למה התקשורת צדקה ועל מה נלחמה.

 

"- נאמר שאתה שוכב על הצד, המון זמן, עוד מעט נובמבר ואתה על אותו הצד, הלחי כבר כואבת לך, גם האוזן כואבת, הצואר מעוקם, הצלעות נמחצות וכל הגוף שלך צועק די.

  • אסתובב לצד השני.
  • נאמר שאין לך צד שני".

אפשרויות. מתוך "לשכוח ראשונה" של טל ניצן הנפלאה.

 

תמו חגיגות הניצחון, מפוקפקות למראה כמו הנצחון עצמו. נשיקות אחרונות הורעפו על לחיי השרה היוצאת. בוסי התרבות סיימו להרטיב את ידי הקומיסרית לעניני התעמלות ותרבות.  נשיקות, צחוקים והתרפסות. כמה מעליב לקבל תקציב תרבות ממי שממונה על תרבות מבלי לרצות בה. היוצאת לימור ליבנת תפציע בקרוב ב"יד ושם" או במפעל פייס. התרבות הממלכתית מלאה אתרי פרישה לאומיים. הענין הוא שהתרבות הישראלית עצמה, זו החייה, ששמה יצא בעולם, רחוקה מאד מכל אלו. אין לה אולמות ציבוריים וועדי עובדים, והיא נוצרת בחדרים שכורים, בתי קפה, חדרי עריכה מסריחים, סדנאות צילום וריקוד נידחות. מה לליבנת וליוצרי קולנוע נהדרים כמו נעם קפלן או נדב לפיד? האם בכלל שמעה עליהם? האם היא מכירה ציירים שחיים באזורי תעשיה  ואף שם נרדפים עי פקחי חולדאי?

ככה זה כששלטון מתגאה בהישגיה של תרבות שהוא רודף ומנסה לרמוס, מתפאר בקולנוע דוקומנטרי בועט שחי למרות העדר תקציבי תרבות ראויים ותחת מצור ומצוד מטעם עירית "בועת תלאביב". חבר, אמן בעל שם שיזם פסטיבל נהדר בתחומו,  נדחק מתל אביב ונזקק בשעתו לתקציב לפסטיבל. הוא הגיע ללשכת השרה הממונה ותיאר לי חויה משפילה ופוצעת לב. ל. ליבנת התנתה את התקציב בנאום שלה בחנוכת האירוע שאין לה בו יד או צל הבנה היא הבטיחה חצי מיליון, נאמה והעניקה אפס. האיש יצא עם בחילה. אני בטוח שמי שנשק ידה בטקסי הפרידה, קיבל יותר. אך כך גם נראה תוצר התרבות שלו. יתכן שמנשקי ליבנת ידעו כי מחליפיה יהיו מרים ממנה. בסוף  נסתפק בקטעי הומור מבית רוה"מ: האב, האם, הבן ורוח הקודש או בהצגות חטיפה מבוימות רע כמו של אסרף. דברים כאלה.

d791d799d791d799-d795d7a9d7a8d794-d791d799d79cd7931

צל"ש לתקשורת

 

ולגבי התקשורת. אני מדבר כעת על פעולתה בחודשים שקדמו לבליץ 3 השעות של ליל הבחירות עצמו. ובכן התקשורת שאני  נמנה על שורותיה מזה דור, לא רק שאינה צריכה להמשיך ולהתנצל, להיפך, ממרחק הזמן יראה אולי כי זו היתה שעתה הבריאה האחרונה בתפקיד בתה של הדמוקרטיה שנלחמת על חייה. באביב שאחרי הקלפיות אנו כבר חיים בתפאורת קרטון של דמוקרטיה מכורסמת. בזמן שקדם לבחירות 2015, הדמוקרטיה נאבקה על חייה. חיינו.

בכל קרב יש שיקולים זרים. אלו החיים במקום של הון שלטון אחרי יותר מדי שנות ביבי. אבל הדמוקרטיה בפתח 2015 לא סטתה, אלא נלחמה בעיקר על חיינו. בעיני זה קיצו של קרב ממושך שראשיתו ביום שבו נרצח רבין, עת שלושה כדורי אקדח, מלווים בקריאה האניגמטית "סרק סרק", שמו קץ לדמוקרטיה העברית כפי שהכרנו. רבין היה דמוקרט של ממש. היפוכו של היורש ביבי. כאשר ראיינתי לפני כשלוש שנים את אנשי לשכת בגין הראשונה ובהם אז גם יחיאל קדישאי, הם ספרו פה אחד על הדרך שבה העביר רבין הראשון ב1977 את השלטון לידיהם. כמה חרדו אחרי המהפך הדרמטי שבו כשלה מפא"י ונאלצה להעביר את השלטון אחרי כשלושים שנים ליריבה הגדול בגין, ואיך הכל בוצע בהגינות. הוראתו הישירה של רבין ותחת פיקוחו. הגינות היא מילה שאבי לימדני.

