"ספר האפוקליפסה הישראלי הטוב ביותר": ביקורות על הספר 2023

 

אתר וואלה!, ביקורת מאת דוד רוזנטל: לקריאת הטקסט במלואו לחצו על התמונה

"העובדה שסרנה מעלה מספר פרדוקסים קיומיים מעניינים ומעדיף להקשות דווקא על אלה שנאמנים למולדת הופכת את "2023" לטוב שבספרי האפוקליפסה שראו פה אור בשנתיים האחרונות".

יגאל סרנה 2023

ספר האפוקליפסה הטוב ביותר

 

מוסף "ספרים" של עיתון "הארץ". ביקורת מאת אברהם בלבן. לקריאת הטקסט במלואו לחצו על התמונה.

"לפנינו, למעשה, רומן משפחתי, המורכב על רומן חברתי. הרומן המשפחתי מתאר בעדינות רבה את געגועיו של לאון לאהובתו, הצעירה ממנו בדור ומחצה, ואת האהבה השוררת בין לאון לילדתו. עיקרו של הספר בצדדיו החברתיים. מדוע ישראל ננטשת? מה הוביל לחורבן? הרומן מביא לכך כמה וכמה תשובות. תנופת הנדידה הגנטית לא נעלמה מן היהודים אחרי שישראל הוקמה והיא שבה ושולחת את הצעירים הישראלים לכל רחבי העולם. תורמת לכך העובדה שששת מיליון היהודים שהיו בישראל חיו כל הזמן בצל ששת מיליוני היהודים שנספו בשואה ובצל ששת המיליונים של יהודי ארצות הברית. יותר מרומנים אחרים שפורסמו בארץ בשנים האחרונות, ממחיש הרומן את הנוכחות העזה שיש לשואה בחיים בארץ. לאון מוקף בקרובי משפחה שהם ניצולי שואה וגם וייס, העוזר לו לברוח מהארץ, מספר לו בהרחבה במשך השיט על הזוועות שחוותה משפחתו בעת השואה. גם חוסר השורשיות של הישראלים מובע כאן היטב. סרנה הוא סופר מוכשר ומנוסה. הדיאלוגים בספר מהימנים, התמונות והאבחנות האנושיות מדויקות ("פניה גדושים באותו אמון של ילדים נרדמים").

ביקורת 2023 יגאל סרנה

מוסף ספרים, הארץ

 

ידיעות אחרונות, 7 לילות, ביקורת מאת מיטל שרון. לחצו על התמונה להגדלה וקריאה

yedioth

 

אתר "המקום הכי חם בגיהינום" – ביקורת מאת נועם תירוש  לקריאת הטקסט לחצו על התמונה

המקום הכי חם בגיהינום, ביקורת 2023 יגאל סרנה

המקום הכי חם בגיהינום, ביקורת 2023 יגאל סרנה

 

אתר "העין השביעית", ביקורת מאת אורן מאיירס. לקריאת הטקסט במלואו, לחצו על התמונה

"ספרו המצוין ועוכר השלווה של יגאל סרנה, שראה אור לאחרונה ובמוקדו ישראל פוסט-אפוקליפטית והרוסה, מאפשר לנו הצצה אל עתיד שהוא בלתי נתפס, אבל גם נטוע עמוק בליבת התרבות הישראלית: חזון בעתה המדמיין את היום שבו המסיבה תיגמר בחטף, והאדמה שעליה אנו עומדים תבלע אל קרבה את העסק כולו."

ביקורת 2023 יגאל סרנה

העין השביעית, אורן מאיירס

 

אתר "החברים של ג'ורג'", ביקורת מאת יוסי גורביץ'. לקריאת הטקסט במלואו לחצו על התמונה

לא הצלחתי להוריד את "2023 מהיד.
“2023” הוא קינה לעולם שהיה ואיננו עוד.

זה אולי הדבר היותר טורד מנוחה שקראתי בשנה האחרונה, והוא כתוב היטב. 

