האיש שלא רצה להיות גשש. ישראל (פולי) פוליאקוב

ועכשיו גבירותי ורבותי, הרשו לי להציג לפניכם זמרת מהשורה הראשונה, כיסא  23זמרת עם, רקדנית המדינה ואקרובטית השטחים, סילביה המשתוללת!".
(פולי כסרג'יו קונסטנצה. "גבעת חלפון אינה עונה".)

ישראל פוליאקוב כסרג'יו קונסטנצה, גבעת חלפון אינה עונה

כארבעה חודשים טרם מותו, חזר פולי לערב אחד, חמישים שנים אחורה, אל נערותו בכפר הירוק. ביום האחרון של יוני 2007, בכנס מחזור, עלה ישראל פוליאקוב – הוא פולי – לבמה והופיע לצד הפרטנר הראשון שלו בחיים: חנן גולדבלט. שניהם הגיעו מצרות צרורות: גולדבלט ממעצר-בית טרם משפטו כחשוד בעבירות מין ופולי מערש דווי, יודע כי חודשיו ספורים. הם טיפסו לבמה והקהל האוהב שמנה עשרות בני מחזור, התגלגל מצחוק. העולם מצחיק, אז צוחקים.

 לערב אחד חזרו פולי וחנן להיות הרופא והפציינט. זה המערכון שפתח את אחת מקריירות הצחוק הכי   פוריות, מכניסות וממושכות בתולדות ההומור הישראלי: הרופא פולי מקבל את חנן החולה במרפאה. הפצינט אומר: כואבת לי היד. תשאיר אותה פה, אומר פולי, ונשלח לבדיקה בעפולה. וכך הלאה: מערכון על המורה לשחיה וגם קטע של חידון התנ"ך.  כעבור חמש שנים כבר יצוץ הגשש החיוור ובו פולי.
עכשיו על הגג מכוסה הצמחים שלו, כמין תחליף משק חקלאי, נזכר בן המחזור אהוד ארמוני, איך הכל התחיל: איך בכל יום שישי היו הילדים הנשארים שבת בכפר הירוק, מכינים ערב בידור שנקרא "תכנית עשר", כי נפתח בעשר בלילה אחרי הריקודים, ואיך צמח שם צמד המצחיקנים: ילד הפרא גולדבלט, יתום אב ממלחמת השיחרור שנשאר עם אם אלמנה ואחות קטנה, ופוליאקוב, ילד טוב יפו, בנם של מאמן הכדורגל הנודע שלמה פוליאקוב והאם מרים שידה בכל.

בישראל הפשוטה ההיא, שלפני חמישים וכמה שנים, יצא שמה של התכנית האמנותית של חניכי הכפר, אל מחוץ לכפר הירוק. וכך ארע שגברי בנאי וגם אורי זוהר ואריק אינשטיין, בני העשרים, מלהקת הנח"ל, באו להציץ בתכנית וראו על הבמה את החניך פולי משחק רופא, מורה לשחיה וגם מחקה את חתן התנ"ך הארצי והעולמי, עמוס חכם, באותו בליל דיבור מהיר ולא מפוענח שיהפוך אצלם בבוא היום למערכון האלמותי "חידון התנ"ך". ובכן, זה התחיל אצל הנער פולי בכפר הירוק, זוכר ארמוני.

"אבל קודם כל פולי היה חקלאי ורפתן", אומר ארמוני בתקיפות כמו שיגידו חברים אחרים, "וכל החיים שלו, חלם פולי להיות חקלאי, לא שחקן". זה פולי שבא מבית של כדורגל ופסנתר והיה אמור, ע"פ חלום אימו שעל פיה יישק דבר, להיות פסנתרן נודע, לא חקלאי או שחקן. גם חברם למחזור, יוסי, בנו של חיים לבקוב הנודע,  זוכר היטב את תשוקתו של פולי לאדמה. רצון שהתגבש לכדי תכנית לפיה לבקוב ופוליאקוב היו אמורים להקים יחד חווה. כבר היה להם מקום. בטיוליהם, בין יבניאל – ביתו של לבקוב – לטבריה שתצוץ בעתיד במערכונים, איתרו שטח מתאים ליד מיצפה.
"כבר חילקנו תפקידים", זוכר לבקוב. הוא גבר חסון ומשופם כבן 72, בן של אב חזק ומצחיק שתרם לא מעט להומור ההתחלתי פה. "אני הייתי המומחה לדבורים ולמטעים ופולי למשק פרות ולגבינות… בעצם כל קריירת המשחק שלו ראשיתה בטעות. שבועיים טרם מותו, כשהבאתי לו תרופה נגד בחילות, אמר לי פולי: אנחנו עוד נקים את החווה. וגם אמר: לו הייתי חקלאי לא הייתי צריך להתרגז, להתרגש ולהתבייש לפני כל עליה לבמה, ולפגוש את מי שאני לא אוהב".

