והתעורר בו הרצון לברוח. ביבי בפריז.

 

"יחיד, בלי שומרי ראש, בלי השלישים שהיה רגיל להם, דימה את עצמו כמו ילד מן האגדה שנקלע ליער אפלולי ומכושף. בזה האופן פסע הילד האצבעוני… בלי לדעת שהזאב מרחרח את עקבותיו… והתעורר בו הרצון לצעוק כמו בהיותו ילד, לקרוא לאימו, לעצום את עיניו, לברוח". "החיים והגורל". ואסילי גרוסמן.

 

aldv4yus__w470h274q85

"זו חשיפה שמבחינת השליט אסור היה לה להתקיים. נתניהו נתפס בה נפחד מאד. מקולף מכל הגנותיו", אומר לי מומחה הצילום על השתי דקות ועשרים שניות של "נתניהו מחכה לאוטובוס" בפריז. קטע חדשות שצילם מטווח אפס ערוץ הכבלים הצרפתי בי. אפ. אם. "זה צלם מקצוען עם סבלנות, שזיהה את ההזדמנות והענין ושם עדשה רחבה קרוב מאד על פוליטיקאי מרוחק תמיד". כך קלט הצרפתי בקטע שהפך מיד ויראלי והתפשט בעולם כאש בשדה קוצים , את המהות הנפחדת והמנותקת של שליט שמתקים כבר שנים מאחורי חומת אבטחה ומרחק, אקדחים ותת מקלעים ושרירי בחורים, איפור ושיער צבוע. פוליטיקאים ותיקים מאד בעיקר בדמוקרטיות מעורערות או בלא דמוקרטיות,  יוצרים לעצמם עם הזמן דימוי, מסכה ומקלט שבהם הם מתבצרים. כך הם הולכים ומתרחקים מן האנושי והחי שבהם, מן הפגיע, החברתי והנושם. קופאים.

בי אפ אם היא רשת טלויזיה ורדיו בכבלים שמשדרת 24 שעות ביממה חדשות לקהל צרפתי צעיר ולפרברים. גם לשולי פריז הפרועים מהם באו האחים הרוצחים. ואכן כשהתבצרו טרם מותם מירי השוטרים, דיברו האחים עם הערוץ הזה.

הצלם של הערוץ מצא עצמו במיקרה בתור הזה ומיד קלט והניח על השליט את העדשה שלו, כמו נגיד שחוקרי שב"כ של השליט, שמים זרקור על נחקר, בלי להזיז. לא ללילה שלם, אלא רק לשתי דקות ורבע הפך השליט להיות כאחד מנתיניו. מחכה לאוטובוס. עומד בתור- אדם, בין זרים, בלי חציצה, מצולם בניגוד לרצונו, כמו שאנו עומדים כל חיינו. לידו רק שומר ראש או שניים. כך עמד ולא הצליח להביא עצמו לשוחח עם איש. זולת כמה מילים עם עוזרו. שום מגע. מתוח עד קצה הגבול שלו.

במעגל הרחב יותר, הלא נראה בסרטון, הכל היה מאובטח. אבל אבטחה של כולם, לא רק שלו: מגנרל שחור ועד שר אוזבקי . נתניהו היה פתאם בלי היררכיה. לא ראשון בתור, אלא אחד מבני האדם. וככל שהמצלמה נשארה ולא זזה, כך גברו חרדתו ואי נוחיותו ופניו לבשו אותה ארשת משונה שתשאר חרוטה בזכרון הצופה: חסרת שקט, מפוחדת מאד. כשהאיפור נמס והוא מסדר שערו ומנסה לשקם דבר מה שבאותו הרגע אבד לתמיד: מסכת הכוח.

בעת שראיתי שוב ושוב את הקטע, נזכרתי ברגע טלויזיוני אחר לא נשכח שבו מצלמה משטרתית תפסה בחדר חקירות ריק לרגע מהחוקר, את נמרודי הבן אוכל אחת מהראיות. דוחף לפיו מסמך ולועס אותו. או רגע נוגע ללב יותר של הנשיא עזר ויצמן, שנכנס לאולפנון מאולתר שהיחצ"ן שלו שיזף הביאו לשם. הוא נכנס כעיזר טייס הקרבות, ויצמן האלוף, שר השלום ונשיא המדינה, והיה שם לאיש זקן, נואש ומובס שממתין לשווא לאות להתחיל להתפטר נוכח פני האומה. מול מצלמת בי. אפ. אם הפריזאית צץ המלך ביבי ערום ועריה, חסר אונים, מקולף מבשר שררתו, בודד, קפוא וקודר וחסר בטחון. המפלט היחיד שנותר לו כדי ליצור קשר לאותו עולם שאבד, היה הטלפון הנייד. הלו, הלו, מישהו בבית?  ואין איש.

 

הילדות הקטנות

 

"אני לא הצבעתי לילדות החדשות", אמר לי יום טוב וחברו ורון אמר: "הצבעתי בעיקר לנשים. גם לילדות".

קשה לחשוב על מעבר חד יותר, מאותה סצנה פריזאית של ביבי קפוא בתור זר, מאשר אל התור החי והעליז והמחבק בחזית בית סוקולוב. ביום הפרימריס של העבודה. זו מפלגה שהיתה בשלטון שנים רבות. היא הקימה את הארץ הזאת ואחר כך הושחתה וסולקה מן השלטון והליכוד החליף אותה. אשמח מאד אם יתגלה במחצית מרץ הקרוב שנשאר מספיק עם שפוי להשיב אותה לשלטון. כמו ב77, עתה אחרי 38 שנים, חיוני הרענון לגורל הארץ והדמוקרטיה. הליכוד של ביבי הושחת לבלי הכר. אני מצביע לא לזה ולא לזו.

אמנון אברמוביץ רב הניסיון כבר כתב שלעבודה יש נבחרת טובה. הוא ניחש נכון טרם הפרימריס. השבוע בחרו החברים, בלי ועדות חשאיות ובלי מרכז, נבחרת מחאה. שלי ושמולי, בר לב וסתו שפיר ומירב מיכאלי. הפרימריז שראיתי בבית סוקולוב היו פסטיבל שמח, מזרחי ואשכנזי, של מפלגת שלטון לשעבר שהתנערה מן הטינופת אחרי שנים מחוץ למסדרונות הכוח. צפוף היה כמו תור לקו 61, מלא מצלמות ובלי בהלה וחרדה. הרבה מגע ונשיקות.

