לא בועה. לא קוסם, לא כחלון. ביבי.

 

מספרים על הסולטאן ושר החצר שלו, שטיילו מעדנות בבוסתן, ופתע חש המלך צביטה בישבנו. אייי, צעק לשר, מה אתה חושב שאתה עושה? השר נזדעק: מחל לי אדוני, לתומי חשבתי כי לפניי ישבנה של זוגתך.  על זה אמרו חכמים: ההתנצלות גרועה מן החטא.

(עפ סיפורי ערב.)

1820138-54

 

"שום בועה", אומר לי המומחה האורבני, "תל אביב היא ההיפך מבועה. אולי ספוג. רבגוניות היא ההגדרה של ערים גדולות. פרבר הוא בועה. קיבוץ. התנחלות. מה שמחוץ לתל אביב ושואף לדומות. אבל עיר גדולה בנויה על גיוון וגם חריגים: הומו מדימונה, לסבית מאום אל פחם.  יוצא בשאלה מבני ברק. כל יוצאי הארונות. תל אביב היא האפשרות להיות שונה". שבוע ויותר אחרי הבחירות, יכול גם מובס אלקטורלי סמולני כמוני להסתובב בביטחון בלא- בועה הזאת. זולת נהג משאית שהוריד חלון וקלל אותי ואת אמי ואף הציע הצעה מגונה מהסוג שהצל הפך לעילת תביעה נגד חצרוני – תל אביב רגועה. עדיין. ולא מתנצלת.

הגיעו אלי עשרות הצעות נדיבות לכרטיסי טיסה וואן ווי. אולי אנצל כמה למסעות כתיבה. אחרים פונים ברחוב, אולי צפו באיזה קטעון טלויזיה שחיבר להם את טורי העיתון לפרצוף המתקמט. מבקשים עצה. אחרים מתלחשים איתי כמו בשיבעה על מות תקוות הרגע. ויש פונים אופטימיים: "מעז יצא מתוק. הימין יתרסק בסוף מכוח תנופתו, כמו כל ימין קיצוני". בתל אביב אתה חש בטוח גם כערבי, שמאלני או כל בעל דעה שונה מהשקפת ראש הממשלה ועדת ווזיריו וחנפיו.

כי תל אביב היא לב הישראליות במובנה הרחב מכל ממשלה זמנית. יש בה הכל, אך גם מידה של ריסון. בועה היא עופרה. קהילה הומוגנית, חד השקפתית, מוקפת גדר, מנותקת מסביבתה. סביון ושדרות הן בועה. תל אביב היא המקום שפתוח לכל ילד פריפריה שקץ בעין הבוחנת, בהגבלות ובאיסורים. ילדי התנחלויות נסים אליה מפני סגר, לחץ ודת. כמו בתו של זמביש שברחה וחיה פה הפוך מבית אבא. כמו שליש מילדי המתנחלים שעוזבים שם. ילדים חרדים שקצים בביתר עילית, ילדים מרעננה שקצים בשובע. נערות שדרות ומבועים שחשות מחנק.

זה לא חולדאי אלא דבר מה שנוצר במאה שנים. כרך שסובל מכל פגמי ומחלות הארץ, מחמדנות ועד הזנחה, אך שגם פיתח חיסונים מכוח רבגוניותו. זה מקום שנשאר מחובר לעולם. וכך הוא רוצה להשאר. לא מנותק.

 

לא קוסם

 

לא קוסם, מסית. עבר על סעיפי חוק הבחירות. ג'פרי גולדברג כתב בארה"ב שנתניהו השתמש בבחירות ב"אסטרטגיה הדרומית." טקטיקה של חלק מהרפובליקנים שם, למשוך בוחרים לבנים וגזענים לקלפיות על ידי נפנוף באיום מצד שחורים או היספנים. נתניהו עלה על מוריו. מועמד אמריקאי שהיה מנסה תרגיל שמכריז על 20% מהאוכלוסיה כבלתי לגיטימיים, היה עף כמו טיל החוצה. "המנהל ביום הבחירות תעמולת בחירות, בכתב, בעל פה או בצורה אחרת, במקום קלפי או במרחק של פחות מ – ‎25 מטר ממנו"; קובע החוק פה, צפוי לחצי שנת מאסר. הוא קיבל ארבע שנים בפנים. על כס המבצע.

לפני שבוע כתבתי על זרמי מעמקים. אותה מהות סטיכית, פוסט טראומטית שנשאה אותנו על גבה אל נצחון ביבי. אבל היו גם זרמי לא    מעמקים שפעלו היטב. שטפון מיילי הפחדה ומיסרוני הסתה, מיליון כאלה שנשלחו לניידים שהם תודעתו של הישראלי. פועלים כמערכת אזעקה של פיקוד העורף. הם שקרו והסיתו: "אחוזי הצבעה גבוהים פי שלושה במגזר הערבי" או בלשונו של ראש הממשלה עצמו בהופעת פיסבוק 3שעות טרם סגירת קלפיות: "הערבים נעים בהמוניהם לקלפי", כמעט כתיאור פלישת  החמאס דרך המנהרות.

את הבחירות הכריעו שקר, הפחדה והסתה. שום קסם. הכריעו אולי גם "גורמים בחו"ל" כמו חוזה עם חברות אמריקאיות שזה מקצוען. ופה התחברו לחרדה ישראלית מתודלקת. המגזין "ניו יורק" ואחרים ציטטו מקורות בטקסס לפיהם נתניהו חייב חלק מהצלחתו לחברה בעיר אוסטין ששמה "האריס- אנטראקטיב" שקידמה היטב את טד קרוז ב2012 ומומחית בקידום מועמדים בדרכים לא שגרתיות ברשת על בסיס נתוני בוחרים. סגן הנשיא שלהם, מיכאל דאנקן בן ה28 התגאה השבוע בהצלחה החוץ אמריקאית הראשונה שלהם: הלקוח נתניהו ואף תאר את הדרכים השונות שבהן הציפו את הרשתות במסרים והגיעו למאות אלפי מצביעים בזמן שבו אסורה תעמולת בחירות.

זה כמו לרמות בשריקת הסיום, כשאי אפשר כבר לתקן.הכי יעיל.

בכנס שהיה השבוע באילת, עמדו מרצים ובהם שופטים בעליון כמו השופטת חיות שמועמדת לרשת את נאור, חסרי אונים מול פרצות החוק שיוצרת הרשת. אלו הפרצות שבהן נעשה ניצול סוחף גם ב-17 לחודש. מול השטפון המרעיל עמד השופט הערבי ג'ובראן, שנגד קהילתו הסית נתניהו, חסר אונים. יתכן כי זהו נצחון פוליטי ויתכן כי זה נצחון פירוס. נתניהו היה כאדם שמסיק את תנור ביתו ברהיטיו ובקירותיו ורצפתו כדי להנצל בכל מחיר.

 

 

לא כחלון.

 

כאדם שמשפחתו נטועה בישראל כבר 82 שנים, אני חייב לאתר שביב תקווה גם בבחירות שהוכרעו כך. לכן הבשורה שכחלון הוא השר הראשון שמונה לתפקיד משמחת וגם מדאיגה ומסקרנת. טמון בה סיכוי שישב בתפקיד איש ישר ומחויב למחאה החברתית, ומצד שני, נזרע בה גם זרע הפורענות של ממשלת ביבי 4 נקרא לו: "מילכוד כחלון". ביבי צריך את הצלחתו (של כחלון) אבל גם את אובדנו. בהיות כחלון, בסופו של דבר, היורש בליכוד, צפויה למנהיג "כולנו" קנאת בית נתניהו המפורסמת. ביבי צריך את הצלחת כחלון הכלכלי כדי להשיב טובה תחת טובה לבוחריו העניים, אבל חייב גם לבלעו חי. זה חזק ממנו. כחלון הוא הדמות שבנבואת המכשפות במחזה שיקספירי, מיועד לרשת את זה שקודם לו הומלך על ידן. לכן הוא צפוי להיות נרדף עד נקטל בידי המלך והמלכה המפחדים מכל יורש. יהיה מרתק.

 

נ.ב. אתנחתא קומית: חבורת ערביי החצר שהשיג איוב קרא בהתראה קצרה, מתרפסת בפני שרה המצטערת. כסאות פלסטיק ושתיה קלה. זה היה כמו לחזור במכונת הזמן לממשל הצבאי כשנכבדים מהמשולש הובאו לחצר המושל לשמוע אזהרות עטופות ממתקים. כך לכאורה סגר ביבי את הפינה של ההסתה בערב יום הבחירות שהניעה רבים להצבעת חירום, ויצר חיבור בין שנות החמישים של המאה שעברה לטכנולוגית רשת טקססית של האלף השלישי. אמרתם קוסם? יש לזה שמות אחרים.

טקסים פינת קפלן. עילה לזעם. ביזת העיר.

מוקדש לנ. ובני דורה. מוכשרים בטירוף, נטושים לנפשם.

"אי אפשר לתפור ארנק משי מאוזן של חזירה".

(פתגם אנגלי)

עילת זעם כזו שבגללה עלתה איסטנבול בלהבות, נחה בלב תל אביב. אחת לחודש חולפת לידה כעיוורת, הפגנת מחאה קבועה נגד הביזה, גולשת במורד קפלן, מניפה שלטים וחונה למרגלות מגדל אפריקה- ישראל, מבלי לראות את 189 הדונמים של מיתחם הביזה שרונה. איסטנבול בערה בשל החלטה להקים קניון על שטח שפעם היה ארמון ומחנה צבא ואחר כך פארק שהלך ננגס בידי הביזה התורכית. לנו יש פארק עם הסטוריה דומה להפליא. משלנו. 87757

השבוע סיירתי שם עם "ראש מנהלת שרונה בחברת אחוזות החוף של עירית תל אביב". כמו תאומו האסטנבולי, זהו מיתחם גדול שהיה פעם מושבה יפה, אחר כך מחנה צבא וממשלה, ואז הפך לפארק זמני מתעתע ובקיץ הזה יופיע בדמותו החדשה: מיתחם תאגידי מסחרי קניוני של מיליון מ"ר של עושר, ראווה וזלילה. טקסים- גזי- פארק פינת לאונרדו דה וינצי וקפלן. רק בלי תורכים צעירים שיצעקו ויבעירו.

סיירתי בצל 250 עצים עתיקים שמורים. פועלים סימו לטייח מסעדות, לרצף מדרכת בילוי. הקשבתי להסבריו של המנהל הארגנטינאי הישיר והיעיל גדי רויטמן איפה תקום עוד שורת מיגדלים והיכן ינטע דשא העניים. איפה פינת הילד הקטנה וברכונת אקולוגית למרגלות מיליון מ"ר זהב נדל"ן של חג'ג', גינדי, נצב"א, עזריאלי ואחרים, וסרבתי להאמין למשמע אזני.

על מפה צבעונית הראה לי רויטמן את פרסת הנדל"ן של 297 אלף מ"ר שצמחו מכובע הקוסם העירוני ל499 אלף מ"ר כדרך נדל"ן טיקונים ולכמיליון מ"ר עם כל הנלווה. צפונה מהם, מ-33 מיבני טמפלרים עתיקים שחלקם הוזזו על חשבון הציבור, 27 הופרטו. 6 נשארו כנדבה:  3 הושכרו לטכניון ו3 למוזיאונים קטנים כמו אופטיקנה. אין כמו מוזיאון משקפיים לתושבי תל אביב קצרי הרואי שרכושם נגזל תחת אפם. תהיה גם פינה ל"הרכב קאמרי קטן" ובית בד ושלטי הנצחה לעבר. הללויה.

צללנו לבטן האדמה. כל קרקע שרונה כבר חפורה ומבוטנת חדרי בקרה וכבישים תת קרקעיים שמחברים את כל מגדלי הזכוכית לחניות מופקעות מחיר. הצצנו באתר הבנין הכי גבוה שיפרח אולי בעזרת הועדה מ- 66 קומות ל- 80. מתוך כמיליון מ"ר שנבנים על אדמתו שלו, יקבל הציבור, בשוטף פלוס עשר שנים, 16 אלף מ"ר לשימושו. אני חוזר 1.6 אחוז! מהשטח הבנוי. כמו כן יזכה במשטחי דשא בין המסעדות עם שבילי הליכה חינם ושולחנות פיקניק.

"וזה עוד אחד מאזורי המחסור הכי חמור של צרכי ציבור בעיר הזאת", אומרת לי חברת המועצה מיטל להבי. היא רואה ונלחמת ועיניה כלות, איך נכסי הציבור הופכים לקניונים בחסות העיריה: התחנה, הנמל, שרונה. פתוחים בניגוד לחוק בשבת, עם הסכם עוצם עין על פקח וקנס רק אחת לחודש.

"העיריה היא פושע", אומר לי המתכנן הידוע אמנון בר אור. 71974269

הוא מדבר מניסיונו גם כשותף תכנוני בתחנת הרכבת הישנה, אתר הסטורי מופלא שהפך למתחם מסחרי מניב וחמדני, מוקף חניית ענק ומשמש עתה כמודל לזוועה דומה שמוקמת בירושלים. "לקחו אתר הסטורי", אומר לי בר אור כשאנו משקיפים מחלון משרדו במגדל שלום, "שבתכנית המקורית דובר על על מדרשה ובית ספר וגלריות והפכוהו לקניון וחניון מגולח ומנותק מהסביבה. תל אביב היא אתר מורשת בסכנה גדולה".