ביקורת 2023 יגאל סרנה

החברים של ג'ורג', יוסי גורביץ'

 

לרכישת הספר און-ליין ולרשימת החנויות בהן ניתן למצוא עותקים, לחצו כאן או על תמונת הכריכה: 

2023 יגאל סרנה – לרכישת הספר

 

נביא הזעם והגעגוע – דנה ספקטור מראיינת את יגאל סרנה על הספר 2023

נביא הזעם והגעגוע – דנה ספקטור מראיינת את יגאל סרנה, "24 שעות" של ידיעות אחרונות, 9 באפריל 2014.

לקריאת הראיון לחצו על התמונה, או על הקישור הזה: דנה ספקטור מראיינת את יגאל סרנה, 24 שעות.

מי שמשום מה לא מצליח לפתוח את הכתבה, אל דאגה: הטקסט מופיע פה למטה.

עכשיו אני אולי מבינה למה דמעתי לאורך כל דפי "2023". קראתי אותו בשקיקה לפני הפגישה ולא הבנתי איך זה שכל כמה עמודים אני עוצרת ונלחמת בגוש צורב שמתנהג כמעלית שבת, עולה ויורד בגרון מבלי שהזמנתי אותו. אז נכון, זהו ספר אפוקליפטי וככזה הוא אמור להיות עצוב, אבל האפוקליפסה שסרנה מתאר היא לא סוף עולם חרוך של מתקפת זומבים או מלחמה. האפוקליפסה של 2023 שקטה, שרירותית. יותר סוג של אזילה. של התרוקנות ושל שובו של הטבע.

ב2023 זו ארץ כמעט ריקה שרוב הישראלים עזבוה. אולי קצו בשחיתות ובחמדנות, אולי שב והתעורר יצר הנדידה הגנטי שלנו. הם אורזים ונוסעים לברלין או לקוסטה ריקה או הודו. מעטים נשארים, כמנין מי שהיה פה ב48, ובהם גם לאון גיבור הספר ובתו הקטנה שנקראית רק הילדה. הם חיים בדירונת ומסתובבים בין הבתים בעיר פרועת קיסוסים שהטבע והחולדות השתלטו עליה. בפועל לא חסר להם כלום. לא אוכל, לא ספרים ולא מים. אפשר לקחת כל מה שצריך מחנויות בזוזות.

אולי דמעתי גם כי סרנה סופר ועיתונאי מוערך ואהוב, היה בשבילי תמיד גם בן הזוג של אישה שאני מאד אוהבת ולכן, כשאני מגיעה לדירתו הקטנה באחד הרחובות השקטים של לב תל אביב, אני חצי מצפה למצוא אותה שם, מצחיקה ולוהבת ובלתי נשכחת כמו שהיא לכל מי שמכיר אותה.

איפה היא? אני סוף סוף מעיזה לשאול אחרי חצי שעה בחצר פרועת הצמחים. " נפרדנו" הוא אומר בדרכו המדודה " בהתחלה היה מאוד קשה. עכשיו בסדר". אני מופתעת לגלות את הדמעות עולות בעיני, למרות שאני יודעת שכולם נפרדים, אולי כי האהבה שלהם היתה קשר מופלא של שתי נפשות שמחוברות ומבינות זו את זו בדרך טלפטית כמעט.

"מוזר" אני אומרת לו, " תיארת אותה כל כך מדוייק בספר, עד שחשבתי שתהיה כאן". כך כותב סרנה בספר 2023 על אהבתו, הכותבת והיוצרת נועה אסטרייכר, הצעירה ממנו בשלושים ושתיים שנה, אבל גם מבוגרת ממנו. "מעולם לא הכיר אישה כמוה: היא אתרה חפצים אבודים, פתחה סתימות והחליפה נורות. היא שרה וניגנה, נהגה מהר, כתבה ותופפה…. ריססה בלילה סיסמאות נגד הביזה… מצלמות המשטרה קלטו אותם יחד בכל הפגנה: איש כחוש שאפו גדול ושיערו לבן, ונערה יפה ורושפת. כומר מר ונערת מקהלה מגדפת. "

