האיש שלא רצה להיות גשש. ישראל (פולי) פוליאקוב

ועכשיו גבירותי ורבותי, הרשו לי להציג לפניכם זמרת מהשורה הראשונה, כיסא  23זמרת עם, רקדנית המדינה ואקרובטית השטחים, סילביה המשתוללת!".
(פולי כסרג'יו קונסטנצה. "גבעת חלפון אינה עונה".)

ישראל פוליאקוב כסרג'יו קונסטנצה, גבעת חלפון אינה עונה

כארבעה חודשים טרם מותו, חזר פולי לערב אחד, חמישים שנים אחורה, אל נערותו בכפר הירוק. ביום האחרון של יוני 2007, בכנס מחזור, עלה ישראל פוליאקוב – הוא פולי – לבמה והופיע לצד הפרטנר הראשון שלו בחיים: חנן גולדבלט. שניהם הגיעו מצרות צרורות: גולדבלט ממעצר-בית טרם משפטו כחשוד בעבירות מין ופולי מערש דווי, יודע כי חודשיו ספורים. הם טיפסו לבמה והקהל האוהב שמנה עשרות בני מחזור, התגלגל מצחוק. העולם מצחיק, אז צוחקים.

 לערב אחד חזרו פולי וחנן להיות הרופא והפציינט. זה המערכון שפתח את אחת מקריירות הצחוק הכי   פוריות, מכניסות וממושכות בתולדות ההומור הישראלי: הרופא פולי מקבל את חנן החולה במרפאה. הפצינט אומר: כואבת לי היד. תשאיר אותה פה, אומר פולי, ונשלח לבדיקה בעפולה. וכך הלאה: מערכון על המורה לשחיה וגם קטע של חידון התנ"ך.  כעבור חמש שנים כבר יצוץ הגשש החיוור ובו פולי.
עכשיו על הגג מכוסה הצמחים שלו, כמין תחליף משק חקלאי, נזכר בן המחזור אהוד ארמוני, איך הכל התחיל: איך בכל יום שישי היו הילדים הנשארים שבת בכפר הירוק, מכינים ערב בידור שנקרא "תכנית עשר", כי נפתח בעשר בלילה אחרי הריקודים, ואיך צמח שם צמד המצחיקנים: ילד הפרא גולדבלט, יתום אב ממלחמת השיחרור שנשאר עם אם אלמנה ואחות קטנה, ופוליאקוב, ילד טוב יפו, בנם של מאמן הכדורגל הנודע שלמה פוליאקוב והאם מרים שידה בכל.

בישראל הפשוטה ההיא, שלפני חמישים וכמה שנים, יצא שמה של התכנית האמנותית של חניכי הכפר, אל מחוץ לכפר הירוק. וכך ארע שגברי בנאי וגם אורי זוהר ואריק אינשטיין, בני העשרים, מלהקת הנח"ל, באו להציץ בתכנית וראו על הבמה את החניך פולי משחק רופא, מורה לשחיה וגם מחקה את חתן התנ"ך הארצי והעולמי, עמוס חכם, באותו בליל דיבור מהיר ולא מפוענח שיהפוך אצלם בבוא היום למערכון האלמותי "חידון התנ"ך". ובכן, זה התחיל אצל הנער פולי בכפר הירוק, זוכר ארמוני.

"אבל קודם כל פולי היה חקלאי ורפתן", אומר ארמוני בתקיפות כמו שיגידו חברים אחרים, "וכל החיים שלו, חלם פולי להיות חקלאי, לא שחקן". זה פולי שבא מבית של כדורגל ופסנתר והיה אמור, ע"פ חלום אימו שעל פיה יישק דבר, להיות פסנתרן נודע, לא חקלאי או שחקן. גם חברם למחזור, יוסי, בנו של חיים לבקוב הנודע,  זוכר היטב את תשוקתו של פולי לאדמה. רצון שהתגבש לכדי תכנית לפיה לבקוב ופוליאקוב היו אמורים להקים יחד חווה. כבר היה להם מקום. בטיוליהם, בין יבניאל – ביתו של לבקוב – לטבריה שתצוץ בעתיד במערכונים, איתרו שטח מתאים ליד מיצפה.
"כבר חילקנו תפקידים", זוכר לבקוב. הוא גבר חסון ומשופם כבן 72, בן של אב חזק ומצחיק שתרם לא מעט להומור ההתחלתי פה. "אני הייתי המומחה לדבורים ולמטעים ופולי למשק פרות ולגבינות… בעצם כל קריירת המשחק שלו ראשיתה בטעות. שבועיים טרם מותו, כשהבאתי לו תרופה נגד בחילות, אמר לי פולי: אנחנו עוד נקים את החווה. וגם אמר: לו הייתי חקלאי לא הייתי צריך להתרגז, להתרגש ולהתבייש לפני כל עליה לבמה, ולפגוש את מי שאני לא אוהב".