נדמה כי ליבה התרבותי של העיר נמלט לברלין הטובה לאמנים. זמרים וציירים, גרפיקאים ורקדנים וצלמים נודדים לארופה. רעבים פה. לעג ההסטוריה: עיר חלומותיו של הרצל מפסידה את טובי בניה לבירת חלומו של היטלר. "המצב כה חמור פה מבחינת ביזה והעדר כל דמוקרטיה וטובת הציבור", מסכם המומחה שרון רוטברד, "שרק מהפכה של ממש תשנה פה".

אפשר אחרת.

ליד ביתי צמחה לה דוגמא זעירה איך זה יכול וצריך להיות. גינת קרית ספר החדשה ולה בריכת דגי זהב נהדרת ומפלון וגינת תבלינים ופינת כלבים. 19 שנים לקח לאזרחית נחרצת בשם מיכל ברזל, בתו של לוחם האצ"ל קקטוס לדחוף להקמת גינה במקום נדל"ן. יחד עם חבורת שכנים נלחמה על דבר שהוא זכות יסוד בדמוקרטיה מערבית: שיתוף תושבים ופיסת ירק. הם נלחמו מול מנהל מקרקעי ישראל, זכייני חניה והעיריה כמו שבילעינים נאבקים בגדר או במג"ב.

כך גילינו שאנו חיים בעצם במין פלשתין פנימית, שבה זכויות תושב בסיסיות הפכו לענין שיש לדמם עבורו. שרון רוטברד, אדריכל וסופר, מדבר על מדינה ועיר שהן רק קליפת דמוקרטיה. היכן ש"משטר קרקעות ריכוזי כפירמידה מאפשר העברת קרקע מהצבא והמדינה ישירות לאוליגרכיה השלטת". העיר שילדה את המחאה, נבגדת בביתה שלה.

השטח בקרית ספר ליד שנקין, שהיה טמפלרי ואחר כך ממשלתי- צבאי, נמסר לעיריה ולמנהל מקרקעי ישראל ותכננו שם מגדלי עשירים. רק לחץ השכנים, עקשנות ברזל ושנתיים של מחאה חושפת גזל, השיבו את האדמה לבעליה תושביה. רם איזנברג המצוין תכנן בשיתוף חלומות השכנים את היפה בגינות העיר, שמרגע שהוסרו גדרותיה, נמלאה אדם, כבאר מים במדבר. גינה משמחת אך מיקרוסקופית לעומת אלפי דונמים שנמסרים ליזמי הנדל"ן: השוק הסיטונאי, שרונה, הנמל, תחנת הרכבת התורכית,  פס החוף. "גינת קקטוס" ע"ש אביה לוחם אצ"ל של הלוחמת האורבנית מיכל ברזל, היא רק תזכורת איך הכל צריך להראות בדמוקרטיה.

שינוי גדול

ובכל זאת קורה משהו גדול. מועצת העיר החליטה לדבוק במודל ארופאי כזה שהציע המתכנן שרון רוטברד לפיו קודם אתה מקים מבנה ציבורי גדול ורב כוח, כמו סנטר פומפידו או ספרית מיטראן ורק אחר כך צומח הכל סביב. אי לכך ישונה יעודם של מחצית המיבנים המשוחזרים במתחם התחנה למשכנות אמנים. במתחם הקריה תוקדש מחצית מן המטראז' לתרבות ודיור ציבורי. משכן דודו גבע, האמן המודרני הכי תל אביבי, יחזור מגלות עין חרוד למוזיאון האנימציה והצילום הענק שיקום בלב שרונה. במתחם השוק הסיטונאי הענקי יוקצו מחצית מן השטחים לבניה ציבורית ולתרבות. בית צעירות מזרחי הנטוש יהפוך ל- 60 סטודיואים לאמנים תל אביבים שישובו מברלין. והחל מפברואר 2014 יחולקו מילגות קיום ומחיה מכובדת לכאלף אמנים צעירים. סתםםם.

נ.ב. כל הטוב הזה שלמעלה הוא חלום בהקיץ. תימשך הביזה. על פנטאהוז ב25 מיליון דולר נגיד, שמשקיף מעל שרונה, ייערך קרב בין אזרח צרפתי, משקיע מוסדי ואקס ראש מוסד שעבר לפצלי שמן או לעסקי גז. עד שהכל ישתנה, בטוב או ברע.

או. קי הפצצה. איפה המקלט שלי? הפרטת הפניקה.

…הָרְחוֹבוֹת רֵיקִים./הָעִסְקָאוֹת חֲתוּמוֹת./הַסִירֵנוֹת שׁוֹתְקוֹת./כָּל זֶה חוֹלֵף וְעוֹבֵר./הַמֵּתִים הִכִינוּ אֶת צְוָּאוֹתֵיהֶם. הַגֶּשֶׁם נֶחֱלַשׁ./ הַמִּלְחָמָה עוֹד לֹא הוּכְרֵזָה./ אֵין מָה לַמַּהֵר".

(מתוך "בלוז מעמד הביניים". האנס מגנוס אנצנסברגר)

שלב א': ההכנה

שכנה אחת, מאמנת קרטה, אומרת לי שהמקלט שלה זו דירת מרתף מלאה טינופת. אין לה מושג לאן תרוץ עם הקטנה תחת מתקפת הטילים האיראניים. כותב הסיפורים הקצרים אומר: אני לא יכול לעזוב את החתולים שלי, אז אשאר עד אחרי הפצצות ואעוף מפה. העיר הזאת הגנה עלי מהאלימות הארץ המשתגעת שלנו ואם גם היא תנופץ, זה סוף העולם שלי. נדמה לו שבבית הספר לאמנויות יש מקלט. עורכת הסרטים שמעה שיש דלת סודית בגדר של לינקולן 1 שיורדת למרתף בית המפות הארצי, או שתיסע לאמא בעין חרוד. היא חיה בחרדה בגלל הגזענות והאלימות שגוברות פה בטירוף וכעורכת היא מרגישה שרק קאט חריף כהתקפת טילים, ישים קץ להידרדרות.

לאף שכן, וגם לא לי, אין מושג לאן לרדת באזעקה, גם בזמן הזה שבו אומר מומחה הטילים, עוזי רובין, ש"ישראל לא תתמוטט בגלל התקפת טילים, אבל תעלה עשן ותדמם" אף אחד לא בא לשכונה שלנו ברחובות המלך כורש, לינקולן ואוליפנט, לספר איפה המקלט. בבנין שלי, שהוקם מלבני סיליקט ב-1933, אין מקלט. בכל האזור אין שלט שמכוון למקלט. עיריית תל אביב, ששולחת לנו המון הודעות "לילה לבן" והתראות על פיזור רעל נגד חולדות, לא שלחה מילה בענין לאן לרוץ תחת התקפת טילים.

תבדקו בגוגל. אומרים לנו.

כשאני בודק בגוגל ובשטח, מתברר שגם התקפת הטילים הופרטה. השבוע אף הסירה ועדת מישנה של ועדת חוץ ובטחון את אחריות המדינה והרשויות ממצבם של כמאה אלף מקלטים פרטיים. מאז מלחמת המפרץ לא נבנה מיקלוט ממשלתי, אלא הוחלט על העברת מה שמכונה מאז "המרחבים המוגנים" לאחריות הפרט. איש איש וממ"דו. על חשבונו. משנת 2008 פועל פיקוד העורף ע"פ לוח "קמפיינים" מסודר. עכשו זו "שנת קמפיין רעידות האדמה". הרעיון הוא "להניע את האוכלוסיה ליצר פעילות". בעברית לא ממותגת: לדאוג לתחת של עצמה. פיקוד העורף הממותג טוען כי "יש בעיה עם אזורים, כמו תל אביב, שטרם נחשפו לאיום". שדרות הרבה יותר צייתנית.

אבל בראשון לספטמבר הכל ישתנה: כל בית אב יקבל חוברת כרומו מלאה תרחישים. "תרחיש" היא מילה אהובה על ארגוני – בטלה והפחדה. בתרחיש הזה למשל עוברת האחריות מן המדינה המופרטת אל המשפחה, היא המדינה המחליפה. מדובר ב"תכנית חירום משפחתית". זו כוללת ארבעה שלבים ובהם "איסוף אינפורמציה על מצבי חירום. זיהוי סכנות בבית ובסביבה, סדרת דיונים משפחתיים…..תוך ניתוח מצבי החירום…ביצוע מעשי…ושלב סופי:דיוני משפחה תקופתיים, כדי להתמיד בהתכוננות ולצמצם דרמטיזציה של היערכות משפחתית הכוללים רענון התכנית…בדיקות ציוד תקופתיות".

מקדים את זמני התחלתי כבר באיסוף קדחתני של חומר מודיעיני. ביקשתי מבתי לצמצם דרמטיזציה. גרושתי בודקת ציוד תקופתי אחת לחודש.

שלב ב' הההתקפה.

"מדובר בפחות מ- 500 הרוגים, אם כולם יכנסו לבתים", מרגיע האיש המפחיד שדוחף הכי חזק לצד רוה"מ להתקפה על איראן. צמד הפוליטיקאים התמהוניים, ברק וביבי, קציני "היחידה" בנעוריהם, יריבים- שונאים מן הפוליטיקה, נצמדים עתה זה לזה כשני חתולים על גזע נסחף בשטפון. יחד הם  הד"ר סטריינג'לאב של ההפצצה על איראן. דוחפים את הפרויקט מול רוב צמרת מערכת הבטחון שמתנגדת להפצצה על איראן שתגרד את פני הקרקע אך תגרור הפצצה מסיבית על לב המדינה.

ראש הממשלה אף אותת ברורות בושינגטון שהוא מעדיף טילים איראניים על תל אביב על פני פצצה באיראן. כשאני מתרגם זאת לעברית קשה לעיכול זה נשמע כך: "ראש הממשלה אפילו מחבב את הרעיון של טילים על תל אביב". ת"א היא לב המחאה. היא תחקיר הביזה, היא מערכות העיתונים. היא האויב שלו. היא האופוזיציה האחרונה למשטר שמשנה כל יום את החוקים עד שעוד מעט לא ישאיר זכר מהדמוקרטיה היחידה במזה"ת.

עכשו, כמה זה כחמש מאות הרוגים? זה 12 כיתות צפופות ילדים. זה כמאה להקות רוק. זה כל עובדי בנין עזריאלי. זה מאה משפחות ממוצעות. זה חטיבת ביניים או עשרים גני ילדים כולל עוזרות הגננת. זה 250 זוגות. זה כל האנשים שהכשירה עיריית תל אביב לסייע בפינוי הריסות. "הכשרנו 500 איש", אומר לי טיומקין, מ"מ ראש העיר לביטחון ולשעת חרום. "לכל אחד מהם יש קסדה ושכפ"ץ". חמש מאות.

שלב ג': הפניקה.

 בגיל 81 אי אפשר להפחיד את האיש שאחראי על זמן האסון בתל אביב. משה טיומקין עלה  ארצה על סיפון אקסודוס בגיל 16 אחרי ששרד בשואה ואף נחלץ מערימת נרצחים. אחר כך צבא, משטרה ופיקוד על ת"א. מפקד בעת פיגוע מלון סבוי. עומד תחת כנף מטוס סבנה החטוף עליה ניצב לנצח אהוד ברק. הוא גם קצין המשטרה שנתן את ההוראה לפתוח באש ולעצור את האוטובוס החטוף עי מחבלים בכביש החוף. "35 הרוגים. החלטה נכונה".

כשאני שואל אותו בחדרו בקומה 11 שמשקיף על העיר השלמה עדיין, לאן האזרח הקטן סרנה, רץ לצרכי מחסה, אומר המפקד טיומקין: "אין לי מושג". עוזר הדובר יאתר לי את מקומי באחד מבין 241 המקלטים באתר העירייה. ומה יקרה במיקרה התקפת טילים? "פניקה", אומר טיומקין כהנחת עבודה. גם הפניקה הזו הופרטה. כך גיליתי. לכל מי שיש כסף ורצון, יש כבר מיטה על יאכטה שעפה מפה בטיל ראשון. אתה משלם עשרת אלפים דולר או ש"ח למועדון שייט מתחת למגדל שלך במרינה ויש לך מיטה. לא לרוץ. אין מיטות פנויות.

נחזור לפה. ד"ר משה טיומקין, חבר המועצה, יו"ר ועדות בטחון, מל"ח ופס"ח, מעריך שיקח לאנשים יממה עד שתיים להבין שיש מלחמה. "יהיו עשרות טילים כל יום. מדויקים וכבדים פי כמה מהעיראקים. יהיו פניקה ובלגן. אחר כך נתעשת". התעשתי טרם זמני.

נ.ב.

נגיד שיש אזעקה וטילים, אך החשמל זורם. אני מקליד ומברר באתר פיקוד העורף היכן המקלט שלי. בתוך חצי יום מגיע מענה אדיב: "שלום רב ותודה על פנייתך, על מנת לברר איפה נמצא המקלט הקרוב ביותר לביתך, יש לפנות לרשות המקומית… במידה ולא ניתן להגיע למקלט במסגרת הזמן שהוקצב לאזורך.. יש להיכנס לחדר המרוחק ככל הניתן מהכיוון ממנו יש איום בירי רקטות". אני נכנס לחדר שאינו פונה לכיוון טהרן, ומעין בחוברת הכרומו של פיקוד העורף על רעידות אדמה.

 

סוד מוחלט בהחלט. יגאל מוסינזון

"במערה החשמלית נשתררה דממה. ילדי חסמבה הרהרו בדברי מפקדם ירון זהבי והגו בהרפתקאות הצפויות להם בעתיד ובמלחמתם באותה חבורה של ילדי הפקר המתגוררים על פי השמועה באחד המרתפים של השטח הגדול ההרוס ביפו העתיקה ומנהיגם הוא ג'מוס".
(חסמב"ה וילדי ההפקר, יגאל מוסינזון).

