והתעורר בו הרצון לברוח. ביבי בפריז.

 

"יחיד, בלי שומרי ראש, בלי השלישים שהיה רגיל להם, דימה את עצמו כמו ילד מן האגדה שנקלע ליער אפלולי ומכושף. בזה האופן פסע הילד האצבעוני… בלי לדעת שהזאב מרחרח את עקבותיו… והתעורר בו הרצון לצעוק כמו בהיותו ילד, לקרוא לאימו, לעצום את עיניו, לברוח". "החיים והגורל". ואסילי גרוסמן.

 

aldv4yus__w470h274q85

"זו חשיפה שמבחינת השליט אסור היה לה להתקיים. נתניהו נתפס בה נפחד מאד. מקולף מכל הגנותיו", אומר לי מומחה הצילום על השתי דקות ועשרים שניות של "נתניהו מחכה לאוטובוס" בפריז. קטע חדשות שצילם מטווח אפס ערוץ הכבלים הצרפתי בי. אפ. אם. "זה צלם מקצוען עם סבלנות, שזיהה את ההזדמנות והענין ושם עדשה רחבה קרוב מאד על פוליטיקאי מרוחק תמיד". כך קלט הצרפתי בקטע שהפך מיד ויראלי והתפשט בעולם כאש בשדה קוצים , את המהות הנפחדת והמנותקת של שליט שמתקים כבר שנים מאחורי חומת אבטחה ומרחק, אקדחים ותת מקלעים ושרירי בחורים, איפור ושיער צבוע. פוליטיקאים ותיקים מאד בעיקר בדמוקרטיות מעורערות או בלא דמוקרטיות,  יוצרים לעצמם עם הזמן דימוי, מסכה ומקלט שבהם הם מתבצרים. כך הם הולכים ומתרחקים מן האנושי והחי שבהם, מן הפגיע, החברתי והנושם. קופאים.

בי אפ אם היא רשת טלויזיה ורדיו בכבלים שמשדרת 24 שעות ביממה חדשות לקהל צרפתי צעיר ולפרברים. גם לשולי פריז הפרועים מהם באו האחים הרוצחים. ואכן כשהתבצרו טרם מותם מירי השוטרים, דיברו האחים עם הערוץ הזה.

הצלם של הערוץ מצא עצמו במיקרה בתור הזה ומיד קלט והניח על השליט את העדשה שלו, כמו נגיד שחוקרי שב"כ של השליט, שמים זרקור על נחקר, בלי להזיז. לא ללילה שלם, אלא רק לשתי דקות ורבע הפך השליט להיות כאחד מנתיניו. מחכה לאוטובוס. עומד בתור- אדם, בין זרים, בלי חציצה, מצולם בניגוד לרצונו, כמו שאנו עומדים כל חיינו. לידו רק שומר ראש או שניים. כך עמד ולא הצליח להביא עצמו לשוחח עם איש. זולת כמה מילים עם עוזרו. שום מגע. מתוח עד קצה הגבול שלו.

במעגל הרחב יותר, הלא נראה בסרטון, הכל היה מאובטח. אבל אבטחה של כולם, לא רק שלו: מגנרל שחור ועד שר אוזבקי . נתניהו היה פתאם בלי היררכיה. לא ראשון בתור, אלא אחד מבני האדם. וככל שהמצלמה נשארה ולא זזה, כך גברו חרדתו ואי נוחיותו ופניו לבשו אותה ארשת משונה שתשאר חרוטה בזכרון הצופה: חסרת שקט, מפוחדת מאד. כשהאיפור נמס והוא מסדר שערו ומנסה לשקם דבר מה שבאותו הרגע אבד לתמיד: מסכת הכוח.

בעת שראיתי שוב ושוב את הקטע, נזכרתי ברגע טלויזיוני אחר לא נשכח שבו מצלמה משטרתית תפסה בחדר חקירות ריק לרגע מהחוקר, את נמרודי הבן אוכל אחת מהראיות. דוחף לפיו מסמך ולועס אותו. או רגע נוגע ללב יותר של הנשיא עזר ויצמן, שנכנס לאולפנון מאולתר שהיחצ"ן שלו שיזף הביאו לשם. הוא נכנס כעיזר טייס הקרבות, ויצמן האלוף, שר השלום ונשיא המדינה, והיה שם לאיש זקן, נואש ומובס שממתין לשווא לאות להתחיל להתפטר נוכח פני האומה. מול מצלמת בי. אפ. אם הפריזאית צץ המלך ביבי ערום ועריה, חסר אונים, מקולף מבשר שררתו, בודד, קפוא וקודר וחסר בטחון. המפלט היחיד שנותר לו כדי ליצור קשר לאותו עולם שאבד, היה הטלפון הנייד. הלו, הלו, מישהו בבית?  ואין איש.