ואולי אני דומעת כי הספר הזה עוסק בראש ובראשונה בגעגוע. לא רק לישראל ההיא שחמדנות ומגדלי זכוכית טרם סמאו את עיניה, אלא בעיקר לאיך זה להיות אבא מבוגר לילד מאוד צעיר. לאורך כל 2023 משוטט הגיבור הזקן עם בתו הקטנה בעזובה שהיתה פעם ארץ שוקקת חיים. חוצים ארץ ירוקה דוממת ונטושה בדרכם אל ג'אסר א זרקא ואל הספן הזקן שיקח אותם בסירונת בתוך סערה גדולה אל חוף מבטחים. מהלך הפוך להעפלה.

בפועל המסע שלהם הוא גם כמין תירוץ להתקרב, לאהוב, לדבר על דובים, על חלזונות ועכברים, לשבת על מדרגות החצר ולגזוז בעדינות את הציפורניים הקטנות שלה. "עונג הציף אותו בעת שידה הפנויה עברה בשיערו", כותב סרנה בסצינה הנפלאה הזאת, "תינוקות וילדים מלוטפים תמיד. אם אתה בר מזל, תלוטף גם בבגרותך עד שתזחל ותגיע לבד למדבריות הזקנה, שם איש אינו נוגע בך." הוא מתאר את מערכת היחסים של אב ובת ביד אמן כל כך מדוייקת עד שמצאתי עצמי מתגעגעת לנזקקות התמימה של ילד קטן למרות שילדתי היא כבת גילה של ילדת הספר.

למה אתה הכי מתגעגע?

לשעות שבהן הלכתי עם בתי בשבת בבוקר לים. היה שם איש עם קוף ותיבת נגינה. היא שאלה את השאלות התמימות שלה. לפעמים ישבה לידי וציירה את הציורים הפיקסואים הנהדרים שלה. אני מתגעגע לקחת אותה על הגב שלי. כשהיתה על גבי, כבר אז חשבתי על מסע ארוך. כמה זמן אוכל לשאתה כדי להצילה. בספר אני מתאר כמה חזקה פה עדיין נוכחותו של היטלר. כמה עז פה צילו הארור.

למה ילדה בת שש?

גם המטפל שאל אותי: למה בחרת בילדה בת שש כגיבורה? מה זה שש בשבילך? לא זכרתי. והוא אמר: שש שנים זה הזמן שעבר מאז שעזבת את הבית. שש זה גיל הסרנה החדש מאז שנעקרת". ואכן, כשאתה נפרד מבית, מאהובה, אתה מופשט מכל מה שראית כחשוב. אתה בלי בית, בלי עור ולכן פתוח יותר לכל. הספר נכתב אולי גם מתוך הרצון להגן על הישות פשוטת העור הזאת. זה סיפור על אב זקן בסוף חייו וילדה נפלאה וחכמה בראשית חייה שהוא חש חובה להעניק לה עתיד. לא פה.

היה שם משפט שכתבת, שלכד את לבי: "חיש מהר יצא ליבו אל הקטנה. כדרך שהתאהב שלושים שנה קודם לכן, בבתו הראשונה, אותה פריעת לב שגברה עם השנים, שגרמה לו לדמוע בלילה מחמת מחשבות על אובדן. זאת היתה דרכו להרגיש בקיום הילדים. להרהר באפשרות העלמם. "

באמת הייתי עומד ובוכה ליד מיטות הילדים. בכל פעם שרבתי עם אם ילדי, הייתי חש ביתר חריפות בתהום האיומה הזאת שרובצת בין השינה השלווה אליה נאספים ילדים לבין החדר השני שבו מתרגשת על ראשם פורענות הורים.