גדלתי ברחוב דיזנגוף 216, מרחק ארבע דקות מחוף הים, ממצוקי הכורכר שלו ומהמערה החשמלית של חסמבה. הארץ היתה במצב של חצי – מלחמה, מסתננים הגיעו עד הירקון, לא אחת עקבנו אחרי אדם חשוד שנראה כמרגל ורשמנו דו"ח. היינו חבורת ילדים בתל אביב של ה50 ששיחקה בחצרות הבתים תחת עצי תות והדר עד שהחשיך. עד היום נקבצים ילדים בחבורות ותמיד יש להם "מחנה". בעת ההיא היה גם יעד ואויב מוגדר, טובים ורעים ותחושת סכנה מתמדת, זכר השואה וגם תקומה מופלאה. ספרי "חסמבה", "חבורת סוד מוחלט בהחלט", היו סוג של ספרות הדרכה לגיל הרך בארץ חרדה. מעיין של אומץ ועוז שנבע מקבוצת ילדים כל- יכולה הניצבת לבדה מול כל האיומים האסטרטגיים.

חלק מילדותי עבר בחיפוש אחר אותה המצאה יגאל מוסינזונית מופלאה, אחר פתחה האגדי של המערה החשמלית שבנה אביו המסגר של ירון זהבי. הצצנו בין קברים ערבים חשופי גולגלות שנפערו בבית הקברות המוסלמי טרם נעלם תחת מלון הילטון. תרנו את צוקי החוף שגלשו מגן עצמאות אל החוף הפראי ובחנו היטב את המתלול שתחת האנדרטה שתכנן בנימין תמוז לנערים הטייסים שפרינצק וסוקניק שנפלו לים. חיכינו שם בערב, טרם שבנו לבתינו המודאגים, לצליל החורקני של פתיחת דלת מערה, למראה של חבורת ילדים כמונו, נועזים, שבוקעת בחשאי. חיפשנו רמז. כלום.

גם עתה, יושב על כסא נמוך ממידתי בספרית הילדים של בית אריאלה, ושוקע בספרי חסמבה לצורך הכתבה, אני נתקף באי שקט כאשר יגאל מוסינזון מתאר איך מפקד הבולשת קלמן גינזבורג מוכנס בפתח סודי מספר 3 למערה, מטפס במעלית ונדהם כשמוסר כיסוי עיניו למראה המתקן הבטחוני המופלא והתת קרקעי שהקימו הילדים בעזרת אבי ירון זהבי. אמפריה ז'ול ורנית בתל אביב הבן גוריונית הפשוטה של אז. הזיכרון ניצת בי כמכונת זמן ומחבר אותי לילד בן השמונה בשנת 1960, התר בין שיחי החוף אחרי פתחה של ממלכת האומץ. עד אותה שנה כבר פרסם מוסינזון 16 כרכי חסמבה בתוך כעשר שנים. ובעת בה קראתי אותם כבר ישב לו בניו יורק לזמן מה ופגש אף את מרלין מונרו.

אבל חסמבה נותרה במחזור הדם של ילידי שנות החמישים  ואף של אלו שבאו אחריהם. זו סדרת נעורים כתובה בעט קלה וברישול- מה שזכתה באריכות חיים כזו שמאפשרת גם לשחקן נודע כעודד קוטלר לשחק בגיל 15 בהצגה הראשונה של חסמבה, "הייתי שם השוטר הבריטי ודני בלוך היה אהוד השמן", וכעבור כשישים שנים להיות ירון זהבי בן ה- 75 בגירסה חסמבה הטלויזיונית 2011. או למכור 150 אלף עותקים של מהדורה מחודשת בלי שום שינוי ובאותה כריכה בישראל העכשוית.

זהו נס ספרותי "אבל גם טרגדיה שארעה לסופר יגאל מוסינזון", אומר לי עמוס אריכא, סופר בן סופר וחבר טוב של מוסינזון. "חסמבה עשתה לו עוול נורא, כי כולם זוכרים אותו רק כמחברה ושוכחים רומנים היסטוריים טובים פי כמה שכתב על בנו של כורש, יהודה איש קריות ואחרים ומחזות כמו "זרוק אותו לכלבים" ו"קזבלן". כתיבה חזקה וקולחת של מספר בעל חושים נפלאים". הכל נשכח, כולל הרומן הנועז "דרך גבר" שהציץ מאחורי הקלעים של קיבוץ נען שטרם המלחמה, ספר שבגללו סולק מוסינזון משם כי חשף בגידות משפחתיות ומחשבות כפירה מסוג שלא התקים אז.

כשאני עובר על ספריו, אני מגלה כמה סופרים: איש התקומה הישראלית הגאה של חסמבה, איש הכפירה בעיקר של הרומנים, הרפתקן פרוע ובוטה ופוריטן זהיר לילדים. כמו בחלום, כך תיאטרון דמויותיו הספרותיות, מתאר את שלל החלקים המנוגדים שהתרוצצו בנפשו של הישראלי הזה, בן המהגרים, ילד הארץ, כופר מושבע ומאמין אדוק שהיה רועה צאן ופלמחניק, קצין ובמאי, טייח ודובר המשטרה, סופר ילדים ומחזאי פרובוקטיבי. ישראלי מלא סתירות.

 "טלגרמה. ד"ר איזקס מלון הכרמל חיפה נקודה אבוא מחר נקודה לדאוג לשמירת המפה השלישית בקופת ברזל נקודה חתום ירון זהבי".
(חסמבה ואוצר הזהב של המלך הורדוס. ספר 4 ).   

"נו, אז היתה מערה חשמלית?" ממשיכים לחקור סקרנים הבאים לסיוריו של אורי קציר במסלול חסמבה. הם מובלים מדיזנגוף פינת זבוטינסקי, ובית המרקחת "תרופה" שקיים עד היום ובו קרמה עור וגידים חסמבה, דרך שדרת מוצקין ובה בית משפחת הורי ירון לונדון במספר 3, שם גר מוסינזון המגורש מקיבוצו וכתב, בית הבולשת הבריטית ובנין המשטרה במוצקין והלאה לחוף הים ואתר חסמבה התת קרקעי מעל סלעי החוף. לסיורי קציר מגיעים גם "ילדים בני עשר שמכירים את חסמבה בעל פה ושרים את שירי אהוד השמן ויודעים מי ירה במי" וגם הסבתות שזוכרות הכל מילדות. כילד נלהב בן עשר, מדבר איתי קציר בן ה44 על חסמבה ומצביע על כל פרט מן המציאות העירונית שטמן מוסינזון בספריו. שמות ילדים, בתים, חוף הים. תל אביב של פעם.

– מנין נבעה הצלחתו העצומה?

"חסמבה, כמו היידי בת ההרים, כמו אמיל והבלשים", אומר קציר, "מתארת קבוצת ילדים שמבצעת שינוי חיובי, מנצח. ילדי חסמבה נרתמו עי הסופר לשירות הלאום. הם בעצם "המחתרת הרביעית". מוסינזון ע"פ קציר היה קשוב מאד לשמות ולעדות ולמצב פה, וכל ילד הוא בן עדה או קבוצה או חלק אחר מן הנפש: הרפתקן ופחדן, שמן וביישן, רזה ופטפטן. כוחם ימצאו עצמם שם.

מוסינזון עצמו, כך ע"פ קציר, חש כחסמבה. אף שהיה חיל וקצין וישב במעצר לטרון, המציא הרפתקאות עזות נפש כמין פיצוי על העדר לחימה של ממש בחייו הצבאיים הקצרים. ופעם אף ניסה לבצע מעשה חסמבאי כגיבוריו. בשנות השישים, עפ קציר, אחרי לכידת איכמן, נסע מוסינזון לארופה יחד עם חבר, אקס- סוכן- מוסד, לנסות לחטוף ולהביא למשפט פושע נאצי בשם לאון דגרל שהסתתר בספרד. בבר הראשון בו ישבו מוסינזון וחברו החשאי, פטפט הסופר הדברן על מזימתם באזני שתיין ספרדי וזה הסגירם מיד למשטרה. רק בן גוריון שחיבבו, שחררם כעבור זמן מה מהכלא במדריד.

"כן, היתה מערה חשמלית!" קובע קציר ומתבסס גם על תחקירו גדוש הפרטים של בלש התרבות אלי אשד בעל הבלוג "מולטי יקום". אשד אומר לי ש"חסמבה היתה בנויה על אומץ ועיקשות של ילדים שעשו מה שנראה להם חשוב. זה היה גם זמן של מהגרים וניצולים שאבדו כל משפחתם וחפשו פה משפחה חליפית וחבורה". כילד חפש גם הוא את המערה בגן העצמאות. גבר הציע לו סוכריה ואחר ראה גברים רבים מסתובבים ותהה אם כולם מחפשים את המערה החשמלית, עד שהבין לימים כי הגן הפך אתר למפגשים הומוסכסואליים. לימים קרא אשד שוב כחוקר את כל 44 ספרי חסמבה, אסף עדויות ואף פגש את הסופר עמוס אריכא וחקר אותו על המערה.

"שלום בחורים, רעש קולו של ראש הבולשת, סדרתם כאן מין הוקוס פוקוס. מחילות, נקיקים, מערות. אלף לילה ולילה. שימעו, זו מערה חשמלית שאפילו… אפילו…אין מילים. עין לא ראתה".
(חסמבה וילדי ההפקר)

הסופר אריכא זוכר היטב את פרטי המערה ואף מצא תצלום נדיר של פתחה אצל ראובן חזק שירש אותו מאביו הצלם. כשאני בא לבית אריכא המשקיף ממרחק אל חוף נתניה, מתאר לי אריכא איך לפני כשבעים שנים מצא אותה. הוא גדל כילד על שפת הים של תל אביב שנים טרם הגיע לשם מוסינזון. בעת ההיא של סוף ה-30 טרם גן העצמאות, היו שם רק מחנה יונה הבריטי, מצוקי חוף פראיים, מערות קטנות שנכרו עי הרוח בסלע וצריפי עולים שמצאו מקלט וגם המערה ההיא. "הייתי חיית ים קטנה", אומר לי אריכא, איש נאה ומזוקן שלראשו, גם בבית, כובע עור.

יום אחד ראה על המצוק גבר כבן שלושים מגודל שער כמין רובינזון קרוזו וציף אינדיאני גם יחד וכך גילה את מקס קלינהוף בפתח המוסתר למחצה של המערה שחפר. תחת הפתח היו באבן כמה מדרגות והילד אריכא ירד עימו אל מין חדר חצוב ובו מיטה מאבן, מזרון ופינת בישול וגם מזוודת כלי צורפות עימה ברח מקס מוינה ב1933. ואת הכל האירה נורת חשמל בעת שהעיר עצמה טרם היתה מוארת בשלמותה.

בעל ידי זהב היה מקס המוזר, לולין ובנאי, צמחוני מתבודד והוא יצר מצינור וכנפי עץ וחלקי מכונות שמצא מחולל זרם שייצר חשמל מרוח הים. "פעמים רבות הלכתי אליו והכרתיו היטב והוא אף בנה לי חץ וקשת משוכללים עד שנעלם ב1951, כשבנו את גן העצמאות וסלקו את כולם. עקרוהו בכוח ממערתו וכיסוה חול, וסופו, כך גיליתי אחרי כעשרים שנים", אומר לי אריכא, "שאושפז באברנבנאל ושם בנה בסבלנות עיר קטנה מאבנים וחול עד שנפטר ערירי. עליו ועל המחילה שלו ספרתי למוסינזון וכך אולי נוצרה בדימיונו אותה מערת חסמבה חשמלית רבת מעברים ומסתורין, מעליות ודלתות קוד כמשכן החבורה על מצוקי החוף".

"אני זוכר", ספר פעם ירון לונדון לאלי אשד, "שיגאל שגר אצלנו הושיב אותי על ברכיו וקרא באוזני את החסמבה הראשון. הוא גם העביר לי את הדפים בכתב ידו לקריאה. כך שאני אולי  הייתי הילד הראשון שנחשף לחבורה הזאת לצד עידו בנו של מוסינזון". עידו היה הבן לו כתב מוסינזון את הספר הראשון, שחקן תיאטרון מוכשר שיהרג מפגיעה ישירה של מרגמה במלחמת יום הכיפור.

 החדר היה שרוי בחשכה והוא נתרומם על מצעו וגישש אחרי המנורה… אי שם בסמוך כל כך. וטפח על השולחן בגששו אחריה. מפלל לאור, לא ידע כמה זמן עבר מאז לחץ על הדק התת מקלע וראובן בלוך צנח…"
(הרומן "דרך גבר". מוסינזון.)   

האיש שהמציא את חסמבה על כל הרפתקאותיה וכתב עלילות גבורה ורומנים הסטוריים, התגורר בדירונת ברחוב סוקולוב 61 בתל אביב. חדרון עבודה גדוש ספרים, מאפרה גדולה סלון ומטבח וחדר שינה וגם מרפסונת קטנה כשירותים משקיפה לרחוב ובה ישב כל יום שישי החל משעה חמש עם טומי לפיד חברו הטוב. שחקו שחמט, הפילו ממלכות ושכחו את העולם עד שבע וחצי בערב. מן המקום הזה, בקעה חסמבה והתפשטה על פני הארץ כולה, 44 כרכים דקים ומאוירים בשתי סדרות, משך 44 שנים, מלאים עוז רוח ותחבולות, פושעים והיד השחורה, ערבים שתמיד שמנים ורעים ונערי הפקר ואוצרות פז. כל מה שיכול להצית דימיונו של ילד או אף של סופר שהיה ילד של מטר ותשעים, "שתמיד היה במתח", אומרת לי אלמנתו חנה, "איך יגמר הספר ומה יקרה בסוף וכתב בעצם לעצמו. חקר קצת נושאים וקנה תמיד חבילת דפים, רשם בכתב ידו מספרים מעמוד 1 עד מאה ותוכן דברים, ואז התישב לכתוב ביד את הספר".