 

הילדות הקטנות

 

"אני לא הצבעתי לילדות החדשות", אמר לי יום טוב וחברו ורון אמר: "הצבעתי בעיקר לנשים. גם לילדות".

קשה לחשוב על מעבר חד יותר, מאותה סצנה פריזאית של ביבי קפוא בתור זר, מאשר אל התור החי והעליז והמחבק בחזית בית סוקולוב. ביום הפרימריס של העבודה. זו מפלגה שהיתה בשלטון שנים רבות. היא הקימה את הארץ הזאת ואחר כך הושחתה וסולקה מן השלטון והליכוד החליף אותה. אשמח מאד אם יתגלה במחצית מרץ הקרוב שנשאר מספיק עם שפוי להשיב אותה לשלטון. כמו ב77, עתה אחרי 38 שנים, חיוני הרענון לגורל הארץ והדמוקרטיה. הליכוד של ביבי הושחת לבלי הכר. אני מצביע לא לזה ולא לזו.

אמנון אברמוביץ רב הניסיון כבר כתב שלעבודה יש נבחרת טובה. הוא ניחש נכון טרם הפרימריס. השבוע בחרו החברים, בלי ועדות חשאיות ובלי מרכז, נבחרת מחאה. שלי ושמולי, בר לב וסתו שפיר ומירב מיכאלי. הפרימריז שראיתי בבית סוקולוב היו פסטיבל שמח, מזרחי ואשכנזי, של מפלגת שלטון לשעבר שהתנערה מן הטינופת אחרי שנים מחוץ למסדרונות הכוח. צפוף היה כמו תור לקו 61, מלא מצלמות ובלי בהלה וחרדה. הרבה מגע ונשיקות.

בבואי לשם בא מולי קובי אוז מוליך בידו אשה קטנטונת ממש, כאימי בשעתה, והיא אימו רחל אוזן שלקח לקלפי. הם חזרו הביתה בלי שתנצל רחל את זכותה, בשל תקלה בקלפי. שרה מ"קפה תמר", נהללית שהיתה נהגת ג'יפ במדבר המערבי במלחמת העולם השניה, באה להטיל פתק, ועליה, במקום שמלת עור הנמר שלה, טי שרט תמיכה בנכדתה נחמיאס ורבין. אפילו על מדרגות הבנין נחו תצלומי המועמדים. "דרכת על כבל", צעקה לי נערה. זזתי ודרכתי על מרגלית או בר לב. היה שם אלון פילץ מהפכן חברתי עם תקציב למודעת ענק בעיתון. הנחתי פתק של המיליונר מרגלית תחת רגל השולחן לבל ימוט ופתחתי בשיחה עם שני שכנים לשולחן שנראו כותיקי מפלגה.

אחד היה אברהם ורון יליד אלכסנדריה, קצין משטרה לשעבר כבן שמונים. כאשר עבד במוסך טרם המדינה, "בא יצחק שדה  עם גיפ ואמר לי: כשנהיה בשלטון, נער כמוך ילך לבית ספר". חברו הוא סגן מנהל לשעבר מבנק הפועלים, רמי יום טוב, יליד ירושלים. מה הצבעתם?  ורון אמר: "כמה שיותר נשים. שמתי שש". ויום טוב אמר: "לא הכנסתי אף אחת מהילדות. לא נראות לי מנהיגות מדינה". שניהם לא הצביעו לשלי יחימוביץ: "שחצנית". הקצין ורון כותב ופעיל גם בפייסבוק "בענין עוולות". יחד שתו קפה, כרסמו מאפה שהביא יום טוב מהבית והלכו. זו כבר מסיבה של הילדים. שלי יצאה מנצחת ועמה מחנה הנשים.

 

נ.ב.

