אורלי. אין פלא איפה שהיא פסיכולוגית קלינית ואחותה הבכורה חמוטל רופאה פסיכיאטרית. "כי אמא אהבה אותו עד שגעון והוא בילה המון, אבל היה לגמרי תלוי בה והם רבו". כשהיו קטנות היה אב דאגן, וכשגדלו חי לנפשו. "והיה כמו אח קטן, ילד שעשועים, הכי מצחיק אבל לא ממש אבא". חולה מאד מגיל 37, אף שנראה בריא וחזק: התקפת לב. שריר לב רפוי. שבצים מוחיים. אחד מהם מתואר לפרטיו ב"סוף דבר". ואת האחר זוכרת אורלי מגיל 16. זכרון מוזר כל כך. אורלי באה הביתה ויעקב שכב במיטה. רגילה היתה לאבא כותב מצחיק וילדותי. "הוא אמר לי משהו עם "רלג" במקום "רגל". דיבר מבולבל. במכונת הכתיבה היה דף מלא שגיאות של טשטוש מוחי. אורלי צחקה מהדיבור שלו ויעקב צחק איתה. כשעדנה באה הביתה, מצאה את הבת והאב מתפקעים מצחוק וקלטה מיד כי עבר שבץ מוחי קשה.

גם ליבו היה חלש. בחדר המדרגות הניח כסא לנוח ובדרך לים נשען על אחיו. כמה ימים טרם מותו, כשדיברו ברדיו על מיתה חטופה, אמר לבתו ולעדנה, "כך אני רוצה למות, בשניה, בשינה". חמוטל בכורתו למדה רפואה והוא התיעץ איתה לגבי הלב. "לו טיפלו בו לפני התקף הלב הראשון שלו בגיל 37 אולי היה נמנע הנזק הכבד לשריר הלב שלו. לו חי כיום יכלו לצנתר טרם הנזק או להשתיל לב". אפילו כיום, 30 שנים אחרי מות אביה, היא מתקשה לקרוא חלקים מן הספר. אותו פרק שלישי ובו כל אותן חיפושים של הגיבור אחרי עונג רגעי, פורקן ושיכחה.

"אמרתי שיורד לי דם, ואתה אמרת – שבתאי/יורד לי דם מכל חוריי, ואתה אמרת – שבתאי/אמרתי שמותי קרב, ואתה אמרת – שבתאי". (ננו שבתאי. "והוא אינו מדבר לי מילת אהבה אחת")

"אבא חי כמו שרצה ומת כמו שרצה. ואין לי הרגשה של החמצה". אומרת לי בתו אורלי בחצי טינה. היא ישנה בבית עם חבר כשהגיע המוות בליל ה4 לאוגוסט 1981. מחדר השינה שמעה קרוב לחצות חרחורים. יעקב שבתאי נחנק, התרומם במיטה ושאל: "עדנה, מה קרה?" ונפל. עדנה הנשימה אותו עד שהגיע צוות ההחייאה עם הרופא לנדס שייהרג כעבור שנה בלבנון. שעה ארוכה ניסו לשווא להחיותו. על שולחנו נותרו אלפי דפים לא גמורים של "סוף דבר" על גירסותיו, כפי שכתב תמיד, בדיקנות כפיתית. אלו הדפים שיערכו בקפידה ע"י האלמנה עדנה והעורך דן מירון, לספר האחרון והנפלא הזה.    

– נשארו טקסטים שטרם פורסמו? אני שואל את עדנה בה התאהב בנעוריהם בקיבוץ מרחביה ועימה חי שלושים ואחת שנים בדיוק.

"יש כמה סיפורים בעזבון שלא היו מספיק טובים ויש רומן שכתב בקיבוץ. יעקב גנז את אלה. אז למה שאני אוציא דבר שאינו די טוב לדעתו?".

הבכורה חמוטל זוכרת שיחה טרם מותו ובה תיאר אביה ארבעה ספרים שיכתוב: ספר מצחיק, נובלה, רומן ארוך ועוד משהו. אם כן, ספרותית, החמצה גדולה. בו בזמן חלם גם לחדול מלכתוב ולהפוך לסנדלר. לשבת בכוך קטן אפוף ריח דבק. "כבר היה לו חבר סנדלר בבוגרשוב שתכנן להיות שוליתו". זוכרת חמוטל.    

בקץ אחרון ספריו, "סוף דבר", מתאר שבתאי מוות ולידה מחדש. ספק מותו ולידתו של הגיבור, ספק חלום, ספק משאלת מוות. המומחים חלוקים. המילים האחרונות של הספר: "ומישהו החזיק בו בזהירות והגביה אותו מעט ואמר: "איזה ילד יפה". בדיוק תשעה חודשים טרם מותו, נולדה לו תינוקת הנושאת היום את שמו כבת שלישית: נועה גוטמן שבתאי ולדברי כל מכריה דומה לו עד מאד. לפני כמעט שנה, בגיל שלושים התחילה להתענין באביה, לשאול, לברר ולאסוף. היא מתעסקת בקולנוע תעודי. עד היום טרם סוכמה תעודית האבידה הספרותית הישראלית הגדולה כל כך של מותו המוקדם של שבתאי.  הקשרים בין בני משפחת שבתאי לחלקיהם השונים כיום, רופפים. איש איש לנפשו.    

"המחשבה שאני, גולדמן, לא אהיה פה יותר, בעולם הזה ובעיר הזאת, המחשבה שאני אשכב באדמה נשכח מלב,  וכולם, כל האחרים, יסתובבו להם בשמש, ילכו לים, יעשנו סיגריות, יקשיבו לחדשות, יאכלו וישתו וישכבו עם בחורות, המחשבה הזאת משגעת אותי. (מתוך טיוטה אחת ל"זכרון דברים").