היא מראה לי את כתבי היד ואת הספר ה45 שנותר ריק, אחרי שיגאל רשם מספריו, כי מת פתע על מיטת איכילוב בעת המתנה לבדיקה שגרתית. היתה פעם בדיחה על מהירות כתיבת החסמבות: כשחבר צלצל בבוקר, אמרו לו: יגאל בדיוק התחיל לכתוב ספר, תתקשר בערב, כשיגמור.

שערה של חנה קצר מאד. היא אשה גבוהת קומה. לפני 46 שנים, כשהיתה מורת אמנות גבעולית הכירה במועדון בחיפה סופר גבה קומה בעל קול בס וקסם רב כבן חמישים. הוא כבר היה נשוי בעברו "שלוש או ארבע פעמים, החל מגיל 18, ולו 4 בנים: עידו ואביטל, חומי ויוני שהיה אז אחרון ילדיו, תינוקה של דוריס לה נישא בניו יורק. טרם פגש בחנה חי בניו יורק כמה שנים. עבד כמורה וכטייח, למד משחק והכיר את מרלין מונרו. הנה, על הקיר תלוי פנקס הכיס שלו ובו רשמה מרלין מונרו את שמה ביום 18 לדצמבר 1956. חתימה מסולסלת כמוה.

 באותו ערב חיפאי בשנת 1966 נפגשו חנה ויגאל ולא נפרדו עד מותו. "סופר מצוין היה, אוטודידקט בעל ידע עצום ובו בזמן איש איכרי פשוט של של צנון ובצל, לבן וסנדלים. איש אדמה בלי אדמה. סקרן וחכם ונע ונד שכבר בגיל תשע החליט להיות סופר כשראה המלטת טלה וכתב עליה חיבור שעבר מיד ליד בין המורים". כך היא זוכרת באהבה.

עשר שנים אחרי שנפגשו והוא כבר כבן שישים, נישאו ונולדו להם שני ילדי הזקונים: רנן וגילי. כמי שעבר שלושה מחזורי אבהות בחייו: פעם בגיל 20, פעם בארבעים ופעם אחרונה בגיל שישים, השתפר יגאל מוסינזון עם הזמן והיה בגלגולו השלישי, "אב פנוי, בשל ונפלא מכל מה שהיה בעבר". אומרת חנה ומאשרת בתו רנן מוסינזון. חנה מכירה היטב את שלושים השנים מרגע פגישתם ועד קיצו, אבל כדי לשמוע על מה שקדם לה, אני נוסע להסטוריונית המשפחה, ורד מוסינזון, בת אחיו משה, אחות לסופרת דבורה עומר. פעם כבר החלה ורד לחקור את עלילות המוסינזונים לספר וחדלה.

"לפתע שמע קול צעדים!"
(משפט נפוץ מאד בתולדות ימי חסמבה)

"יותר מדי שלדים בארונות",  אומרת לי ורד על משפחתה בעת שאנו יושבים בביתה הנפלא מעל שוק הפשפשים. ע"פ ורד, סופרת גם היא, אפילו שם משפחתם מוסינזון הומצא ושימש בראשיתו לצרכי הסוואה כאשר בשנת 1911 הגיע לשכונת עין גנים החקלאית, ליד פתח תקווה, אדם בשם זלמן זומר. בחור הישיבה לשעבר נמלט מפני נושים ברוסיה ולכן שינה שמו פה לאשר מוסינזון. הוא נישא שלוש פעמים, שתי נשותיו הראשונות נקראו דבורה. לשניה נישא בערוב ימיו. מדבורה א' וב' נולדו לו שלושה בנים: ישראל, משה והאחרון שנולד ביום היכנס הבריטים כמצילים ב-1917, נקרא יגאל.

דבורה ב' אם יגאל, היתה אשה בעלת מצבי רוח קיצוניים שהרחיקה מיד מהבית את שני האחים הגדולים בני קודמתה ואחר שלחה גם את בנה יגאל לקיבוץ בית אלפא. בעלה, האב אשר מוסינזון, רצה להיות פה סופר עברי, היה לרפתן ולא הצליח לפרסם ולו ספר אחד. בגיל מאוחר נכנס לדיכאון, ניסה פעמיים להתאבד. פעם רק שבר רגל ובשניה נהרג. בארנקו נמצאו מכתבי סירוב ממוציאים לאור. משלושת יתומיו: ישראל היפה לא רצה לכתוב, משה ויגאל ירשו מאביהם המת את תאוות הכתיבה. משה ערך וכתב, אבל יגאל הצליח והצלחתו הציתה קנאה ממאירה בין שני האחים.  כך בקצרה מקוצרת דברי ימי מוסינזון. מספריתה שולפת ורד את ספרו "אפורים כשק" של יגאל מוסינזון ובו הקדשה לאביה, האח משה: "באהבת אח ובקנאת סופרים". יוני 1946. גם בספר המוקדם הזה ניתן לזהות על נקלה סגנון כתיבה גברי- המינגוואי. משפטים קצרים וגדושי פעולה. כתיבה רזה, יוצאת דופן לשעתה.

מתוך משפחה יצרית, מלאה קנאות וסודות, כשרון וסקרנות, בקע ממציא חסמבה "שהיה איש רגוע מאד כמו פלח עד הסוף", אומרת לי אלמנתו חנה.
לפני 18 שנים בדיוק, בגיל 77, הלך לבדיקה, "איש בריא בלי כאב ראש או עיטוש, זולת עישון כבד ומת על המיטה בבת אחת מדום לב". היא מראה לי דפים ממוספרים שנשארו ריקים לצד כתב יד שיצא לאור: "חסמבה נגד זוממי המזימה הנוראה" והערות שרשם יגאל לעצמו: "הפושע המסוכן עלול לזרוק סכינים ולקלוע במטרה ממרחק 50 מטרים מינימום… בגלל להיטותו של הנ"ל להשתמש בגז ברברוסה או בשיקוי הקרוי פילומונציקו הגורם להזיות משונות ביותר"…

תם ולא נשלם.  

*פורסם בתאריך 30.4.2012 במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות

עדיין אופטימי. דודו גבע והברווז

דודו גבע. צילום: עמית שאבי

"היא יודעת שיש אצלי במשפחה שחמת לבלב תורשתית"?
(הברווז חוקר את הקצב בנוכחות עקרת הבית)

בדרך כלל נח הברווז המצויר על גבו תחת סכינו של הקצב. עקרת הבית מחכה בצד לליטרת הבשר שלה, ואז הוא אומר משפט אחרון כמו: "מוכר הסכין"? או "יש לי בבית אשה וקרטון ביצים". ניסיונות הינצלות  כאלה. ונדמה כי מעט מאד דמויות זוקקו לכדי אמירה אנושית – פילוסופית מכמירת לב כאותו בעל מקור  לוזרי הנתון לחסדי אחרים, שורד זמן מה בכוח שנינותו ותמיד מסיים תחת המאכלת. קשה לי להעלות בזכרוני משל כה מדויק של הישראלי החלש, החרד תמיד, נבזז בידי שליטיו, נרדף בידי נושיו ונע, בעודו מוחה חלושות, אל קיצו. זה הברווז שהוא תמצית גדולתו של מאייר רזה וקדחתני שבקו קליל של עט פשוט יילד את היצור, הניע אותו משך כ30 שנים על פני מאות דפי עיתונים וספרים עד שהיה להכי ישראלי כמונו ואז מת יחד עימו. לפני שבע שנים בדיוק.
תראו כמה מילים לתאר ברווז.

 קיצם של הברווז ויוצרו המופלא דודו גבע התרחש בצהרי יום בדירה קטנה ברחוב ציטלין 17, שבין בית הספר הדתי לכיכר בה נרצח רבין, המנהיג הכי ישיר והכי נבוך וברווזי שהיה לנו. "את דודו ראיתי בוכה רק אחרי רצח רבין" אומרת לי אם ילדיו. בחדר אחד פה ישן גבע כשלא קדח רעיון או קומיקס ולא קפץ מהמיטה לרשום בפנקסו, ובחדר השני היו טלויזיה וספה נפתחת לשני ילדיו, אהרון ותמי. מול החלון, ספרית ברזל שחורה להמון ספריו, שולחן אור עליו רכן תמיד, וגם מכונת זירוקס, שיא הטכנולוגיה של האיש שעשה הכל בידיים. מאייר ומספר גאוני הכי לוקאלי, חומוסאי, רגלי, תלאביבי, נחום גוטמני ועם זאת מחובר לעולם: מקומיקס יפני ועד וינסנט ואן גוך.
מחדר כזה, נטול מחשב ומקודמיו, בקעו לעולם הקומיקס הכי מורכבים ואף הולכים ומסתבכים עוד לקראת הקץ.  החל מהאביר זיק וzoo ארץ zoo האגדי עם חבורת סידון, ניב, מיכאל, מרמרי וקודור, יומני גבע ויומן הפקיד וממשעולי שכונתנו, שתיקת הברווז, שנורקל וספר מגוחך, דרדר במדבר ואהלן וסהלן, נקמת הנקניק, רב שאנן נגד בנו של גודזילה, ספרות זולה וברוך הכיסא, ומה לא.  36 ספרים ומאות עמודי עיתון. הקומיקס הישראלי הכי פרוע, משעשע ומדוכדך. כן, מדוכדך.

כי "ממש בסוף חיי אבא דיברנו על זה שמתחת לכל החגיגה יש עצב גדול", אומרת לי הבת תמי. "בחודשים האחרונים שלו בלבלתי אותו קצת עם דיבורים ונסיון לפענח את האופי הגבעי שלנו. ידעתי שלפני שנים הושיב אבא את הוריו וזרק להם בכנות את הענין שגדל בבית בלי חיבוקים ומגע. אהבו וחינכו ולא נגעו. הם היו בהלם".
שקט עכשו בדירונת וגבע בולט מאד בהעדרו. קשה לילדיו ולחבריו בלעדיו, כי היה חבר ואבא חם ומצחיק ואינטנסיבי ופרוע, שכל הליכה איתו היתה הרפתקה. "איש מאד ברווזי", אומרת תמי ומחיכת לרגע. "אבא יצר דמות ברווז פשוטה שהלכה ונעשתה מורכבת עם השנים, התמלאה חיים ועצמאות וכבר שלטה בו. הלך כפוף קצת כברווז, וכשמעד, קם כמוהו, נעלב וצחק. רכן על הנייר כמוהו, נע במסלולים והרגלים קבועים כמסע הברווז בעיר הגדולה. מפלרטט עם נשים שזורקות אותו, נלחם באווזים, מנצח ומפסיד, מדבר על הצורך לשנות את חייך. הם היו לאחד ומתו ביחד".
הבשר ודם טמון תחת מצבה שעליה מצויר ברווז, וחי בזכרון רבים, והמצויר חי על הנייר וגם כפסל צהוב ומקסים בכיכר מסריק, כמו קפא לרגע בצעדתו ליד המזרקה, בדרך למשחטה או לחומוס.

"הגיהנום הוא ביתך. שמור על ניקיונו".
מתוך "ברוכים הבאים לגיהנום". גבע

בדירה הזאת מצאו תמי ואהרון וחברים את העבודות האחרונות שלו. גבע עמד ערב סיום חייו העיתונאיים אחרי כמעט 40 שנות איור, מ"הארץ שלנו" ודרך הערוץ הראשון , עיתון חדשות ומעריב, הארץ והעיר. סיום מוחלט בהחלט אחרי שורת פיטורים והתפטרויות שכבר היתה לאגדה. טקס פיטורין או ריב מערכת קבוע כצורך נפשי להיות שכיר וגם לעוף. לקבל משבצת בעיתון, לקבל עמודים, לזלול מאות אינטשים, לעבוד כחמור ואז לבעוט. הוא חי ומת עם הדד ליין.

כל חייו אייר גבע, כתב ויצר ספרים, אבל העיתונים היו שטחי המחיה שלו, המירעה, הג'ונגל, הבית, העיירה שאהב ושנא, יסד והבעיר. הוא הגדיר עצמו כאמן עיתונות, צייר נייר, לא בדים, על אף כשרון של אמן גדול. העורכת ציפה קמפינסקי שעברה איתו שלושה עיתונים במשך השנים, זוכרת "מין בן יחיד מפונק ומבריק שהיה בו בזמן אנרכיסט בועט. נכסף תמיד לסמכות בה ימרוד, מתסיס מערכות עיתונים, מצית ומבקר, כועס ועובד בלי הרף. נזקק נפשית למסגרת כדי לשבור אותה, ומת בהעלם המסגרת".
כשמת מהתקף הלב המהיר בביתו, מצאו הילדים את העמודים האחרונים של מדורו "שתיקת הברווז" שפורסם בכל סוף שבוע ושלקראת הסוף הלך והתפרע ודימם, כאילו גסס הברווז באותו חורף אחרון של 2005 עם יוצרו. הברווז דיווח במדור על צרות גופניות ודודו עצמו אחז בזרועו  בשל כאבי חזה אך סירב להיבדק. במדורו האחרון שנקרא "שניקת הברווז" כתב: "קבוצת חולי סרטן בכירורגית א' דורשת מהנהלת בית החולים לנתק את הברווז מן המכשירים. ..שכנים מתלוננים על רעש וצחנה העולים מחדרו של הגוסס".