סרנה עזב את ביתו לפני כשמונה שנים וגר מאז במה שמכונה בתכנית הבנין משנת 1939 " דירת השומר". דירונת קרקע קטנה בלב העיר. זו גם זירת ראשיתו של הספר. החדר הרבוע. אלו מגורים צנועים אליהם חתר מתוך הכרח ותשוקה בארץ של חמדנות, שהוא כה מיטיב לתאר ב2023 החזק שלו, מקום של חמדנות ובצע וביזה שבו מנכ"ל רשת סופרמרקטים מרוויח חצי מיליון שקל לשנה כשאלפי הקופאיות שלו שורדות בעמידה על שכר מינימום. לכן אולי גם בדרך הוצאת הספר שלו קיים סרנה את שהוא מטיף לו: "הספר הזה יצא מחוץ להוצאות הספרים ולרשתות. כי הוא מדבר נגד תאגידים ורשתות חמדניות ונגד עולם הביזה. גייסנו 770 קוראים ששילמו מראש דרך אתר ההד סטארט, הפקנו הכל ושילמנו לכל עובדינו מיד ובצורה הוגנת, ובלי שוטף פלוס לך חפש ת'חברים שלך.

אתה מאד כועס על ישראל.

על המדינה. אני מבדיל בין אהבתי הגדולה לארץ ואנשיה לבין שנאתי למדינה שהפכה למנגנון מנצל ובוזז שבוגד פשוט פלילית בתפקידו. ישראל לא תהיה ריקה רק ב2023, היא כבר עכשיו כמעט קליפה של עצמה. רבע דמוקרטיה. קליפה של תרבות. יש עזיבה גם בתל אביב. האנשים הצעירים הכי יצירתיים עוזבים מקום שהפך לעיר טיקונים בוזזת. רובנו חיים במועקה פרנסתית בלתי פוסקת. חרדה קטלנית שמוגברת עי פוליטיקאים זורעי אימה בתוך מה שאריק איינשטיין תאר בנאיביות הנפלאה שלו כ"בונבוניירה שהפכה למפלצת". בספר שלי מתוארים פיגועים ראשונים של מחתרת קטנה במגדלי הטיקונים והרגולטורים שלהם. אם המדינה לא תקשיב ולא תשוב לתפקידה כמדינה רווחה עם סולידריות ודאגה לאזרח, יהיו פה התפרצויות הרבה יותר חזקות מהמחאה. זה יקרה כשאנשים יקומו מ"המסטר שף" המחורבן, מהתערובת המגעילה הזאת של ביזה וקציצות והסחות דעת כאלה. הארץ צריכה להתנקות לא רק מחמדנות אלא גם משטחי מסחר אינסופיים. לא יפריע לי אם במגדלי הזכוכית יגורו חולדות במקום עורכי הדין.

מי הכי מקומם אותך?

כעיתונאי אני מתעסק הרבה בראש הממשלה. אבל ביבי הוא רק סימפטום של המחלה. איש שרדן ונפחד עם ילדות נוקשה שחי בזוגיות שאלוהים ישמור אותנו ממנה. איש שמחובר לחמדנות ולבצע כמפלט מאומללות. בדרך מעוותת, ראש הממשלה הזה מבטא את החלקים החלשים, הנפחדים והכוחניים של הישראליות שאיבדה חמלה וסולידריות.

אם נשוב לענין האינטימי שבלב הספר. אתה מתאר גבריות של זמן חירום, להיות גבר ישן שמציל את הילדה שלו?

גם זה, אבל אני מאמין בגברים שמחוברים גם לנשיות שלהם וגם לגבריות שלהם. אישה חכמה אמרה לי: "אני הכי אוהבת אותכם אחרי גיל חמישים כשאתם מתחילים לפחד מהמוות". רק בגיל 54 הגעתי למקום שבו אני אוהב ונאהב, מכיל ומוכל. אולי מאמא שלי שנטשה את ביתה בכמה צמתים קריטיים של חייה, קלטתי שאתה לא נשאר במקום שמכבה אותך. שהדבר הכי חשוב בחיים זה להיות מחובר לאמת שלך אחרת אתה מת- חי.

