נס ביהודה הימית.

 

"כשדודי שמחה שר/ זה נהדר! / מחייך במרתף חיים הסנדלר / ואפרים הספר מצפצף! / ודן הנגר מפזם ומנסר,/ אפילו הרופא את מצחו מישר! / ומשה האופה לי נותן עוגה.

דודי שמחה שר. ע. הלל

 כמו השורה הנחמדה מהשיר של ע. הלל על הבנין של דודו שמחה, צצה לה גם בלב יפו שורת חנויות, חדשות וישנות, ניצבות זו לצד זו. נגר ורפד וגם קדר ופסיפסאית. תופרת ואופה, קפה ורופא חיות, אדריכלית וחנות חכות וגם דוכן הגרלות. כולם ברחוב שנקרא פעם שדרת המלך פייסל ואחר כך רחוב יהודה הימית. עומדים להם ברחוב בתים מנדטוריים רחבי ידיים עם שערים מקושטים וסורגים מסולסלים, לשעבר משכנות שגרירים וסוחרים וכיום בתים בלוים למראה וקלופים. רחוב יפואי מעורב, יהודים וערבים, ותיקים וחדשים, חנויות חדשות לצד מחסנים חלודים.

"ובערב זה כפר", אומר לי דייר, "כולם ברחוב".

 גם בבוקר, כשאני יושב בקפה "דינה" המתוק של דינה מנהריה, פליטת קפה יאפא מרחוב יפת, החיים נראים כמו בשנת 1934 בה סללו הבריטים את הרחוב כירידה רחבה לנמל יפו. המלצרית אזניף שמשמעו בארמנית חן, מביאה קפה וחושבת על התינוק שלה אנדרס שישן קומה מעל. "שלום דינה", צועק מן הרחוב בחור חסון, "תכיני לי שחור חזק" ומתישב בשמש לצד נערה ששותה קפוצ'ינו ומקריאה לאשה קשת יום מכתב התראה מעמידר.

מצלחת פח אני אוכל חביתה וסלט חתוך גס, טחינה ירוקה לצד חלת הבית הטובה. פרוסה אחת עם גבינת עיזה ופרוסה אחת עם ריבה לצד כוסית תה היביסקוס ארגמני קר. נדמה שעוד רגע קט יצא גם פקיד בריטי בכיר למשרדו מהשדרה או יעלה גבר יפואי קדמון מתחת לפני הכביש שנסלל מחדש אחרי חפירות הצלה שחשפו באר עתיקה ושרידי חומה. 

וקפה דינה הוא רק שתי מילים מהשורה שיוצרת את השיר על יהודה הימית המתחדשת. כי לצד דינה יושבת גם חנות "טקסטיליה" הנחמדת של נועה וידמן, נכדתו של התופר איצ'ה ותופרת מילדות, שפעם הכינה תלבושות לתיאטרון ומזה כשנה מנהלת חנות ובה אוסף מרשרש של בדים ישנים וחדשים. מצעים ומפיות וציפה בת מאה שנים לתינוק שכבר מת ומפות של פעם מפשתן שויצרי ומונוגרמות רקומות על מפית. ויש גם חנות- משרד צרה ויפה של האדריכלית דנה סגל שבאה פעם ממנהטן ליפו והתאהבה לפני ארבע שנים ברחוב הזה "שיש לו קנה מידה ארופאי" ושכרה את החנות של הספר ניזהר. ויש חנות הפסיפסים של הלן אגמי שבאה מלונדון ומלמדת פה מוזאיקה ומרפדיה ותיקה של ארנסטו מלינקביץ, דור חמישי של רפדים ונגרים מארגנטינה ועימו זוגתו היפואית עופרה ולצידם הנגר הותיק מאד משה עובדיה מאיראן הכורדית "שאחרי 40 שנים ניסור, כבר יש לי ריח של עץ". וחנות מלאת מסכים ופלזמות וטפסים של מוכר הלוטו טוטו באסם זריק, בנו של מוכר העיתונים הותיק מרחוב יפת לוטפי זריק. הזריקים הגיעו מעילבון ליפו לפני שישים שנים ולהם פעמון נחושת גדול להודיע כל חצי שעה על הגרלה. ויש גם רופא וטרינר שאליו מביאים חתולים וכלבים וחנות חכות וציוד דייג של רועי חרד עם פיתיונות יפנים בדמות סרטנים ודגים זוהרים למי שנרגע מול הים הסמוך. ויש מכולת ותיקה של אדגר ומחסן של מישהו אחר.

 אני יושב אצל דינה ובוהה ברחוב המתעורר, "והמחשבות שלי הסתלסלו כמו עשן של נרגילה או כמו מוסיקה של לילה מוראד", כמו שתיאר פעם יוסי גרנובסקי מקום אחר ביפו זאת. וגם הזמן נדמה לי כמסתלסל. הולך קדימה וגם אחורה. נפתחות חנויות חדשות אבל של פעם בלבוש חדש. כאילו חיכתה תחת האדמה פקעת הקדר או פקעת האופה או בצל התופרת מאה שנה כדי לשוב ולבקוע ברחוב הזה שבו כבר היו פעם אנשים כאלה.  

ובכל החנויות שצמודות, על הגדה הצפונית, זו לזו ככבשים בצל, יושבים בעל או בעלת החנות או הקפה. נגר וקדר, תופרת ואופה ורפד ומביטים לרחוב או מדברים עם חבר. ומכל המקומות הולך ליבי שבי ככותב שמחפש פינה שקטה ללפ טופ ולעיתון, אחרי פינת הקפה השקטה של דינה שפעם היתה שותפה של מישל בקפה יאפא הנודע ואחר פרשה לה לפה. אשה רזה רזה ומלאת חיים. יש אוכל קל וערבי הרצאה ויש שעורי ערבית למי שרוצה. יש שעות ריקות ומהורהרות של כלום ויש שעות של צפיפות נעימה או חברותא.

אני יושב אצלה תחת כוכבי מתכת של תאורה שיורדים מתקרה גבוהה מאד, ליד שולחן ישן ואוסף כסאות מכל מקום, ונכנסים יהודים וערבים כמו פעם, לפני כל הריבים הרעים וכל הדם שנשפך או כמו בחזון אחרית הימים של שלום שבלעדיו אין לנו פה מה לעשות. ונכנס גם המתרגם והמורה הותיק לערבית  האדון ד. שביקש כי לא אנקוב במלוא שמו. אדם שאני מכיר שנים רבות שמספר לי כל מה שלא ידעתי על יפו בה הוא גר עכשו עם משפחתו, ממה יש להזהר ומה אין להגיד פה לעולם ועל מה מותר להביט וממה יש להסב את המבט.

והמתרגם ד. מזכיר לי כי יפו אינה שכונת מגורים חדשה לעשירים, ועג'מי אינה רמת אביב מסולסלת לבעלי הון,  אלא יפו היא סוס פרא שאם לא תדע לרכב כראוי על גבו ולנהוג בו יפה, ינער אותך מעל האוכף שלו. וכשאני יוצא מ"דינה", אני חולף על פני התחנה המרופטת של גלי צה"ל שנראית כבר שנים רבות כבת חורגת שאינה יקרה לליבו של אביה העשיר ועל פני קפה עלמה החדיש ומאפיה גדולה והמסעדה הבלקנית מונקה הפשוטה למראה, כולן בצד חלק הדרומי הקרוב לשדרות ירושלים, שיום אחד, תחת הדקלים המפויחים שלה, אולי תעבור רכבת לתל אביב.