בחדרו של המנוח גילו ילדיו סקיצות לעמודים שכבר לא יצוירו לעולם. כפולה ריקה ובה הערה כמו "72 בתולות" או "קם לתחיה", או צמד המילים: "גן עדן". הכל הריח מסוף וגם מהתחלה. ראשית השנה האחרונה שלו היתה מתוחה מאד. גבע בן ה54 שמראהו כחוש וילדותי, הטיף ודיבר על מות העיתונות בעת שהמשבצת בה צייר כל שבוע ברווז וקריקטורה, שדים ורבנים, יוספים ושהידים, אריות ועופות אחרים, נלקחה ממנו.
לראשונה בחייו עמד לחדול מלהיות כותב- מאייר שכיר והכל נפתח: חוברת חדשה של כתב עת "ספרות זולה" עליה עמל עם קומיקסאים צעירים, תכניות, ספרים. השמים היו הגבול, אך תחת הרגליים נשמטה הקרקע. "אבא לא חש חרדת פרנסה", אומרת הבת תמי, אלא חרדת שינוי גדול: לחיות מעתה בעולם שבו אין לו עיתון".

"מעשה ברבי טרפון שהיה טובל במקווה ושרץ בידו. באו תלמידים ושאלוהו: שרץ זה, מה לו רבנו? אמר להם: לא שרץ הוא אלא נסיכה שקוללה ואם אטבול שבוע ימים תוסר קללתה. באו התלמידים אחרי שבוע והשרץ עדיין בידו. אמר להם: עבדו עלי בעינים".
גבע. המעשיה לשבת.

בן דודו וחברו, אביב הברון, עורך ואיש מצחיק בפני עצמו, מתאר איך בגיל תשע בא הילד דודו גבע בין המיצרים. שני חברים רדפו אחריו במשחק והוא אץ רץ אל הכביש ונדרס. מגובס מכף רגל ועד צואר שכב חצי שנה, קורא ומאייר. יש רגע בחיי ילד שבו נקבע יעודו. כך אותו ילד ברווזי שרכב חבט בו להרגו. הוא ניצל, נח רצוץ ומובטל ופרץ ממנו אותו הר געש שלא חדל עד רגעו האחרון שבו רכן על ערימת חוברות מדיפה ריח דפוס.

גבע נולד שנה אחרי קום המדינה. בנם של עיתונאי "דבר" אהרון גבע והמורה מרים, זוג ירושלמי מן השמאל ההומני, המעשי, המאמין בחינוך. "הורי היו קומוניסטים אינטלקטואלים הומניים", העיד לימים, "גדלתי על כל הערכים הישנים והטובים… אפילו כילד הרגשתי שאני יודע את הדבר הנכון… בכלל לא מרדתי בבית". את אביו, שכונה בחיבה דולפי, רשם גבע שנתיים טרם מותו הוא, וכינה באהבה גדולה: "השועל הצ'כי". "גוץ שמנמן וטוב לב מאין כמוהו", תאר אותו ב2003, "שבעיניו הכחולות נצצו תמיד כוכבים של הומור משובח. קרחת נאה של בישוף עטרה את קודקודו ומקטרת תמיד נעוצה בפיו. אחי ואני, היינו קהל מעריציו המוקסם של הליצן הנהדר ביותר שפגשתי מימי".
הוא צייר את אביו, ספק פוסע, ספק מרחף, לצד ברווז וציפור. "צועד נחוש אך לבבי לעזור למסכני העולם". לצידו תמיד האם מרים לבית שכטר- אורלוב, בת תשעים כיום, צאצאית מחושלת של מיסדי זכרון יעקב, יתומה שגדלה כבתה של אם חורגת מרושעת. הוא היה בנם הצייר, ילד שדודתו הפסלת הנודעת חנה אורלוף , ציינה ש"הוא מצייר כמו שהוא מדבר. לא צריך שום בצלאל".

כך צייר מהתחלה: כאילו עוצבו הדמות והסיטואציה בשלמותם במוחו הקודח אף טרם הונחו על הניר. תמיד ביד, בלי מחשב. קו נקי ומדויק שאינו דורש כמעט תיקונים. ולצד הציורים, הטקסט החד. קודם של שותפיו לדרך כקובי ניב וחנוך מרמרי ואפרים סידון ואחרים ואחר כך טקסט שלו. מאייר עם יכולת כתיבה יוצאת דופן והכל מהיר וקליל, אף כשהוא מבטא עצב, כאב וכיליון. כך נוסעים הברווזים שלו שוב שוב במשאית אל המשחטה, הנהג שואל: "חבר'ה, איפה  השירה?” והם מזמרים: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה”. או עוזרים לו לתקן תקר. או עלילות "קופיקו באושוויץ". או ברווז דקור באינתיפאדה.  השוחט שוחט והקורא צוחק.
"תמיד מלא אמפתיה לנדכאי החיים, לאנשי שוליים וללוזרים, למגה לוזרים. לנשכחים ולחלשים", אומרים לי חבריו, אנשים כאבנר אברהמי ואביב הברון, חנוך מרמרי וציפה קמפינסקי, טלי תמיר ויעקב גרוס, המאייר יובל כספי ואחרים. "מעולם לא ניתק דודו את הפקעת המובילה אל הילדות", מעיד אברהמי. זו פקעתו של יוצר גדול, מקור חולשתו וכוחו. ילד נצחי היה שסרב לגדול אך לא פחד להעלם.  "מקסימום אני אמות", אמר תמיד כי היה ברווז עם מסורת משפחתית של גברים שמתים בגיל 64. כך אביו דולפי ואבי אביו לפניו. לב דולפים.

הוא חישב ומצא כי ימות טרם 64 המסורתי כי חי פרוע ופחות בריא מהם, כמין התגרות. תפריט של עבודה קשה והתרוצצות ואי שקט, התקפות כעס ושמחה, פיטורים ושינויים, דאגה קבועה, ארבעה קרואסנים ושלושה חומוס ביום, (בערב עם ביצה), המון קפה ונקניק שמן, ים של ניקוטין וגראס משמח לב. לכן תכנן  שימות אולי בגיל 62, אך הפתיע כדרכו והקדים בשמונה שנים. המאכלת תמיד היתה שם כחלק מתודעת המוות של כל ילידי שנות ה- 50 פה. כל הדור הזה ועבדכם עימו, ילידי השנים שמיד אחרי השואה. ינקנו את חלב האבדן השחור משד אימנו הניצולה וחזינו בתקומה הפלאית שאין לתת בה אמון.

"העולם מורכב מדי בשביל גיבורי על… בארץ זה בכלל מגוחך, הרי תוך שנה הם מתגלים כפארש.  מי נשאר פה יותר משנה? מה שמתאים לארצנו יותר מכל זה האנטי גיבורי על".
(דודו גבע, ראיון, 2004)

כמה שנים אחרי החייל גבע, בא אבנר אברהמי לבסיס ההנדסה אדוריים בשטחים וגילה כי המחנה מלא ציורי קיר של עוזר הרס"ר לעניני אמנות, רב"ט דודו גבע. בשנת 68, שנה אחרי הנצחון הגדול, הגיע החייל גבע לבסיס ונתקל במפקד המדרייה יעקב גרוס ובמפקד הבסיס מיכאל ריצ'וק. ריצ'וק היה קצין חובב תרבות וגרוס בנו של במאי הסרטים ומבקר הקולנוע נתן גרוס שעלה מלודג' אחרי השואה.

רק הגיע החייל גבע וכבר החל לצייר ולשרטט שדות מוקשים ומוקש שמתחלק ל3 חלקים וציורי חדר אוכל ודמויות לעלון המשקים וללהקת הפלסים. עכשיו, בקניון גבעתים, מראה לי גרוס שמראהו כברווז גבעי חבוט קצת, ציורים של גבע מסוף ה60. הקו הנקי הטרם ברווזי. "דודו היה חייל שמח ומשתוקק לצייר, מעופף ותכליתי, עם קו שנראה בין עמוס קינן המופשט ליוסי שטרן הקליל". כשהשתחררו, חלמו כדרכם של לוזרים על נצחון ענק. דודו צייר גולדה – ליזה מוזהבת על רקע כחול והם ניסו לשווקה כפוסטר שיכבוש את העולם. אך האמן הטוב הוא איש שיווק רע. אלה חלקים סותרים במוח. כל חייו שאף גבע להצליח בגדול, אך תיעב בוסים ומנהלי כוח אדם שקרא להם וציירם כאווזים, כנחשונים וככפירים. מרובעים ורעים.

איור של החייל דודו גבע, סוף שנות ה-60

גרוס זוכר כי היה רגע שבו נפתחה דלת לגבע, מאלו שאם האדם פוסע דרכן, משתנה מסלול חייו ללא הכר. לו עבר גבע בדלת ההיא, לא היו נוצרים הברווז ובני ביתו ומשפחתו וכל אויביהם, אלא דבר מה אחר בתכלית. אז, בתחילת שנות השבעים, חיפש הדוד של גרוס,  האנימטור יורם גרוס שעקר מפה לסידני והקים שם אולפן גדול ומצליח – מאייר שיעבוד איתו. גבע עמד לצאת למסע אבל אז החליט גרוס שנמאס לו מישראלים עצלים. כך נשאר גבע החרוץ פה.

"אני חושד שבתוך תוכי אני מפולת מוחלטת. הגוף שלי מוחזק ע"י חוט דקיק שאם הוא יפקע הכל יקרוס. אני די נס רפואי".
(דודו גבע בראיון. שבועיים לפני מותו.)

יפה ושקט במשכן לאמנות בעין חרוד. צל ברושים על מדרון גבעה רכה ותאורה טבעית באולמות שיצר האדריכל ביקלס. אני מחטט בארגזי קרטון שטרם נפרקו במקום בו מוקם עתה חדרו של דודו גבע ובו שולחנות עבודה לכל, לצד פינת עבודתו וספריתו, שלל חפציו וניירותיו. היה לגבע חלום על משכן ברווז ברחוב אלנבי. מה מתאים לגבע יותר מתל אביב שהיתה ביתו, עירו, מדינתו  הנפרדת ומסלול מסעותיו הרגליים? אבל העירייה הציעה מרתף טחוב בתחתית בית אריאלה ואילו מוזיאון האנימציה בחולון הסכים לקבלו – אבל בלי סקס ופוליטיקה. סליחה?

אז ילדיו- יורשיו הלכו למקום שפתח דלתו בלי תנאים. קיבוץ ירוק מראשית הציונות העובדת שמשגשג היום הודות למפעל הי-טק שמתמחה ברכיבי ראיית לילה טרמית למערכות נשק. דודו כבר מאייר ברווז טרמי שאומר משהו על זה. אם ילדיו, נעמי, מנהלת פה את קפה ביקלס בחצר הפסלים. עשרים וחמש שנים חיו יחד, נעמי והקודח הזה. "שכיר צנוע ולא מתנשא, מרדן בועט וגם מגלומן שרצה לקבל פרס ישראל רק כדי לא לבוא לקחת אותו". היא צוחקת. "שונא בוסים ואבוד בלעדיהם". היא הכירה את כל מבוכיו.
במקום הזה קיבלה האוצרת- מנהלת גליה בר אור את ירושת גבע בלי תנאי כי רצתה את "חושף הקרביים" הזה. עתה מוקף גבע, החרמן כרוני, שרק נבח ופלרטט, שנפגע וצחק, שחלק מציוריו נתפסים כסקסיסטיים – בתערוכה מרגשת של נשים דתיות פמיניסטיות פורצות גדר. וכולם חיים יחד במשכן.

כשגבע צנח ומת ב-12 בצהריים של ה-15 לפברואר 2005, הזעיק בנו אהרון את האמבולנס ואחר צייר את זירת ההתרחשות הריקה מאבא. ענין גנטי. אהרון נולד כבר אחרי הברווז וזה היה לו כאח גדול. בחודשים האחרונים של חיי אביו, ניסה הבן להכניסו לעולם הוירטואלי, להקים אתר גבעי- ברווזי. "שפת אבא היתה הכי שפת רשת וטוויטר ופייסבוק ולינקים עוד לפני שהתקימו. אבל הכל על הנייר. אך הוא לא הצליח לחצות את הגשר הטכני. הקדים את זמנו וגם איחר".

כשקבע הרופא את מותו, נשארו אינספור התחלות, רעיונות לחפצים, לספרים, לחוברות ו"גם כתבי יד גמורים כמו רומן מכתבים בין ברווז לתרנגולת נשואה". שנינו צוחקים יחד עם הברווז המציץ בנו מהספר המסכם הנפלא "פשר החיים" הפתוח לצידי. סכין נעוץ בגבו, חץ בחזהו, והוא עדיין אופטימי כתמיד.

נו, זה המוות. ומה עושים עכשיו?
(דמות שרועה על גבה בחשכת קבר. ציור של גבע).

פורסם ב-14.2.12 במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות

תמיד בתפקיד מלך. יוסי בנאי

"אמא שלי היתה אומרת: צרה אם
היא כמו גחלת
קטנה ובוערת, צריך בחכמה
ובזהירות להעביר אותה
מכף היד האחת לכף השניה עד
שתצטנן המנוולת ותכבה מבלי לגרום
כאב, צער וכויות".