היא אבדה בימי ביבי.

יוזכר פה, טרם ישכח הדבר בעזרת מערכת חינוך חדשה, שרבין נרצח בידי איש ימין שלא ראה בעין יפה, הוא ומוריו רבניו, את דרכו הפוליטית של רבין. מאותו לילה, חיתה הדמוקרטיה, ובצדק, בתחושה של סכנה אמיתית לקיומה. חיש מהר זיהתה בנתניהו אויב, לא יריב הגון. היא נאבקה ושמרה עצמה גם מול הפכפכות פרס, הפגיעה בשלטון החוק של אולמרט, מניפולציות ברק וכוחנות שרון, אבל בביבי זיהתה כמעט מן ההתחלה לא אופוזיציה, אלא תוקף חסר כבוד. לכן נאבקה בו הכי מר. לא בשל שנאה או חשבון אישי ולאו דוקא בשל כוח, אלא דוקא בשל חולשותיו, פחדיו ומגרעותיו.

הדמוקרטיה הצעירה הריחה בביבי, ואולי בצמד דאז ביבי- ליברמן, מלכתחילה, תכונות שהיא מכירה בשואפים לרודנות. פוליטיקאים כאלה שמתקשרים עם חלקים מן העם, מעל ראשה של הדמוקרטיה. פועלים תוך עקיפת סמכותה וגוררים בכך את חורבנה. ביבי 2 פעל לשנות את כללי המשחק הדמוקרטי. זה משטר פלורליסטי מורכב ורב שכבות ופשרות שזר לנפשו המבועתת. בדרכו הנפחדת – מסיתה, מופקרת, מתחבר ביבי לבוחרים שחשים כמוהו. מונעי פחד, השפלה ישנה וילדות תחת אב קשה.

הפילוסוף ע. א. סימון כתב הרבה על החיבור שבין מנהיג כריזמטי במובן הלא דמוקרטי, לבין חלקים לא בריאים בנפש העם. התקשורת זהתה את זה ונלחמה בזה. בבחירות  99 המוקדמות, הדמוקרטיה נצחה אותו בגדול. הוא נפל אחרי שלוש שנים והכיר בתבוסתו, כי הדמוקרטיה של פוסט- רצח רבין עדיין היתה חזקה דיה. אך חיש מהר למד המובס את הדרך לעקפה וחזר. מודע מאד לחולשותיה ולסדקיה, פעל היטב לפיצוח מבנה הדמוקרטיה. בכל פעם שחזר לכס, כרסם ממנה עוד פיסה. כך עד מרץ 2015 כשניצח בשעות האחרונות בעזרת הסתה והפחדה וסיוע מטקסס, ולמרות כל הגילוים המצמררים על בזבוז ומשטר ביזנטי שאמורים היו לסלקו לתמיד . לא היה זה נצחון על בוז'י, אלא על הדמוקרטיה, ומכאן על עתיד הארץ כולה.

 

נ.ב. אל תבזבזו אנרגיה ואל תעקבו אחרי כל חלקי הפאזל המתקבץ לכדי הממשלה הבאה. יותר מדי שקרים והסחות דעת. הביטו רק בכחלון. הוא ציפור הקנרית שכורי פחם היו נוטלים איתם כשירדו למעמקי מיכרה חדש וחששו מגז רעיל שימיט עליהם כלייה. מובלת בכלובה, היתה ציפור השיר מגיבה מיד לנוכחות אסון קרב, ומשתתקת. כך משה כחלון הישר. הוא חותר לשינוי, לקיום הבטחותיו לבוחר וחרד מהמשך הקיים. אם יעלה דבר מכל זה בידו, הוא  גם יירש. ביבי אינו רוצה בדבר וחצי דבר מכל אלו. לכן המכרה הפוליטי יוצף גז. לכן, הביטו בכחלון אם שר הוא או שותק. מה שיעלה בגורלו, יקרה לכולנו.