אמרת בספר שהדבר הכי חשוב לאישה זה שהיה לה אבא טוב. זה מצא חן בעיני.

כך חשתי. ילדי היו אלה שפתחו אותי לאהבה. בני נעם. ואחר כך בתי ענת. לא אמא שלי, ולא בנות זוג עד אז, וכמעט מהרגע שנולדה. אפשרויות הנתינה והאהבה. אכן, האב הוא האהוב הראשון בחייה של בתו במובן החוקי של המילה. בתי היתה ללב חיי. רואים את זה עליה גם בגיל 20 .

אם המדינה הולכת והבית נעזב, במה נותר להאמין?

ביצירה, באישי, באינטימי. בגיל מבוגר גיליתי את עונג הרגעים השקטים: כתיבה או שני אנשים לבדם בחדר בלב העיר. כוכב של שניים, כשהעולם משתתק, הסלולרי כבה ויש חלון שפונה אל חצר.

לא רוצה שיג ושיח עם ספסרי הספרות. ראיון

"במדינה שלא מממנת שום תרבות ושנלחמת בתרבות, ושבעצם מרעיבה אותה, אז היוצרים פונים לציבור עצמו. בעצם מה נעשה פה? אנשים קונים את הספר ישירות ממך, עוד לפני שהוא יצא, ומאפשרים לך על ידי זה להוציא אותו לאור בלי להיות תלוי במתווכים ואוכלי עמלות למיניהם"

ראיון שהתפרסם באתר "הארץ", 25.8.13. 

מאת: ג'וני זילבר

"מה השתנה מאז 2010? אני חושב שמצב ההוצאות השתנה. ומה שהשתנה עוד זה המחאה החברתית", אומר העיתונאי והסופר יגאל סרנה. ב-2008 הוציא את ספרו השביעי, "עד מדינה", בהוצאת "עם עובד חרגול", וב-2010 את ספרו השמיני והאחרון, "סוכן מפוקפק", רומן היסטורי על סמי הוכברג, שהיה ממייסדי נס ציונה ואב בעלה הראשון של אמו. למעט "מסמרים", כל ספריו יצאו בהוצאות ספרים ממוסדות. אבל את הספר החדש שלו הוא עומד להוציא בהוצאה עצמאית, והוא מגייס לשם כך כסף מהגולשים באתר מימון הקהל הדסטארט. בעיניו הקמפיין מתאים לנושא הספר. "הספר נקרא 2023", הוא אומר בראיון טלפוני ל"הארץ", "והוא מדבר על הרס של מה שקיים כאן. הוא מדבר על אב מבוגר מאוד ובת זקונים שמנסים להחלץ מישראל של שנת 2023 שהיא ריקה מאוד. זה בעצם ספר שמדבר על הקץ של המנגנון הנוכחי, הקריסה של כל מה שקיים היום. זה נראה לי אך טבעי שהוא ייצא בפורמט שהוא שונה ממה שיש כיום, שעומד בפני עצמו. שיכול לשבת בנאדם בלונדון ולהפיץ ספר ברשת, בעברית, שיקראו הגולים בכל העולם".

אי אפשר שלא להשוות את סרנה לעוזי וייל, שבסוף אפריל פתח בקשה דומה בהדסטארט למימון השלב האחרון בכתיבת ספרו "חמישה חלומות". זאת הייתה הפעם הראשונה שסופר ישראלי מוכר וממוסד ביקש להשתמש בפלטפורמה שהוגיה חשבו עליה בתור דרך להכיר לעולם קולות חדשים, שלא זכו עוד להכרה. הקמפיין של וייל זכה להצלחה גדולה: וייל ביקש 55 אלף שקל וקיבל אותם בתוך עשר שעות. הגולשים המשיכו לתרום ועד שנחתם הפרויקט תרמו 1,995 תומכים סכום העולה על 130 אלף שקל.