יוסי בנאי. צילום: ורדי כהנא

שער  הברזל נעול והמדרגות של הבית ברחוב האגס 1 עולות השמימה. אין יותר בית מעל החנות. נעלמו  גם מורט העופות דניאל ואשתו. ברחוב התפוח סגורה חנות הירקות של סבא מאיר. "הבית ריק עכשו" משתלשל שיר של אהוד בנאי מגגון השוק, בקפה אצל חבר הילדות עזורה תלוי ציטוט של יוסי בנאי ועל שער האבן חקוק השם המקורי של הבונה: "בנא". נדמה כי כל השוק כולו מלא בשמות הבנאים כקמיעות וכתזכורת לשבט שפרץ מבין העגבניות והדגים, 130 איש ואשה, שרבים מהם כיום שרים ומוכרים. ראשית המשפחה כבר מצופה פה בלכה השקופה של האגדה.
בצומת דרומי אני אוסף את היסטוריון המשפחה אלי בנאי, בנו היתום של בכור שמונת האחים, שמואל בנאי ז"ל, שמת בגיל 37, וש"לא היה בזבזן מילים", כעדות יוסי. בדרך מספר לי אלי על שלושת האחים משיראז האירנית, אברהם, יצחק ויעקב לבית בנא, שעלו לפני 150 שנים בעקבות שמועה על בוא המשיח. ב"קפה מזרחי" בלב מחנה יהודה אנו יושבים לדבר במתים. מלצרית ששמה רקיע מגישה לנו קפה, ברדיו מתנגן אהוד בנאי וברחוב חולפים עולי הרגל החילוניים עם מדריכי- הבנאי שלהם.

"ליעקב בנא שעלה ב1860 עם שני אחיו", אומר אלי, "היה בן בשם אליהו, ועימם גם בת השכנים חנה שרה. כשחצו את הגבול אל האמפריה העותומנית, נאלצו, כדי להעבירה, להשיאה בגיל תשע לילד אליהו. וכעבור שמונה שנים נולד לשני אלה בן יחיד ושמו מאיר. מבן יחיד ועדין זה, צמח השבט כולו. שלא כסבו וכאביו, לא רצה מאיר לעבוד כבנאי –  בתים ולכן פתח לו אביו חנות ירקות. איש טוב לב, מתוק היה ובעל "קול בהיר וצלול שלא פסק להדהד בחדרים", כעדות בנו יוסי.
בבוא היום הושא מאיר לבת דודתו, בכורה מלכה שבתאי, וממיטתם בקעו, בעזרת המילדת המדופלמת בקלה, שבעת האחים והאחות עליזה לבית בנאי, ילדי מאיר והאם בכורה שיוסי בנאי לא חדל להזכירה. אשה קטנת קומה וחכמה, דומיננטית מאד שעל פיה יישק כל דבר, ש"הביאה ילדים לעולם בין כביסה לכביסה". בית צפוף ותוסס, "מיטה בתוך מיטה. ריחות שום וקנמון, ספר תפילה ומנורת נפט", שהילד יוסי גדל בו וממנו חמק לקולנוע אדיסון. "ילד קטן עם עינים צמאות לדעת. לטעם, להכיר, הכל בכל מכל… רץ יחף על גגות של פח ורעפים, מחפש חלומות אבודים… תלמיד מאד לא לדוגמא".

בית בנאי/בנא, שוק מחנה יהודה, ירושלים

כשאני  מסתובב עם אלי, לופתת עגמת החורף את הלב. תוגת הירושלמיות שממנה נמלטו הבנים והבנות. בגיל 18 הלך יוסי לצבא ולא שב לבית אך עד קיצו כתב בגעגועים על הראשית. קור לח נושב עתה מן החצרות, וכל שנשאר הוא רק מילים: "יושב בשירותים בקולנוע אדיסון, על האסלה, וחולם על בימות העולם, הצלחות אין קץ, ועל תהילה".

"אך היום כדי להתבסס
אני מוכרח להתגסס
כי בלי לכלוך ובלי חוצפה
אין שום קופה".
(בנאי מתרגם ושר ברסנס)

בשדרות ח"ן הקצרות, בואכה "הבימה", יש בנין מגורים נחמד בו שוכנת קונסוליה של מדינה לטינית ידועת סבל. מעליה צופה אל צמרות הפיקוסים, דירה מלאת ספרים ובה רצפת עץ ממורקת ושולחן אוכל ארוך לארוחות גדולות. כל יום בשתיים היה יוסי בנאי עוזב את העולם ואת החזרה, בשתיים בצהריים בול, ובא לפה, לאכול ולישון ובחמש חזר לעולם. מפה טלפן כל יום שישי לאלמנת אחיו, דיבר עם רבקהל'ה, פה פגש בדורון רוזנבלום ואכל עם שני בניו וחברים, תכנן את המופע הבא, התקליט או ההצגה, ומפה המריאו לפריז. סביב לבית, מעגל הכיכרות ובתי הקפה והמדרכות. וסביבם הארץ שאת שפתה עיצב.

בבואי לתאר יוצר עכשווי, רב שנים ומילים כבנאי, אני ניצב חסר אונים. כי איש כזה, פעיל ופורה ושופע, משאיר אינספור רשמים ומילים והקלטות ומערכונים והצגות וסרטים ומחזות ומערכונים, וטביעת קול שקשה לזר ללכדם ורק הם מדברים בשמו. כשאני עובר על מה שכתב, שותפויות עם ניסים אלוני ויעקב שבתאי, גששים ורבקהל'ה מיכאלי ואילן רונן ומי לא, מאזין לקול הברסנסי של המנוח, מה אוסיף?

יוסי בנאי ורבק'לה מיכאלי

אז אני רושם פה רישום קטן כמצבה, עשוי צבעים ועדויות של אנשים שהכירוהו. זה קוצר ידו של הכותב. אבל "זה. מה. יש". היה אומר המנוח בקול הסטאקטו שלו שבו כל מילה נפרדת ומחוברת ומוטעמת. אקרא לו פה: האיש של שלוש הערים.
השחקנית עידית טפרסון ששיחקה לצידו, פעם בראשיתה כשחקנית ב1985 ופעם שניה בקיצו ב-2005, מסכמת את מה שאומרים האחרים, שבנאי היה איש של שלוש ערים, שהן היו מהותו. ירושלים, תל אביב ופריז. היא אשה יפה שמתנשאית לגובה מטר שמונים וארבע שזוכרת איך הובאה כמתחילה לשחק ב1985 ב"נמר חברבורות" של שבתאי בהבימה ובנאי היה בתפקיד הראשי של המנהל פינק. תמיד  בתפקיד הראשי, מלידה. "באתי והנה האיש שעל קולו גדלתי, מתישב לידי לשבור את הקרח. בהצגה לבש חליפות לבנות שאהב, שרנו דואט ונשארנו עשרים שנים ידידי משפחה עד ששחקתי לצידו טרם מותו את אשתו בת שבע."

– וסוד קסמו?
"אותו קול עמוק בלתי נשכח ויכולת הגשת טקסט שבה טעם והטעים כל מילה עד שרק רצית לשמוע עוד. מסיפור ילדים ועד תפקיד המלך".
דומה היה בנאי לעץ ששורשיו ירושלים, שם נולד לבכורה ולמאיר וגדל בשבט בנאי: הבית והשוק, חיילים אוסטרליים שיכורים ורדיו זניט ומטבח האם וחוכמתה, אבא רך שהלך להביא לחם ולא חזר, המון אחים ואחיות והשדיים של של כרמן מירנדה, וסבא אליהו, הפטריאך הנערץ מכל, שחלק אבטיח לכל ונטל לו את הלב.
משם פרח יוסי לתל אביב, היא גזע העץ, התרבות השפויה והחילונית. בה ישב והתגעגע, חי ופעל וחש בבית, הציג ושיחק, טלטל כל שבת בבוקר את הבתים עם מערכוני אשת המהנדס ורבע עוף וכאלה, לצד רבקה מיכאלי המופלאה. הקסים ופלרטט וכתב, שתה קפה, ילד את שלושת ילדיו, הבכור הזמר יובל מאשתו אילנה, ודניאל הכותב ואריאל הלומד רפואה מאשתו אביבה.
ומתל אביב המריא אל אהבתו: פריז. זו צמרת העץ.

פעמיים בשנה, אומרת אביבה, "יצאנו לאותו מלון קטן ברובע הלטיני, לאותם שיטוטים שבקיצם בית קפה, כשאתה מתישב והעולם נע וחג סביבך". כרך של יופי עתיק שבו אתה הולך לאיבוד, כמו שתאר לי חברו יאיר גרבוז שליווהו, "שם הפך השחקן בנאי שהציג תמיד לעולם, לצופה משתאה ומאושר". משם יבא יוסי את השנסונים, עיברת אותם והיה לז'ורז' ברסנס שלנו.
אפשר לראות בו גם, כמו שיגיד דורון רוזנבלום המדויק, "מרכך לאומי, משכך כאבים ומוריד חום, עם חוש מידה מופלא וחן, שנע על שפת תהום העממיות מבלי ליפול לעולם". תערובת תבלינים משובחת ונחלמת של אופציית ישראליות עם שורשים מזרחיים ותרבות ארופאית, ים-תיכוניות אלכסנדרונית, שנונה ורהוטה וקפדנית. סגסוגת עמידה, עשויה מכל הזרמים שהותכו, "שלמרבה הצער לא הפכה לנחלת הכלל אלא נותרה נחלת איש אחד", כפי שיציין רוזנבלום שעבד איתו על העיבוד שלו לתוגת הישראליות".

זו תוגת בנאי בשנותיו האחרונות על כל מה שארע לארץ שלא הפכה לתערובת אירופה ומחנה יהודה, פריז ושדרות ח"ן, אלא לשכונה אלימה ועילגת הסוגדת לאבנים קדושות במקום לאדם. מקום שבו, כמו שציטט בנאי במופע שלו ע"פ רוזנבלום – יש רק "שעה אחת, פעם אחת בשנה, שבה נדמה כאילו יש חיים ישראליים נורמאליים, תקניים, שמתקיימים בהווה…במשך אותה שעה בודדה שמוגשת לנו בטמפרטורת החדר… וצריך לתפוס את השעה הזו, להתענג עליה… כי כבר בשעה שבע אנחנו עלולים להתגעגע אליה מאוד. מאוד מאוד".

 "שחקן צריך לבדר את האיש היושב באולם. לספר לו סיפור… אדם קונה כרטיס, נכנס, עושים לו חושך, פותחים מסך והוא צריך להרגיש שעל הבמה יש גשר ובית, גשם וחום, איש עצוב ואישה מאושרת ושחקנים שלא חשוב מה שמם האמיתי."  (בנאי)

 בקפה החדש של "הבימה" המחודשת ליד כיכר דני קרוון החדשה בעיר שבה הכל משתנה כל הזמן, נזכר במאי הבית אילן רונן בצמד המופלא יוסי בנאי וניסים אלוני. זוג יוצרים- חברים- טובים שצץ לעיתים נדירות מתוך שתי פרשיות חיים שונות ויוצר זיווג אמנותי חד פעמי, רב כוח והשפעה על תקופה שלמה. "מחוברים היו כך שקשה היה להבדיל בין השפה הבנאית לאלונית. שני צ'ארמרים גדולים ופלרטטני נשים ושפה". גדושי המצאות, "שיקוקים ושיקוקיות" ו"העולם מצחיק אז צוחקים", כלבורנטים במעבדת לשון רבת תהפוכות. "כשאלוני בשיאו", אומר רונן בפליאה על "בזמן של הכוננות למלחמת 67, תאר לך שאת "הכלה וצייד הפרפרים" מציגים בפני מילואימניקים על הגבול!"

אצל אלוני היה התפקיד הראשי תפור תמיד ליוסי. שניהם כתבו, כל אחד בתורו, לגששים ובהם האח גברי בנאי, קשובים לשפת המהגרים הבלולה והמרתקת של פולניה ומרוקו, מחנה יהודה, תל אביב, טבריה ופריז.  "כשעשית איתו הצגה", נזכר רונן, "רצה יוסי לדעת הכל: מי עושה מה ומי משחק לצידו, לקח על עצמו אחריות מיניסטריאלית וכשחקן חיפש דרך כמו ילד מבריק עם משמעת ברזל. ותקשר ישירות עם הקהל והשתכלל בתנועה ואהב הצגות קלסיות, תלבושות גדולות ומלכות, פנטזיה, לא מולייר בג'ינס".
רק כשניסים אלוני חלה והפך מר מאד, התרחק ממנו בנאי ההיפוכונדר כנרתע מטעם רע ומרירות וגסות. כך גם, כשיגלה שנים אחרי חברו הטוב, כי קיצו שלו קרב, לא יאחז ולא יאריך סבל, אלא יגמור חד וחלק ונקי.

"אמא שלי היתה אומרת:
שכל זה לא מצרך זול,
וזאת הסיבה, שלא
כל אחד יכול
להרשות את זה
לעצמו."   
(יוסי בנאי)

בגליל, בכפר ישן ליד סלע גדול שבו נחצבה בריכונת, יש בית של פעם ולידו קרוון קט שבו החלו המגורים ובו ישן לפעמים אלישע, נכדו של יוסי. רוקיסט עם סבך שיער אדום בוער, בנם של של יובל בנאי ואורלי זילברשץ. דור בנאי מזמר רביעי או חמישי, אם נפתח בסבא- רבא- רבא אליהו שהיה שר ומנגן וגם מספר סיפורים שאסף סביבו קהל פעור פה. בסלון בין הספרים, ניצב תצלום נפלא של בוריס כרמי ובו טומן יוסי בנאי בן 37 פניו בשער יובל הקטן, שהשנה ימלאו לו 50. לו חי יוסי היו חוגגים לו בדיוק שמונים.
יובל הוא אמן נודע כרבים מבני בנאי, זמר "משינה" וכל הג'אז הזה. לפני כעשר שנים, בגיל 40, נתפס פתאם למחשבה טורדנית שהוא חייב לעוף מתל אביב, למצוא מפלט ולגדל זיתים בגליל וקם ונסע כי מאביו למד "שאדם צריך לעשות מה שהוא אוהב". יש לו כרם ומטע ושמן מצוין, אולי גם כי ראה את אביו מצמצם מעגלו בגיל חמישים ומתכנס אל מכונת הכתיבה, הקפה. כותב לעצמו, משחק פחות, ליד הבית. "כולנו בסוף קצת מלכים מובסים", אומר יובל. "ראיתי את יוסי מעכל את העובדה שהעולם הוא כבר לא העולם שהכיר כמלך".