הרובוטריק המורמוני

 

"אין ספק שישנה גם דיבת מתנכלים / וישנה גם פסיכוזה הוללת,/ אבל יש גם אמת, ובעיקר : יש אקלים / בו נחלית החברה ולמשכב נופלת / יש אקלים המכרסם בארסו הטחוב / את קירות הבנין כלי מצור לא יכלו לו…" (נתן אלתרמן. "דבר" בעת צעקת הציבור נגד השוק השחור. )

 באחת בלילה נשברתי, נטשתי מסיבת גג שהמתינה לנצחון ורק בשבע קפצתי מהמיטה והצתתי מסך והנה אובמה ניצח! גוד נייט רומני וביבי בשמי טהרן. גוד מורנינג אמריקה של קדנציה שניה. בוקר טוב סידני! פעם היה לי בן דוד רחוק, קרוב לליבי, בשם סידני ווסרמן. סוציולוג אמריקאי ליברלי, שאי שם אחרי רצח קנדי ומלחמת ויאטנאם נטש בתיעוב את ארה"ב ובא ללמד באוניברסיטת רדינג הבריטית.

ערב הבחירות בארה"ב, התגלה בגופו סרטן לבלב אלים ובעת שאובמה ניצב מול בוש, הניח מול מיטתו בחדרו בהוספיס הגוועים את תצלום המנהיג כהה העור, ועל ערש מותו אמר לי שם: "עכשו אני יכול למות בשקט". שבוע אחרי נצחון אובמה, עלה השמיימה במנוחת נפש ומורפיום. אחיות רחמניות של מדינת הרווחה האנגלית ניצבו כמלאכים סביב מיטתו.

ניצחנו, סידני.

יש אנשים, סידני ואני בהם, שמתקשים לחיות תחת שלטון בוזז – רומס בדמות בוש האב והבן, מיט רומני או נתניהו שהימר על רומני והוכה נמרצות. המולטי מיליונר וילארד רומני, היה בעיני רובוטריק, אקזיט של טיקוני הון, שנולד לנהל תאגידי ענק ולחפש מקלטי מס, לא להנהיג קהילה של עצמאים קטנים ושכירים וסתם בני אדם. ליבי נוטה לדמות קלינטונית – אובמית שבאה כל הדרך מלמטה ומכירה גם את מה שמכונה חיים: זבל, יתמות ומשכנתא, חוב בבנק וטסט שנתי.

יחימוביץ היא לא אובמה, גם כחלון לא, אבל ביבי הוא רובוטריק עברי, מופעל פינקלשטינים, שחולק עם רומני תיעוב למדינת רווחה, לאמפטיה ולעובדים סוציאליים, וגם חבורה דומה של טיקונים וקנאי דת. גם פה הקרב הולך ונדמה לזה של רפובליקנים קוטלי רווחה מול דמוקרטים שחולמים לחזור למדינת רווחה אשכולית – בגינית.

 

יד ברזל בכפפת נייר

לפני שישים ואחת שנים, ערב הבחירות של 1951, שרר פה משטר צנע: קיצוב מזון בשל מחסור של ראשית מדינה. חולקו תלושים. פרח שוק שחור ומי שהיה לו כסף אכל כאוות נפשו. העיתונות החלה להלום בממשלה ובמושחתים, וידיעות כתב על "העדר גמור של שליטה ויד חזקה" במדינה התינוקת עם ראש הממשלה הכריזמטי שלכאורה ריכז הכל.

בחורף 2012 כשהעיתונות נאבקת על חייה מול שלטון חונק ועיתון רוה"מ ממומן, נדמה כאילו שלט בן גוריון ביד ברזל בתקשורת צייתנית, כהתגשמות חלומם הלח של ביבי – ליברמן- אקוניס. לא אחת צובע ההווה את העבר בצבעיו.

ד"ר רפי מן, עיתונאי והיסטוריון תקשורת רב ידע, חקר את שנות בן גוריון והתנהלותו, ולהפתעתו גילה ואף תאר בספרו החדש "המנהיג והתקשורת", חופש עיתונות ופריחה יחסית ומגוון דעות ואף עורכים חזקים שנאבקו בב.ג. בשיא כוחו. "האזרח הפשוט אינו בא במגע עם בן גוריון הגדול", כתב אז עורך בכיר, "אלא עם הבן גוריונים הקטנים… כל בעל מכולת הוא דיקטטור." בעיתון המפלגה "דבר" כתבו "כל הארץ שוק שחור" והמשורר הלאומי אלתרמן קרא לב.ג. ליבש את הנגע. "לא לחוס על זכויות ויחוס". תארו לכם את עיתונו של ביבי תומך בזעקת הצדק החברתי.