בבואי לשם בא מולי קובי אוז מוליך בידו אשה קטנטונת ממש, כאימי בשעתה, והיא אימו רחל אוזן שלקח לקלפי. הם חזרו הביתה בלי שתנצל רחל את זכותה, בשל תקלה בקלפי. שרה מ"קפה תמר", נהללית שהיתה נהגת ג'יפ במדבר המערבי במלחמת העולם השניה, באה להטיל פתק, ועליה, במקום שמלת עור הנמר שלה, טי שרט תמיכה בנכדתה נחמיאס ורבין. אפילו על מדרגות הבנין נחו תצלומי המועמדים. "דרכת על כבל", צעקה לי נערה. זזתי ודרכתי על מרגלית או בר לב. היה שם אלון פילץ מהפכן חברתי עם תקציב למודעת ענק בעיתון. הנחתי פתק של המיליונר מרגלית תחת רגל השולחן לבל ימוט ופתחתי בשיחה עם שני שכנים לשולחן שנראו כותיקי מפלגה.

אחד היה אברהם ורון יליד אלכסנדריה, קצין משטרה לשעבר כבן שמונים. כאשר עבד במוסך טרם המדינה, "בא יצחק שדה  עם גיפ ואמר לי: כשנהיה בשלטון, נער כמוך ילך לבית ספר". חברו הוא סגן מנהל לשעבר מבנק הפועלים, רמי יום טוב, יליד ירושלים. מה הצבעתם?  ורון אמר: "כמה שיותר נשים. שמתי שש". ויום טוב אמר: "לא הכנסתי אף אחת מהילדות. לא נראות לי מנהיגות מדינה". שניהם לא הצביעו לשלי יחימוביץ: "שחצנית". הקצין ורון כותב ופעיל גם בפייסבוק "בענין עוולות". יחד שתו קפה, כרסמו מאפה שהביא יום טוב מהבית והלכו. זו כבר מסיבה של הילדים. שלי יצאה מנצחת ועמה מחנה הנשים.

 

נ.ב.

 

מפלגות אינן מתקימות בחלל ריק. הן חיות תמיד בהשוואה למה שהיו ולמתחרות שלהן. אחרי הפרימריס האלה, יצאה מרצ הכאילו צעירה וזורמת, כמו הדודה של העבודה. מהפך.

 

 

הגאות והשפל של נעמי שמר

"אם אני תועה בדרך, מאבד את הצפון / וסופה גדולה עוברת, מבשרת שיטפון
ואני איני יודע מה יביא לי מחר / משהו בתוך החושך מנחם אותי ושר".
(אין דבר. נעמי שמר)

כבר קרה לא אחת שפקיד הקבלה בהוטל סן סימון ראה תיירת ניצבת בפתח המלון הקטן ובוכה בכי תמרורים. האם ידע מדוע בכתה? הסיפרו לו כי לפני כחמישים שנים, גרה אשה זאת פרק זמן ארוך ומאושר עם אמה במלון הזה בפריז, שבפתחו הן מצולמות, צוחקות בעת ששלג יורד סביבן? האושר שידעה שם הבת נותר בזכרונה כטעם עוגיית מדלן, "כי היינו כשתי צועניות עליזות", נעמי שמר ובתה הללי הקרויה ללי. "ואני בוכה במלון יותר מאשר ליד הקבר בכנרת, כי אמא הכי נוכחת לי בו", היא אומרת. מראה כנעמי שמר דקה, פניה מתוקים ודיבורה רך מאד.

אמה הפליגה אז מישראל באניה "שלום", אחרי שבעלה, אביה של  ללי, השחקן גדעון שמר נפרד ממנה וטס ללונדון. תחילה חיה בפריז, משאירה את ללי בידי סבתא רחל שמר. אחר התגעגעה האם כל כך עד שהביאה אותה אליה. כך חיו להן נעמי שמר בת ה -32 ובתה בת השמונה בפנסיון המשפחתי. חדר קטן, שתי מיטות, אמבטיה בחוץ ואוכל ביתי נהדר.  "אף פעם לא היינו כל כך הרבה ביחד. חיים צנועים, מלאים חברים והמון שיחות, כי אמא היתה אדם בעל "כשרון לידידות", לא רק עם זרים אלא גם עם בני הבית. היא התיעצה איתי שם על הכל, פתוחה מאד ותמיד על טמפרטורה גבוהה, מתרגזת וכועסת ומיד מתחרטת". אלו ימי פריז, ימי "אם תרצי שאראה לך את העיר באפור / בואי ונטייל בה על אבני מרצפות / דום נישא את עינינו ליונים שעפות". הצליל הצרפתי שמצטרף לכל שאר גווני המוסיקה הנעמי שמרית, ההימנונאית הישראלית הגדולה מכולם. פס הקול של חיינו פה, באמת ובכזב.

מימין, נעמי שמר ובתה, ללי. פריז

ללי נזכרת בפריז, בחיי אמה, במוסיקה שלה, כשאנו יושבים בדירה בה חיו אמה ואביה החורג כמעט עד יומם האחרון. פה גדלה עם אחיה למחצה אריאל. קומה שישית צחורה שמשקיפה על העיר "בין דירות פרס לרבין" ברמת אביב, עמוסה בזכרם של הגבר והאשה שחיו בה: יוצרת המוסיקה העממית הכי קליטה, ובעלה הפרקליט, מחבר "קרקס הפרעושים" המר כלענה, משורר ואיש ימין קיצוני שחש תמיד מנודה וכתב: "רוב בני אדם / שאני מכיר / הם שרצים".

פה חיו, זו שהפיקה ביום אחד שלאגר שמיליון יזמזמו, וזה שעמל עשר שנים על ספר שמעטים יקראו. פה רבו וצעקו וצחקו המון וגם בכו. נעמי ובעלה מרדכי הוא מקס הורוביץ, "יקה מלא ניגודים קשים לעיכול". כעדות ללי האוהבת. חם ורך בבית, קשה, חשדן ומר מול העולם. כל זר הוא אויב. "התחתנתי איתך בגיל ארבעים ושתיים", כתב בשיר לנעמי, "למדתי לחיות לבד בשנים הארוכות ההן. להעסיק את עצמי, לא להשתעמם אף רגע, עכשו נסעת רק למשך חודש ואני מתרוצץ בדירה הגדולה כעכבר מסומם".