 

מפלגות אינן מתקימות בחלל ריק. הן חיות תמיד בהשוואה למה שהיו ולמתחרות שלהן. אחרי הפרימריס האלה, יצאה מרצ הכאילו צעירה וזורמת, כמו הדודה של העבודה. מהפך.

 

 

הגאות והשפל של נעמי שמר

"אם אני תועה בדרך, מאבד את הצפון / וסופה גדולה עוברת, מבשרת שיטפון
ואני איני יודע מה יביא לי מחר / משהו בתוך החושך מנחם אותי ושר".
(אין דבר. נעמי שמר)

כבר קרה לא אחת שפקיד הקבלה בהוטל סן סימון ראה תיירת ניצבת בפתח המלון הקטן ובוכה בכי תמרורים. האם ידע מדוע בכתה? הסיפרו לו כי לפני כחמישים שנים, גרה אשה זאת פרק זמן ארוך ומאושר עם אמה במלון הזה בפריז, שבפתחו הן מצולמות, צוחקות בעת ששלג יורד סביבן? האושר שידעה שם הבת נותר בזכרונה כטעם עוגיית מדלן, "כי היינו כשתי צועניות עליזות", נעמי שמר ובתה הללי הקרויה ללי. "ואני בוכה במלון יותר מאשר ליד הקבר בכנרת, כי אמא הכי נוכחת לי בו", היא אומרת. מראה כנעמי שמר דקה, פניה מתוקים ודיבורה רך מאד.

אמה הפליגה אז מישראל באניה "שלום", אחרי שבעלה, אביה של  ללי, השחקן גדעון שמר נפרד ממנה וטס ללונדון. תחילה חיה בפריז, משאירה את ללי בידי סבתא רחל שמר. אחר התגעגעה האם כל כך עד שהביאה אותה אליה. כך חיו להן נעמי שמר בת ה -32 ובתה בת השמונה בפנסיון המשפחתי. חדר קטן, שתי מיטות, אמבטיה בחוץ ואוכל ביתי נהדר.  "אף פעם לא היינו כל כך הרבה ביחד. חיים צנועים, מלאים חברים והמון שיחות, כי אמא היתה אדם בעל "כשרון לידידות", לא רק עם זרים אלא גם עם בני הבית. היא התיעצה איתי שם על הכל, פתוחה מאד ותמיד על טמפרטורה גבוהה, מתרגזת וכועסת ומיד מתחרטת". אלו ימי פריז, ימי "אם תרצי שאראה לך את העיר באפור / בואי ונטייל בה על אבני מרצפות / דום נישא את עינינו ליונים שעפות". הצליל הצרפתי שמצטרף לכל שאר גווני המוסיקה הנעמי שמרית, ההימנונאית הישראלית הגדולה מכולם. פס הקול של חיינו פה, באמת ובכזב.

מימין, נעמי שמר ובתה, ללי. פריז

ללי נזכרת בפריז, בחיי אמה, במוסיקה שלה, כשאנו יושבים בדירה בה חיו אמה ואביה החורג כמעט עד יומם האחרון. פה גדלה עם אחיה למחצה אריאל. קומה שישית צחורה שמשקיפה על העיר "בין דירות פרס לרבין" ברמת אביב, עמוסה בזכרם של הגבר והאשה שחיו בה: יוצרת המוסיקה העממית הכי קליטה, ובעלה הפרקליט, מחבר "קרקס הפרעושים" המר כלענה, משורר ואיש ימין קיצוני שחש תמיד מנודה וכתב: "רוב בני אדם / שאני מכיר / הם שרצים".

פה חיו, זו שהפיקה ביום אחד שלאגר שמיליון יזמזמו, וזה שעמל עשר שנים על ספר שמעטים יקראו. פה רבו וצעקו וצחקו המון וגם בכו. נעמי ובעלה מרדכי הוא מקס הורוביץ, "יקה מלא ניגודים קשים לעיכול". כעדות ללי האוהבת. חם ורך בבית, קשה, חשדן ומר מול העולם. כל זר הוא אויב. "התחתנתי איתך בגיל ארבעים ושתיים", כתב בשיר לנעמי, "למדתי לחיות לבד בשנים הארוכות ההן. להעסיק את עצמי, לא להשתעמם אף רגע, עכשו נסעת רק למשך חודש ואני מתרוצץ בדירה הגדולה כעכבר מסומם".