יובל מכיר היטב את תולדות המשפחה ויודע כי לספר סיפור ולשיר שיר ולפרוט על עוד, זה בדם הבנאים, זה נישא על גב החמורים משיראז. דודו, יעקב בנאי היה ראשון האחים שהלך ללמוד משחק והוא שהכניס את החיידק לבית. "יוסי", אומר יובל על אביו שהתגרש ועזב את הבית כשיובל היה בן 13, "היה אוטודידקט גמור שלא גמר עממי, אך ידע מצוין לזהות מה טוב ומה נכון ולמד הכל לבד, מאמנות ועד כתיבה ורק השתבח עם השנים. בגיל מסוים עבר מבידור לכתיבה ומופעי יחיד ותיאטרון ואהב מאד את הגלגול השני שלו".
כלב נובח בחצר, יובל מטאטא בוץ שחדר לבית וזוכר אב עממי – אליטיסט שידע להיות ציני וקר, חם ומרגיע. "ותמיד מלך". אציל תרבות בארץ נטולת אצילות, מלך בדמוקרטיה עממית, נסיך עצמאי במקום שבו כל אחד מושך בשרוולך או מנסה להגיד לך מה לעשות.

יובל בנאי

והקול של אבא?
"קול נמוך עם עברית הכי רהוטה ומלאת המצאות. קול שחשת בו כמו בתוך בית. "קול כמו גשם שיורד", אמרה עליו פעם ילדה. הנה רוטט הנייד של יובל. מסרון מהבן אלישע: "מה הדיבור"?

 "הבנאדם אפילו אם יש לו אלף שנים…הוא ישאר בתוכו- בתוכו ובבפנוכו שלו, תמיד ילד". בנאי.

אני יושב במרפסת קפה "ארטו" על שפת שלמה המלך, כשעל המדרכה נעצר אופנוע ישן ולו מכונת השחזה כמין אחוריים עבים, והמשחיז-הרוקיסט יובל גורביץ מתחיל לדקלם למיכה שטרית שיושב לדבר איתי על בנאי: "לפעמים אני מחכה שהעתיד יהיה הווה/ ונו, שיהיה לי טוב". הרחוב התל אביבי ניצת. זו הנסיכות של בנאי: מדיזנגוף ועד קינג ג'ורג'. אולמות הבימה, הקאמרי וצוותא וחנות "תולעת ספרים". עיר כמידת אדם.
שטרית פגש בו ב2006 בכיכר מסריק ובנאי אמר לו כדרכו: אולי נעשה משהו ביחד? "קפצתי משמחה כי גדלתי על הקול שלו. מערכוני שבת עם רבקהלה, שירים ומחזות והקראות, מאלתרמן ועד תהילים. קול מיוחד שלא טבע במרק של כולם, ישראלית שנעה בטבעיות על הרצף שבין הבימה למילואים ו"עמוד האש". פסקול החיים שלנו. גם כשקרא תהילים, קרא כאילו הוא דוד המלך והוא כתב את זה".
בנאי עבד על תקליט והציע שיעשו ביחד את "תרנגול כפרות" שלו. "סיפרו לי שהוא מחלים מאירוע לב. אף  מילה על סרטן. כשעלינו לסטודיו של גיל סמטנה, עצר בכל קומה לנוח ולדבר. צילמנו יחד סרט של 40 דקות עד שבוע טרם מותו. יוסי דיבר הרבה על אביו שהחל חוזר בחלומותיו כמו בשיר שבצעו: "בסתו, תמיד בסתו, אבי חוזר בשקט / מארץ הדממה, כולו מאיר פנים" חלש היה אך מלא תכניות. "איש מדויק, נקי, עם מבט-על שהאמין בכלל שטבע עמוס קינן, כי עברית צריך לדבר – לא לפטפט. היום הכל פטפוט, 450 מילים עילגות בלי הדהוד. בוץ סמיך שטובעים בו". כרבים מאד שלא ידעו שבנאי גווע מסרטן, הופתע גם שטרית מההודעה על הקץ במאי 2006.

גם עידית טפרסון והבמאי אילן רונן נדהמו ושניהם כאחד נזכרים בסצנה שחתמה את "כתר בראש", הצגתו האחרונה של יוסי בנאי. "תפקיד המלך הדועך התלבש עליו ככפפה. יש סצנה אחרונה שבה אני, המלכה", אומרת טרפסון, "ובני היורש שלמה, יוצאים למרפסת כדי שהעם יריע לחדש. ומאחור, בחדר, המלך הזקן במיטתו. קר לי, אומר דוד/בנאי ומתעטף בשמיכה וזרקור מטיל אלומת אור על איש זקן נוטה למות. איזו פרידה נהדרת מן הבמה". על קברו בקיבוץ גבעת השלושה שרה מקהלה את "באה מנוחה ליגע". לא "אל מלא רחמים" ולא הספדים. ומישהו הניח תפוז טרי, זכר לפרי שתמיד נשא איתו, פוצע את הקליפה, מריח ונישא על כנפי הניחוח אל ילדות הלימונים בשוק.

יוסי בנאי בהצגה "כתר בראש"

"…אבל אני לא שמעתי בקולה
של אמי הנבונה, ושתי
כפות ידי מלאות בסימני צער,
בכויות ובטעויות
אין ספור".

(בנאי)

פורסם ביום שלישי 18.1.2012 במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות" במסגרת סדרת הכתבות "היכל התרבות", על גיבורי תרבות בישראל.

קסם העיר המכוערת

"אין אויר בעיר אבל יש נשימה".
(ג'אז/ טוני מוריסון.)  

בוקר – לידה
בשעה שלוש וחמישים לפנות בוקר באה לעולם תל אביבית חדשה ומשקלה שלושה קילו מאתים וחמישה גרם. היא בתן של מעצבת טכנולוגית וסופרת דעתנית. נעמי, אחותה בת השנתים וחצי, כבר למדה כי בתל אביב יש כל מיני סוגים של הורים: יש אבא ואמא או שני אבות, שתי אמהות או אב לבד ואם חד הורית ולה יש: אמא ואורנה. מיכל רינות ואורנה קזין, הכירו לפני כשש שנים במסעדה שהיא אתר התאהבות נשית צפוי כקלישאה. "ג'וז ולוז".
עתה בא שבוע 38 אל קיצו בבי"ח ליס. ממסדרון ארוך נפתחים חמישה עשר חדרים נוחים ולמי שרוצה יש גם בארבעת אלפים ש"ח "סוויטת לידה טבעית" שנראית כהכלאה בין מועדון סקס ביזארי לצימר בגליל עם ג'קוזי וחבל ללידה בתליה. מיכל יולדת בחדר רגיל, אך משלמת עבור דולה ומלונית צמודה אליה תעקור אחרי הלידה. מותרות תל- אביביים שמפרידים בין מי שתאכל פירה דל בחדר ובו ארבע יולדות לבין מי שתתפנק לבדה עם אוכל משופר וחדר תינוקות.

 בשעה הזאת, שרויה עדיין העיר בחושך אך הכל מהובהב רמזורים ופנסים ומלא חיים בעת שאחרוני המבלים כושלים למיטותיהם על פני ראשוני העמלים המגיעים על אופניהם ממשכנות הדחק של העובדים הזרים, נוהגים מערי השינה שסביב לכרך. רבים הנכנסים לעיר מאלו הגרים בה.
גם בבית היולדות, שמתחרה בו רק סורוקה המדברי, אין רגע שקט. למעלה מאחת עשרה אלף לידות בשנה בכרך הזה שיש בו יותר חיות בית מילדים: כ-67 אלף ילד עד גיל 14 לעומת כשבעים אלף כלבים וחתולי בית, לא כולל חתולי רחוב, חמוסים וקיפודים והמון עכברים מודאגים. זו עיר- חתולים. הם נמרי החצרות שלה, יצור קר רוח שיעדיף תמיד תנומה על פני צייד.

קרוב לשעה שלוש, כשגוברים הצירים וצץ זכר הלידה הקודמת שארכה כארבעים שעות, מזעיקות אורנה ומיכל את מלוות הלידה, ה"דולה", סיוון טמיר מביתה. היא אצה רצה ומתיצבת לצד המילדת. כדי לאפשר את הלידה. סיוון מאמינה "כי בלידה, כמו באורגזמה, זקוקה האשה לבועה של קשב ושקט, כחתולה שמחפשת מגירה חשוכה ללדת גוריה".
"צרחתי שעה רצוף עד שיעלי נולדה", אומרת מיכל בעת שהקטנה מונחת על חזה. היא אשה יפה ששערה מאפיר בשלווה. בעת הזו שבה מסתיים הכל ומיכל שוקעת בשינה עמוקה, מגיעים ראשוני המתרחצים לים.

זוהי עיר ים עם רצועת חול דק ורך שנגרף מדלתת הנילוס. באור ראשון מזנקים צעירים וזקנים אל הגלים. חורף וקיץ, סערה ושמש. ליד תחנת הצלה 11, זוכר עורך הדין מישל קיינס את הרגע שבו פסע לראשונה אל המים האלה. הוא פרקליט בלגי לזכויות יוצרים שטס בשנת 1998 מלונדון לפגישת עסקים בתל אביב. כשנחת מוקדם מדי, לקח מונית לטילת, הניח מזוודותיו על החול ורץ למים. לצידו שחתה לאטה אשה זקנה. כשהחלו לדבר, ספרה לו שהיא בת 93, שוחה כל בוקר והגיעה לעיר ממחנה ריכוז.
"רק אז", אומר לי קיינס, "קלטתי מהי ישראל: תערובת מרתקת של זכרון- זוועה ונחמה- מרפאת". בתוך שנה עלה עם אשתו הרוזנת ושלושת ילדיו ארצה, הקים משרד ומאז אינו פוסח על בוקר ים אחד. גבר חסון ויפה שנע בעיר על אופניו על אף הצלחתו, אדיש לכסף ומאושר במי המלח. "הים הוא במקום תפילה וכדור הרגעה". אחרים מעדיפים ציפראלקס. צריכת נוגדי דיכאון נפוצה בעיר פי ארבע מאשר בירושלים, שם הדכאון הוא בן בית. תל אביב מאמינה בכימיקלים.  כשקיינס שוחה לעבר האופק, הוא חש כי העיר היא אינסופית. כשהוא חותר חזרה אל קו הרקיע של גורדי שחקים, דקלים ובתים נמוכים, הוא חש כמי "שחוזר לעיר הכי חופשית בעולם". כעבור שעה  כבר מתעוררים התל אביבים אל הלם הכרך: צליל ניפוץ ושיפוץ אלפי דירות. קידוח ודרדור פסולת בשרוולי פלסטיק אל מכולה ברחוב.
בוקר טוב תל אביב.

צהרי יום – העיר האפורה
הבא אל העיר בדרך היבשה מרגיש אחרת מן השחיין קיינס. תייר צעיר שעל גבו תרמיל, שמגיע בצהרי יום אל התחנה המרכזית שתקרא לנצח "החדשה", נכנס בשערי לבירינט בטון לבנטיני מסואב. ביצאו לרחוב לוינסקי ימצא עצמו בסלאמס שחור תחת גשרי בטון ענקיים. מבולבל ימשיך הזר בין בסטות פח ומוכרי מקררים ישנים, נתון למתקפת צופרים וזוהמת אספלט. באלנבי, נדבק למרצפת, יחוש במשב רוח קל מן הים ועדיין ירגיש כמי שנפל אל עיירת שאנטי עלובה.

כל מה ששמע על תל אביב, יראה לו ככזב במקום שאין בו ולו רמז לעיר היהודית החושנית, רבת קסם של בתי קפה ומסעדות ותרבות ונערות יפיפיות שהובטחה לו. אותה הזיה של גרסיה מארקס לטיני מעורב בהרצל וינאי ובקשתות. במסעו אל האכסניה בבן יהודה, יראה הזר בנינים מצורעי חוטים וכתמים, טיח נושר, סורגים ומזגנים חלודים, בלוני גז עקודים זה לזה בשרשרת ומרפסות אטומות פלסטיק כעיני עיוור. חתול כחוש יתחכך בו ואחד משש מאות חסרי הבית יעתור לנדבתו.
הזר יניח חפציו בחדר, ישטף מזיעת הדרך ויצא לחפש את רחוב דיזנגוף עליו שמע מאביו שהתנדב לקיבוץ לפני 40 שנים, אבל בהגיעו לכיכר בטון איומה שבליבה עוגת ברזל מתיזת מים, יסוב לאחור ויברח למקלט חדרו. רק בערב יתקשר לבחור שפגש בגואה והבטיח לו עיר תענוגית. אל תזוז. יאמר לו החבר, אני אקח אותך. הם יורדים לאורך שדרת בן גוריון היפה עד מצבת רבין שהוקפה מאז האסון בתי קפה, כקני סוף סביב מקור מים, משם עולים בשדרות חן, חוצים את גן יעקב ועצי השקמה, כיכר האבן הצחורה של הבימה, שדרות רוטשילד של מאהלי המחאה ומגדלי הטיקונים ואלף רוכבי אופניים חשמליות.

בבית מספר 12 של השדרה הם נכנסים לבר שמוסיקה חזקה בוקעת ממנו ורואים רוקיסט צעיר ששערו בוער. אלישע בנאי, בנו של יובל בנאי, נכדו של יוסי בנאי, דור שלישי של מוסיקה תל אביבית, שר שם שם עם ארבעים השודדים שלו שיר על אהובה בברצלונה. אחר כך הם חוצים את שכונת נווה צדק הישנה והיפה עד לתחנת הרכבת העתיקה של יפו. רק בראשית החושך הזה, מתגלה לעיני הזר שמץ מאותה ממלכת פלאים שזוכה מידי שנה לתואר אחת מעשר הערים הקוליות בעולם, ניו יורק של המזה"ת  או ברלין האסיאתית.
רק המבט השני חושף בעיר את מה שהסופר הגרמני הגדול גינתר גראס כינה בבואו לכרך היהודי הזה: "קסם הערים המכוערות". כמכוערות אחרות, גם תל אביב משתדלת יותר. זו עיר קלופת טיח שנטועה, הודות לתכנונה כעיר גנים, בתוך גן פרא נטוש של חצרות הבתים הישנים. פארק ענק החי מחסדי מי מזגנים וצנרת בקועה ומציל את העיר מכיעור אספלטי שורט רשתית. ללא תפארת כנסיות, כיכרות וארכיטקטורה, כמעט כל היפה בה הוא פרטי: פנים בתי קפה, גלריות וחדרי ברים, גינת בית ומיבנה ישן ששרד, עץ שנשכח. ומעל לכל: הים שאין להרסו.

זהו כרך תזזיתי, אפור בלוי, עם שם מופרך של עיר לבנה וראש עיר קפדן, שכמו עקרת בית מסורה מסדר כל בוקר את מה שילדיו הפרועים יחריבו עד הערב. כרך קטן שאוכלוסיתו נעה סביב הארבע מאות אלף תושב כבר כחמישים שנה. נצור ערי פריפריה צפופות ושפת ים, ובו 16,283 בתי עסק מהם 2,983 בתי קפה, פאבים ומסעדות וחומוסידות שאורך חיי רבים מהם קצר כחיי פרפר. רובם נסגרים בשנתיים הראשונות לקיומם מטעמי אי כשרון, צפיפות או תבוסה במסע היסורים של הרישוי העירוני החמדני.
תל אביבים, זרים ומשקיעים, סטודנטים וצרפתי- קיץ מתגוררים ב- 190,097 דירות העיר. מכוך בן שמונה מ"ר שבו ראיתי פעם ארבעה עובדים זרים מקוצ'ין ועד לסוויטת ענק שמוקמת עבור אוליגרך קייבי על  פני 2200 מ"ר במגדל מאייר בפינת שדרת המחאה רוטשילד ואלנבי העלוב. שם חולף התייר ההמום מכיעור מבלי להעלות על הדעת כי אוצר של 60 מיליון דולר תלוי מעל צחנת הרחוב.

היסטוריון האדריכלות צבי אפרת מתאר את תל אביב כ"עיר קטנה, פרברית למראה, עם אנרגיה של כרך גדול ותרבות אזרחית שמאפשרת בה מה שאי אפשר בשום עיר אחרת. שכבר בראשית הציונות, נלחם בה בן גוריון כבסמל הניוון והבורגנות. אבל הקרב הוכרע: תל אביב ניצחה בגדול". לכן בה פרצה המחאה החברתית העזה מכל מה שהכרנו, זעקת הנבזזים למרגלות מגדלי ההון.
בערב, בעת שיצא לבלות עם חברו באחד ממאות הברים של העיר, יגלה הזר את קיסמו של הכרך שגם ילדי מתנחלים שגדלו על תיעוב לעיר החטאים הליברלית, נאחזים בו שעות אחרי סיום הפגנתם, נמשכים למתיקות האסורה והמרתקת. אותו אוסף אקלקטי, חי, נושם, גונח, נוחר ומצפצף, יונק ומניק של ברים וחנויות ופתחי בתים וגינות קטנות, קפה נהדר והאוכל הכי טוב במזה"ת. כי מהו כרך אם לא מקום שמפתיע אותך בכל רגע, זר-מוכר, שכל אדם יכול לאבד או למצוא בו את מקומו. כל מי שנחנק במקום קטן, נרדף, מושמץ. הומו וזר, חלש וכשרוני, יצירתי וחריג, מוצא בו דומים לו, מגלה עיר מקלט שהיא סך הגרים בה, כל אותם ילדי עיירות מדבריות חכמים, מלצרים -אמנים, קולנוענים וכותבים, מאיירים וזמרות. הם רוח תל אביב וחלומו של הרצל. לא הבנקים.

צהרים מאוחרים – חתונה  וגט
לבנין הקטן, דמוי הוילה, בשדרות דוד המלך, יש שני שערים. האחד פתוח לרווחה והאחר מאובטח מאד. האחד לרבנות בה נישאים והאחר לבית הדין הרבני בו מתגרשים. באחד נכנסים ובאחר יוצאים. ובתל אביב, ע"פ האגדה, רבים היוצאים מבכל מקום אחר. "אולי כי זה בית הדין הרבני הכי גדול בעולם", מבהירה לי המזכירה. "כל גוש דן בא לפה". צד הנישואים דומם כמעט ובמתגרשים רבה המהומה ושומרים חמושים מפטרלים בדריכות.
"זו עיר עם דמוגרפיה זמנית", אומרת עו"ד אירית רוזנבלום שמנהלת ארגון מתחרה- רבנות בשם "משפחה חדשה", דרכו עוברים כל שנה אלפים. "בתל אביב יש המון צעירים אחרי צבא. באים, חיים, לומדים, ממלצרים ואחר כך: בור דמוגרפי. הם מתחתנים ויולדים ועוברים לערי השינה ושבים רק אחרי גיל 50, כשילדיהם גדלו". גילאי התושבים בעיר קבועים. האנשים מתחלפים.

הקהל של "משפחה חדשה" התל אביבית הוא בשלהי שנות העשרים שלו ועד גיל 35, אך גם בני 85. חילונים, ליברלים, נטולי אמון במוסדות. 15 אחוז של גאים גאות שהם כבר "מיין סטרים" בעיר. לפעמים נישאים במשרדה של רוזנבלום שחלונו פונה לשדרות רוטשילד, מקבלים כרטיס פלסטיק שנקרא "תעודת זוגיות" שתקף לכל, "רק חמישה אחוז חוזרים להתגרש וגורסים את הכרטיס. בזוגיות התל אביבית יש יותר הסכמי ממון והיא יותר מפוכחת לגבי הישרדות הקשר".
פרקליטת הזוגיות החדשה ואחרים כמוה אינם שותפים לאגדה בדבר פריצות העיר. להיפך. נשים רבות מעידות כי בהגירתן מ"עיר הקודש" ההררית אייל "כרך החטאים" שעל החוף, פחת דרמטית מספר ההטרדות המיניות שעברו ברשות הרבים, נגיעות והצמדויות וגידופים. אולי כי ירושלים בנויה מעדות מדוכאות מינית, חרדים ומוסלמים ואילו תל אביב מגינה על נשיה בעצם פתיחותה. נוח לאשה בתל אביב יותר מבכל מקום בארץ. "כל מי שיש לו מספיק אומץ ועוז רוח להחלץ ממחנק, בא לעיר הזאת, וכך היא זוכה, כמין בונוס על נאורותה, בטובים שבטובים". אומרת רוזנבלום.

באולם המתנה אחד של בית הדין הרבני, מחכה לגירושיו אסיר אזוק ומרצה השקפת עולמו באזני השוטר: "אם אחליט להתגרש – ירד מלאך משמים, לא יעזור". אשה אחת אומרת לגבר: "בחיים לא היתה לי עוזרת". אני מגיש את פסק הדין של שופטת בית משפט לעניני משפחה טליה פרדו לפקיד ומקבל זימון לסוף דצמבר להרכב ו' באולם 304. "בלבוש צנוע והולם".
בצד האחר של הבנין הזה נישאתי לפני כ- 22 שנים. האשה שאהבתי ואיתה חייתי וילדתי שני ילדים בתל אביב, תגיע לפה ויחד נצטרף לסטיסטיקת הגירושין של הכרך שבו פרידה אינה סטיגמה, אלא זכות המוענקת למעיזים לסיים נישואין שלא עלו יפה.

ערב – הלויה
לפנות ערב נעול השער ויש לטפס על החומה כדי לבוא אל בית העלמין בן ה109 השנים ברחוב טרומפלדור. זהו גן אבן וחבצלות, מבוגר מהעיר בשבע שנים המכיל כחמשת אלפים קברים. מקבר חלל החולירע של 1902, ועד סמי עופר ואפריים קישון, נחום גוטמן ושושנה דמארי, שינקין ונורדאו וחיים ברנר. פנתיאון האומה. טרם חושך, קרבו הים ורוחו המלוחה מפוררת את המצבות כמו את כל בתי העיר. כל תל אביב בנויה מחומרים רשלניים של קבלנים שאצה להם הדרך. טרם סיימו להקים גורד שחקים וכבר נשבר השייש בתחתיתו. ראו למשל את מגדל נצבא שמזרקתו יבשה ולוחותיו מנופצים. אין תפארת בעיר הזאת.

טרומפלדור הוא בית קברות צפוף שערך חלקה בו כדירונת בברלין. בין הטמונים, ה"גלמוד" הוא המנוח הכי נפוץ. עשרות קברים כאלה פזורים פה. כמה יפה המילה הזאת, טעונת עצב ובדידות. זה חסר הבית, הזר, החלוץ שטרם נטע שורש. מרגע הקמתה של העיר העברית הזו נמשכו אליה גלמודים וניצולים שחיו בה לבדם בדירות חדר, מרתפים, חדרי הסקה וגג. ברגע זה יושב מולי גלמוד בבית הקפה שלי. קורא עיתון, לוגם קפוצינו, לבדו אך מוקף חיים. זו ברכת העיר.
על קברי הגלמודים פלטת בטון ועליה: "פ.נ. גלמוד". משך השנים קרסו מצבות הפאר עליהן נחרט פעם: "לעולם לא נשכח". או "שלום לך אב יקר/ בקבר, האם לך קר?" או "פעוטתנו הנחמדת צפרירה". מתי חולירע ופרעות, עשירים ואלמונים שרק חבצלת החוף מתעקשת לפרוח על קברם.

מעבר לחומה, מטר מהקברים, הכל צפוף דירות קרקע ושמשיות. חיי העיר נמשכים בעת שהשמש מתאבדת כהרגלה בקפיצה לים ואלף בתי קפה תל אביביים נדלקים. אני יושב ומקליד על גבי דלפק בית הקפה השכונתי שלי, אותו חדר נוסף של ביתי, שפתוח 24 שעות ביממה: קפה "תחתית" שמנוהל עי בוגרי דובדבן, מגלן וגולני. אלף לקוחות ביום, שמונה מלצריות יפות ונחפזות במשמרת של שמונה שעות, 400  ש"ח טיפים. שמונה ק"ג פולי קפה וכ- 70 ליטר של חלב ליממה, כתנובת פרה טובה. העיר אוכלת, זוללת, שותה ומפרישה, מקישה ומקלידה אינספור כתבות ודיווחים וציוצי טוויטר נרקיסיסטים וסטטוסים חברתיים מודאגים בפייסבוק.


אני מחובר לחשמל ולאינטרנט הקפה, יושב לבדי מוקף רבים, אני מוכר ואני אלמוני, אני משוחח עם שכני ואני שותק. אני מאזין לחיי אחרים ומספר לזר על חיי. בהרימי ראשי מן הלפ טופ – משתנה מראה העולם. מבלי שתנוע מכסאך, בכל שעה אתה בכרך הזה במקום אחר. זו רכבת השדים של העונג התל אביבי. העיר מלאה המצאות וקומבינות, מכות כסף טובות והתרסקויות.

כשיורד החושך, נולדת בו עיר סינדרלית שאין שניה לה במזה"ת. מוסיקה ותשוקה, אוכל, אמנות ואלכוהול, אושר השיחה וההתאהבות האיטית או סקס השירותים המהיר. לצד חורבת קולנוע אלנבי בודק שומר את הנכנסים ל"מינזר". בבר הזה נורה למוות העברין גד פלום שץ זמן מה אחרי שנפתח המקום לפני 18 שנים. מאז זרם דרכו יותר אלכוהול מאשר מים בירקון. עשרים וארבע שעות ביממה, 364 ימים בשנה. לליאור הר גיל שהצטרף כשותף לפני 13 שנים יש גרעין קשה של מאה ועשרים שותים, שורת מלצריות מקועקעות, אוירה של בר ישן, וטיפוסים כמו "דירטי פול" האנגלי ששותה עד שנופל.
מדרכה חדשה מכסה את המקום שבו פעורה היתה בעבר כניסת המעבר התת קרקעי של השוק. עולם שוקק חיים היה שם, מעבר אפל וגרפיטי, נגני רחוב וריח שתן, עד שהעיריה החליטה לסתום. הר גיל זוכר איך לאור זרקורים עמלו פועלי העיריה כל הלילה לחסום את הפתחים ליד "מינזר". "וכשדחפו את החול, זרקתי בקבוק בירה כג'סטה למנהרה שהיתה ופתאם יצאו משם שני שיכורים, שניה לפני שנקברו חיים". הוא מרים כוסית וודקה לזכר המתים ולזכר החיים, לחיי תל אביב היומית ותל אביב הלילית, לחיי החלומות הגדולים והשאיפות הקטנות, בכרך היחיד שבו הכל אפשרי.

פורסם ב-23.11.2011 במסגרת סדרת כתבות על ערים בישראל, מוסף 24 שעות, ידיעות אחרונות