שנים אחרי שנעלמו מפה, אחרי שנדמו פוגות באך והשתתקו ריבים ושירים, עמד הבית ריק מאדם והתפורר. וכשעקרו לפה ללי ובן זוגה, היה הכל מלא חפציהם של המתים. הניירת הלכה לספריה הלאומית, כתבי היד והשירים של אמא, טיוטות ולחנים, עולם שלם של היוצרת המוסיקלית הכי מושרת, או כפי שתאר ופרט נפלא המבקר בן שלו: "בין שלל הסגולות שהפכו את נעמי שמר לפזמונאית נפלאה, בין החוש המלודי הנדיר לניחוח הפריחה שעולה בנחיריים כשמקשיבים לשיריה, ישנו המקצב של נעמי שמר. מעטים היוצרים שיש מקצב הרשום על שמם בטאבו, ושמר היא אחת מיחידי הסגולה האלה… המקצב הזה פרט על מיתר כל כך מרכזי בזהות הישראלית הקולקטיבית עד שהוא הפך במובן מסוים לביטוי הקצבי של הזהות הזאת. המקצב הציוני האולטימטיבי. הוא מתאפיין בחיוניות בלתי נתפשת כמעט… מקצב רב תושייה, אופטימי בצורה חסרת תקנה; מקצב שנכון לכל משימה, קשה ככל שתהיה; מקצב שקם כל בוקר עם שיר חדש בלב".

נעמי שמר.

 "איני רוצה לי בית עם שדה, שדה / איני רוצה לי בית עם שדה ירוק /כי כל שכרי קולכם אשר עונה, עונה כי כל שכרי קולכם אשר עונה בשחוק/
קולי ישיר, קולי ישיר,/אבל אתם לו הד/הללו הללויה הללו
אבוי לשיר, אבוי לשיר, אם אין לו, אין לו הד." 
(זמר נודד. שמר)

"זה המקום הכי יפה בעולם", היתה נעמי אומרת ושבה לפה ובורחת מפה. כשאני גולש בכביש הצר והתלול מפוריה, מתוק האויר מגשם ומפריחה. שיחים ושדות ועשבים עסיסיים כבחלומה של פרה. האבן כהה והבתים בהירים ולמטה: האגם. אחר כך הקיבוץ על שפת המים, קבוצת כנרת בת המאה, עצי ענק וחברה זקנה על קלנועית, חדר האוכל ומחסן כוורות מנופצות שעדיין מושכות דבורים. דבש ועוקץ ובית קפה "עוגתה"הנחמד וחורשת האקליפטוס וריח המלוח על המים.

קבוצת כנרת

קבוצת כנרת

החבר עמירם אידלמן בא להראות לי את מה שנשאר מממלכת הילדות של נעמי, את המקום ממנו נבעה הנעמיות על כל תויה ומילותיה. רצוץ מתאונה נותר החבר עמירם עיקש ונחוש. "פה גדלנו על האמונה העמוקה שאנו טובים יותר מכולם. החיים על הגבעה לא היו ענין טופוגרפי, אלא הרגשה: אנו מעל כל השאר. האבות היו רוסים עקשנים וקשים ובבית הקברות שלנו טמונים שני המתווכחים הגדולים של הקיבוץ: אהרון שידלובסקי שהטיף לסגפנות ושדבר לא היה טוב דיו עבורו, והחבר הרך ממנו בן ציון ישראלי שראה רק טוב. חיינו בין הקשה למפויס, ואף קבריהם נראים כך: לרך יש מצבה לבנה וגבוהה ולקשה, שחורה ונמוכה". בתוך כל זה גדלה נעמי.
עמירם זוכר איך כילד בן חמש היתה נעמי ספיר מורתו הראשונה. בת לאב מאיר ספיר שנעדר מפה, עסקן לאומי, איש נמוך ומוצק, נאהב ומצחיק ורך לב ובו בזמן המפקד האחראי על עליה ב', ולאמא רבקה לבית שפרירי, הכי נוכחת וקשה בקיבוץ. "היינו כתה א' של 20 תינוקות תש"ח, ויצאנו עם הנערה נעמי למסעות קטנים, מדדים אחריה כעדת ברווזונים. הולכים לפרדס וקוטפים אשכולית ושבים ל"חדר השקט", צריף עץ עם פסנתר והמורה נעמי התישבה ליד הפסנתר והתחילה לנגן את מה שהיה: "הגענו לפרדס ומה ראינו"? כך שרה לנו את חיינו, "ראינו אשכולית. ומה קרה לאשכולית? אשכולית על עלה ירוק נרדמה לה כמו תינוק". הוא מדקלם מילים בנות שישים כמו ארע הכל אתמול.

את אמה רבקה הוא זוכר כמי שמעולם לא חייכה. "ישות בודדת מאד ומשכילה עם תביעות עצומות מאחרים ומעצמה, שאיש לא יכול היה לעמוד בהן. חסונה כאיכרה אך תרבותית, סמל הותיקה הקשוחה שאינה מתפשרת". כל בוקר, טרם המולת החיים, העירה את הילדה להתאמן ובדממת השחר, היו אימוני הפסנתר של הילדה נעמי בת רבקה, צליל ההשכמה של קיבוץ כנרת.

דיוקן אימי על הפסנתר / ידע ימים יפים יותר / וגם ימים יותר קשים /באלף תשע מאות שלושים בקיץ
דיוקן אימי מונף אל השמיים/ עוקב אחר ציפור בלתי נראית / ובאין קמע לי או נר
דיוקן אימי עלי שומר / הוא מגבוה כמו מקשיב / ואת המנגינה מכתיב אלי.
(דיוקן אימי .שמר)

נעמי שמר ואמה, כנרת

בצל עץ עבות, לצד הדרך המטפסת מן הכנרת, יושבת ומחכה לי, כילדה הממתינה להסעה, רותיק, אחותה הצעירה בשנתיים של נעמי. הקרובה לה מכולם. אשה בת שמונים, מלאת חיים, עליצות ועצב. צוחקת ובוכה. פה, במושבה כנרת, חיתה עם בעלה, בנו של הצייר הגרמני נוסבאום. בית מלא ציורים נפלאים עם חצר פרועת בלורית. היא מספרת לי כי אמן, רבקה בת החייט, מקור נגינתה של נעמי, מקור כאבה ושמחתה, למדה פסנתר כבר בוילנה ופה היתה לחלוצה תובענית. "כאשר הציעו פעם באסיפת קיבוץ שיפור מטבחי החברים, קמה והתנגדה בתוקף לבזבוז, והחבר כנרתי אמר: "יש ביננו חברים שאינם נותנים לחיות, לא לעצמם ולא לאחרים". מאז לא הלכה אמא לעולם לאסיפה".

בפשטות היא אומרת: "אמא היתה מניה דפרסיבית".
הורה מדוכא או שבור נמצא כמעט בכל סיפורי חייהם שלהיוצרים  בסדרה הזאת. כאילו מדכדוך הבית פרח כישרון הילד, כשרף מתוק המופרש מגזע פצוע. רותיק זוכרת איך "אמא ונעמי רבו בלי הרף. אני ואחי יענקלה צייתנו לכל, ונעמי נלחמה". רותיק היתה למורה לטבע ויענקלה לרפתן מסור, הם נשארו סביב הבית והאם, ורק נעמי פרצה מכנרת אל העולם והצליחה בגדול ולא שכחה את אמה, בטוב וברע, והיתה כמוה תובענית מעצמה ומאחרים, נעה בין גאות לשפל, עצובה מאד או שמחה מאד. וגם בשיא הצלחתה חשה, כך העידה פעם, כי אינה מספיק טובה עבור אמה, ופחדה.

מה נותר בזכרון האחות הקטנה מזמן המשפחה הקדום? אותם ימי קיץ בוער ואיך היא ונעמי היו ניצבות בבגדיהן בצהרי יום רותח תחת זרם המקלחת הצונן ואז נשכבות להרדם על הרצפה הקרירה ואיך התלחשו בינהן, ואמן העייפה שניסתה להרדם, "השתגעה והניפה מעלינו את הלאפה הגדולה שלה והפחידה מאד".
הם חיו ב"בית הדרומי", על הגבעה החשופה אז מכל ירק כפי שצולמה ב1930, אחרי לקחי פרעות תרפ"ט. שלושה בנינים מוגנים של שתי קומות. בקומה שניה גרו הספירים, רבקה ומאיר, נעמי, רותיק ויעקב בחדר וחצי. "רוח פראית וחופשית היתה נעמי", אומרת רותיק וכבר דמעות בעיניה. "ואמא נלחמה בה בחירוף נפש". היא זוכרת איך פעם "עשתה נעמי משהו למען הנשיות שלה ואמא גילתה והשפילה אותה… אוי, כמה פגעה בה", בוכה עתה רותיק הטובה בגן ביתה. "נפלא שהיו לנו הורים הפוכים. אבא שהיה אמא, מאכיל ומגהץ ואוהב ואמא קשה והוגת דעות".

קבריהם של נעמי שמר והוריה, קבוצת כנרת

קבריהם של נעמי שמר והוריה, קבוצת כנרת

היא נזכרת באביה שמת צעיר ותמך תמיד באמא ואיך "אחרי שמת בגיל 59, גברה מחלת אמא. במאניה היתה בלתי נסבלת, שלחה מכתבים מטורפים לכולם ואיך בדיפרסיה היה קל יותר, כי התכנסה לתוך עצמה. בשנותיה האחרונות לא יצאה מהבית והיתה כחיה עזובה. רק ממש בסוף חייה אהבתיה, כי נפלה ונשברה ונתנה לטפל בה… ממנה ירשה נעמי את הגאות והשפל, מתון יותר". רותיק היתה האחרונה ליד מיטת אחותה נעמי הגוועת מסרטן "כשהרדמנו אותה שלא תסבול יותר".

– מנין נבעה המנגינה המיוחדת שלה? כל אותם מאות שירים שכולנו שרנו?

"מבית של חלוצים חילוניים עם נשמה של אידישקייט. ממנגינות חסידיות שאבא שר, מפסנתר שאמא התעקשה עליו, מהקיבוץ כולו ומהבית הקטן מולנו בקיבוץ שבו חיו הורי אמה, יהודים מסורתיים שבביתם התכנסה המשפחה תמיד לשבת ולחג. "מגיל שש כבר ליויתי בפסנתר את חברי הקיבוץ", ספרה פעם שמר לרוני קובן, "בעצרות ובחגיגות ובקבלות שבת. זה היה הבית ספר שלי ל"שירת רבים"".

"שירת  רבים", קראה ליכולת המיוחד לגעת בהמון לבבות בו ברגע.
במקום הקטן והנפלא הזה, שבו אני משוטט עתה, על גבעת הקיבוץ מול האגם, נוצרה אותה תרכובת אלכימית, עשויה מכל הצלילים והמילים, הלחצים והריחות, היצרים והפגמים, השריטות והנוורוזות, שיוצרים אמן, וילדה בשם נעמי שנגנה מגיל שש לכולם, נטלה מה שהיה שם והלכה הלאה, אל העולם, למקומות בהם פגשה את חיים טופול ושמעון ישראלי, הדודאים ובצל ירוק, להקת הנחל וטדי קולק ודליה גוטמן ואחרים. מול כולם ישבה ליד פסנתר והפיקה "שירת רבים" קליטה, ביד קלה ומיומנה, בדייקנות ובהקפדה על כל פרט ואף פעם לא מרוצה כראוי.

"קולות הקרב תמו / ותותחיו נדמו / ושבנו אל בתינו הטובים / אבל אל מול הרוח
כאיש אחד תנוע / תנוע לה שיירת הרוכבים / הם רוכבים ושרים, / בשבילי ההרים
אך השביל אל הים לא יגיע לעולם."
(שיירת הרוכבים. שמר)

את חיים טופול אני פוגש בביתו הגדול בתל אביב הישנה, את דליה גוטמן בקפה ואילו את שמעון ישראלי, בלובי של מלון דן כרמל הנושן והמקסים. כך אני רואה לראשונה את האיש שקולו כששר את "הם רוכבים ושרים/ לרגלי ההרים" או את "סתם יום של חול", הרעיד את רמקול העץ שהיה תלוי במטבח הורי מעל הארוחה. שירים שנעמי כתבה או הלחינה לו ולאחרים. נדמה כאילו היתה שמר בכל מקום, ונסחה והלחינה כל רגע שבו עשתה הישראליות צעד, מלחמה, כיבוש, שינוי או תנועה, והיא פס קול החיים פה מנקודת מבטו של פרט הנתון בתוך הכלל. כאותה ילדה מול קיבוץ שלם ובו אמה המביטה בה.

שמעון ישראלי - סתם יום של חול

ישראלי, בן שמונים כיום, הוא איש חסון ומזוקן שזוכר איך חזר ארצה בשנת 1958 מפריז והיה כאדם שנגלה לו סוד: עיר נפלאה ובה חיים רגילים וזמרים ששרים על האהבה ועל "סתם יום של חול". "ופה הכל אז היה שירי הו הו ורוכבים, כאילו כל דיזנגוף מלא סוסים". בראש התנגנה לו פרודיה על שירי הרוכבים. הוא פגש את גדעון שמר שהקים תיאטרון סטירי בשם "סמבטיון" ובתכנית הראשונה צצה נעמי, אשת שמר, "קיבוצניקית ארצית כנערה יחפה בשדה ומצחיקה נורא", וכתבה לישראלי את "הלילה הולך בשדרות".
בלובי השקט שר לי ישראלי התחלת שיר שלה כמו שיעשו עמירם, טופול ואחרים, כמו דבקו בהם לבלי הפרד הלחן והמילים. כשסיפר ישראלי לדודאים עימם הופיע, על הרעיון לשיר, אמרו לו: נלך לנעמי. "הלכנו לבית קטן ליד חוף תל אביב ומיד אמרה נעמי: נכתוב פרודיה על שיירה שרוכבת ולא מגיעה לעולם. בוא נשתולל". ומיד החלה לנגן על הפסנתר לחן שזמזמתי, וזרקה שורות וראיתי איך ההשראה פועלת כהרף עין לכדי שיר שפרץ מיד כשלאגר גדול וכשיר עם, לא פרודי, "בשל הרעב לשירי עם פה".

כעבור כעשר שנים, יחזה ישראלי בנס נעמי-שמרי גדול מזה בעת שיפגשו ערב מלחמת 67 בפסטיבל הזמר. זמרת אלמונית בשם שולי נתן שרה שם שיר שטדי קולק הזמין מנעמי שמר למען ירושלים – החצויה עדיין. "שמעתי ואמרתי לנעמי: זה מזכיר לי שיר צבאי שממריץ  חילים רוסיים לצאת לקרב במלחמת העולם השניה". הוא היה ילד שואה שניצל בידי פרטיזנים והצבא האדום. נעמי נחרדה: "אל תגיד דבר נורא כזה. טדי הזמין ואספתי מילים פה ושם". היא רצתה להתנער משיר שלא התגאתה בו, כי מי העלה על דעתו מה ממתין בפתח. מלחמה וכיבוש, וירושלים של דם וזהב והזמנה עירונית שהפכה להמנון לאומי.

לצד תהילת הנצח, בתוך הדבש כמין עקיצה מרה, צצה אז הטענה שתייסר אותה עד קיצה, כי הלחן נגנב משיר עם באסקי. "נעמי הרי השאירה מכתב ", אומר לי ישראלי,  "שנפתח אחרי מותה ובו הודתה בהשפעה של הלחן הבסקי. בעיני זה נורא הוד ומאד היא. הרי יכלה לשכוח הכל ולשמור על התהילה, אבל היושר שלה וכל אותה תביעה עצמית דחפו אותה להודות".
"לרגע לא ויתרה לעצמה והיתה פדנטית גדולה, אומרת לי המפיקה דליה גוטמן, "כרדופת צל אמה ולא אחת, גם כשיצא שלאגר גדול, אמרה לפעמים: הרסו לי את השיר! בשל פגם קטן כלשהוא. והיתה נפש עצובה שחיברה שירים מתרוננים. הכל אצלה בשירים נבנה ופרח אך בפנים חשה חורבן ואסון". בסלון ביתו שר לי גם חיים טופול את שירי "זמר נודד" שלה בקול הטופולי שאין לטעות בו וזוכר "ילדונת רזה, עם קסם גדול שפורצת על נקלה בבכי מר או בצחוק מתגלגל עם יכולת מופלאה לחבר שיר כמו "אנחנו שנינו מאותו הכפר", שיר שבו היא מובילה אותך בשלוש דקות מהילדות ועד הקבר". היא מתה ב26 ליוני שנת 2004, ליד מיטתה אחותה רותיק, מן העבר האחר כבר הציצה האם המתה ומבטה קשה, אך לבתה ללי אמרה נעמי: "אני מתה כאדם מאושר שהגשים כל מה שרצה".

פורסם ב-9.4.2012 במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות

תמיד בתפקיד מלך. יוסי בנאי

"אמא שלי היתה אומרת: צרה אם
היא כמו גחלת
קטנה ובוערת, צריך בחכמה
ובזהירות להעביר אותה
מכף היד האחת לכף השניה עד
שתצטנן המנוולת ותכבה מבלי לגרום
כאב, צער וכויות".

יוסי בנאי. צילום: ורדי כהנא

שער  הברזל נעול והמדרגות של הבית ברחוב האגס 1 עולות השמימה. אין יותר בית מעל החנות. נעלמו  גם מורט העופות דניאל ואשתו. ברחוב התפוח סגורה חנות הירקות של סבא מאיר. "הבית ריק עכשו" משתלשל שיר של אהוד בנאי מגגון השוק, בקפה אצל חבר הילדות עזורה תלוי ציטוט של יוסי בנאי ועל שער האבן חקוק השם המקורי של הבונה: "בנא". נדמה כי כל השוק כולו מלא בשמות הבנאים כקמיעות וכתזכורת לשבט שפרץ מבין העגבניות והדגים, 130 איש ואשה, שרבים מהם כיום שרים ומוכרים. ראשית המשפחה כבר מצופה פה בלכה השקופה של האגדה.
בצומת דרומי אני אוסף את היסטוריון המשפחה אלי בנאי, בנו היתום של בכור שמונת האחים, שמואל בנאי ז"ל, שמת בגיל 37, וש"לא היה בזבזן מילים", כעדות יוסי. בדרך מספר לי אלי על שלושת האחים משיראז האירנית, אברהם, יצחק ויעקב לבית בנא, שעלו לפני 150 שנים בעקבות שמועה על בוא המשיח. ב"קפה מזרחי" בלב מחנה יהודה אנו יושבים לדבר במתים. מלצרית ששמה רקיע מגישה לנו קפה, ברדיו מתנגן אהוד בנאי וברחוב חולפים עולי הרגל החילוניים עם מדריכי- הבנאי שלהם.

"ליעקב בנא שעלה ב1860 עם שני אחיו", אומר אלי, "היה בן בשם אליהו, ועימם גם בת השכנים חנה שרה. כשחצו את הגבול אל האמפריה העותומנית, נאלצו, כדי להעבירה, להשיאה בגיל תשע לילד אליהו. וכעבור שמונה שנים נולד לשני אלה בן יחיד ושמו מאיר. מבן יחיד ועדין זה, צמח השבט כולו. שלא כסבו וכאביו, לא רצה מאיר לעבוד כבנאי –  בתים ולכן פתח לו אביו חנות ירקות. איש טוב לב, מתוק היה ובעל "קול בהיר וצלול שלא פסק להדהד בחדרים", כעדות בנו יוסי.
בבוא היום הושא מאיר לבת דודתו, בכורה מלכה שבתאי, וממיטתם בקעו, בעזרת המילדת המדופלמת בקלה, שבעת האחים והאחות עליזה לבית בנאי, ילדי מאיר והאם בכורה שיוסי בנאי לא חדל להזכירה. אשה קטנת קומה וחכמה, דומיננטית מאד שעל פיה יישק כל דבר, ש"הביאה ילדים לעולם בין כביסה לכביסה". בית צפוף ותוסס, "מיטה בתוך מיטה. ריחות שום וקנמון, ספר תפילה ומנורת נפט", שהילד יוסי גדל בו וממנו חמק לקולנוע אדיסון. "ילד קטן עם עינים צמאות לדעת. לטעם, להכיר, הכל בכל מכל… רץ יחף על גגות של פח ורעפים, מחפש חלומות אבודים… תלמיד מאד לא לדוגמא".

בית בנאי/בנא, שוק מחנה יהודה, ירושלים

כשאני  מסתובב עם אלי, לופתת עגמת החורף את הלב. תוגת הירושלמיות שממנה נמלטו הבנים והבנות. בגיל 18 הלך יוסי לצבא ולא שב לבית אך עד קיצו כתב בגעגועים על הראשית. קור לח נושב עתה מן החצרות, וכל שנשאר הוא רק מילים: "יושב בשירותים בקולנוע אדיסון, על האסלה, וחולם על בימות העולם, הצלחות אין קץ, ועל תהילה".

"אך היום כדי להתבסס
אני מוכרח להתגסס
כי בלי לכלוך ובלי חוצפה
אין שום קופה".
(בנאי מתרגם ושר ברסנס)

בשדרות ח"ן הקצרות, בואכה "הבימה", יש בנין מגורים נחמד בו שוכנת קונסוליה של מדינה לטינית ידועת סבל. מעליה צופה אל צמרות הפיקוסים, דירה מלאת ספרים ובה רצפת עץ ממורקת ושולחן אוכל ארוך לארוחות גדולות. כל יום בשתיים היה יוסי בנאי עוזב את העולם ואת החזרה, בשתיים בצהריים בול, ובא לפה, לאכול ולישון ובחמש חזר לעולם. מפה טלפן כל יום שישי לאלמנת אחיו, דיבר עם רבקהל'ה, פה פגש בדורון רוזנבלום ואכל עם שני בניו וחברים, תכנן את המופע הבא, התקליט או ההצגה, ומפה המריאו לפריז. סביב לבית, מעגל הכיכרות ובתי הקפה והמדרכות. וסביבם הארץ שאת שפתה עיצב.

בבואי לתאר יוצר עכשווי, רב שנים ומילים כבנאי, אני ניצב חסר אונים. כי איש כזה, פעיל ופורה ושופע, משאיר אינספור רשמים ומילים והקלטות ומערכונים והצגות וסרטים ומחזות ומערכונים, וטביעת קול שקשה לזר ללכדם ורק הם מדברים בשמו. כשאני עובר על מה שכתב, שותפויות עם ניסים אלוני ויעקב שבתאי, גששים ורבקהל'ה מיכאלי ואילן רונן ומי לא, מאזין לקול הברסנסי של המנוח, מה אוסיף?

יוסי בנאי ורבק'לה מיכאלי

אז אני רושם פה רישום קטן כמצבה, עשוי צבעים ועדויות של אנשים שהכירוהו. זה קוצר ידו של הכותב. אבל "זה. מה. יש". היה אומר המנוח בקול הסטאקטו שלו שבו כל מילה נפרדת ומחוברת ומוטעמת. אקרא לו פה: האיש של שלוש הערים.
השחקנית עידית טפרסון ששיחקה לצידו, פעם בראשיתה כשחקנית ב1985 ופעם שניה בקיצו ב-2005, מסכמת את מה שאומרים האחרים, שבנאי היה איש של שלוש ערים, שהן היו מהותו. ירושלים, תל אביב ופריז. היא אשה יפה שמתנשאית לגובה מטר שמונים וארבע שזוכרת איך הובאה כמתחילה לשחק ב1985 ב"נמר חברבורות" של שבתאי בהבימה ובנאי היה בתפקיד הראשי של המנהל פינק. תמיד  בתפקיד הראשי, מלידה. "באתי והנה האיש שעל קולו גדלתי, מתישב לידי לשבור את הקרח. בהצגה לבש חליפות לבנות שאהב, שרנו דואט ונשארנו עשרים שנים ידידי משפחה עד ששחקתי לצידו טרם מותו את אשתו בת שבע."

– וסוד קסמו?
"אותו קול עמוק בלתי נשכח ויכולת הגשת טקסט שבה טעם והטעים כל מילה עד שרק רצית לשמוע עוד. מסיפור ילדים ועד תפקיד המלך".
דומה היה בנאי לעץ ששורשיו ירושלים, שם נולד לבכורה ולמאיר וגדל בשבט בנאי: הבית והשוק, חיילים אוסטרליים שיכורים ורדיו זניט ומטבח האם וחוכמתה, אבא רך שהלך להביא לחם ולא חזר, המון אחים ואחיות והשדיים של של כרמן מירנדה, וסבא אליהו, הפטריאך הנערץ מכל, שחלק אבטיח לכל ונטל לו את הלב.
משם פרח יוסי לתל אביב, היא גזע העץ, התרבות השפויה והחילונית. בה ישב והתגעגע, חי ופעל וחש בבית, הציג ושיחק, טלטל כל שבת בבוקר את הבתים עם מערכוני אשת המהנדס ורבע עוף וכאלה, לצד רבקה מיכאלי המופלאה. הקסים ופלרטט וכתב, שתה קפה, ילד את שלושת ילדיו, הבכור הזמר יובל מאשתו אילנה, ודניאל הכותב ואריאל הלומד רפואה מאשתו אביבה.
ומתל אביב המריא אל אהבתו: פריז. זו צמרת העץ.

פעמיים בשנה, אומרת אביבה, "יצאנו לאותו מלון קטן ברובע הלטיני, לאותם שיטוטים שבקיצם בית קפה, כשאתה מתישב והעולם נע וחג סביבך". כרך של יופי עתיק שבו אתה הולך לאיבוד, כמו שתאר לי חברו יאיר גרבוז שליווהו, "שם הפך השחקן בנאי שהציג תמיד לעולם, לצופה משתאה ומאושר". משם יבא יוסי את השנסונים, עיברת אותם והיה לז'ורז' ברסנס שלנו.
אפשר לראות בו גם, כמו שיגיד דורון רוזנבלום המדויק, "מרכך לאומי, משכך כאבים ומוריד חום, עם חוש מידה מופלא וחן, שנע על שפת תהום העממיות מבלי ליפול לעולם". תערובת תבלינים משובחת ונחלמת של אופציית ישראליות עם שורשים מזרחיים ותרבות ארופאית, ים-תיכוניות אלכסנדרונית, שנונה ורהוטה וקפדנית. סגסוגת עמידה, עשויה מכל הזרמים שהותכו, "שלמרבה הצער לא הפכה לנחלת הכלל אלא נותרה נחלת איש אחד", כפי שיציין רוזנבלום שעבד איתו על העיבוד שלו לתוגת הישראליות".

זו תוגת בנאי בשנותיו האחרונות על כל מה שארע לארץ שלא הפכה לתערובת אירופה ומחנה יהודה, פריז ושדרות ח"ן, אלא לשכונה אלימה ועילגת הסוגדת לאבנים קדושות במקום לאדם. מקום שבו, כמו שציטט בנאי במופע שלו ע"פ רוזנבלום – יש רק "שעה אחת, פעם אחת בשנה, שבה נדמה כאילו יש חיים ישראליים נורמאליים, תקניים, שמתקיימים בהווה…במשך אותה שעה בודדה שמוגשת לנו בטמפרטורת החדר… וצריך לתפוס את השעה הזו, להתענג עליה… כי כבר בשעה שבע אנחנו עלולים להתגעגע אליה מאוד. מאוד מאוד".

 "שחקן צריך לבדר את האיש היושב באולם. לספר לו סיפור… אדם קונה כרטיס, נכנס, עושים לו חושך, פותחים מסך והוא צריך להרגיש שעל הבמה יש גשר ובית, גשם וחום, איש עצוב ואישה מאושרת ושחקנים שלא חשוב מה שמם האמיתי."  (בנאי)

 בקפה החדש של "הבימה" המחודשת ליד כיכר דני קרוון החדשה בעיר שבה הכל משתנה כל הזמן, נזכר במאי הבית אילן רונן בצמד המופלא יוסי בנאי וניסים אלוני. זוג יוצרים- חברים- טובים שצץ לעיתים נדירות מתוך שתי פרשיות חיים שונות ויוצר זיווג אמנותי חד פעמי, רב כוח והשפעה על תקופה שלמה. "מחוברים היו כך שקשה היה להבדיל בין השפה הבנאית לאלונית. שני צ'ארמרים גדולים ופלרטטני נשים ושפה". גדושי המצאות, "שיקוקים ושיקוקיות" ו"העולם מצחיק אז צוחקים", כלבורנטים במעבדת לשון רבת תהפוכות. "כשאלוני בשיאו", אומר רונן בפליאה על "בזמן של הכוננות למלחמת 67, תאר לך שאת "הכלה וצייד הפרפרים" מציגים בפני מילואימניקים על הגבול!"

אצל אלוני היה התפקיד הראשי תפור תמיד ליוסי. שניהם כתבו, כל אחד בתורו, לגששים ובהם האח גברי בנאי, קשובים לשפת המהגרים הבלולה והמרתקת של פולניה ומרוקו, מחנה יהודה, תל אביב, טבריה ופריז.  "כשעשית איתו הצגה", נזכר רונן, "רצה יוסי לדעת הכל: מי עושה מה ומי משחק לצידו, לקח על עצמו אחריות מיניסטריאלית וכשחקן חיפש דרך כמו ילד מבריק עם משמעת ברזל. ותקשר ישירות עם הקהל והשתכלל בתנועה ואהב הצגות קלסיות, תלבושות גדולות ומלכות, פנטזיה, לא מולייר בג'ינס".
רק כשניסים אלוני חלה והפך מר מאד, התרחק ממנו בנאי ההיפוכונדר כנרתע מטעם רע ומרירות וגסות. כך גם, כשיגלה שנים אחרי חברו הטוב, כי קיצו שלו קרב, לא יאחז ולא יאריך סבל, אלא יגמור חד וחלק ונקי.

"אמא שלי היתה אומרת:
שכל זה לא מצרך זול,
וזאת הסיבה, שלא
כל אחד יכול
להרשות את זה
לעצמו."   
(יוסי בנאי)

בגליל, בכפר ישן ליד סלע גדול שבו נחצבה בריכונת, יש בית של פעם ולידו קרוון קט שבו החלו המגורים ובו ישן לפעמים אלישע, נכדו של יוסי. רוקיסט עם סבך שיער אדום בוער, בנם של של יובל בנאי ואורלי זילברשץ. דור בנאי מזמר רביעי או חמישי, אם נפתח בסבא- רבא- רבא אליהו שהיה שר ומנגן וגם מספר סיפורים שאסף סביבו קהל פעור פה. בסלון בין הספרים, ניצב תצלום נפלא של בוריס כרמי ובו טומן יוסי בנאי בן 37 פניו בשער יובל הקטן, שהשנה ימלאו לו 50. לו חי יוסי היו חוגגים לו בדיוק שמונים.
יובל הוא אמן נודע כרבים מבני בנאי, זמר "משינה" וכל הג'אז הזה. לפני כעשר שנים, בגיל 40, נתפס פתאם למחשבה טורדנית שהוא חייב לעוף מתל אביב, למצוא מפלט ולגדל זיתים בגליל וקם ונסע כי מאביו למד "שאדם צריך לעשות מה שהוא אוהב". יש לו כרם ומטע ושמן מצוין, אולי גם כי ראה את אביו מצמצם מעגלו בגיל חמישים ומתכנס אל מכונת הכתיבה, הקפה. כותב לעצמו, משחק פחות, ליד הבית. "כולנו בסוף קצת מלכים מובסים", אומר יובל. "ראיתי את יוסי מעכל את העובדה שהעולם הוא כבר לא העולם שהכיר כמלך".

יובל מכיר היטב את תולדות המשפחה ויודע כי לספר סיפור ולשיר שיר ולפרוט על עוד, זה בדם הבנאים, זה נישא על גב החמורים משיראז. דודו, יעקב בנאי היה ראשון האחים שהלך ללמוד משחק והוא שהכניס את החיידק לבית. "יוסי", אומר יובל על אביו שהתגרש ועזב את הבית כשיובל היה בן 13, "היה אוטודידקט גמור שלא גמר עממי, אך ידע מצוין לזהות מה טוב ומה נכון ולמד הכל לבד, מאמנות ועד כתיבה ורק השתבח עם השנים. בגיל מסוים עבר מבידור לכתיבה ומופעי יחיד ותיאטרון ואהב מאד את הגלגול השני שלו".
כלב נובח בחצר, יובל מטאטא בוץ שחדר לבית וזוכר אב עממי – אליטיסט שידע להיות ציני וקר, חם ומרגיע. "ותמיד מלך". אציל תרבות בארץ נטולת אצילות, מלך בדמוקרטיה עממית, נסיך עצמאי במקום שבו כל אחד מושך בשרוולך או מנסה להגיד לך מה לעשות.

יובל בנאי

והקול של אבא?
"קול נמוך עם עברית הכי רהוטה ומלאת המצאות. קול שחשת בו כמו בתוך בית. "קול כמו גשם שיורד", אמרה עליו פעם ילדה. הנה רוטט הנייד של יובל. מסרון מהבן אלישע: "מה הדיבור"?

 "הבנאדם אפילו אם יש לו אלף שנים…הוא ישאר בתוכו- בתוכו ובבפנוכו שלו, תמיד ילד". בנאי.

אני יושב במרפסת קפה "ארטו" על שפת שלמה המלך, כשעל המדרכה נעצר אופנוע ישן ולו מכונת השחזה כמין אחוריים עבים, והמשחיז-הרוקיסט יובל גורביץ מתחיל לדקלם למיכה שטרית שיושב לדבר איתי על בנאי: "לפעמים אני מחכה שהעתיד יהיה הווה/ ונו, שיהיה לי טוב". הרחוב התל אביבי ניצת. זו הנסיכות של בנאי: מדיזנגוף ועד קינג ג'ורג'. אולמות הבימה, הקאמרי וצוותא וחנות "תולעת ספרים". עיר כמידת אדם.
שטרית פגש בו ב2006 בכיכר מסריק ובנאי אמר לו כדרכו: אולי נעשה משהו ביחד? "קפצתי משמחה כי גדלתי על הקול שלו. מערכוני שבת עם רבקהלה, שירים ומחזות והקראות, מאלתרמן ועד תהילים. קול מיוחד שלא טבע במרק של כולם, ישראלית שנעה בטבעיות על הרצף שבין הבימה למילואים ו"עמוד האש". פסקול החיים שלנו. גם כשקרא תהילים, קרא כאילו הוא דוד המלך והוא כתב את זה".
בנאי עבד על תקליט והציע שיעשו ביחד את "תרנגול כפרות" שלו. "סיפרו לי שהוא מחלים מאירוע לב. אף  מילה על סרטן. כשעלינו לסטודיו של גיל סמטנה, עצר בכל קומה לנוח ולדבר. צילמנו יחד סרט של 40 דקות עד שבוע טרם מותו. יוסי דיבר הרבה על אביו שהחל חוזר בחלומותיו כמו בשיר שבצעו: "בסתו, תמיד בסתו, אבי חוזר בשקט / מארץ הדממה, כולו מאיר פנים" חלש היה אך מלא תכניות. "איש מדויק, נקי, עם מבט-על שהאמין בכלל שטבע עמוס קינן, כי עברית צריך לדבר – לא לפטפט. היום הכל פטפוט, 450 מילים עילגות בלי הדהוד. בוץ סמיך שטובעים בו". כרבים מאד שלא ידעו שבנאי גווע מסרטן, הופתע גם שטרית מההודעה על הקץ במאי 2006.

גם עידית טפרסון והבמאי אילן רונן נדהמו ושניהם כאחד נזכרים בסצנה שחתמה את "כתר בראש", הצגתו האחרונה של יוסי בנאי. "תפקיד המלך הדועך התלבש עליו ככפפה. יש סצנה אחרונה שבה אני, המלכה", אומרת טרפסון, "ובני היורש שלמה, יוצאים למרפסת כדי שהעם יריע לחדש. ומאחור, בחדר, המלך הזקן במיטתו. קר לי, אומר דוד/בנאי ומתעטף בשמיכה וזרקור מטיל אלומת אור על איש זקן נוטה למות. איזו פרידה נהדרת מן הבמה". על קברו בקיבוץ גבעת השלושה שרה מקהלה את "באה מנוחה ליגע". לא "אל מלא רחמים" ולא הספדים. ומישהו הניח תפוז טרי, זכר לפרי שתמיד נשא איתו, פוצע את הקליפה, מריח ונישא על כנפי הניחוח אל ילדות הלימונים בשוק.

יוסי בנאי בהצגה "כתר בראש"

"…אבל אני לא שמעתי בקולה
של אמי הנבונה, ושתי
כפות ידי מלאות בסימני צער,
בכויות ובטעויות
אין ספור".

(בנאי)

פורסם ביום שלישי 18.1.2012 במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות" במסגרת סדרת הכתבות "היכל התרבות", על גיבורי תרבות בישראל.