שנים אחרי שנעלמו מפה, אחרי שנדמו פוגות באך והשתתקו ריבים ושירים, עמד הבית ריק מאדם והתפורר. וכשעקרו לפה ללי ובן זוגה, היה הכל מלא חפציהם של המתים. הניירת הלכה לספריה הלאומית, כתבי היד והשירים של אמא, טיוטות ולחנים, עולם שלם של היוצרת המוסיקלית הכי מושרת, או כפי שתאר ופרט נפלא המבקר בן שלו: "בין שלל הסגולות שהפכו את נעמי שמר לפזמונאית נפלאה, בין החוש המלודי הנדיר לניחוח הפריחה שעולה בנחיריים כשמקשיבים לשיריה, ישנו המקצב של נעמי שמר. מעטים היוצרים שיש מקצב הרשום על שמם בטאבו, ושמר היא אחת מיחידי הסגולה האלה… המקצב הזה פרט על מיתר כל כך מרכזי בזהות הישראלית הקולקטיבית עד שהוא הפך במובן מסוים לביטוי הקצבי של הזהות הזאת. המקצב הציוני האולטימטיבי. הוא מתאפיין בחיוניות בלתי נתפשת כמעט… מקצב רב תושייה, אופטימי בצורה חסרת תקנה; מקצב שנכון לכל משימה, קשה ככל שתהיה; מקצב שקם כל בוקר עם שיר חדש בלב".

נעמי שמר.

 "איני רוצה לי בית עם שדה, שדה / איני רוצה לי בית עם שדה ירוק /כי כל שכרי קולכם אשר עונה, עונה כי כל שכרי קולכם אשר עונה בשחוק/
קולי ישיר, קולי ישיר,/אבל אתם לו הד/הללו הללויה הללו
אבוי לשיר, אבוי לשיר, אם אין לו, אין לו הד." 
(זמר נודד. שמר)

"זה המקום הכי יפה בעולם", היתה נעמי אומרת ושבה לפה ובורחת מפה. כשאני גולש בכביש הצר והתלול מפוריה, מתוק האויר מגשם ומפריחה. שיחים ושדות ועשבים עסיסיים כבחלומה של פרה. האבן כהה והבתים בהירים ולמטה: האגם. אחר כך הקיבוץ על שפת המים, קבוצת כנרת בת המאה, עצי ענק וחברה זקנה על קלנועית, חדר האוכל ומחסן כוורות מנופצות שעדיין מושכות דבורים. דבש ועוקץ ובית קפה "עוגתה"הנחמד וחורשת האקליפטוס וריח המלוח על המים.

קבוצת כנרת

קבוצת כנרת

החבר עמירם אידלמן בא להראות לי את מה שנשאר מממלכת הילדות של נעמי, את המקום ממנו נבעה הנעמיות על כל תויה ומילותיה. רצוץ מתאונה נותר החבר עמירם עיקש ונחוש. "פה גדלנו על האמונה העמוקה שאנו טובים יותר מכולם. החיים על הגבעה לא היו ענין טופוגרפי, אלא הרגשה: אנו מעל כל השאר. האבות היו רוסים עקשנים וקשים ובבית הקברות שלנו טמונים שני המתווכחים הגדולים של הקיבוץ: אהרון שידלובסקי שהטיף לסגפנות ושדבר לא היה טוב דיו עבורו, והחבר הרך ממנו בן ציון ישראלי שראה רק טוב. חיינו בין הקשה למפויס, ואף קבריהם נראים כך: לרך יש מצבה לבנה וגבוהה ולקשה, שחורה ונמוכה". בתוך כל זה גדלה נעמי.
עמירם זוכר איך כילד בן חמש היתה נעמי ספיר מורתו הראשונה. בת לאב מאיר ספיר שנעדר מפה, עסקן לאומי, איש נמוך ומוצק, נאהב ומצחיק ורך לב ובו בזמן המפקד האחראי על עליה ב', ולאמא רבקה לבית שפרירי, הכי נוכחת וקשה בקיבוץ. "היינו כתה א' של 20 תינוקות תש"ח, ויצאנו עם הנערה נעמי למסעות קטנים, מדדים אחריה כעדת ברווזונים. הולכים לפרדס וקוטפים אשכולית ושבים ל"חדר השקט", צריף עץ עם פסנתר והמורה נעמי התישבה ליד הפסנתר והתחילה לנגן את מה שהיה: "הגענו לפרדס ומה ראינו"? כך שרה לנו את חיינו, "ראינו אשכולית. ומה קרה לאשכולית? אשכולית על עלה ירוק נרדמה לה כמו תינוק". הוא מדקלם מילים בנות שישים כמו ארע הכל אתמול.