יגאל סרנה בטקס קבלת פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה, 2011. צילוםף מוטי מילרוד, "הארץ"

אבל בתחילת יוני קמה סערה כשהסתבר שהספר היה קרוב יותר לקו הסיום משהבינו התומכים (הוא היה מוכן בזמן לשבוע הספר, קצת יותר מחודש לאחר שקמפיין המימון התחיל). אבל מה שהעלה את חמת התומכים להשחית היה הגילוי שהקמפיין מימן ספר היוצא לאור בהוצאת מודן. הגולשים קיוו שהם משתתפים במיזם חדשני שימצא דרך לעקוף את קונגלמרט המו"לות הישראלי; אבל מודן היא אחת משלוש ההוצאות הגדולות בישראל ושותפה ברשת החנויות הגדולה "צומת ספרים". וייל התנצל מאוחר יותר.

יש עוד קווי דמיון מעניינים בין השני הסופרים: שניהם יצרו טקסטים קצרים יחסית, אולי קצרים מדי לפורמט הספר המודפס המוכר, והמיושן; שני הסופרים מדווחים על תחושה של השפלה וחוסר הכרה ביחסים שלהם עם תעשיית המו"לות; ושני הספרים מדברים בכעס על הדרך שבה קונים ספרים בארץ: ברשת גדולה ובמבצעי ארבע-במאה.

אחרי שנכוו במימון ספרו של וייל, נראה שהגולשים זהירים יותר הפעם. הקמפיין, ששואף לגייס 45 אלף שקל, נפתח ב-5/8 ועד כה גויסה כמחצית מהסכום. סרנה, כך נראה, הפיק לקחים מסיפורו של וייל, שעליו הוא אומר, "זה מרחף כצל מעל כל העניין הזה של הדסטארט". יש מאמץ לקיים שקיפות בדף הקמפיין: סרנה מציין בדיוק איפה יצא הספר לאור (בהוצאה עצמאית שיקים), מעדכן את התומכים בשלבי ההוצאה לאור של הספר (ביום ה' נפגש סרנה עם עורך עצמאי), וגם מציין בדיוק מה יעשה עם הכסף (הוא ישמש לתשלום לעורכים, מגיהים, מעצבים ולבית הדפוס, ואם יתקבל סכום גבוה מהמבוקש הוא ישמש למימון הספר הבא).

ומה דעתך שלך על סיפור עוזי וייל?
סרנה: "ייסורי לידה. הייתה שם או הטעיה מסויימת מצידו או אי הבנה. אבל כשאנשים מדברים איתי על עוזי אני אומר, א', הוא אדם מוכשר, וב', אתה יודע, גם כשאתה בא לחנות ספרים, אתה לפעמים לוקח ספר לא נכון, או שהמוכר דוחף לך משהו שהרשת רוצה למכור… דברים כאלו קורים. זה לא מאפיל לדעתי לרגע על הדסטארט ועל כל הרעיון הזה, שבמדינה שלא מממנת שום תרבות ושנלחמת בתרבות, ושבעצם מרעיבה אותה, אז היוצרים פונים לציבור עצמו. בעצם מה נעשה פה? אנשים קונים את הספר ישירות ממך, עוד לפני שהוא יצא, ומאפשרים לך על ידי זה להוציא אותו לאור בלי להיות תלוי במתווכים ואוכלי עמלות למיניהם".

 ניהלתי עוד משא ומתן עם הוצאה גדולה, והמשא ומתן היה כל כך… קטנוני – אני לא אגיד איזו הוצאה זאת – כשאתה מבקש מקדמה אומרים לך 'כן, אתה תקבל רבע, בשוטף פלוס תשעים'… בוא נגיד ככה, הביטוי 'שוטף פלוס תשעים', כששמעתי אותו הבנתי שאין עם מי לדבר. זו הלנת שכר שהפכה לחוקית במדינה המופקרת שלנו. שוטף פלוס תשעים שידחפו לתחת. זה שוטף פלוס כלום, פלוס אף פעם. אז החלטתי סופית שאני לא רוצה שיג ושיח עם ספסרי הספרות.