 – "הרב אבוקסיס פה!"
– "רק הוא חסר לי עכשיו, הפרענק-פארך הזה. תגיד לו שאני עסוק… אני במקווה"
– "אמרתי לו"
– "אז תגיד לו שאני יושב עם גדולי תורה"
– "גם את זה אמרתי לו"
– "אז תגיד לו שאני באמצע ההבדלה, איכוועייס, תגיד לו משהו"
– "הוא אומר שהוא רוצה לדבר אתך"
– "מה זה הוא רוצה לדבר איתי? זה אני שלא רוצה לדבר איתו"

 "רמאי גדול", צוחק האיש שהכיר את פולי יותר זמן משלושת נשותיו, משך כ-40 שנים של קריירה משותפת. הוא גבר נמוך קומה שפניו מוכרות פה לדורות, ואף שדירתו נשרפה לאחרונה מקצר חשמלי וגבו דואב אחרי ניתוח, בוער בו אותו ניצוץ גששי – בנאי שגורם לך לשכוח הכל. ניצוץ של צחוק עם חמלה, צניעות ואנושיות. גברי בנאי יושב איתי בבית קפה ליד ביתו ברמת אביב הישנה. כלבתו לידו. כל כמה דקות גברי צועק: וונדי, וונדי". כאילו כבר הלכה לאיבוד. "קשה לי ללכת, אבל גם אין לאן", הוא יורה שורה בנאית ומיד אתה מחייך איתו. גברי מאמין כי פולי נולד להיות שחקן, ולו באמת רצה להיות חקלאי "היה הולך לשתול תירס".

פעם ראשונה בחייו ראה את הילד פולי בכפר הירוק. "היו לי שם חברים מבוגרים ממנו ובאתי לראות את "תכנית עשר". אני זוכר את פולי עושה סקץ' שנקרא המורה לשחיה". גברי מרים ידיו ומדגים לי תנועות שחיה נמרצות וצועק: 'גדול, גדול, קטן, קטן'. ומחייך.

– והחלום שלו על חקלאות?

"רמאי גדול. תמיד דיבר על זה, כי היה תמוי כזה, נאיבי אולי בתוך תוכו חשב להיות חקלאי, גם בזמן שבו הצליח כל כך כשחקן ועשה הון ופורגן כל כך". הם היו בנח"ל ומשם הלכו ל"תרנגולים" עם שייקה לוי, ואחר כך בגשש. כמעט לנצח. משנת 1963 ועד 2000. "מה שבאמת קרה בהתחלה, זה שחנן גולדבלט נורא רצה להתקבל ללהקת הנח"ל ופולי לא. הוא רצה ללכת להיאחזות. אז חנן אמר לו: רק תבוא לבחינה. תתן לי כמה רפליקות, כי היו צמד טוב. ופולי הסכים כי היה טוב, כי תמיד עזר ולא ידע להגיד לא".
וכל השאר היסטוריה.

להקת הנחל 1960. מימין לשמאל אהרלה קמינסקי, חנן גולדבלט, פולי פופיק, ארנון ואמנון ברנזון

להקת הנחל 1960. מימין לשמאל אהרלה קמינסקי, חנן גולדבלט, פולי פופיק, ארנון ואמנון ברנזון

שניהם שיחקו ושניהם התקבלו. וכך במיקרה, מתוך טובה לחבר, נולד אחד השחקנים-בדרנים הכי גדולים פה. בן אדם שע"פ שייקה לוי, כל מי שישחק לימים רומני, ספרדי, עיראקי וכיוב', ישחק בעצם את פולי,  אבי חקייני העדות. הוא היה פקיד התחבורה הצבאי, ורב סוהר לאפה, סרגיו קונסטנצה, אדון קרקר וגם בחור עליז, קלרשו הרומני וגם כמו שמדגים לי גברי: חכם מרדכי, "נחשו נחשו עמי מי פיתה את מי", הוא מדקלם ואני צוחק. המילים זורמות מגברי כאילו הרגע סיים הופעה של הגששים בפני חיילים. "מה שכן, פולי באמת היה בן אדם לא אמביציוזי. בלי רצון לשנות עולם. בלי דחף במה, איש בית למופת שכל מה שרצה היה לגמור הופעה ולחזור לילדים".

– וגם האשכנזי של הגשש?

"כן, קודם כל במובן שהיה אשכנזי באמת. אבל היה אשכנזי ממוזרח. היה אצלנו רוב מזרחי בגשש וגם הבמאי הראשון שלנו, שייקה אופיר האשכנזי היה ממוזרח. פולי ושייקה אופיר האשכנזים שיחקו היטב מזרחיים בזמן שבארץ עוד לא ידעו לאכול את זה. שייקה לוי ואני הרגשנו מאד חופשיים בדמויות המזרחיות העסיסיות שטרם עשו בהן שימוש כמעט, ופולי הצטרף".
במבט לאחור הגשש החיוור הקדים זמנו והיה מזרחי ומצחיק וגאה בזה, עוד לפני שהמזרחיות יצאה מהארון. "עד אז", אומר גברי, "ההומור היה יידיש וקישון. פה ושם סורמללו וטופול. הייבלום וקישון כתבו לשמוליקים: רודנסקי וסגל, והיו דז'יגאן ושומאכר. לקחנו מקישון ואחרים ומזרחנו את זה למוסך ולמגרש בית"ר. בית המשפט של קישון הפך למערכון על מר כאסח והשופט פנדלוביץ, שזה פולי".

הגשש החיוור

הגשש החיוור

– ומיהו פולי עצמו מכל הדמויות?