את אמה רבקה הוא זוכר כמי שמעולם לא חייכה. "ישות בודדת מאד ומשכילה עם תביעות עצומות מאחרים ומעצמה, שאיש לא יכול היה לעמוד בהן. חסונה כאיכרה אך תרבותית, סמל הותיקה הקשוחה שאינה מתפשרת". כל בוקר, טרם המולת החיים, העירה את הילדה להתאמן ובדממת השחר, היו אימוני הפסנתר של הילדה נעמי בת רבקה, צליל ההשכמה של קיבוץ כנרת.

דיוקן אימי על הפסנתר / ידע ימים יפים יותר / וגם ימים יותר קשים /באלף תשע מאות שלושים בקיץ
דיוקן אימי מונף אל השמיים/ עוקב אחר ציפור בלתי נראית / ובאין קמע לי או נר
דיוקן אימי עלי שומר / הוא מגבוה כמו מקשיב / ואת המנגינה מכתיב אלי.
(דיוקן אימי .שמר)

נעמי שמר ואמה, כנרת

בצל עץ עבות, לצד הדרך המטפסת מן הכנרת, יושבת ומחכה לי, כילדה הממתינה להסעה, רותיק, אחותה הצעירה בשנתיים של נעמי. הקרובה לה מכולם. אשה בת שמונים, מלאת חיים, עליצות ועצב. צוחקת ובוכה. פה, במושבה כנרת, חיתה עם בעלה, בנו של הצייר הגרמני נוסבאום. בית מלא ציורים נפלאים עם חצר פרועת בלורית. היא מספרת לי כי אמן, רבקה בת החייט, מקור נגינתה של נעמי, מקור כאבה ושמחתה, למדה פסנתר כבר בוילנה ופה היתה לחלוצה תובענית. "כאשר הציעו פעם באסיפת קיבוץ שיפור מטבחי החברים, קמה והתנגדה בתוקף לבזבוז, והחבר כנרתי אמר: "יש ביננו חברים שאינם נותנים לחיות, לא לעצמם ולא לאחרים". מאז לא הלכה אמא לעולם לאסיפה".

בפשטות היא אומרת: "אמא היתה מניה דפרסיבית".
הורה מדוכא או שבור נמצא כמעט בכל סיפורי חייהם שלהיוצרים  בסדרה הזאת. כאילו מדכדוך הבית פרח כישרון הילד, כשרף מתוק המופרש מגזע פצוע. רותיק זוכרת איך "אמא ונעמי רבו בלי הרף. אני ואחי יענקלה צייתנו לכל, ונעמי נלחמה". רותיק היתה למורה לטבע ויענקלה לרפתן מסור, הם נשארו סביב הבית והאם, ורק נעמי פרצה מכנרת אל העולם והצליחה בגדול ולא שכחה את אמה, בטוב וברע, והיתה כמוה תובענית מעצמה ומאחרים, נעה בין גאות לשפל, עצובה מאד או שמחה מאד. וגם בשיא הצלחתה חשה, כך העידה פעם, כי אינה מספיק טובה עבור אמה, ופחדה.

מה נותר בזכרון האחות הקטנה מזמן המשפחה הקדום? אותם ימי קיץ בוער ואיך היא ונעמי היו ניצבות בבגדיהן בצהרי יום רותח תחת זרם המקלחת הצונן ואז נשכבות להרדם על הרצפה הקרירה ואיך התלחשו בינהן, ואמן העייפה שניסתה להרדם, "השתגעה והניפה מעלינו את הלאפה הגדולה שלה והפחידה מאד".
הם חיו ב"בית הדרומי", על הגבעה החשופה אז מכל ירק כפי שצולמה ב1930, אחרי לקחי פרעות תרפ"ט. שלושה בנינים מוגנים של שתי קומות. בקומה שניה גרו הספירים, רבקה ומאיר, נעמי, רותיק ויעקב בחדר וחצי. "רוח פראית וחופשית היתה נעמי", אומרת רותיק וכבר דמעות בעיניה. "ואמא נלחמה בה בחירוף נפש". היא זוכרת איך פעם "עשתה נעמי משהו למען הנשיות שלה ואמא גילתה והשפילה אותה… אוי, כמה פגעה בה", בוכה עתה רותיק הטובה בגן ביתה. "נפלא שהיו לנו הורים הפוכים. אבא שהיה אמא, מאכיל ומגהץ ואוהב ואמא קשה והוגת דעות".