 – "הרב אבוקסיס פה!"
– "רק הוא חסר לי עכשיו, הפרענק-פארך הזה. תגיד לו שאני עסוק… אני במקווה"
– "אמרתי לו"
– "אז תגיד לו שאני יושב עם גדולי תורה"
– "גם את זה אמרתי לו"
– "אז תגיד לו שאני באמצע ההבדלה, איכוועייס, תגיד לו משהו"
– "הוא אומר שהוא רוצה לדבר אתך"
– "מה זה הוא רוצה לדבר איתי? זה אני שלא רוצה לדבר איתו"

 "רמאי גדול", צוחק האיש שהכיר את פולי יותר זמן משלושת נשותיו, משך כ-40 שנים של קריירה משותפת. הוא גבר נמוך קומה שפניו מוכרות פה לדורות, ואף שדירתו נשרפה לאחרונה מקצר חשמלי וגבו דואב אחרי ניתוח, בוער בו אותו ניצוץ גששי – בנאי שגורם לך לשכוח הכל. ניצוץ של צחוק עם חמלה, צניעות ואנושיות. גברי בנאי יושב איתי בבית קפה ליד ביתו ברמת אביב הישנה. כלבתו לידו. כל כמה דקות גברי צועק: וונדי, וונדי". כאילו כבר הלכה לאיבוד. "קשה לי ללכת, אבל גם אין לאן", הוא יורה שורה בנאית ומיד אתה מחייך איתו. גברי מאמין כי פולי נולד להיות שחקן, ולו באמת רצה להיות חקלאי "היה הולך לשתול תירס".

פעם ראשונה בחייו ראה את הילד פולי בכפר הירוק. "היו לי שם חברים מבוגרים ממנו ובאתי לראות את "תכנית עשר". אני זוכר את פולי עושה סקץ' שנקרא המורה לשחיה". גברי מרים ידיו ומדגים לי תנועות שחיה נמרצות וצועק: 'גדול, גדול, קטן, קטן'. ומחייך.

– והחלום שלו על חקלאות?

"רמאי גדול. תמיד דיבר על זה, כי היה תמוי כזה, נאיבי אולי בתוך תוכו חשב להיות חקלאי, גם בזמן שבו הצליח כל כך כשחקן ועשה הון ופורגן כל כך". הם היו בנח"ל ומשם הלכו ל"תרנגולים" עם שייקה לוי, ואחר כך בגשש. כמעט לנצח. משנת 1963 ועד 2000. "מה שבאמת קרה בהתחלה, זה שחנן גולדבלט נורא רצה להתקבל ללהקת הנח"ל ופולי לא. הוא רצה ללכת להיאחזות. אז חנן אמר לו: רק תבוא לבחינה. תתן לי כמה רפליקות, כי היו צמד טוב. ופולי הסכים כי היה טוב, כי תמיד עזר ולא ידע להגיד לא".
וכל השאר היסטוריה.

להקת הנחל 1960. מימין לשמאל אהרלה קמינסקי, חנן גולדבלט, פולי פופיק, ארנון ואמנון ברנזון

להקת הנחל 1960. מימין לשמאל אהרלה קמינסקי, חנן גולדבלט, פולי פופיק, ארנון ואמנון ברנזון

שניהם שיחקו ושניהם התקבלו. וכך במיקרה, מתוך טובה לחבר, נולד אחד השחקנים-בדרנים הכי גדולים פה. בן אדם שע"פ שייקה לוי, כל מי שישחק לימים רומני, ספרדי, עיראקי וכיוב', ישחק בעצם את פולי,  אבי חקייני העדות. הוא היה פקיד התחבורה הצבאי, ורב סוהר לאפה, סרגיו קונסטנצה, אדון קרקר וגם בחור עליז, קלרשו הרומני וגם כמו שמדגים לי גברי: חכם מרדכי, "נחשו נחשו עמי מי פיתה את מי", הוא מדקלם ואני צוחק. המילים זורמות מגברי כאילו הרגע סיים הופעה של הגששים בפני חיילים. "מה שכן, פולי באמת היה בן אדם לא אמביציוזי. בלי רצון לשנות עולם. בלי דחף במה, איש בית למופת שכל מה שרצה היה לגמור הופעה ולחזור לילדים".

– וגם האשכנזי של הגשש?

"כן, קודם כל במובן שהיה אשכנזי באמת. אבל היה אשכנזי ממוזרח. היה אצלנו רוב מזרחי בגשש וגם הבמאי הראשון שלנו, שייקה אופיר האשכנזי היה ממוזרח. פולי ושייקה אופיר האשכנזים שיחקו היטב מזרחיים בזמן שבארץ עוד לא ידעו לאכול את זה. שייקה לוי ואני הרגשנו מאד חופשיים בדמויות המזרחיות העסיסיות שטרם עשו בהן שימוש כמעט, ופולי הצטרף".
במבט לאחור הגשש החיוור הקדים זמנו והיה מזרחי ומצחיק וגאה בזה, עוד לפני שהמזרחיות יצאה מהארון. "עד אז", אומר גברי, "ההומור היה יידיש וקישון. פה ושם סורמללו וטופול. הייבלום וקישון כתבו לשמוליקים: רודנסקי וסגל, והיו דז'יגאן ושומאכר. לקחנו מקישון ואחרים ומזרחנו את זה למוסך ולמגרש בית"ר. בית המשפט של קישון הפך למערכון על מר כאסח והשופט פנדלוביץ, שזה פולי".

הגשש החיוור

הגשש החיוור

– ומיהו פולי עצמו מכל הדמויות?

 "אם הייתי צריך לאתר את פולי במערכונים שלנו, הייתי אומר שהוא זה שנשאל במערכון על טבריה: "אתה איתי או איתו?' ועונה: 'אני מהאו"ם'. הוא רצה להיות בסדר עם כולם. בן אדם מתון וטוב ושפוי ועם זאת מטורף לגמרי. לפעמים הייתי מביט בו מהצד במערכונים וצוחק בלי בושה. מטורף וגם פאניקר והיפוכונדר ענק".
גברי נזכר איך נסעו שלושתם משך שלוש שעות להופיע בבה"ד 1 במצפה רמון. קהל הלוחמים כבר ישב, שייקה עשה באלאנס ואז ראיתי את פולי עושה את התנועה הזאת", גברי מדגים לי יד אחת בודקת דופק ברעותה. "רק לא זה, אמרתי, ופולי אמר: אין ברירה. חייב לראות רופא. הלב לא בסדר. הביאו רופא צבאי, ילד שלא לקח אחריות, ונאלצנו לעזוב הכל. כבר בשער הבסיס החוצה הלב שלו היה בסדר. מאוחר מדי. נסענו לתל אביב וחזרנו לבה"ד 1 אחרי שבוע".

 – "תעשה לי טובה תתחיל להעמיס, אני על גחלים"
– "אז תסתובב שיצא רך מכל הצדדים"
(קרקר נגד קרקר)

"לצערי הדבר היחיד שעניין את אבא היה אנחנו: הילדים, אמא, הבית, המשפחה", אומרת יעל, הבת המצחיקה. "הוא היה איש משפחה מוחלט וצר לי עליו. אולי אם היה חושב יותר על עצמו כאדם וכשחקן, היה מאריך ימים ועוד היה איתנו". יעל פוליאקוב מצאה דרך מקורית להאריך את חיי אביה אחרי מותו. בעונה השניה של "הכל דבש", שהחלה לכתוב בשבעה כדי להתגבר על האבל והצער, צץ המנוח פולי ומופיע שוב ושוב מארץ המתים בטריק הזה של תחייה שימיו כימי הקולנוע.
"הוא היה איש משפחה למופת שהמשחק בשבילו פרנסה ומטרד שיש לעבור כדי לחזור הביתה". גברי זוכר איך הגיע פולי לחזרה ואמר לו: כמעט יריתי היום לעצמי בראש. למה? שאלתי. והוא אמר במלוא הרצינות: כי כשהתכופפתי מעל הסל-קל נפל לי צרור מפתחות מהחולצה ופגע בתינוק איתמר.

"אבא היה אנטי כוכב ואנטי סלב", אומרת יעל, כאילו סטה ממסלולו ונפל בעל כורחו על הבמה וכך נשאר. מקצוען במה ומצליחן-גשש גדול, שרק רצה לחזור הביתה בשלום. "בחצר הבית שהקים כמעט  במו ידיו, התרוצץ אבא כמו פיליפיני: מעץ לעץ, מצמח לצמח, מטפל בכל דבר בבית. ותמיד שיגע אותנו בחרדות שלו. לאמא, לנו, לעצמו. כל החיים נהגתי אותו לחדרי מיון. די אבא, אמרתי לו בדרך, תניח לי, נמאס לי. אבל כשחלה באמת בסוף  – הסתיר. וכך, גם כששכב בבילינסון חולה מאד עם כל הצינורות עוד היה עושה לי פרצופים וצילמתי ושלחתי לחברים כמין צחוק. ומרוב 'זאב זאב' כל החיים, לא קלטתי שזה כבר לא היפוכונדריה אלא הדבר עצמו".

ישראל ויעל פוליאקוב

ישראל ויעל פוליאקוב

– 'הכל דבש' היה מחוות פרידה לאב חולה?

ממש לא. התחלתי את זה במיקרה ובלי כוונה כשאבא עוד היה בריא. 'רשת' הציעו לי לעשות סיטקום. וחשבתי על הבית שלנו שהיה מצחיק ומלא חומרים. ושבי גביזון אמר לי: תכתבי פרק. וכתבתי ולא נתתי לאבא לקרוא כי זלזלתי במקצוענות שלו. הוא תמיד התנהג כאילו אין המשחק נוגע לו ועשה כל מה שביקשו ונראה לי כזה חנאנה. לא הערכתי אותו כשחקן ואילו הוא זלזל בי כמו באיזו פרחה. אבל כששיחק ב'הכל דבש' גיליתי שחקן נפלא וצנוע וסופר מקצועי".
היא מעשנת מולי את הסיגריות הדקיקות האלה, "סיגריות של גרושות ממודיעין", כדבריה. "אבא חלה כשעבדנו על ההשלמות לעונה הראשונה. הלך לבדיקות וגילו אבנים בכיס מרה וכשפתחו מצאו סרטן עם גרורות לכבד. ועוד הספיק לשחק בפרק אחד בסדרת "בטיפול" כאביו של טייס".

פוליאקוב זוכרת איך ישבו הגששים יחד ליד מיטת אביה, נזכרו בקטעים מהעבר וצחקו. "הבטתי בהם ואמרתי לעצמי: האנשים האלה מגיל עשרים ביחד והנה הם יושבים ליד מיטתו של אחד מהם ונפרדים לא רק ממנו, אלא מכל החיים שלהם".

הגשש החיוור

הגשש החיוור

עכשו היא מסיימת להכין עונה שלישית של "הכל דבש". "בעונה השניה שכתבתי בשבעה, דובר על האלמנה והמשפחה שמתפוררת כשמת האב. אמא שיחקה את האלמנה כי גם שוש עטרי מתה. סדרה קטלנית. העונה השלישית תהיה כבר על הבת הפרחה הסלבריטי שמחליפה את האב המפורסם ואיך המשפחה מתביישת שהדרדרו מכוכב לסלב. "זה המדרון- מאבא ועד אליי". היא צוחקת.

– בקשר למה?
– בקשר ל"שתוק"
– מי אמר שתוק?
– אתה אמרת שתוק!
– למי אמרתי שתוק?
– לי אמרת שתוק!
– נו, אז למה אתה לא שותק?"
(הסיידים)

על הקיר מול השולחן של עורך דין מייק לוין, חברו הטוב וגם יועצו המשפטי של פולי, תלוי תצלום גדול של המנוח באחת מאותן פגישות של פרלמנט החברים שלהם עם ראובן אדלר ואחרים, בחנות עתיקות בפרישמן 18. לפני 32 שנים נפגשו לראשונה וישבו בבר עד חמש בבוקר ודיברו ומאז לא נפרדו. "איש עדין ולא רכלן ונטול זדון", אומר הפרקליט מייק על פולי ומתאר שלל תכונות של אדם שגדל כילד בבית מלא צחוק עם אב כדורגלן חם מאד שאהב ושמת צעיר מול עיניו ואם חזקה מאוד שידה בכל.
"כמו אמי", אמר לי גברי, "שגם ידה היתה בכל".  האם מצחיקנים באים כולם מאמהות קשות, כמו שמשוררים ומשוררות גדלים בבתים בלי אב? אולי.

נדמה למייק לוין שפולי איכשהוא חי ע"פ אחרים, כדי לשמחם, לפייסם ולפרנסם, ולא רצה להרגיז איש אף שהיתה לו דעה ברורה על כל דבר. מהר מאד ובגיל צעיר נישא לשחקנית אחת ופאשה – הוא פשנל דשא – מפיקם האגדי של הגששים, והאיש ששלט בכל פרט מפרטי חייהם, שלח את הזוג הטרי לטיול של חצי שנה בעולם. חיש מהר נפרד פולי מהשחקנית ואחר התאהב בריקי גל. אהבה גדולה וסוערת מדי ונפרד שוב  בצער רב וביגון די קודר, מבלי שהגשים את חלומו להקים משפחה. ורק עם הדיילת שוש מושינסקי, שנראתה לכל כמו היפוך מוחלט שלו, אשתו השלישית והאחרונה, הצליח להקים משפחה של ממש עם שלושה ילדים שהיו כל עולמו.

וחלום החקלאי? מייק זוכר היטב, איך כל פעם שיצאו לשטח בג'יפים ועברו אצל חברם מוסה כהן שמגדל ירקות שורש בדרום, היה פולי יורד ורץ מאושר בין החסות כי שם רצה להיות. כאדם שסטה מיעודו והפך לשחקן שלא מרצונו.
"אתה רואה מייק, אמר לי, אלו החיים האמיתיים. בשדות החסה".

– איפה עמד פוליטית?

פולי חרד מאד לגורל הארץ מאז רצח רבין. הרצח הרס אותו כמין סמל להדרדרות לתהום, לאבדן של כל קנה מידה. הוא נחרד לראות איך רוצח אחד משנה מסלול של מדינה שלמה. לפעמים היה נדמה לי כי הצער והכעס שצצים גם במשחק שלו, יהרגו אותו, כי ליבו היה חלש. כך בהצגה "פרפר בתוך אגרוף", כששיחק אב שכול ששופך את מרי ליבו ומתרגש כל כך ומתפוצץ. אמרתי לו: פולי, תזהר, עוד תמות לנו על הבמה. והוא אמר לי: זה רק המקצוע. אני יכול להתרגש על הבמה בלי להתרגש באמת. אחרת הייתי באמת מת".

אבל גם זה הגיע, בלי קשר לבמה. "יום אחד בשנת 2007, כשישבנו בקפה מתילדה, אמר לי פולי: אני חולה. נשארו לי שנה, שנתיים, עוד לא סיפרתי לשושי. אני רוצה לחיות טוב את מה שנשאר". הוא השלים ולא התקומם וראיתי בחיי מעט מאד אנשים שמשלימים כך עם מותם. בסוף כששכב בבידוד בפנימית בילינסון, אמר לי: מייק, אתה רואה את הקיר הזה? בלילה הוא נעשה שקוף ועגול ומאחריו יש בית ספר לג'ונגלרים והם מתאמנים כל הלילה עם כדורים ולפידים. זה משהו נפלא".

לבת יעל אמר פולי שעל מיטתו יש שפנים וגם "כמה  טוב לשמוע מפה את הים". צלול היה ומצחיק עד הסוף וממולא משככי כאבים שגרמו לו לצוף ולראות דברים ששימחו ליבו. "כמו כל היפוכונדר מקצועי, אומר מייק, הכיר פולי היטב כל פרט מן המחלה וידע כמו רופא מה מצבו וכמה מותו קרוב. לא היו כזבים אשליות או משחק סביב מיטתו ושם רק פולי קבע את הדרך, עד שאבדה הכרתו".

"תראה מה זה עולם. קודם היית על גחלים, אחר כך על קוצים, עכשיו אתה על סיכות. תהיה קצת על הכיפאק".
(קרקר נגד קרקר).

פורסם ביום ג' 11.6.12 במוסף 24 שעת של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות.

האיש שמת ארבע פעמים. דן בן אמוץ

"אח דן דן דן דן דן. איך הלך מאיתנו דן בלי אזהרה מוקדמת! נפלה כותרת ראשינו, נפלה! איך נפלו גיבורים באמצע הסעודהואל תחשבו, דווקא אכל יפה.. אבל אכל, נפל. נפל, הלך. הלך, לא שילם..אין דבר, שילמתי אני, שיהיה לו לבריאותוואלה בכיתי כמו ילד קטן". (ההספד של דן על עצמו, מתוך תכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת")

 אמנון דנקנר זוכר שזמן מה אחרי שסיים לכתוב את הביוגרפיה, הוא חלם שדן בן אמוץ בא אל ביתו, וידע בחלום שבן אמוץ מת מזה כשלוש שנים, אבל שמח לראותו ואמר לעצמו: עכשו אכריח אותו להגיד לכולם שכתבתי רק אמת. ודן השב מן המתים, עיניו כחולות כתמיד, מזוקן ויחף בגלביה לבנה, הוא דן המקסים והמצחיק עד דמעות, הקמצן הנדיב, בודק הגבולות וכובש הנשים, הכותב שמכיר את כל חולשותינו ושאינו מתעיף וממציא בלי הרף את הישראליות. לא דן הגווע מעוקם הפה של הסרטן. דן בא בחלום אל חברו הביוגרף, דנקנר, הנמוך ועבה ממנו ונטול אותו שארם ממגנט שלו, ודנקנר רואה כי בגבו של דן צועד המון המלווה את שובו של הסלבריטי הגדול אל החיים.

מימין: דנקנר ובן אמוץ

הם עומדים למרגלות הבית לשמוע את דבר הקם לתחיהודנקנר מסובב את דן כך שפניו אל ההמון ופוקד עליו: עכשו תספר להם שכל מה שכתבתי על אמך ועל הקטינות ומה שלא העזתי לכתוב, הכל אמת. ובן אמוץ ניצב מלוא קומתו ומתוודה בפניהם על כל חטאיו, וכשהוא מדבר, כפי שתמיד דיבר וכבש לבבות, נהפך ליבם והקשבתם הופכת לזעם. שתוק! הם צועקים לו. שתוק. לא רוצים לשמוע יותר ואחד מהם מרים אבן ומטיל בו ואחריו כל האחרים, גשם של אבנים, ובן אמוץ נופל מדמם בפתח בית דנקנר.
כך מספר לי דנקנר בישיבתנו בקפה "גן עדן" בדיזנגוף, מקום טוב לדבר עם הסופר שלטענת רבים בגד ברישעות עקרבית בזכר חברו הטוב ורצח את מורשתו ולטענת אחרים חשף את פשעיו. והביוגרפיה ההיא, השנויה במחלוקת, שיצאה לפני עשרים שנים, היתה קיצו הנחרץ של דן בן אמוץ, ילד השואה שמת לראשונה כשכל משפחתו נספתה והוא מחק עברו ושינה שמו לעברית, ומת חגיגית במסיבת המוות העליזה שלו באביב 89, ורשמית כשחדל לנשום כעבור חצי שנה, ואז סופית ותרבותית בשנת 92, עם צאת הביוגרפיה.
זו ביוגרפיה פרטנית ושיפוטית מאד המתארת את דרכו של ישראלי מגה נודע, מגראונד זירו של יתום שואה בודד ומחוצקן ונרדף, אל פסגת ההצלחה והאהבה וההתקבלות ומשם, כדרך המקום שקוטל ומשכיח גיבוריו, אל תהום הנשיה. גיבור תרבות הכי ישראלי והכי מהגרי, כותב רענן, מבריק וחמדן, משתמש וזורק ובו בזמן חבר טוב. שוביניסט עטוף נשים אוהבות.

דן בן אמוץ

הולך בעקבותיו ובעקבות סרטיו כשחקן מ"אקסודוס" ועד "חור בלבנה", "מצור" ו"3 ימים וילד", ספרים מ"ילקוט הכזבים" דרך "לא שם זין" ו"מה נשמע" ו"לזכור ולשכוח", ועוד אלף יצירות אחרות, נדמה פתאם כאילו נקטע קיומו של דן בן אמוץ בשל אחת מאותן קללות שהמציא בעצמו על מי שירדם בקסטל ויתעורר בהדסה, או כמו נשא עימו את אופציית מחיקתו כמין ערכת זיכרון ושיכחה. שהרי היה הראשון להשכיח עצמו, כשמחק כנער את עברו. ויוצא איפה שפעמיים נשכח: פעם בידי עצמו ופעם בידי מעשיו שנבעו מאותו עצמו ישן.
ונדמה לי כי אי אפשר לספר את סיפור ישראל, מבלי להזכיר את הילד הפולני מוסיה תהילימזוגער, הוא הנער משה שעוני, הוא הגבר דן בן אמוץ, עמוד תווך של היכל התרבות הישראלי. מכונן דיבור וכתיבה ומחשבה צבריות, חוצפה וביקורת וסטירה מבריקות והיגיון מושחז כתער. והשפעתו של המנוח כה גדולה, עד שאם ישכח שמו, יוותרו חלקים מן התרבות אנונימיים, ויתכן כי יש להפריד בין המעשים הבזויים לבין מפעלו התרבותי שעומד בניגוד מרהיב לחלקיו השפלים.

 "מי שמכיר את אסתר שוורץ שנולדה בשנת 1928 בפלושטי אשר בבסרביה והגיעה ארצה ב1954, בעלת שער שחור, עיניים חומות ופה גדולשיבוא ויקח אותה ממני".
(
מדור לחיפוש קרובים. קריעה תמה. ד.ב.א. 1974)

רבות מאד תמונות המתים על קירות קפה תמר בשינקין שכמו הולך ומתכווץ עם הזמן, בעת שיושביו מתאדים וחלליו מתרבים, אך שרה שטרן, בעלת הבית, נהגת ג'יפ נועזת מהמדבר המערבי, עדיין ניצבת איתן בשמלת עור הנמר הנפלאה שלה ושערה הסגול. 15 שנים לא דרכה כף רגלי במקום ורק לרגל תחקיר בן אמוץ שבתי. כי פה או שאתה בן בית או שאתה חרא. "וחרא זה שם חיבה", אומרת לי שרה. "את דן הכרתי כנער בנהלל, כשגדל אצל חבינסקי". היא מדייקת. "וניהל רומנים עם כולן". דבר לא חומק מעיניה כבר 4 דורות.

– "אני מחכה לביבר, שיספר לי על דן".

"ביבר", מעקמת שרה פיה: "הגרויסע מציאה הזה. מה כבר הוא יודע"? עוד היא מפקפקת וברחוב חבוט הגשם, צץ חזיון מופלא: בלון צהוב עצום נישא בחיפזון על גבי אופניים חשמליים קטנים שעל כידונם, כזקיף ניצב ברווזון-צפצפה.
מתוך הבלון והקסדה, נחלץ כאפרוח מביצתו, ישישון סמור שפם שלפני 70 שנים ישן עם דן בן אמוץ במיטת אפריון ענקית במלון הזונות "טיטניק" במרסיי. בגיל עשרים הם היו שקועים במשימת ההעפלה חשאית. "הוא היה בחור שובה לב ויפה, כחול עינים ופיקח מאד", זוכר ביבר, שבכ"ט בנובמבר ימלאו לו 90. "בתוך זמן קצר כבר דיבר דן צרפתית והכיר את כולם ונסע לפריז ומיד "מון שרי" עם סימון דה בובואר וסרטר. היה לו כשרון עצום לאהבה ולכך שידאגו שיוכל לטפס מעלה. טעם מכל וכל וטס הלאה".

דן בן אמוץ בתקופת השהות בצרפת


"
רק דן העיז", אומר ביבר תחת אף המתאגרף המעוך שלו, ושם אצבעו על העיקר: "הוא אמר לי אז: אני מנסה הכל, וניסה. אלכוהול, אוכל, נשים, חברים. לכן היה שונה מכולנו הפלמחניקים שלא העזנו ומקנאה קראו לו: דן בן הפוץ". כך תמיד: העזה וקנאה.
"
מהתחלה", זוכר ביבר, שגם הופיע לצד דן בתכנית הבידור הרדיופונית השוסית "שלושה בסירה אחת", "דן עשה פרודיה על העברית הארכאית פה, קלט את הצליל העבש של השפה הרשמית ויצר שפת דיבורכתיבה חדשה בלי דקדוק וקפדנות, עם אוזן נהדרת של מי שלא נולד פה ולא היה חייב כלום לאף אחד".
"
מה נוסיף שלא אמרנו"? תוהה ביבר."כולנו רצינו להיות צברים כמו בדואים. שורשיים ומעשנים, שפמים, עם חכמת החיים הפשוטה. ודווקא הוא, היתום הזר, הכי הצליח". ופתאם חסר לנו מאד בתמר הצחוק הפרוע של דן שהיה חושף הכל בחדות ובו בזמן משכיח מעצמו ומאחרים את כל שהודחק מתחת לשצף קצף של הישראליות שאין בה רגע שקט אחד.

"שלום חביבי. איך הזמן עובר. אפשר להשתגע. כאילו רק אתמול כתבתי לך ב"יופי של מלחמה". תראה, נשמה טובה ומתיסרת שלי. אל תתיאש. יש תקוה"!
(
מכתב לקורא. קריעה תמה).

 לחיים חפר נדמה כי המילים האחרונות שלחש דן טרם מותו היו: "קחי ממנו קבלה". הוא שכב על ערש דווי ובתיה אפולו נזקקה לטכנאי מכונת כביסה. זה הכיוון. חפר מצחיק עד היום. אבל ההתחלה שלהם היתה ארבעים ושלוש שנים קודם לכן, כשיום אחד, בשנת 1946, ראה חפר אוהל צץ בחצר האכסניה בה גר על הכרמל, ודיירו הוא בחור גבוה, קלושר עם סטייל, שהאוהל שלו רעד מזיונים.
"
חסר בית עליז שנדד בין לבבות, בתים ומשפחות", מתאר החבר ושותף הכתיבה חפר את מה שראו רבים מן ההתחלה. יתום שרדן רב קסם שבקע מהגולם הכעור של ההתבגרות הבודדת בפנימיית בןשמן אליה נשלח מארופה שטרם השואה. "יתום שמטפס וכובש דרכו לבד, מזהה ונצמד לקבוצת עלית", כפי שמתאר לי הסופר דנקנר, "הופך למנהיגם וזז הלאה. קודם בפנימיה ואחר כך בכנופית נהלל עם זוריק דיין, חבורת תל אביב היוקרתית של בני האליטה כמו נועה אשכול וחיים גורי, פלמ"ח ופריז ורומן עם ז'ולייט גרקו ועד הוליבוד ומגורים אצל מרלון ברנדו". גדול הקומבינטורים התרבותיים שהיו פה.

"תמיד אמר: בואו נעשה את זה", זוכר חפר את חוכמת היזמות חסרת המנוחה של בן אמוץ שלו חי עתה היה ישיש בן 89. בחור עם חוש מדהים למילים ולחפצים ולאמנות, לאוכל, לספרים. למה ילך הכי טוב. "כך עשינו את ילקוט הכזבים ואת המופע "תל אביב הקטנה". הקשבנו לאנשים, אספנו וכתבנו. היתה לו אוזן לנהגים בירושלים, לדייגים בטבריה. ותמיד נלחם לא להיות פרייר, מנוצל".
דנקנר נזכר איך הזעיקו אותו למיטת דן הגוסס. "הוא החזיק לי את היד ולחש: עוד אין לי תשובה. למה? שאלתי, ואמר לי: ללמה אני לא רוצה להיות פראייר". ונזכרתי שלפני שנים שאלתי אותו: למה הכי חשוב לו לא להיות פראייר. זה ישב לו בראש והוא מת בלי שידע.
הוא היה "הלא פראייר" הישראלי המובהק הראשון והסביר לחברים ובספרים שגם בהם דיבר על לב אנשים כמו בשיחה, כי הוריו מתו ואין לו אף אחד בעולם זולתו וזה מקור חסכנותו והאגואיזם הטהור שלו. יתום שרדן שחייב להמציא זהותו עד שאף שלונסקי אמר פעם: בן אמוץ. אני לא יודע איפה נולד". הכי תלוש והכי שורשי. ומן ההכרח הזה המציא עבור כולנו, את מה שהביוגרף שלו, דנקנר, יליד ירושלים מבית דתי, אומר בדרכו הבוטה: "ההמצאה הסינתטית של הצבריות שנראית כמו הדבר האמיתי, אבל היא כמו שעון רולקס מזויף". אמירה מרה ומנבאת רעות לארץ הזאת.

דן בן אמוץ. צילום: יעל רוזן

 "פעם תפס בני את אחד החברה שמיהר להגיע לתל אביב ואמר לו: שמע, סע איתי קצת יותר מאוחר. יש לי המון אינפורמציה. המצב היה מתוח והחבר חיכה על סיכות וכשהטקסי זז סוף סוף, אמר לו בני: שמע המצב באמת קשה מאד, ונרדם עד תל אביב". ילקוט הכזבים.

 "החברים של דן מדברים עליך כעל נחש ממבה בעל הרעל הכי קטלני בעולם", אני אומר לדנקנר. הוא מקשיב ולוגם את האספרסו השלישי שלו באותה הבעה תמהה וחפה. "דן היה חבר מצוין ותומך שאהבתי מאד, ושהיה בן בית אצלנו, אבל כשנכנסתי לסיפור חייו והגעתי לענין אימו וטפטפו לי את הסיפורים על הקטינות שניצל וכל ההמשך שלא סופר, הבנתי שזה סיפור שאני חייב לספרו". דנקנר מזכיר לי כי הוא עצמו בא מבית אב קשה ומכה. יש בו סלחנות לחטאים רבים, לא לחטאי מבוגרים כלפי ילדים, או ילדיהם.
בלב הסערה שהתחוללה עם צאת הביוגרפיה, דובר בילדותו של דן ובאימו אתל שהיתה קרובה אליו מינית ומצד שני בקטינות שגדשו מיטתו בגיל העמידה שלו, כבשתי צלעותיה של הצבת בה נמחץ שמו. דנקנר תאר אם מופרעת שניצלה מינית את בנה האהוב והטביעה בו את התשוקה הבלתי נלאית שתלווהו כל חייו לבדיקת גבולות מתמדת באהבת הנשים ואף תסיט אותו אל התהום. תשוקת אם שאולי, כתוצר לוואי, יצרה גם את בודק הגבולות התרבותי הנועז וחושף כזבים הגדול מכולם פה. תכונה שכה חסרה כיום בחברה הפוסט בן אמוצית קינניתליבוביצית שמגששת דרכה כעיוורת בחושך וברעש וכושלת לכל בור.

לבדו בא לפה הילד מוסיה ב1938 והיה זר מוחלט ומושמץ ככל ילדי השואה. אך בכוח מופלא כהשראה, הפך את חולשתו למקור כוח וראה בעין חדה מכל אחר את המתרחש ואמר הכל כדי להכאיב ולשבות לבבות. יוצר לו אוהבים ואויבים. וחש חזק ומנצח ועם זאת גם מטונף. פסיכולוג בעל שם ספר לי איך בשנות השישים נטל ל. ס.ד. עם דן וזכר כי בן אמוץ נאבק בהשפעת סם ההזיה העז כדי לשמור בכל מחיר על שליטה, אבל התעקש שיש לו חולירע ושהוא מקיא סחי שחור ונלקח לבית חולים. עשרים שנים טרם הסרטן שימיתו. תחושת הסחי. "לא הביוגרפיה שלי רצחה אותו", חורץ דנקנר, "אלא ההיסטריה שפרצה עם הפרסום. הספר שלי רק הביא את הפרטים. בחברות שפויות עושים הפרדה בין היצירה לחטאי היוצר, כמו פרדיננד סלין שהיה כותב גאוני אבל נאצי וספריו הגדולים נקראים עד היום". באחרית הדבר של "דן בן אמוץ", מצטט דנקנר, כהסבר לפעולת החשיפה שלו, קטע מ"האדם השלישי" של אורסון וולס. חברו הטוב של הגיבור הארי ליים הכריזמטי והמקסים, מגלה שם כי ליים הוא בעצם טינופת חסר מצפון, והוא מצטרף לרודפיו ומסייע להריגתו.

"זהותו המפוצלת של הגיבור מצוייה איפוא במרחב שגם הוא מפוצל ומעורער ובו אין לגיבור הזה בית אמיתיוהזהויות האחרות סודקות שוב ושוב את הזהות שאותה הוא נושא בכל רגע ורגע."
(
נורית גרץ על "לזכור ולשכוח" של בן אמוץ)

 היא גרה כעת בבית ישן ונמוך קומה ברחובות. עוד מעט תחזור בשמחה צפונה, לבית הבזלת שלה בראש פינה, קרוב לאמא בתיה אפולו שבעמוקה. שנתיים בגוש דן היו קשות לה. לדבר על אבא אינה יכולה. אהבה? געגועים? אין היא עונה. הכל מלא שתיקה וכאב. פניה של נעמי בן אמוץ רחבים ומתוקים, בין פניו לפני אמה. צמחי תבלין מרככים את החצר. שתילי ורדים חדשים. הבית והגינה מלאים אינסוף כסאות, כביתו של מחפש מנוחה שאינו נואש. עד כה הדפיסה הכל במכונת כתיבה. עתה היא מראה לי שני שירי אבא על מסך המחשב. עוד מעט יצאו בספר השירים השלישי שלה: "ציידת המילים". הצייד שלה כאוב ואיטי כל כך.
אבא/ זו העונה בשנה/שבה אתה גוסס/ הרימונים מתמלאים ומאדימים", כתבה ומחקה שורה אחרונה: "ואתה הולך ונעלם". אין הוא נעלם. הבית מלא תצלומיו בשקיות ובאלבומים גדולים. חיי אבא: מלח שמח, עם מאה נשים, כוכבות. גיבור הוליבוד לצד מרלון ברנדו. בגב צרלי צפלין. צץ מחייך בצילומים של מאן ריי הגדול. זוהר באלבומי נצחון של יתום.

בתיה אפולו ודן בן אמוץ

והנה גם שיר אחר: "אבא שלי חולהגוסס עכשו כבר הרבה זמן זה נמשך לפעמים אני אומרת לעצמי בשקט אבא תמות כבר כמו שאומרים לילד ש..ש.ש.. תישן". בנה ובתה כבר עזבו את הבית. משלושת ילדי דן ואלן שבארה"ב – הבן פיקו תובע מחוזי, הבת נועה מחפשת והפרופסור דור בן אמוץ יש עוד שבעה נכדים. "כל תשעת הנכדים יצירתיים", מחייכת נעמי. היא רכה ונדיבה ובאפה הגומה שתאר פעם אביה. אך הבה נניח לזכר אביה. אני נח לי בשמש החצר והולך לסיים את הסיפור.

"עם הזמן אנו נחזור לדן", אומר לי מוטי קירשנבאום בביטחון קירשנבאומי, "כי היה מעמודי התווך של הישראליות שחיפשה זהות תרבותית. המצחיק הוא שדן עמל כל חייו לנפץ מסגרות והיה מרדן וחתרן גדול, גם בענין המין והדיבור הפתוח על הכל, ודווקא הוא חוסל ע"י המרדנות המינית. הרי על זה היתה תהילתו משך השנים ופתאם הענין הזה נפל עליו ומחץ אותו". מוטי מדבר על הצמד חמד הנאבק ומשלים: בן אמוץ ועמוס קינן. "לוחם הלח"י הבודד והפלמ"חניק שנחנק בהעדר החבר'ה. דן היפה ומושך הלב ועמוס הנמוך, האינטלקטואל המר. קינן שכתב מצוין ודן שמכר המון". "הם הזוג שהמציא את העברית המדוברתכתובה", אומר לי הבמאי ג'אד נאמן, "שני כשרונות גדולים שהניחו את היסודות למה שכיום מובן מאליו: עברית חיה שניתן לדבר בה ולכתוב בה".
"
דן חסר לי מאד", אומר קירשנבאום טרם יטפס חזרה לאולפנו, ועוד לא נגענו באפס קצהו של דן: ביתו הנפלא ביפו שנמכר לאיש עסקים ולקוסם, אינספור חבריו, כתביו, חידודיו וחכמותיו. חפציו וטקסיו, נדודיו וכל השאר. "יאללה, עכשו תלכו ותקנו את הספרים שלי ובמחיר מלא ואל תשאילו", היה דן אומר.

 אח, יהדן, דן, דן דן! וֵוינָּאק, יָה דן! איפה אתה?! בגן עדן אתה יושב ואוכל את שור הבראיך נכנסת אתה לגן עדן?! באמת לא מבין איך, אבל אם אתה שם, יהדן, ואם אתה רוצה שנתראה אי פעם, תבקש העברה לגיהנום. אל תחשוב שנפטרת מאתנו ככה. וואללה נבוא אליך כולנו. ועכשיו שלום חָבּיבּי, תנוח בשלום." (ההספד).

פורסם ב-6.2.2012 במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות.

חלק מן ההספד, "שלושה בסירה אחת"