מתי ויתרת על ההוצאות הממוסדות?
"גם את הספר הקודם שלי, 'סוכן מפוקפק', הוצאתי במסמרים, שהייתה הוצאה לא ממוסדת. '2023' היה אמור לצאת בהוצאה מסוימת, ואז צמצמתי אותו באיזה יצר צמצומי עוד שהוא נהיה קטן מדי להוצאה הזאת. אחרי זה חשבתי להוציא דווקא בהוצאת זיקית, אני מאוד אוהב את היוזמה שלהם, מפיצים לבד, הוצאה עצמאית, ופורמט קטן, לא קשקשני. אבל הם לא מוציאים בעברית. ואחרי זה ניהלתי עוד משא ומתן עם הוצאה גדולה, והמשא ומתן היה כל כך… קטנוני – אני לא אגיד איזו הוצאה זאת – כשאתה מבקש מקדמה אומרים לך 'כן, אתה תקבל רבע, בשוטף פלוס תשעים'… בוא נגיד ככה, הביטוי 'שוטף פלוס תשעים', כששמעתי אותו הבנתי שאין עם מי לדבר. זו הלנת שכר שהפכה לחוקית במדינה המופקרת שלנו. שוטף פלוס תשעים שידחפו לתחת. זה שוטף פלוס כלום, פלוס אף פעם. אז החלטתי סופית שאני לא רוצה שיג ושיח עם ספסרי הספרות.

"אנחנו הודענו שנפיץ את הספר רק בחנויות הפרטיות. יש מספיק חנויות פרטיות. אנחנו לא נהיה ברשתות, אני לא אופיע בארבעה במאה או בשלושה בחמישים ועוד ארבעה חינם וכל התועבות האלו, ואני גם לא מאמין גדול בחוק הסופרים, אני לא מאמין בשום חקיקות שישנו פה משהו. החקיקות האלו הן מראית עין, כך שלא ינפנפו בחוק הסופרים. כמו שאומרים כולם, המו"לים ירוויחו מזה קצת, ושום דבר לא יגיע לסופרים".

נראה לי שאנחנו בעצם מדברים על ההתדרדרות במעמדו של הכותב. זה מזכיר לי את הסיפור שלך עם ידיעות אחרונות–
"הנסיון שלהם לפטר אותי. שמע, זה לא סוד שהפרינט בצרות. אני מקווה שהעיתונות תעבור בשלום לשלב הרשת ותמצא את המודל העסקי שלה. אבל הכותבים, שהם במצב לא טוב, הם חלק מההתדרדרות של כל מי שעוסק בתרבות במדינת ישראל. יש איזה מחנק שבעיני הוא מחנק מכוון. לא איזה קונספירציה, אלא מחשבה של שלטון שמחבר תרבות עם שמאל, מחבר תרבות עם ביקורת, וכתוצאה מזה סוגר את כל השיברים כדי שהיא תפרפר… פשוט כדי שהיא תפרפר. והדסטארט כזה הוא נסיון לעקוף את זה, נסיון להגיע ישירות לאוהבי התרבות, לאנשים שהם חברים שלי או עוקבים בפייסבוק. ולנסות ליצור איזו מחתרת תרבותית כזאת, שמזינה את עצמה".

ומממנת את עצמה.
"מממנת את עצמה, מזינה במובן של מימון, כן".

****************

להצטרפות לפרוייקט גיוס-המימון לספר הבא שלי, לחצו כאן

50 ש"ח יקנו לכם עותק חתום של הספר, שיגיע אליכם בדואר. כבר הגענו לכמעט 60% מהסכום הנדרש. בלעדיכם זה לא יקרה.
תודה, יגאל.