"אם היתה עיתונות מגויסת באותם ימים", סיכם רפי מן, "היא התאפינה בהתגיסות כמעט מקיר לקיר לשירותו של האזרח ולמחאתו נגד כשלי הממשלה". בבחירות ההן זכה ב.ג. בראשות מפא"י ב- 45 מנדטים, לצד 15 של מפ"ם. מולם זינקה האופוזיציה של הציונים הכללים פי שלוש, לעשרים מנדטים עקב האכזבה מהשחיתות. אבל יעברו עוד 26 שנים עד שיגיעו לשלטון, לצד בגין. וחוזר חלילה.

הנוף מהסורגים

 שני משרדי יחסי ציבור, של דרעי ושל אלי שי, יחליטו האם הפליטים / מסתננים יהיו אייטם לוהט בבחירות או לא ובינתיים מתקדמת בקציעות, בתקציב של כרבע מיליארד ש"ח, הקמתו של מיתחם כליאה לכשבעה עשר אלף גברים נשים וילדים. המתקן הגדול בעולם לפליטים. גאווה ישראלית.

לפני כשבוע, כאשר ירדתי לנגב עם נשות ארגון אס"ף של הסיוע לפליטים, כבר הצצתי במתקן הכליאה "שדות" בסקרנות של דייר. חיפשתי מיטה ליד חלון. אני חושד כי אי שם מתקימת לה המחשבה שבמיקרה של נצחון סוחף לימין בבחירות 2013, ניתן יהיה להשאיר את השחורים לנקות רחובות ולאכלס את מתקן "שדות" במתנגדי משטר.

לכן שמחתי לגלות שעיצוב ביתי הבא, הוטל על אדריכל בעל שם שתכנן עיר בחוף השנהב  ואף ערי שטחים כעימנואל והוא מאמין ש"הנוף הוא תמיד שיקול. הנוף הוא דבר שיש לך, ואם אתה לא מנצל אותו, אתה חמור".

האדריכל תומאס לייטסדורף אינו חמור.

מכל חלון במחנה הכליאה רואים את המדבר או את הממ"ד. ובכלל עיצוב המחנה ע"פ משרד האדריכלים הותיק לייטסדורף מצא חן בעיני. מכולות הברזל שילהטו כאש בחום של 45 מעלות, נצבעו באדום ובצהוב כשכונה הולנדית באיי פריזלנד הקפואים. המעצב תומאס, בן 75 כיום, הוא צאצאה של מעצבת האופנה פיני לייטסדורף שאף היא שאבה השראתה מן המדבר ותפרה מעילי נגב. הכל נשאר במשפחה, בסביון.

חבל רק שהנשים הפסימיות של ארגון אס"ף, שמטפל בתלאות פליטי סודן ואריתריאה, העכירו כדרכן את התמונה והזכירו לנאספים שכל המתיקות הזאת תוקף גדרות תיל ומגדלי שמירה והפליטים יכלאו בלי משפט לשלוש שנים. ביום בו ביקרנו נעטף מתחם הכליאה הענקי באבק. בית הכלא, המכלאה, מחנה נחל רביב ומחנה שדות, כמעט נעלמו מן העין בשל צבעי המדבר והחול, אך אין לי ספק, לאחר שראיתי את רישומי המעצבים, כי גם התייל יהיה הולנדי ועם הזמן, ויהיה המון זמן, אף יעוטר שיחי בוגנוויליה.

נ.ב.

בינגו. שוב נתקלתי בשמו של השופט הצבאי אמיר דהאן. שוב ביקש רס"ן דהאן מן המשטרה לפתוח תיק חקירה סגור. הפעם ישב רועה פלשתינאי כבן שש עשרה, חצי שנה במעצר שווא על אונס מתנחלת שלא ביצע. בחקירה המחודשת נלכדו האשמים. קיומו של שופט צבאי לא אוטומטי במחוז ש"י מטיל צל כבד על רעיו השופטים. יש להתיחס אל רדיפת האמת במערכת משפט צבאי כאל אקט חתרני ולפעול בהתאם.