 "אם הייתי צריך לאתר את פולי במערכונים שלנו, הייתי אומר שהוא זה שנשאל במערכון על טבריה: "אתה איתי או איתו?' ועונה: 'אני מהאו"ם'. הוא רצה להיות בסדר עם כולם. בן אדם מתון וטוב ושפוי ועם זאת מטורף לגמרי. לפעמים הייתי מביט בו מהצד במערכונים וצוחק בלי בושה. מטורף וגם פאניקר והיפוכונדר ענק".
גברי נזכר איך נסעו שלושתם משך שלוש שעות להופיע בבה"ד 1 במצפה רמון. קהל הלוחמים כבר ישב, שייקה עשה באלאנס ואז ראיתי את פולי עושה את התנועה הזאת", גברי מדגים לי יד אחת בודקת דופק ברעותה. "רק לא זה, אמרתי, ופולי אמר: אין ברירה. חייב לראות רופא. הלב לא בסדר. הביאו רופא צבאי, ילד שלא לקח אחריות, ונאלצנו לעזוב הכל. כבר בשער הבסיס החוצה הלב שלו היה בסדר. מאוחר מדי. נסענו לתל אביב וחזרנו לבה"ד 1 אחרי שבוע".

 – "תעשה לי טובה תתחיל להעמיס, אני על גחלים"
– "אז תסתובב שיצא רך מכל הצדדים"
(קרקר נגד קרקר)

"לצערי הדבר היחיד שעניין את אבא היה אנחנו: הילדים, אמא, הבית, המשפחה", אומרת יעל, הבת המצחיקה. "הוא היה איש משפחה מוחלט וצר לי עליו. אולי אם היה חושב יותר על עצמו כאדם וכשחקן, היה מאריך ימים ועוד היה איתנו". יעל פוליאקוב מצאה דרך מקורית להאריך את חיי אביה אחרי מותו. בעונה השניה של "הכל דבש", שהחלה לכתוב בשבעה כדי להתגבר על האבל והצער, צץ המנוח פולי ומופיע שוב ושוב מארץ המתים בטריק הזה של תחייה שימיו כימי הקולנוע.
"הוא היה איש משפחה למופת שהמשחק בשבילו פרנסה ומטרד שיש לעבור כדי לחזור הביתה". גברי זוכר איך הגיע פולי לחזרה ואמר לו: כמעט יריתי היום לעצמי בראש. למה? שאלתי. והוא אמר במלוא הרצינות: כי כשהתכופפתי מעל הסל-קל נפל לי צרור מפתחות מהחולצה ופגע בתינוק איתמר.

"אבא היה אנטי כוכב ואנטי סלב", אומרת יעל, כאילו סטה ממסלולו ונפל בעל כורחו על הבמה וכך נשאר. מקצוען במה ומצליחן-גשש גדול, שרק רצה לחזור הביתה בשלום. "בחצר הבית שהקים כמעט  במו ידיו, התרוצץ אבא כמו פיליפיני: מעץ לעץ, מצמח לצמח, מטפל בכל דבר בבית. ותמיד שיגע אותנו בחרדות שלו. לאמא, לנו, לעצמו. כל החיים נהגתי אותו לחדרי מיון. די אבא, אמרתי לו בדרך, תניח לי, נמאס לי. אבל כשחלה באמת בסוף  – הסתיר. וכך, גם כששכב בבילינסון חולה מאד עם כל הצינורות עוד היה עושה לי פרצופים וצילמתי ושלחתי לחברים כמין צחוק. ומרוב 'זאב זאב' כל החיים, לא קלטתי שזה כבר לא היפוכונדריה אלא הדבר עצמו".

ישראל ויעל פוליאקוב

ישראל ויעל פוליאקוב

– 'הכל דבש' היה מחוות פרידה לאב חולה?

ממש לא. התחלתי את זה במיקרה ובלי כוונה כשאבא עוד היה בריא. 'רשת' הציעו לי לעשות סיטקום. וחשבתי על הבית שלנו שהיה מצחיק ומלא חומרים. ושבי גביזון אמר לי: תכתבי פרק. וכתבתי ולא נתתי לאבא לקרוא כי זלזלתי במקצוענות שלו. הוא תמיד התנהג כאילו אין המשחק נוגע לו ועשה כל מה שביקשו ונראה לי כזה חנאנה. לא הערכתי אותו כשחקן ואילו הוא זלזל בי כמו באיזו פרחה. אבל כששיחק ב'הכל דבש' גיליתי שחקן נפלא וצנוע וסופר מקצועי".
היא מעשנת מולי את הסיגריות הדקיקות האלה, "סיגריות של גרושות ממודיעין", כדבריה. "אבא חלה כשעבדנו על ההשלמות לעונה הראשונה. הלך לבדיקות וגילו אבנים בכיס מרה וכשפתחו מצאו סרטן עם גרורות לכבד. ועוד הספיק לשחק בפרק אחד בסדרת "בטיפול" כאביו של טייס".

פוליאקוב זוכרת איך ישבו הגששים יחד ליד מיטת אביה, נזכרו בקטעים מהעבר וצחקו. "הבטתי בהם ואמרתי לעצמי: האנשים האלה מגיל עשרים ביחד והנה הם יושבים ליד מיטתו של אחד מהם ונפרדים לא רק ממנו, אלא מכל החיים שלהם".

הגשש החיוור

הגשש החיוור

עכשו היא מסיימת להכין עונה שלישית של "הכל דבש". "בעונה השניה שכתבתי בשבעה, דובר על האלמנה והמשפחה שמתפוררת כשמת האב. אמא שיחקה את האלמנה כי גם שוש עטרי מתה. סדרה קטלנית. העונה השלישית תהיה כבר על הבת הפרחה הסלבריטי שמחליפה את האב המפורסם ואיך המשפחה מתביישת שהדרדרו מכוכב לסלב. "זה המדרון- מאבא ועד אליי". היא צוחקת.

– בקשר למה?
– בקשר ל"שתוק"
– מי אמר שתוק?
– אתה אמרת שתוק!
– למי אמרתי שתוק?
– לי אמרת שתוק!
– נו, אז למה אתה לא שותק?"
(הסיידים)

על הקיר מול השולחן של עורך דין מייק לוין, חברו הטוב וגם יועצו המשפטי של פולי, תלוי תצלום גדול של המנוח באחת מאותן פגישות של פרלמנט החברים שלהם עם ראובן אדלר ואחרים, בחנות עתיקות בפרישמן 18. לפני 32 שנים נפגשו לראשונה וישבו בבר עד חמש בבוקר ודיברו ומאז לא נפרדו. "איש עדין ולא רכלן ונטול זדון", אומר הפרקליט מייק על פולי ומתאר שלל תכונות של אדם שגדל כילד בבית מלא צחוק עם אב כדורגלן חם מאד שאהב ושמת צעיר מול עיניו ואם חזקה מאוד שידה בכל.
"כמו אמי", אמר לי גברי, "שגם ידה היתה בכל".  האם מצחיקנים באים כולם מאמהות קשות, כמו שמשוררים ומשוררות גדלים בבתים בלי אב? אולי.

נדמה למייק לוין שפולי איכשהוא חי ע"פ אחרים, כדי לשמחם, לפייסם ולפרנסם, ולא רצה להרגיז איש אף שהיתה לו דעה ברורה על כל דבר. מהר מאד ובגיל צעיר נישא לשחקנית אחת ופאשה – הוא פשנל דשא – מפיקם האגדי של הגששים, והאיש ששלט בכל פרט מפרטי חייהם, שלח את הזוג הטרי לטיול של חצי שנה בעולם. חיש מהר נפרד פולי מהשחקנית ואחר התאהב בריקי גל. אהבה גדולה וסוערת מדי ונפרד שוב  בצער רב וביגון די קודר, מבלי שהגשים את חלומו להקים משפחה. ורק עם הדיילת שוש מושינסקי, שנראתה לכל כמו היפוך מוחלט שלו, אשתו השלישית והאחרונה, הצליח להקים משפחה של ממש עם שלושה ילדים שהיו כל עולמו.

וחלום החקלאי? מייק זוכר היטב, איך כל פעם שיצאו לשטח בג'יפים ועברו אצל חברם מוסה כהן שמגדל ירקות שורש בדרום, היה פולי יורד ורץ מאושר בין החסות כי שם רצה להיות. כאדם שסטה מיעודו והפך לשחקן שלא מרצונו.
"אתה רואה מייק, אמר לי, אלו החיים האמיתיים. בשדות החסה".

– איפה עמד פוליטית?

פולי חרד מאד לגורל הארץ מאז רצח רבין. הרצח הרס אותו כמין סמל להדרדרות לתהום, לאבדן של כל קנה מידה. הוא נחרד לראות איך רוצח אחד משנה מסלול של מדינה שלמה. לפעמים היה נדמה לי כי הצער והכעס שצצים גם במשחק שלו, יהרגו אותו, כי ליבו היה חלש. כך בהצגה "פרפר בתוך אגרוף", כששיחק אב שכול ששופך את מרי ליבו ומתרגש כל כך ומתפוצץ. אמרתי לו: פולי, תזהר, עוד תמות לנו על הבמה. והוא אמר לי: זה רק המקצוע. אני יכול להתרגש על הבמה בלי להתרגש באמת. אחרת הייתי באמת מת".

אבל גם זה הגיע, בלי קשר לבמה. "יום אחד בשנת 2007, כשישבנו בקפה מתילדה, אמר לי פולי: אני חולה. נשארו לי שנה, שנתיים, עוד לא סיפרתי לשושי. אני רוצה לחיות טוב את מה שנשאר". הוא השלים ולא התקומם וראיתי בחיי מעט מאד אנשים שמשלימים כך עם מותם. בסוף כששכב בבידוד בפנימית בילינסון, אמר לי: מייק, אתה רואה את הקיר הזה? בלילה הוא נעשה שקוף ועגול ומאחריו יש בית ספר לג'ונגלרים והם מתאמנים כל הלילה עם כדורים ולפידים. זה משהו נפלא".

לבת יעל אמר פולי שעל מיטתו יש שפנים וגם "כמה  טוב לשמוע מפה את הים". צלול היה ומצחיק עד הסוף וממולא משככי כאבים שגרמו לו לצוף ולראות דברים ששימחו ליבו. "כמו כל היפוכונדר מקצועי, אומר מייק, הכיר פולי היטב כל פרט מן המחלה וידע כמו רופא מה מצבו וכמה מותו קרוב. לא היו כזבים אשליות או משחק סביב מיטתו ושם רק פולי קבע את הדרך, עד שאבדה הכרתו".

"תראה מה זה עולם. קודם היית על גחלים, אחר כך על קוצים, עכשיו אתה על סיכות. תהיה קצת על הכיפאק".
(קרקר נגד קרקר).

פורסם ביום ג' 11.6.12 במוסף 24 שעת של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות.

כישוף אפל – ענבל פרלמוטר

"על הגג יש רוח חזקה / הם יגידו מישהי נפלה,/ איך קרה שכך עשינו לה…/ וזה מוזר מוזר…/ לא השארתי פתק,/ לא היה לי מה לאמר./… רק עוד צעד – / ואז הצלילה…"
("
מעכבת". ענבל פרלמוטר)

פחות מעשרים ושבע שנים חיתה, כאורך חייהם של חללי רוק צעירים, אך נדמה כי סיפור חייה החל להתגלגל שנים טרם לידתה. אולי כשנפל אביה החייל פרלמוטר בוואדי קלט ונפגע בראשו. אולי כשאמה המשוררת נישאה לגבריאל מוקד, או כשסבה החלוץ סלל כבישים או כשהסב האחר, יצחק, מת טרגית בגיל 39. הכל הלך ונצבר, קודר ופואטי, אל אותה פרשת חיים קצרה וגדושה להתפקע של פיית השירים הענוגה, מכשפתהרוק הבוערת ושובת הלב, הילדה פרלמוטר.

בהולכי בעקבותיה, כחמש עשרה שנים אחרי מותה, נדמה כי לעולם מעוצבים חיינו זמן רב טרם הוולדנו. ובמיקרה של ענבל הוכנה הבמה היטב לאותה טרגדיה ידועה מראש. אך רק עתה, בחורף 2012 נפתחים אוהביה ומדברים. וליליאן שוץ זוכרת איך הזמינה אותה ענבל לדירה שלה. מזה שלוש שנים היתה שוץ המנהלת שלה. לטינית אמהית וחכמה שראתה בעינים כלות איך אחרי שלוש שנים של הצלחה גדולה שוקעת ענבל, מרזה, נעלמת בלילות, נשנקת על הבמה. איך מתוך הקסם נולדת אותה "ישות אחרת", אפלה, כפי שמכנה אותה קורין אלאל.
בדירונת המטונפת במכבי 7 דיברה ענבל בקור רוח ורק שוץ בכתה. היא אמרה לשוץ: אם אני לא יוצאת מזה עכשו, אני אבודה", "אספר לך הכל", אמרה ענבל וספרה על ההירואין. ישירה כתמיד. "לא ידעתי כלום", אמרתי לה המומה והיא אמרה משפט שמקפיא דמי עד היום: "לא רואה מי שלא רוצה לראות". וגם אמרה: "אני כבר קרובה לתחתיות וחייבת לצאת מזה מיד. את היחידה שיכולה להציל אותי".

"אמרתי לה: אעשה הכל בשבילך, רק לא אכניס אותך לבית שלי. כי דאגתי לשלוש בנות שלי. היא מסרה לי סקיצות של מה שיצא אחרי מותה ב"הקלטות אחרונות" ואמרה: אני רוצה לאהוב את שארק, אני רוצה להקליט. לחיות", והרימה את חולצתה. רעדתי. ראיתי גוף מנוקב כמסננת. "אין לי איפה להזריק יותר". אמרה.
"
גייסתי את מירי בן יוסף ומיה צ'לצ'ינקי ויפעת נץ. ניקינו את הדירה ונכנסנו למשמרות לשלושה ימי גמילה. ימים איומים. קשה לתאר מה שראינו שם. כשנשארה בסוף לבד, נקיה לרגע, הלכה לדילר והזריקה. ככה עד חודש טרם מותה: מרפאות ומשמרות, החלפת דם ומתאדון והדילרים שאורבים כצרעות עם הדבש המורעל שלהם שרק הוא משקיט לרגע את הרעב. תקווה והתרסקות ובסוף תקווה והצלחה. וקיר הבטון.

"אני רוצה לגור כמו רוח על עצים…/ איני טובה מספיק כדי היות / אחת מן הישוב. / אני רוצה להעלם כמו צל / ללכת בלי לשוב."
(
אמה של ענבל, עפרה שונית)

הוא מחכה לי בבית הקפה, עטוף במעילו האורך והשחור כמו קפא בזמן ורק התרפט מעט. העורך גבריאל מוקד, מאבות המזון של השירה, אינטלקטואל אקסנטרי שלא נס ליחו ושפתו מליצית כלשון תרגום נושן. "היה זה בחורף שנת 60 הרחוק והנידח", נזכר גבריאל בפנסיון וולמן בחיפה בו בילה לפני 52 שנים ירח דבש עם אהובתו ואשתו היפה, עופרה סמולינוב בת העשרים ומעט, שהוא קרא לה עופרה שונית או "הילדה עופרי" או "רכה בשנים". לימים עופרה פרלמוטר, אמה של ענבל.

"היא היתה עצובה לפעמים ובעלת מצבי רוח מתחלפים. משוררת ילדותית ועיקשת". בספרון "הקומקום הסגול" שהוציא לה בעת שנפרדו, 3 שנים אחרי נישואיהם, מראה לי מוקד את שורות השיר שלה: "אני חסרה את נוכחות עצמי / לעיתים קרובות / אני נעדרת בעיקר בבקרים…" "נשים", הוא מהרהר בקול, "הרי הן דבר מדהים: מצבי הרוח, השינויים, הבולמוסים", ונזכר באביה החלוץ השתקן דב סמולינוב, גבר חזק שנחלץ ממחנות סיביר, בנאי שמילא מחברות שירים ומת פתע בגיל 55.
"
עופרה היתה יפיפיה רומנטית שהלכה לערבי שירה של אלכסנדר פן ושלחה לי שירים מגיל 15. היא כתבה: "שני אנשים לעולם/ אינם נפגשים" ושאלה אותי אם אוכל להרויח 330 לירות שנתפסו אצלה כסכום שדי בו למחיית זוג. שכרנו דירונת בסמולנסקי ואביה נתן לנו מקרר ישן והיא עיצבה הכל בטוב טעם. אחרי נישואינו, כל חצות לילה, היתה משוררת קנאית אחת נוקשת במטרייתה על דלתנו וצועקת: " פתח דלתך, גבריאל, בקרוב יוולד תינוקך ושמו ישו", ועפרה היתה מסתתרת בארון הקיר. פעמיים הפילה וולד ע"פ החלטה של שנינו, כי היינו משוררים עניים בדירה קטנה. אחר כך התעייפנו ורצינו הפסקה וזו נמשכה לנצח".

גבריאל מוקד ועופרה שונית בחתונתם

"לימים שמעתי שנישאה לנגן גיטרה ומורה ונכה צה"ל מקופח בשם אברהם פרלמוטר ויש לה שתי בנות. כשראיתיה אחרי שנים, כאילו קפצה עליה באחת זיקנה בשל חיים מרודים. היא בקשה ממני שאוציא מחדש את ספרה ותארה לי כמה ענבלי מוכשרת ודומה לה וכמה הם נידחים ברחובות, אבל שיש לה אור פנימי שבא מאגדות ילדים. היא הראתה לי תצלום הבת וראיתי אותו יופי יוצא דופן ואולי גם אותו אופי מרדני, ענוג וסוער".

"שוב זאת תקופה של גאות בחיי,/מים רבים שוטפים את חושי./אני נמשכת, והופכת /לחית חושך, למפלצת רטובה, /לשדון לילה, לפיה הטובה, /מתוקה ודורסת את האור מכבה,/וזורמת הלאה עד העונג הבא."
עד העונג הבא. ענבל.

קורין זוכרת את הפעם הראשונה בה ראתה את הנערה ענבל פרלמוטר על במה. "רוקרית מדהימה ומלאה תשוקה להגיד הכל. ממציאה בלי סוף צלילים ומילים וסיפורים. עם המון מקום לגדול הלאה לו רק נשארה בחיים", היא אומרת לי בקולה החם, הצרוד והמתוק ומשתתקת. כך כל מרואיני: מוצפי זכרון מתוק של אהבה וגם אימה של מי שראה ילד יקר ואהוב שוקע בבצה שחורה מול עיניו.
אלאל הוזמנה אז לפאב קטן בשם וולווטה במורד אלנבי אל הים. מידי שישי הופיעה שם להקונת רוק חדשה של שלוש נערות שנולדו כולן בראשית שנת 1971. "המכשפות", כך כינו עצמן, עלו לבמונת והחלו לנגן "והכל השתנה. ראיתי פוטנציאל אדיר ובליבו ענבל. קסם אינסופי בכל דבר שעשתה". כולם מזכירים את הקסם: יופי ועדינות, פגיעות, עוצמה וכשרון, וגם קעקוע של רקון. האבדן והזעם באו אחר כך. המתופפת המכשפה יעל כהן זוכרת איך הגיעה לבית הילדות של ענבל ברחובות. "ענבל עשתה תנועה ביד לכיוון המערכת ופתאם זו התחילה לנגןהיתה סביבה הילה של כישוף ואנרגיה.. קרו סביבה דברים".

– בעת ההיא רק דברים טובים.

"אז עוד לא ידעתי שיש משהו אחר שמניע אותה. רק נדהמתי ממנה". משהו אחר? אני תוהה. "הענינים של ענבל", אומרת קורין עמומות. "ישות אחרת שבה לא שיתפה אנשים. לא יצא לך לפגוש את הישות? היא תוהה. "לא", אני אומר, "אך שמעתי עליה ממוקיריה". זו הישות שצמחה כפטריה רעילה בצללי בית הילדות, עם אביה ואמה. צומחת מהאפלה והלחות. זה הדבר שהעניק לה את קיסמה וגם הרג אותה. זה מה שחיבר ביניהן, בין ענבל לקורין, והפריד ביניהן. "שנה עבדתי איתן על התקליט שלהן "עד העונג הבא" שיצא ב94 ואחר כך עבדנו על "זמנים מוזרים"". חיש מהר היו ענבל וקורין למפיקה וסולנית ולנאהבות. כי התאהבו וחיו יחד ולחוד, בשתי דירות ובאחת וענבל מצאה מנטורית ובית, מקלט ואהבת חיים גדולה מכל שידעה גם עם גברים.

15 שנה אחרי אותו זמן והתפרקות הכל, גרה המתופפת כהן עם בן זוגה ושלושת ילדיה בצהלה. אשה קטנת קומה וארוכת שער כשדון, מצחיקה ונבונה. גם היא זוכרת איך ראתה פעם ראשונה את ענבל במועדון "רוקסן" האגדי של ראשית ה90'. יפעת נץ בירמנה שם והציעה לכהן להיות מתופפת בלהקת שלוש בנות. כהן הססה, אך באה לבית של ענבל ברחובות. "בית קטן ואמנותי מאד, עמוס גיטרות של האבא המת, חפצים, ספרים והמון בובות מכשפות". היתה שם האם, משוררת מיוחדת בדרכה המשונה, זו עופרה שתצא מדעתה עת תנחת עליה המהלומה האחרונה של מות בתה. היא תשליך חפציה של ענבל לרחוב, תאושפז ותלך לעולמה.

אחרי הפגישה ההיא פרצו לעולם ענבל, יפעת נץ ויעל כהן "המכשפות". הצלחה מהירה, ים של הופעות, 3 דיסקים ותקליטי זהב וקהל נלהב של נערותמחפשותזהותן. כהן זוכרת איך ענבל התאהבה בטירוף בקורין, איך התחילו ענבל וקורין לריב, נפרדו, איך התרסקה ענבל אל תוך טייפון של קנאה והרס עצמי ודבר מה שכהן לא הבינה אז מהו.
כמו אחרים היא זוכרת איך התחילה ענבל לנטוף זיעה בהופעות, ללכת עם שרוולים ארוכים, לחרוט בסכין "אהבה" מדמם על גב ידה. איך ערב אחד לקחה אותה הצידה וספרה לה על ההרואין, ו"נשמעה כמו מלאך המוות". איך נחלצה ענבל ונפלה, גרה בבית עם כיור מתולע, הזריקה ורזתה, בלעה כדורים ותפחה, התהפכה בשניה מפיה מתוקה לחיה נזעמת ורק רצתה לנגן 24 שעות ביממה. איך נפלה פעם ענבל בשינקין חסרת הכרה בגלל פלשבק מהסמים, כמין דבר שינבא את קיצה. הילדון של יעל משתעל כבדות מתוך שנתו. היא רצה למיטתו עם סירופ ואני נשאר לבדי בסלון מלא צעצועי ילדים ובובות מכשפה.

"בתוך סבך אהבה אתחבא, ממתינה / כשתבוא אל ביתי אהיה מוכנה. / כבר ארזתי את כל שנחוץ לדרכי:
שק של אפר, דמעות בצלוחית, וספרי,/ בו אכתוב בקפידה כל קללה בתורה / עת אנדוד בשבילי אהבה אסורה. / כי נעמת לי עד כדי כך / שמחר אגלה ששום רגש אחר / לא נותר לי אלא לבכות שתיקתך.
אתה לי,/ ואני רק לך. / ואכתוב בספרי עוד מילה אחרונה / בקולך שקורא מרחוק -/ אלמנה"

(אלמנה. ענבל)

"כששמעתי אותה שרה פעם ראשונה את "אלמנה", שאלתי את ענבל: מי האלמנה, אמא שלך? והיא אמרה: אני". זוכרת שוץ. בעברה היתה מטפלת והיא מבינה דברים גם מתוך אמפטיה ואת ענבל אהבה כבת, הציצה לנפשה, נבעתה וניסתה להצילה. "היה שם דבר מה קשה ואפל ופגוע כל כך בבית. בלי גבולות. האבא…" היא אומרת וחדלה.זה אברהם פרלמוטר, גבר גבוה, יפה תואר ועטור זקן. מורה לגיטרה קלסית עם התקפי אפילפסיה בשל פגיעת ראש בואדי קלט במלחמת 67 ומעשן כבד. לצידו האם, עופרה, משוררת שלא פרסמה עוד, עובדת גנזך, רצוצת חיים ואחוזה באגדות וסיפורי ילדים, עליסה בארץ הפלאות כבחבל הצלה. הילדה ענבל היתה עוגן הבית שמנסה ליצב ספינה נטרפת.

בילדותו היה אברהם אביה בן בכור עם שתי אחיות יפות בבית ממנו נעדר האב בשל נסיבות טרגיות. מוסיקה היתה מפלט של אברהם. הוא שלימד את ענבל כינור בגיל שמונה, שנפשם נקשרה בעבותות אהבה, שלפעמים נאחז בלבול בנהיגה, בלע כדורים, שקע ברגרסיה וכאשר נפל בגינה באפריל 92, חשבו שזה עוד התקף נפילה, אבל כשהרימוהו ראו כי מת. זה האיש שבבואי לדבר בו, משתתקים כולם. זה שענבל בתו דיברה בו הרבה ושביומה האחרון אף עלתה לקברו. זה האב האוהב, הנאהב, השבור, מורם לגיטרה של חמי רודנר ואחרים, שסימניו פזורים על פני חיי בתו שכתבה את "אלמנה" המצמרר כמין מפתח לאשר לא ידובר בו. קוד כספת הכאב הביתי.

"חיי המשפחה היו תמיד צער ושירים", אומרת לי נילי סמולינוב, אחות האם עופרה. היא מורה בדימוס, רווקה שנותרה לגור בדירה בה גדלו שתיהן, בשלום עליכם 42. הילדה ענבל נולדה מן הסמולינובים והפרלמוטרים, שתי משפחות בהן מתו הגברים בגיל צעיר, כך שני הסבים דב וצבי ואחר כך אביה, אברהם. עולם שאין להשען בו על גברים שהם שתקנים או שבורים ומתים טרם זקנה. נשארות הנשים.
רבים במשפחתה של ענבל מנגנים או שרים. אחותה איריס, אחרונת המשפחה שחיה כיום באירלנד עם בת זוגה, היתה נגנת מוכשרת באחד ההרכבים של נושאי המגבעת, בת דודתה שירה גרין, היא זמרת אופרה סופרן קולרטורה ששרה את מלכת הלילה של מוצרט וששני אחיה נגנים.

"נסעתי במסלול השמאלי.
ניסיתי לעקוף את הפחד שלי
מבורות, מאנסים, מבחורות, מיחסים,
מחלומות, מיקיצה ומבדידות
".
("
נסיעה מהירה". ענבל פרלמוטר.)

היה לענבל רכב וולוו ישן ושחור, רכב אספנות עגול כנפיים ואהוב שבו אף ישנה בזמנים הקשים ובו תמו חייה. קצר פה המקום להכיל כל מה שארע לה בארבע השנים של פריחתה והתרסקותה. החל מהשכן יואב קוטנר, שכל פעם שעבר ברחוב חשמונאים, הגבירו הבנות בדירת הקרקע, את הווליום עד שיום אחד התפתה נסיך המוסיקה, נכנס, הוקסם מבלוז הכאב של ענבל והמכשפות והחל להשמיען ברדיו. הצלחה, מעריצות, מסע המכשפות לקליפ בפריז, החודש בלונדון בו הסתתרה ענבל מפני הכל והכינה עם רם אוריון תקליט מחוספס שגנוז עד היום. להקת "המזדיינות" קצרתהימים, לילות פרועים עם אלונה קמחי וטינקרבל, הדילרים, המזרק, שפע הרעיונות של מי שחשה כי קצרים ימיה. ולקראת הסוף גם החבר האחרון, שרק דה מאיו, צלם הקולנוע. אהובה.
פעם שאלה אותה מיה צ'לצ'ינסקי: את אוהבת גברים או נשים? כי היו לה תמיד שניהם. וענבל ענתה: "אני הולכת לאיפה שיש אהבה".

בסך הכל כארבע שנים של קריירה מטאורית דחוסה כקפסולה ונפילה. "גם אהבתנו", אומר לי דה מאיו, "היתה רק שלושה חודשים שנראו כחיים שלמים". שלומציון קינן, חברה משותפת הכירה בינהם וכשבא לדירת קינן, ישנה ענבל על הספה, "ולא הבנתי מה שאבין אחר כך שזו אחת מאותן צלילות של מכורים. ישנה לידנו והתעוררה ומיד היתה מהממת. רזה כל כך ועדינה מאד בכל מובן ומעניקת אהבה טוטלית וחשופה כאדם שעורו נפשט".

"מיד התאהבנו שם. מאותו רגע הבטתי בה המון והיה לנו רומן ראשוני ורומנטי מלא צוף מתוק. באותו ערב ראשון כבר חויתי עולם ומלואו. כשיצאנו משם ראיתי אותה מזריקה, אבל קלטתי לאט, כי הסתקרנתי וכי אהבתי מאד".
"
זה אפל מאד מאד בשבילך, ילד", אמרה לו שוץ כאזהרה, אבל דה מאיו נותר צמוד לענבל, ורק אחרי זמן, כשנגמלה וחזרה, נגמלה ונפלה, ביקש שתצא מהדירה בה גרו יחד באחד העם. וענבל, כי אהבה אותו מאד וכי רצתה כל כך לחיות ולנגן, הלכה לגור אצל סבתא אהובה, לא אצל אמה, ונגמלה אל שלושה שבועות אחרונים נקיים. מקליטה ופורחת ומלאה אלף תכניות של מי שנחלץ משאול תחתיות ההרואין. "כולנו היינו בהתרוממות רוח של גאולה".

ביומה האחרון, ערב ראש השנה, ערב ההופעה המחודשת של המכשפות אחרי חודשים רבים, נסעה ענבל לרחובות. הסתובבה עם אמה בחנויות בגדים, אכלו וצחקו ועלו לקבר האב. לפנות ערב עלתה ענבל על הוולוו השחור ויצאה לכיוון רמת גן, לארוחת חג קטנה עם שרק הוריו וסבתו. הדה מאיואים חיכו זמן רב בסבלנות ומשלא באה, אכלו.

ענבל פרלמוטר

רק בשעת לילה מאוחרת שמעו ברדיו ידיעה על נהגת צעירה שרכבה התרסק אל מעקה בטון נמוך ליד ראשון. היא מתה במקום מפגיעת הגה הברזל. המשטרה לא מצאה סימני בלימה. הפתולוג לא אתר עקבות סם. גיליתי כי לכל אחד מאוהביה תסריט משלו לגבי התעלומה: חולשת הידיים אחרי הסם, פלש בק מהסם, השפעת תרופות נגד דכאון, אבדן הכרה רגעי. רק מעטים סבורים כי הילדה פרלמוטר התאבדה, שכן רצתה מאד לחיות, נהגה היטב, אהבה את שרק והיתה שעה קלה טרם שובה אל האורות. כך תמו חייה של מי שהטביעה חותמה פה בשל מיעוט שנותיה, כצלקת פגיעתו של מטאור בוער.

פורסם ביום שני, 5.3.2012, במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות.