צפת. עיר קדושה ונכה

"ההיסטוריה איננה / הבולדוזר ההרסני שאומרים עליה שהיא./ היא מותירה מחילות תת קרקעיות, מרתפים בורות / ומקומות מחבוא. יש ניצולים". ("סאטורה". אויג'ניו מונטאלה )

בוקר, לידה

בחמש לפנות בוקר התעוררתי משנתי למשמע צליל מוזר וכשיצאתי למרפסת החדר במלון רימונים, ראיתי בשביל המואר עדיין בפנסיו, אדם הולך ומוחא כפיים כמו בסיפור של יואל הופמן. לבד פסע עד שנעלם מעיני והרחוב שב לריקנותו, אבל למרגלות היערות האפלים, בשיכונים שאור צהוב בקע מהם כמו ממערה, החלו להתרוצץ מכוניות. תרנגולים צרחו מכפרים סמויים. המלון דמם אבל תפאורת הנוף נמלאה אותו אי שקט של ערים קדושות שבכל שחר נדרכות לקראת ביאת המשיח או קטסטרופה אחרת. ערים מלאות משכימי קום וחסרי מנוחה.
שבתי למיטתי הרחבה וכשקמתי שוב, כבר היתה צפת מוארת בשמש ההרים שלה.

זו העיר הכי גבוהה והכי קרה בארץ. עיר הרים עתיקה מאד שנחה, עם קבריה ובתיה, על המדרונות הסלעיים. מזה כשלושים שנים או יותר, יצא לה שם של מקום שנכבש בידי חרדים, שכל הטוב שהיה בה בעבר, אמנות וחיי לילה, בתי קפה ומועדונים, אבד לבלי שוב, ושאין לחילונים שפעם גדשוה, מה לחפש בה. "עיר נכה", אמר לי בעגמת נפש זאב פרל, דור תשיעי צפת שעשר שנים ניהל אותה, "אנחנו החילונים אימפוטנטים שנושאים על גבם את כולם ולא מתמרדים".

אבל כששוטטתי בסמטאות, בהדרכת פרל הבקיא בכל ואחרים, מציץ בה כמו זר, גיליתי מעט מן הגנוז והבנתי כי לא אבדה צפת. זו עיר מלאה דלתות נעולות שיש לפתחן כדי לגלותה, אמרו לי רבים. לכל אחד שם היה מה להגיד על צפת, כי אין זו רק עיירת ספר מוזנחת, אלא אלף שנים או יותר שמזכירות לך את קוצר ימיך ואת העובדה שאף אחד לא מנצח ושולט, זולת האבן, הקיר, בור המים או מרתף החמאם. ויש מקום לכולם. חרדים וחילוניים, ערבים ויהודים, גם אם איזה רבגזען טען אחרת.
מעבר לכל תוספות הבניה, מעבר לגגות פח וסככות בד, קניון כעור מאין כמוהו, שיכוני בטון, גלי אבנים ואשפה, יש עיר עתיקה מלאת חיים וקסם, עם בתי כנסת ובתי קפה, זרים ומתפללים וקברים סודיים וגינות חבויות, אמנות ותשוקה ובית חולים בן מאה שנים שאף הוא מלא סיפורים.

במבנה בי"ח זיו הכעור יש מחלקת יולדות רחבת ידיים ונעימה למראה. יש בה חדרים רגילים וכאלה שמכילים כל מה שתרצה יולדת גחמנית. בחדר אחד מצאנו סולם עץ עליו נשענת יולדת ומרימה רגל כשהמילדת רוכנת למרגלותיה והבעל מנגן מנדולינה לצידה. ג'קוזי ללידת מים, חבל ללידת תליה וללידת כריעה. "דרוזיות וחרדיות, מסורתיות וערביות וחילוניות, אקולוגיות מקדיתא ואמריקאיות, כל אחת יולדת ע"פ משאלות ליבה", אמרה לי נעמה זיו שמילדת פה כבר 34 שנים. היא הולנדית מהבית ולכן יעילה ולא נדיבת דיבור.

המבנה המקורי של בית החולים "זיו" בצפת, 1912

בי"ח זיו בצפת, כיום.

מהן משאלות היולדות? תהיתי.

"לנגן בגיטרה לאורך הלידה. פרטה נעמה. לתופף על דרבוקות. לידה עם שיאצו, עם שמנים וסגולות. למשל אצל החרדים יש סגולה לכל פתיחה. בגודל מסוים היולדת בולעת פנינה קטנה או אוכלת ריבת אתרוג. חרדיות באות ועל צוארן מפתח בית הכנסת כסגולה ואני מזהה מאיזו חצר הן באות. אצל הדרוזיות יש תה לזרוז לידה ותה לכיווץ אחרי והנחת שלייה על הפנים להסרת כתמי לידה. גליליות מגיעות עם בגדי כותנה נושמת וכלי נגינה ומתנגדות לכל מיכשור חשמלי וכך הלאה". גליל ומלואו.
כשדיברנו הגיעה קבוצונת נרגשת לבקר יולדת חדשה. הפלסנפלדים באו מקיבוץ שמיר לראות את שירה שרק נולדה עתה להם ולאם מיכל. רק ראשה של הקטנה היה מכוסה סבך כהה. כל השאר היו בלונד שבדי צהוב. הבת נועה לקחה את החדשה בזרועותיה אבל נבהלה פן תפלוט וכידררה אותה לאבא גלעד. עד אתמול עוד היו הפלסנפלדים כארבע רגלי שולחן יציב ופתאם הם חמישה. הכל משתנה בין רגע של לידה.

צהריים, העיר
בטבעת החיצונית הרחבה מקיפים ההרים את צפת. שמורת יער מרון ומדרונות טרשיים. פנימה יותר, טבעת שיכונים כעורים, זוועותאדריכלים שהחריבו נוף. בלוקים מלאים משפחות חרדיות ואחרות שעקרו אל הדיור הזול של הקדושה. יש בית עלמין עצום, הישןחדש ואחר כך, העיר, שיכונים ותיקים ומצודה ישנה וכיכרות. ובלב הכל, במעגל הפנימי, העיר העתיקה הערבית, של קרית האמנים ולצידה העיר היהודית העתיקה. כך חיו אלו לצד אלו עד מלחמת 48. בתים נמוכים ישנים מאד וכיכרות וחורבות נטושות ובתוך זה כפנינים חבויות, אכסניות בוטיק וצימרים וגלריות אמנות ובתי מלון ריקים וחרבים או מלאים כמו רימונים הישן והיפה על גנו הגדול וחדרי אבן ואויר צפת שאין שני לו, צונן לפנות ערב וצלול כיין. זו העיר שהסופר המת שגר בשיכוניה יהושע בר יוסף היטיב לתארה והסופר המיוחד יואל הופמן החי מאד כותב עליה עד היום. הופמן עקר מזמן למעלות, אך שב לפעמים בגעגועים גדולים לטייל בצפת הישנה ש"נשארה עיר חיה ולא שכונת יאפים", לנוח בקיוסק מיצים בכיכר המגינים שבלב העיר הישנה, שהיתה בעבר שוק הפחמים, להביט סביב. די במבט כזה לכתוב ספר דק.

נער המיצים זכר את הסופר שנראה "לבן שיער, וודסטוקי כזה". וכשישבתי שם אכן עברה לפנינו גלרית טיפוסים כסט הסרט "מלך הלבבות" של פיליפ דה ברוקה או ב"קוריקולום ויטה" היפה של הופמן. צצו משוגעים ודמויות תנכיות מרשימות למראה, שני הנערים ברסלבים, אליהו ושלמה, עם גיטרות, שאוהבים את הצליל של הזמר ורועה הכבשים דוידי מהר חברון. הופיע גבר מוסתר בצל משקפי שמש אלטון ג'ון ענקיות, כיפת צמר וטלית מעל חולצתו. הוא הרים ממדרכת הכיכר נוצת יונה, הגישה לנערה צרפתיה חשופת כתף ואמר לה: נוצה מכנף מלאך שתישמור עליך. היא התעלמה מן הפיוט והנוצה הדקה ריחפה ואבדה. שמו טוביה פה וטוני במנצ'סטר בה נולד. בצפת אליה הגיע לפני שש שנים, אחרי שעזב שם וחזר בתשובה והקים משפחה ופרקה מצא מנוחה זמנית. יש בצפת תיקון לנפש שבורה. אמרו לי רבים. גם חילונים. "שלוו פה מאד עד שלא תשמע בלילה תינוק בוכה. לא חומרי", אמר טוני, "אל תפתח פה עסק, כי תכשל. ממה אני חי? מניסים ומנפלאות. בלי כסף כי צפת היא מלשון ציפיה. ציפיה למשיח שיבוא ויתקן אותה. אם יצליח לתקן את צפת שהיא כולה חורבה בלי מהנדס ומתכנן, בקלי קלות יתקן את שאר העולם". כך דיבר טוביה רוז.

"מקום טוב צפת", אמר, "בלי שנאת חינם ובלי קנאה, כי אין פה כסף ולכן אין חמדנות". לכל דבר היה לו הסבר: "כשאתה רואה ציפורים עפות זה סימן לבלגן וחתולים הם גלגול של זונות. כלבים הם גלגול של שוחטים שלא שחטו כהלכה ונידונו לסבל של אכילת טרף". ישבנו על מיץ רימון ותפוז מול פיצריה כשרה למהדרין. שאלתי על המשיח. "תברח מכל מי שיודע משהו על ביאת המשיח". אמר טוביה, אך דבריו כבר נבלעו ברעם דרבוקות שבקע מחנות כלי נגינה. "פה זה עיר מקלט. באים כל הבורחים, מפוטרים ומתגרשים, חוזרים ואקס עברינים ומשוגעים. צפת היא חדר ההמתנה", נפרדתי מטוביה ונדדתי הלאה למסגד גדול שהוא כעת גלרית האמנים הכללית. עמד בחוץ איש כבן תשעים במגבעת קש ואמר לכל מזדמן: "תכנס ותשתה. אנחנו מחכים לך כבר הרבה שנים." שמו מרקו קרול וכשבא לפה כעולה בשנת 48 וקבל בית נטוש, הפך ל"בעל מכולת ובנקאי, שופט ובורר, רופא ונהג כי לא היה פה כלום", כך ספר. "עכשיו עצוב פה בשבת. ותייר צריך לנדוד עד ראש פינה בשביל בקבוק מים".

והמשיח מתקרב?

"בשבילי הוא כבר בא והלך. ב-48, כשקבלנו מדינה".

הרחקנו פנימה לעתיקה וחנינו לארוחה בצל עצי ברוש ותות בקפה איזידורה המתוק של דורית לביא שהיתה חברה של יונה וולך והתגלגלה עד לגליל. "כי תמיד נמשכתי למקומות בלתי אפשריים. פה הנפש מתביתת על העיר הזאת ובגב כל דלת תמצא עולם שלם ונסתר." ואכן מול הקפה של דורית עברנו חצר ונכנסנו אל "חאן החמור הלבן" כמו באים בשערי עולם נסתר. במיבנה בן 700 שנים מצאתי את משה קרפס שהיה איש היטק בקליפורניה ונטש ועלה לפה ושיפץ את החאן החרב והפכו לתיאטרון נפלא. "צפת היא עיר קוצנית, עטופה בכוונת תחילה דימוי רע להרתיע חילוניים", אמר לי הקליפורני דק הזקן בצל קשתות האבן , "אבל כלל לא אבודה ויש בה מקום לכולם".
ברחוב עבר ישיש דק ככלונס, אפוף זקן לבן וצעדנו איתו עד לביתו. יאן מנסס היה ילד הולנדי בעת ההפצצות על עיר הנמל רוטרדם ואחר כך צייר טוב, ולעת זיקנה בא לצפת "כדי לצייר ולהקבר פה". הוא קנה חלקת קבר וסנטוריום נטוש שנח על המעין הרדום, ומצייר בו צדיקים ומראות שואה וגם את גלעד שליט וחי בצפת "שהיא כבר לא קדושה כמו שהיתה פעם".

אחר צהריםהלויה
למטה, במישור, בבית העלמין החדש, התנהלה הלויה, אבל אנשים רבים יותר היו תלויים על צלעות ההר, פזורים על מדרונות בית העלמין העתיק שהומה יותר מכל מדרחוב. צפת גדושה תיירי קברים ובשנת 2011 הם רבים מתיירי הגלריות. אך בית העלמין הקדוש, מסוכן למבקר. מדרגותיו מנופצות, שביליו חלקים בגשם ויש סכנת התרסקות ושלטי אזהרה. כל כולו שברי מצבות וקברי מתים ששמם נמחה. הכל רשלנות וחילול כבוד המתים וכמו ברודנות הוןשלטון של החיים, כך רודנות המתים של צפת, בעת שקברי העם שרויים באפלה או נמחו או נסחפו קברי הסלבריטיס האלוקיים, שרויים באור יקרות. גשרי ברזל, שהוקמו מעל קברי עמך, נמתחים אל מצבות הצדיקים שבהן הכל מסודר ויש סככות צל וקופות צדקה ונרות וזרקורים ומצלמות. ושם המון העם.

מורה הדרך שלנו היה הנגד אלי בן טובים שניהל רוב חייו ימ"חים צבאיים עד שפרש לפנסיה ולתחביב שתמיד לכד את ליבו: חקר קברי צפת. הוא איש דק ומזוקן וידען גדול. לנינה אחת שחיפשה את קבר סבא רבא שלה גילה חיש מהר את מקומו והיא חשה כאילו נקרה צדיק על דרכה. עבורנו חשף על צלע גבעה ריקה, מצבה שבורה עליה נרשם: חלל הרעש. אחד מתוך שלושת אלפי הרוגי רעידת האדמה של 1837 שקבריהם נעלמו. במחקריו כבר גילה בן טובים כי השביל הצפוני של בית העלמין הוא אכן "מצפון תפתח הרעה". כולו מתי אסונות וחללי מגיפות ומלחמה וגרדום, והאחרון שבהם, בקצה, הוא של הרב הצדיק מוצרי שבא בדרך ההרים כל ל"ג בעומר להתפלל ונעלם. נמצאו רק שרידיו ומקלו והתברר, ככתוב על מצבתו, כי נמר הרים צפתי טרפו.

"איטס דנג'רוס היר"? חקרו אותי שתי נערות אמריקאיות שחפשו את קבר בעל היסורים. "מסוכן מאד", אמרתי והזהרתין מהמדרגות השבורות, בעת שבן טובים לקח אותנו בדרך לא דרך למערה טחובה ובה גם קבר רחל המילדת. מעליה, בין שברי קברי חללי מגפת הטיפוס, ניצבה מצבתו של הרופא הצעיר והאמיץ ד"ר אברהם גרין שמת באפריל 1918 בבית החולים כשנדבק במחלה בה טיפל. רבים פה קברי החולים. לבית החולים היתה מחלקת שחפת בה שכבה המשוררת רחל. היא התאהבה פה ברופא קריגר וכתבה לו שירים על עולם בית החולים העגום כמו "אי הנשכח מלב אלוהים/ לעולמי עד", ועל "עיר נידחת בגליל / ולרופא אותה העיר / חלוק עם כיס זעיר /… לב בת אדם בכיס הצר".

ערבחתונה
החל לרדת ערב, כבו ההרים וניצתו פנסים. היזם הצרפתי ז'אן איב מאסטי נדד איתי בחלליו הגדולים של "הוטל פאלאסיו" הבוטיקי שלו שהוקם על חורבות "מועדון השעות הקטנות" של שנות ה-60 העליזות. ראיתי שם פרחי פלסטיק וכדי ענק, רהיטי לואי 15 ומנורות מאוסף ברברה סטרייסנד וציורים של מאסטי שעשה הונו באופנה בלוס אנגלס ובא לצפת מכוח המיסטיקה. כאן הקים את המלון הקטן שבסוויטה הנשיאותית, הברוקית שלו, ישן נפעם בפסטיבל הכליזמרים האחרון, אביגדור ליברמן. המשכנו משם אל קניון קטן שרובו משרדי ממשלה ורבנות ובו שוכן סטודיו הצילום של אלפונסו כחלון. עד היום, עשה אלפונסו חשבון מהיר, הוא צילם אלפי חתונות, אבל נישא רק פעם אחת ובנו אור מצלם כעוזרו מאז היה בן 12. הוא זכר כי כשהתחיל לצלם, "לא היו גימיקים. הכל היה פשוט מאד. היום הכל מלא גימיקי חתונה. אז היה הצלם מחליט איפה ומה ואיך לצלם. היום הזוג מגיע עם תכנית ומכתיב לך הכל". פעם היה אלפונסו לוקח זוג לגן המצודה של העיר או על רקע שקיעה בהרי מירון. היום נדד הצילום אל סלוני יופי בטבריה ובנהריה ואל הסמטאות ובתי הכנסת.
לפעמים הוא מצלם טריק של חתן שמניף כלה ומסתובב מהר. "אצלי הם רגועים תמיד".

אחרי אלף חתונות אתה מבחין מי יחזיק מעמד ומי יפרד?

"ברור". אמר אלפונסו הצפתי. "דרך העדשה אני מזהה מיד איפה יש אהבה ואיפה יש כעס, כבוד הדדי או ריב על כל שטות. אני מנסה להגיד להם, כמו צלם שהוא גם אבא: תרגעו ילדים. תוותרו זה לזו".

כשיצאנו מהסטודיו כבר ירד החושך וצפת נבלעה בו, כאילו השלימה במאה שנים סיבוב של של 360 מעלות וחזרה אל ראשית המאה העשרים, שבה היתה עיירה של ערבים ויהודים של הישוב הישן. עיר יראי שמים ושומרי קברים שחיים על ניסים נפלאות ותמיכות לצד משוגעים וכמה חלוצים עובדי אדמה. כל מי שחיפש בילוי עלה על הכביש, ומי שחיפש קבר ירד אל בית העלמין המואר, ואני נסעתי הביתה.

צפת, 1895. מתוך הבלוג של זאב גלילי

פורסם במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על ערים בישראל

טיפקס על העבר. נהריה

פרק בסדרת "עיר אחת, 24 שעות".

בוקר- לידה

זו עיר קטנה וירוקה שלה רחוב ראשי אחד הומה ומואר שמושך אליו בלילה את כולם כנורה בודדת בחדר חשוך. בבוקר מטאטאים את שרידי הלילה סביב הנחל שאינו נחל והנהגים אדיבים. הם עוצרים תמיד לפני מעברי חציה, כשריד אולי למורשת היקית שהותירה חותם אדיב ונעלמה כתרבות אבודה. זהו בוקרו השני של התינוק הנהרייתי שנח לידנו בקופסתו השקופה, כמו כל התינוקות הישראלים במחלקות היולדות בהן אני עובר. חייהם מתחילים בשקיפות ובשיויון ורק כעבור זמן צצים אי השיויון והעכירות. כל אחד נלקח לביתו ומתחיל את חייו השונים: האחד בחדר דל וצפוף והאחר בהיכל מלא צעצועים. כך גם התינוק לבית יהושוע. ענבל אימו אוחזת בו בבטחון של הורה לילד שני. שנתיים קודם לכן נולדה אחותו הילה ולכן בשני הוריו אין יראת תינוקות והם יודעים היטב איך לאחוז ברך החדש. מן הרגע הראשון שונים חייו כילד שני מחיי אחותו וכשאימו מניפה אותו אל מול הצלם, הוא בוכה ומיד נרגע. עיניו עצומות אל מול השמש והמבזק, שהרי רק עתה בקע מחודשי מים חשוכים וחמימים שבהם שמע את הלמות לב אימו כתיפוף קרוב. אותו נופש ראשון בן 9 חודשים, כולל הכל.

גם הוריו, ענבל ונועם, נולדו בחדר הלידה הזה של נהריה. גם אחותו. אימו אף גילתה בבואה ללדת חברת ילדות שיולדת לצידה. זו מחלקה ביתית, אמהית, עם 25 לידות ביממה. לאחות הראשית אילנה יחיאלי שעובדת פה כבר 43 שנים יש חדרון משלה שנראה כרחם אפלולי ובו היא נחה לפעמים, מוקפת המון בובות ופרחי פלסטיק ופנדה בגודל טבעי. הכל אם כן בטוח פה כל כך ועם זאת צופן בחובו את העתיד המסתורי. הרי פה ממש, בחדר הלידה הזה, נולד ב28 לאוגוסט 1986 התינוק גלעד שליט. המילדת חווה יילדה את אימו אביבה והאחות מירית בת מצפה הילה בעצמה, קיבלה אותו לידיה כפי רשום שם עד היום. עכשו המילדת של גלעד בבית אבות סיעודי ומירית שקבלה אותו לידיה ורחצה וחתלה, הלכה רק לפני שעה קלה הביתה אחרי משמרת הלילה. היא כבר 36 שנים פה. והילד גלעד רחוק, רחוק. רק תצלומו תלוי ככרזה בהמון חנויות בנהריה כאילו חשה העיר המילדת אחריות כלפי תינוקה. לתינוק הזכר החדש של נועם וענבל אין עדיין שם. ענבל היא גננת יפה מאד, עדינת תווים ונחרצת שרוצה את השם יהב. נועם בעלה הוא יועץ השקעות שהשם "יהב" מזכיר לו בנק. אנו מדברים על שם התינוק ויתכן כי בשיחה הזאת עם זר, נחרץ ענין השם. ענבל חושבת גם על שמות מוארים כמו זיו או זוהר. הצירים שלה החלו בעת שהיתה בשופינג בקניון. "אולי צריך בכלל מחלקת יולדות בקניונים להעצמת חווית השופיניג"? אנו צוחקים עם היולדת העליזה.
שני ההורים נולדו בנהריה. אחר כך ענבל גדלה בעכו ונועם במעלה אפריים ושניהם חיו יחד בתל אביב וחזרו לנהריה לפני כ3 שנים בשל קרבת ההורים. זו הכרעה נפוצה כיום, לחזור לעירך אחרי הולדת הילדים, ישר אל חיק הסבתאות שתסייע בגידול הפעוטים כשההורים ישקעו במלחמת הקיום המתישה של ישראל. יש בינהם ויכוח אם הכירו בהופעה של ריטה או בבר בלילינבלום. אחר כך גרו ארבע שנים יחד בפאתי תל אביב, החליטו להינשא בנהריה ושבו לגור בדרום העיר וחלומם המשותף: לפתוח גן ילדים פרטי. אנו מדברים והקטן נם לו כגוזל בקופסתו. בחוץ רעש שיפוצים. מוקם אגף עצום וחדש שרובו מבוצר ותת קרקעי, למלחמות הבאות.

העיר

קפה פינגווין ביום פתיחתו.

לפני כ-65 שנים בערך, בחורף, כשנחל הגעתון העובר בלב העיר שהיתה אז כבת עשר, געש כנהר שוצף ונשפך לים, ישבו בקפה פינגווין של משפחת אופנהימר, כמה בחורים. כולם עולים מגרמניה, כבני עשרים פלוס ובהם אנדריאס מאייר, אופנוען פרוע וחובב נערות, ועימו גם סטף ורטהימר וכמה אחרים. רגילים היו לשבת שם. זה היה לב העיר עם קפה טוב וקצפת ושניצל וינאי. במלחמה שהסתימה אותו זמן בילו בפינגווין המון חילים אנגלים שבאו לנוח מקרבות המדבר עם רומל הנאצי. הבחורים היקים עשו התערבות על "חמש פונט", הון עצום אז על מי יקפוץ לנהר השטפון. מאייר, שהוא גם כיום גבר זקוף ונאה ופעיל מאד בן תשעים בדיוק, זוכר איך "יצאתי לגשם התפשטתי לקפוץ למים מגשר רחוב הרצל ולשחות עד הגשר הבא". אותו רגע יצאו רבים מסרט שהוקרן בלב העיר וראו איש צעיר יפה וערום. הוא מספר לי הכל באותו קפה פינגוווין ששייך עד היום לאופנהיימרים, אבל כבר דור שלישי ורביעי. הם מאחרוני היקים שנשארו באשר היו. הוא אוכל שניצל ילדים עם צ'יפס וקטשופ ומדבר במבטא גרמני כבד שלא סר ממנו לרגע. "אני גם חושב וחולם בגרמנית ולא אספר לך על מה". "על נשים כמו תמיד", צוחק חברו הצעיר ממנו דן ציבולסקי, רואה חשבון בגמלאות שמציג עצמו כששת וכשליחו של רובינזון קרוזו שהוא אנדריאס מאייר שתמיד עימו רשימת משימות של הצלת שרידי העבר והזכרון. הזרם היה כה עז עד שהחברים שרצו לצד השיטפון, לא הספיקו לראות איך נחלץ מאייר מן הסחף ויצא בגשר הבא.
כעבור יום נהרגו שם שני גברים והזרם סחפם עד לבנון.

שדרות הגעתון

מאייר חי עד היום, בריא ושלם אך לא בנהריה. בגיל 74 נואש ממנה ועקר עם בית המלאכה שלו לזכוכית אמנותית לתפן, מקלט היקים של סטף. משם נהג לפגישה איתי בפינגווין. הוא היה כמעט מראשוני המקום שהוקם ב1935, כמוהו גם באטה דווידזון שבשנה הבאה ימלאו לה מאה "וכל השיניים שלה עוד אורגינל". שניהם פה מהתחלת המושבה החקלאית נהריה שבה כל אחד קנה חלקה וניסה להיות חקלאי. כשלא הצליחו עם האדמה הפכו היקים למלונאים קטנים או לתעשינים. נהריה היתה משך שנים רבות עירת נופש של מלכות יופי שחגגו פה, מקום של מועדונים ומוסיקה, פרדי דורה וירחי דבש וחדרים ופנסיונים. עיירת חוף עם כרכרות סוסים ועונג פשוט. "זה מקום שהתחיל בעשירים ונגמר בעניים", מסכם לי ציבולסקי את 76 השנים ומזכיר כי כל יקה שבא אז ב30' השקיע כסף במניה של המקום. קמו פה אמפריות ענק של יקים חרוצים מאד כמו ורטהיימר, שטראוס וזוגלובק ואחרות משגשגות, גם אם קטנות מהן. אך בשנות השמונים, כשהחלה העיר להתרושש, לאבד מפעלים ופרנסה וגם ותיקים, כי הילדים הלכו לבלי שוב, הגיעו חדשים מערים עניות בצפון ועולים, קנו דירות זולות ונמשכו גם להקלות המס של עירת ספר. הכל השתנה. נהריה היא עיר שחייה התהפכו.

"העיקר שצובעים את הכל בלבן 101". צוחק השולחן בפינגווין ובוכה, כי כל המוכר הולך ונעלם. ואכן מראה סטרילי ומוזר יש לנהריה בת החמישים אלף תושב, כהתגשמות חלומו של רס"ר משמעת. כל העיר מסוידת בלבן בוהק. כולה גדרות לבנות ועמודים לבנים וקירות לבנים ומעקות לבנים. הכל כמו ע"פ מפרט מדויק של רודן מוניציפלי שקובע איך ייצבע ואיך יראה כל דבר ושולח פקחיו לטפל ביד קשה בחריגים. נדמה כי הצבע הלבן מכסה את נהריה כטיפקס מוחק עבר, אפילו צריף ראשון של מיסדי המקום נאלץ להעקר לתפן בעלות של 200 אלף שח, כדי שלא יחרב תחת בית מגורים חדיש. לעקור מעיר את עברה, הריהו כמו לעקור את נשמתה. רק שכבות העבר והזכרון הופכות מצבור בתים לעיר. וערים שהרסו את בניניהן הישנים הפכו לשכונות שינה עגומות. פה, מן העבר, נותר היופי הנהריתי המובהק של עצי ענק מעל בתים צנועים, גינות וצמחיה שמכסה על משכנות האדם. קח מנהריה את זה, תעקור ברושים, תחריב צריפי עבר, תבנה בלוקים ווילות צפופות, תסייד הכל ותקבע גדרות ושלטי אזהרה וקיבלת עיירת פיתוח בשולי הארץ. ואכן כשאשוטט לי בערב ברחוב הראשי של נהריה שמלא בתי קפה נטולי כל חן של רשתות, פיצות וספגטים, ואעבור גם בשפת הים שבמרכזה דלתת בטון כחולה וריקה של הגעתון ופסולת מבקרים רבים, אזכר באותן ערי נופש רוסיות שצ'כוב מתאר את בלייתן והתוגה שהן נוסכות בלב התייר. נהריה נראית כמקום שנצבע זמנית בלבן כהמתנה למהות שטרם צצה, או שמא היא כבר כאן, בחצר הצדיק המקומי המשגשג ובבתי הכנסת שצצים כפטריות במה שנראה לותיקים כהתחרדותו של המקום שהחל כמושבה חקלאית יפה ע"פ מודל ספרדי.

צהריים- הלויה.

 שקט מאד בבית העלמין הישן הלכוד בין וילות ראוותניות לטיילת החדשה. רחש גלים הוא פס הקול של המנוחים. בתוך מצבה אחת הטמינו בני משפחתו של חוזה הארגנטיני, קפקף, משקפיים וספל קפה בתאי פרספקט שקוף שכרו בסלע. זכר לאיש. מעטים נטמנים פה כי השטח יקר מדי למתים, אבל קרוב לשעה הלוהטת שתיים, פורק אמבולנס אלונקה ועליה נפטרת ואחריה צצים כ15 גברים גרוזינים, בלי אף אשה. הנשים מחכות בסעודת בית הכנסת. בצל הסככה יושב לו רב חיכן בעניבה אדומה, הוא אברהם שם טוב, רב העדה הגרוזינית בנהריה. כרב עדה, הוא מספר לי מיד, אין לו שכר בשל החלטה מנהלית תמוהה. הוא גם "רב סטנדאפיסט", שעושה פה ושם חופות ומבדח חתן וכלה. ובכלל רוחו טובה עליו גם בעת הלויה. המנוחה אסתר חונדיאשווילי כבת שמונים נפטרה בבית אבות סיעודי, מעדכן אותי הרב שהיה בעברו נגד משמעות בפיקוד הנחל. אישה למודת סבל שרגליה נקטעו מחמת סכרת ובנה טמון פה כי מת צעיר. "חיי איוב היו לה בלי אף תלונה", הוא סופד למתה. ע"פ הרב עלו בשנות ה70 והגיעו לנהריה כאלף בתי אב גרוזינים. רובם גרו יחד בשכונת "רגום" שמשמעה ע"פ הרב החיכן: "ראשי תיבות של רומנים, גרוזינים ומרוקאים". מאז עזבו רבים מהם את העיר וחלקם משגשגים באנטוורפן הבלגית "ששם יש רחוב ענקי מדהים של תכשיטנים גרוזינים, רחוב שכולו זהב ונהרייניים לשעבר". 
"אשת חייל מי ימצא", שר הרב למנוחה תחת סככת ההספדים ואני שומע את אחד הקברנים מבקש ארבעה נושאי אלונקה חסונים כי המנוחה כבדה. "רחוק מפנינים מכרה". "אנו חיים בעולם של קומבינות ואינטרסים", הוא אומר לצאן מרעיתו הניצב מולו. "ולמה חז"ל מזכירים את הפנינים? אתם התכשיטנים יודעים כמה נשים אוהבות תכשיטים… אבל המנוחה אסתר, היתה צדקת תמימה והאמינה כי התכשיטים האמיתיים הם בעל, בית וילדים… היום קוראים לזה פרימיטיבית", ממשיך הרב והגברים מביטים בו כמחכים לדבר מה. "הלוואי והיו לנו עוד פרימיטיביות כאלה בזמן הזה שבו גבר שהולך למכולת ומביא שמנת במקום קוטג' יכול למצוא עצמו גרוש". עוד הוא סופד ונואם ושני אבלים משוחחים ביניהם בענין אחר. "פה זה לא בית קפה ולא הגעתון", נוזף בהם הרב ומזכיר כי אין צורך לבזבז על אבן יקרה "עשר אלף שקל". "מאה אלף", מעדכן הקהל. "המצבה הכי טובה היא לא שיש איטלקי שמתנפח ליד הים, אלא הילדים שחיים אחרי הנפטר". מסכם הרב שם טוב. כשתמים דבריו על המנוחה, נע המסע הקטן אל הבור. אחריהם גורר רגליו ומקלו, הלוך ובכה, האלמן שטוף הצער. ממלמל דבר מה שאיני מבין. ליד הבור, חותך הקברן בסכין את חולצתו הדלה, כמוסיף קרע לכאב שכבר נפל בחלקו.

לפנות ערב- הכנה לחתונה

אם הלידה והקבורה הם טקסי מציאות – פשוטים וצנועים ומלאי רגש עז של שמחה וכאב –  הרי שהחתונה, או נכון יותר ההכנה לחתונה, כפי שהיא נעשית כיום, היא טקס של פנטזיה גמורה. החתונה מביאה בעקבותיה את הלידה, אבל תפקידה להשכיח ליום אחד את זכר הצרות ואת אימת המוות. ביום החתונה בני הזוג הם בגדר גיבורים בני אלמוות של טלנובלה שאין לחיים נגיעה בה. לעולם לא תשוב האשה ללבוש שמלת חישוקים לבנה של מרי אנטואנט. לעולם לא יבלה שוב החתן שעות בחליפה נוצצת על גבי סלע בחוף מול צלם תזזיתי.
"בואי כלה" בוקע השיר מרמקול נסתר בסלון הכלות "בחירת ליבי" הממוקם ברחוב לוחמי הגיטאות ומסך קטיפה בגווני הדבש מתרומם חשמלית אט לאט, חושף בפני החתן עמיר הניצב דומם במשקפי שמש שחורים, את חישוק מספר חמש בתחתית שמלת התחרה העצומה של אהובתו אינה. לאט נחשפת במלואה הכלה הבוקעת כאפרוח מנוצה מביצת חדר השמלות. זו שמלת חמש קומות, מסבירה לי אווה שהיא מלוות הכלה מהבוקר ועד היציאה לחתונה. לפני כשבוע כבר באה לפה הכלה לעתיד ליום שלם של חזרות והחלטות. בחרה שמלת חמישה חישוקים וינטג' עיצוב אישי לחופה ושמלת קוים ישרים בלי חישוקים אבל עם 3 סוגי תחרות ושיבוץ ידני של אבנים נוצצות, להחלפה, כנהוג כיום, לקראת שלב הריקודים. יש השוכרות גם שלוש שמלות ומעצב שיער שמעצב מחדש שערן בעת החלפת כל שמלה. יש גם שמלת מחשוף עמוק בדמות מגן דויד. פטריוטי מאד.

 כשאניה היפה צצה בשלמותה, נע לקראתה חתנה עמיר בזהירות רבה והם מתנשקים אל מול הצלם. זו נשיקת סלון כלות והיא הנשיקה המתונה ביותר בעולם. כך מנשקים אדם אחרי ניתוח קשה, שלא להכאיב, או בסלון כדי לא לפגום באיפור ובהכנות של שש שעות. מפה ייצאו השניים לפנות ערב לסדרת צילומים נוכח השקיעה וישובו לתיקונים אחרי שהעולם האמיתי יפרע את שערם הסדור היטב או ימיס קלות את האיפור. לכן מנשק עכשו החתן קלות על השפתים התפוחות של אינה או מרפרף כמו ריס על צד פניה. שיחכה קצת עם תשוקתו. זהו יומה של הכלה העולה על גדותיה וחשה כי צר העולם מהכיל יותר מכלה אחת או אף אדם נוסף. איך הכרתם? לעמיר יש בית קפה בשם הבימה ואניה באה לשם עם חברה והכל השאר אהבה מיידית. שניהם יפים ומדויקים, בסלון הכלות של מורן קקון, כחתן וכלה היצוקים על פסגת עוגה ענקית. הוא שחום וחסון והיא בהירה כירח. הוא שרירי והיא עגולת פנים. ביום הזה, ביצאה אפויה כעוגה נהדרת מארון השמלות, מוכנה לקרב החופה, האוהבים הם כזוג שחקנים שנפגשו רק לצורך סצנה. האיפור, העיצוב, החישוקים וכל השאר, מפרידים ביניהם כגדר. כשהצלם רוי לוקח אותם בזהירות ברכב המקושט כבונבינירה אל השטח, אני שב העירה. פנסי הגעתון העגולים נדלקים, שלוש כרכרות לבנות מחכות לנופשים וסוסיהן נוחרים ובוטשים באספלט סמוך למקום בו קפץ אנדריאס מאייר ערום לשטפון. עתה זורם לו בתעלת הבטון המוקפת גדרות לבנות, נחלון שפכים נקיים בגובה הנעליים. אני משרך רגלי ברחוב השוקק חיים ואיני מוצא מקומי. מלון קרלטון בו אישן בלילה, מלא גימלאי ראשון לציון ועובדי מס. מרופט כמלון ישן בעיר שדה קטנה, הוא עוטף אותי כשתרדמת נהריה נופלת עלי מול מסך פלזמה עצום כמיטה עצמה.

 פורסם במוסף 24 שעות, ידיעות אחרונות, 13.7.2011