קבריהם של נעמי שמר והוריה, קבוצת כנרת

קבריהם של נעמי שמר והוריה, קבוצת כנרת

היא נזכרת באביה שמת צעיר ותמך תמיד באמא ואיך "אחרי שמת בגיל 59, גברה מחלת אמא. במאניה היתה בלתי נסבלת, שלחה מכתבים מטורפים לכולם ואיך בדיפרסיה היה קל יותר, כי התכנסה לתוך עצמה. בשנותיה האחרונות לא יצאה מהבית והיתה כחיה עזובה. רק ממש בסוף חייה אהבתיה, כי נפלה ונשברה ונתנה לטפל בה… ממנה ירשה נעמי את הגאות והשפל, מתון יותר". רותיק היתה האחרונה ליד מיטת אחותה נעמי הגוועת מסרטן "כשהרדמנו אותה שלא תסבול יותר".

– מנין נבעה המנגינה המיוחדת שלה? כל אותם מאות שירים שכולנו שרנו?

"מבית של חלוצים חילוניים עם נשמה של אידישקייט. ממנגינות חסידיות שאבא שר, מפסנתר שאמא התעקשה עליו, מהקיבוץ כולו ומהבית הקטן מולנו בקיבוץ שבו חיו הורי אמה, יהודים מסורתיים שבביתם התכנסה המשפחה תמיד לשבת ולחג. "מגיל שש כבר ליויתי בפסנתר את חברי הקיבוץ", ספרה פעם שמר לרוני קובן, "בעצרות ובחגיגות ובקבלות שבת. זה היה הבית ספר שלי ל"שירת רבים"".

"שירת  רבים", קראה ליכולת המיוחד לגעת בהמון לבבות בו ברגע.
במקום הקטן והנפלא הזה, שבו אני משוטט עתה, על גבעת הקיבוץ מול האגם, נוצרה אותה תרכובת אלכימית, עשויה מכל הצלילים והמילים, הלחצים והריחות, היצרים והפגמים, השריטות והנוורוזות, שיוצרים אמן, וילדה בשם נעמי שנגנה מגיל שש לכולם, נטלה מה שהיה שם והלכה הלאה, אל העולם, למקומות בהם פגשה את חיים טופול ושמעון ישראלי, הדודאים ובצל ירוק, להקת הנחל וטדי קולק ודליה גוטמן ואחרים. מול כולם ישבה ליד פסנתר והפיקה "שירת רבים" קליטה, ביד קלה ומיומנה, בדייקנות ובהקפדה על כל פרט ואף פעם לא מרוצה כראוי.

"קולות הקרב תמו / ותותחיו נדמו / ושבנו אל בתינו הטובים / אבל אל מול הרוח
כאיש אחד תנוע / תנוע לה שיירת הרוכבים / הם רוכבים ושרים, / בשבילי ההרים
אך השביל אל הים לא יגיע לעולם."
(שיירת הרוכבים. שמר)

את חיים טופול אני פוגש בביתו הגדול בתל אביב הישנה, את דליה גוטמן בקפה ואילו את שמעון ישראלי, בלובי של מלון דן כרמל הנושן והמקסים. כך אני רואה לראשונה את האיש שקולו כששר את "הם רוכבים ושרים/ לרגלי ההרים" או את "סתם יום של חול", הרעיד את רמקול העץ שהיה תלוי במטבח הורי מעל הארוחה. שירים שנעמי כתבה או הלחינה לו ולאחרים. נדמה כאילו היתה שמר בכל מקום, ונסחה והלחינה כל רגע שבו עשתה הישראליות צעד, מלחמה, כיבוש, שינוי או תנועה, והיא פס קול החיים פה מנקודת מבטו של פרט הנתון בתוך הכלל. כאותה ילדה מול קיבוץ שלם ובו אמה המביטה בה.

שמעון ישראלי - סתם יום של חול

ישראלי, בן שמונים כיום, הוא איש חסון ומזוקן שזוכר איך חזר ארצה בשנת 1958 מפריז והיה כאדם שנגלה לו סוד: עיר נפלאה ובה חיים רגילים וזמרים ששרים על האהבה ועל "סתם יום של חול". "ופה הכל אז היה שירי הו הו ורוכבים, כאילו כל דיזנגוף מלא סוסים". בראש התנגנה לו פרודיה על שירי הרוכבים. הוא פגש את גדעון שמר שהקים תיאטרון סטירי בשם "סמבטיון" ובתכנית הראשונה צצה נעמי, אשת שמר, "קיבוצניקית ארצית כנערה יחפה בשדה ומצחיקה נורא", וכתבה לישראלי את "הלילה הולך בשדרות".
בלובי השקט שר לי ישראלי התחלת שיר שלה כמו שיעשו עמירם, טופול ואחרים, כמו דבקו בהם לבלי הפרד הלחן והמילים. כשסיפר ישראלי לדודאים עימם הופיע, על הרעיון לשיר, אמרו לו: נלך לנעמי. "הלכנו לבית קטן ליד חוף תל אביב ומיד אמרה נעמי: נכתוב פרודיה על שיירה שרוכבת ולא מגיעה לעולם. בוא נשתולל". ומיד החלה לנגן על הפסנתר לחן שזמזמתי, וזרקה שורות וראיתי איך ההשראה פועלת כהרף עין לכדי שיר שפרץ מיד כשלאגר גדול וכשיר עם, לא פרודי, "בשל הרעב לשירי עם פה".

כעבור כעשר שנים, יחזה ישראלי בנס נעמי-שמרי גדול מזה בעת שיפגשו ערב מלחמת 67 בפסטיבל הזמר. זמרת אלמונית בשם שולי נתן שרה שם שיר שטדי קולק הזמין מנעמי שמר למען ירושלים – החצויה עדיין. "שמעתי ואמרתי לנעמי: זה מזכיר לי שיר צבאי שממריץ  חילים רוסיים לצאת לקרב במלחמת העולם השניה". הוא היה ילד שואה שניצל בידי פרטיזנים והצבא האדום. נעמי נחרדה: "אל תגיד דבר נורא כזה. טדי הזמין ואספתי מילים פה ושם". היא רצתה להתנער משיר שלא התגאתה בו, כי מי העלה על דעתו מה ממתין בפתח. מלחמה וכיבוש, וירושלים של דם וזהב והזמנה עירונית שהפכה להמנון לאומי.

לצד תהילת הנצח, בתוך הדבש כמין עקיצה מרה, צצה אז הטענה שתייסר אותה עד קיצה, כי הלחן נגנב משיר עם באסקי. "נעמי הרי השאירה מכתב ", אומר לי ישראלי,  "שנפתח אחרי מותה ובו הודתה בהשפעה של הלחן הבסקי. בעיני זה נורא הוד ומאד היא. הרי יכלה לשכוח הכל ולשמור על התהילה, אבל היושר שלה וכל אותה תביעה עצמית דחפו אותה להודות".
"לרגע לא ויתרה לעצמה והיתה פדנטית גדולה, אומרת לי המפיקה דליה גוטמן, "כרדופת צל אמה ולא אחת, גם כשיצא שלאגר גדול, אמרה לפעמים: הרסו לי את השיר! בשל פגם קטן כלשהוא. והיתה נפש עצובה שחיברה שירים מתרוננים. הכל אצלה בשירים נבנה ופרח אך בפנים חשה חורבן ואסון". בסלון ביתו שר לי גם חיים טופול את שירי "זמר נודד" שלה בקול הטופולי שאין לטעות בו וזוכר "ילדונת רזה, עם קסם גדול שפורצת על נקלה בבכי מר או בצחוק מתגלגל עם יכולת מופלאה לחבר שיר כמו "אנחנו שנינו מאותו הכפר", שיר שבו היא מובילה אותך בשלוש דקות מהילדות ועד הקבר". היא מתה ב26 ליוני שנת 2004, ליד מיטתה אחותה רותיק, מן העבר האחר כבר הציצה האם המתה ומבטה קשה, אך לבתה ללי אמרה נעמי: "אני מתה כאדם מאושר שהגשים כל מה שרצה".

פורסם ב-9.4.2012 במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות