מגידו, עיר שהייתה

"שמי הוא אוזימנדיאס, מלך המלכים, ראו מפעלותי והיוואשו, אדירים". מאום לא נותר מלבד זאת. כי ממול, סביב תל- חורבנם של אותם השברים, משתרעת חלקת החולות עד בלי גבול". (אוזימנדיאס, מאת פרסי  ביש שלי)    

בוקר- לידה
זו שעת בוקר מוקדמת והתושב עוג עומד על גבי הסוללה ומביט אל השדות המעובדים ואל המרחבים של העמק, מעל היער, מעל הביצה, עד קו הגבעות שבאופק. הוא איש העיר התחתונה של מגידו שנחה על סוללה בגובה של כעשרה מטר. סביבו מתעוררת העיר. רועה גולש עם עדר עיזים אל העשב. האויר נקי מפליטת גזים ומכל זוהמת העולם התעשייתי שטרם נולד, אבל מעופש בתוך העיר. ריח שהאף כבר התרגל אליו: שפכים, שאריות בשר מרקיב, גללי אדם וחיה, ריח אש ובעלי החיים הבוקעים כעת ממכלאותיהם. הילדים מתעוררים.
הבתים דבוקים זה לזה ככוורת בוץ חומה וצפופה. חלקם צמודים לסוללה. בעיר העליונה סובבים הבתים את המקדש והארמון הקטן. בבית אחד, נאנקת אשה הרה על רצפת חדר. אקיזי נוטה ללדת בין בעלי החיים והילדים ואמה עומדת לידה לסייע. הן ספרו שבוע ארבעים ויודעות כי הצירים אכן הגיעו בזמן הנכון והטוב.   

3500 שנים בערך אחרי הרגע הזה, אני עומד באותו מקום עם הארכיאולוג החברתי יובל גדות שחפר פה ארבע עונות עם הארכיאולוגים פינקלשטיין ואוסישקין. הוא גבר גבה קומה בן 43 שמקצועו לשחזר חיים. לבנות את מה שארע בימי האיש עוג והאשה אקיזי, ילדיהם ובני העיר, מפרטים קטנים שנמצאו. מגידו היא הטרויה של הארכיאולוגיה המזרח תיכונית, תל עפר עצום שנחפר מזה 106 שנים, מאז בא לפה הגרמני שומאכר ואחריו אנשי שיקגו ואחריהם גם יגאל ידין ואחרים. אך מגידו טרם נחשפה במלואה.

במושגים של ימינו זהו שטח קטן: כמאה דונם כולל הכל. ארמון ומקדש ושער ודרכים, במת הקרבנות העגולה, סוללות העפר ועיר תחתונה ועיר עליונה ועיר המתים. בשטח הזה התגוררו בתקופת הברונזה הידועה גם ככנענית, בימי האבות התנ"כיים, כאלפיים איש. העיר היתה אז ענין חדש. לא נוודות או כפר, אלא הצטברות עודפי מזון ואנשים ועילית שחיה מעמל הזולת, סביב מקדש וארמון. בני אדם תחת שליטתו של מלך מקומי או נסיך, כהנים וגובי מיסים ולפעמים גם תחת שלטון זר. במיקרה הזה שלטון מצרי על כנען.
בשנת 2011 העיר היא תילי אבנים, תעלות, חלקי קירות ופתחים, חפירות וחדרים מסומנים בשקים. היא ניסיון של בני אדם מודרניים להבין מה היה פה מתוך רסיסים ושברי כדים, מתכות, מטמוני תכשיטים ואבנים, אוצר של לוחיות שנהב, עצמות אדם ובעלי חיים וסימני חורבן, מצור ושריפה. 25 שכבות זו על גבי זו. עיר על גבי עיר וכולן מגידו. וכולן היו מלאות חיים שוקקים, כל אחת בשעתה. עד החורבן הסופי. 

תל מגידו

בשמונה בבוקר, בעת שפרות צובאות על גדרות האתר היפה, אני ניצב עם החוקר גדות על התל העתיק שמוקף כיום בקיבוץ, בית כלא, צומת עמוסה ותחנות דלק. הוא מראה לי בית שחפר ובו מצא סימנים לשריפה פתאומית שהחריבה אותו. הם מצאו חמישה שלדים של ילדים ובוגרים וסימנים למה שהיה ברגע האסון. 
הבית המגידואי בו כורעת האשה אקיזי ללדת, אלף וחמש מאות שנים טרם לידת ישו בתנאים דומים, עשוי לבני בוץ על מסד אבן. יש לבית חצר פנימית קטנה לאור ולאיורור וכניסת הבית מהרחוב מופרדת מהחצר כדי להגן על הנשים מזרים. יש בתים של 70 מ"ר ויש כפולים. לפי העושר. בכל בית כשמונה בני אדם. משפחה מורחבת. המבוגרים כבני ארבעים. הבתים חמים מאד בקיץ. על הרצפה שברי עצמות, שרידי אוכל. לפעמים חומקים שם עכבר או חולדה. ילדים מסתובבים. תינוקות עקודים בבדים לבל יזיקו לעצמם. ילד בן שנתים קשור למוט כדי שלא יעלם. זבובים וחרקים.  

 כשהתינוק מתקשה לצאת מזעיקה אמה של איקיזי שכנה שנחשבת בקיאה וזו מביאה שרפרף ללידה. לפעמים משתמשים באבני לידה לסייע בכריעה. גם כשהיא מתפתלת בכאביה זוכרת אקיזי כי תחת רצפת החדר טמון בכד חרס תינוק שלה שמת מהתייבשות. "לפעמים", אומרת לי הארכיאולוגית רונה אבישר שהדוקטורט שלה עסק בילדות בעת ההיא, "נשאר לאם רק ילד אחד מעשרה". רבים גוועו ונטמנו תחת הרצפה כדי להגן עליהם כבני בית וכדי שהם יגנו על הבית. אקיזי מתפללת שהגנת המתים תעמוד לוולד החדש. בידה היא אוחזת  פסלון חרס של הגמד בס השומר על היולדות. בציורים מהעת ההיא מתואר התינוק כסירה קטנה המפליגה בים אפל ואין יודעים מהו מטענה, בן או בת, והאם תגיע לחוף מבטחים. היא ממעטת לצעוק. שונאי רעש הם האלים וידם קשה.
בדירתה – משרדה באשקלון מדברת איתי הארכיאולוגית אבישר ובו בזמן אוחזת בתינוקה אופק בן ה4 חודשים. "מרגע היוולדו היה גם הילד בכנען העתיקה צמוד לאם". היא מראה לי ציורים בהם קשור הילד במתקן בד על חזה האם. בשדה. בבית. בחצר. "נשים תמיד יכלו לעשות כמה דברים בו בזמן". בגיל ארבע כבר עבדו הילדים בבית. היו להם גם משחקים, מעצמות, מחרס וכלים ללימוד מלאכות.
בשעת בוקר מאוחרת יולדת אקיזי, וכשאמה והשכנה חותכות את חבל הטבור בסכין ורוחצות את התינוק, היא רואה כי זהו בן זכר, שלם ויפה.   

צהריים- העיר
יש כיכר מרוצפת קטנה בסוף הדרך המטפסת אל שער העיר. השער עשוי אבן בהירה ושחורה ולו ארבעה חדרונים, אבל אין הוא מוקף חומה. הוא שער של סטטוס. זנב טווס של השליט. רחב דיו לכרכרות צבא ולעגלות משא. עוג נעצר ואינו מתקדם לשטח המקדש, הארמון וחצרו והמחסנים. הוא נשאר ברחבה המרוצפת, המשופעת, של השער. הוא נולד בעיר הזאת לפני כעשרים שנים. אביו שבא מן הכפרים לעיר, מזכיר תמיד את המרחבים ומתגעגע. לעוג טוב בעיר. הוא חש מוגן מה"הם" שמסתובבים במרחבים הפתוחים ונראים מסוכנים. הוא גר עם אביו החולה, אימו ואשתו לה נישא כשהיו כמעט ילדים, ושני ילדיו, במבנה שבו שני חדרים וחצר.
עוג חש בטוח בתוך הסוללות והחלקלקות, רגיל לצפיפות שמעציבה את אביו. רגיל לריח ולחום שבוקע מן האבנים. הוא חש כי הלחם הטרי שאשתו אופה והבירה שהם מכינים משעורה, הם ברכת חיי הקבע של העיר והאלים. הוא אינו חפץ במזון הדרכים העבש ובטעם מי נאד העור של הנודדים. יש לעיר שני מעינות שופעים, אדמה פוריה ושתי דרכים ראשיות עליהן היא נחה.     

הכיכר מלאה אדם והוא מחכה לכרוז מן הארמון. לפעמים הוא צופה במשפט שעורך אחד הזקנים בין שני תושבים ניצים. לפעמים הוא מחליף עז במצרך אחר: דבש מכוורת פרא, תמרים מתוקים, תאנים, חרובים, קנקן יין לחג המתים, סיר חרס לבישול. זה מקום שהוא אוהב לעמוד בו.    
לו יכול היה לעוף כציפור, היה עוג רואה כי העיר שלו אינה כל העולם אלא רק חלק מכוורת גדולה, כמו שמתאר יובל גדות את כנען ההיא. המון ערי ממלכה קטנות כאלה שכל אחת מהן מוקפת כפרים שמספקים לה מזון. בכל אחת מהן מקדש וארמון השליט וסוללות עפר ולבנים שמתחרות זו בזו בגודלן, כסמל לכוח, כמו גורדי שחקים של התקופה שלנו. סממן של ראוותנות. כנען של הברונזה התיכונה והמאוחרת טרם הכיבוש של בני ישראל, היא כוורת ממלכות זעירות קיקיוניות, כל אחת ושליטה ואליליה וכוהניה, מחסניה ובתיה.

במבט לאחור יכול הארכיאולוג גדות להגיד כיום שעוג איש מגידו ואקיזי ושכניהם חיו בזמן שהיה  בו-זמנית משגשג ודועך. שהערים הכנעניות הפגינו עושר כדי להראות חזקות בעת שבה כבר גוועו משך זמן רב, עקב  ביזה, מיסוי כבד, "מעמד הביניים" שלהן נחנק כי גם השליט המקומי לחץ וגם השליט המצרי המרוחק ניצל. אבל החיים נמשכים. מן העיר נראה העולם צר וברור ואם אתה לא נודד כסוחר אינך מכיר מקום אחר.
יובל גדות מאמין כי תושב מגידו חי בשעתו בחרדה.

– אולי זו החרדה שלך כתושב גוש- דן 2011 שמושלכת על העבר?

"אולי.  כל דור משליך את העולם שלו על העבר ומזה אנו כארכיאולוגים מנסים להחלץ. אבל נדמה לי שהיו אז חרדות עזות: מהשליט, מהאלים הנוקמים, מתמותה עצומה. רבים כל כך מתו פשוט משילשול".   

עוג שומע פעיה, צעקה, שיחה שקטה של שתי נשים מחצר סמוכה. הצליל הזה של הכנת כלי צור. עיסוק נשים. כזה שניתן לבצעו תוך כדי משימות הבית: בישול, גידול ילדים, הכנת כלים מעצם. מאבן. ילדה יושבת בחצר לצד אימה ומחקה אותה. כל תנועה שלה עם שתי האבנים. לצד כל בעל מקצוע יושב נערון וחוזר על תנועותיו. בכיכר, טרם לכתו, הוא מנסה להחליף כד קטניות בזר של דגים מיובשים במלח, אך משהו פוגע בו והוא נופל ונחבט כשעגלת חמורים עוברת, נדחקת בשער שנפתח ונבלעת בחצר. לרגע, בקומו, הוא מציץ בחצר הארמון. הוא רואה שומרים, פסלים צבעוניים. אבנים ענקיות. חבר נפח ספר לו פעם על פאר הארמון: כסאות משובצים שנהב- היפופוטמים, לוחיות זהב, מיטות גבוהות. שמועות כאלה.
זהו עולם איטי, אומר לי החוקר גדות. הכל בעל פה, ברגל, או הכי מהר: על סוס. ידיעה למשל על אי שקט בנסיכות נעה למצרים משך שבועות. אז צריך שם לארגן יחידת צבא. אחר כך הצבא צועד משך כעשרה ימים מזורזים ומגיע לדכא. כל מידע חוצה מרחקים עצומים של הליכה. רק לשליט יש כרכרות של שני סוסים.

מגידו במכתבי אל-עמארנה. נסיך מגידו ברידיה כותב למלך מצרים מכתב בנושא הקציר

אחר צהרים – הלויה
בשובו לבית אחר הצהריים מגלה עוג כי אביו החולה השיב נפשו לאלים והוא שופך מים על ידי המת היקר ומטהרו. הם עוטפים אותו במיטב בגדיו. גלימת בד שפרופה על כתפו בסיכה, מנעלי העור שלו, ואוספים מן הבית חפצים וכלי עבודה שלו, סכין. קנקן יין, שרפרף. כל מה שצריך לחיים שם שהם המשך החיים פה. הם נפרדים מן הבית שהקים, מרצפת האדמה הכבושה, מהחצר מרוצפת האבנים, מהפתח לחדר מלא כדי תבואה ושמן ודבלים ותמרים.  סולם שמטפס לקומה שניה. עמודי העץ של התקרה.

 הם מניחים את המת על מחצלתו ומרימים אותו על מיטת עץ שטוחה ונושאים אותו בדרך היורדת אל עיר המתים למרגלות העיר. יש שכנים שחפרו תחת ביתם פיר, חדר קבורה והמתים נשארים איתם כמין מרתף. למשפחה של עוג יש מערה. הם מצרפים גדי מהעדר, קנקן בירה עם קשי חרס לשתיה, תמרים ותאנים וקטניות וצלמיות אליליהם והולכים בשיירה עם הילדים שנושאים גם הם את חפצי המת ודואגים כי הגדי הפועה לאימו, לא יברח. על הדרך הראשית עוברת מולם שיירת חמורים בדרכה דרומה. הדרך היא פרנסת העיר אך גם סכנה.  
במערה כבר ניצב שולחן של שלוש רגליים. על בליטת סלע נח שלד אחיו של האב שנהרג שנים קודם לכן בעת שנתקל בחזירת פרא. לצורך משתה המתים, מטיל עוג את הגדי על הרצפה ושוחטו מול עיניהן הפעורות של הילדים. הם שרים דבר מה שנשמע כזמר מונוטוני ומניחים נרות שמן זית בגומחה למראשות המת. האור מרצד על פני המערה בעת שאשת עוג שהביאה זרדים, מציתה אש. אין בעולם הזה עדיין תפוחי אדמה ואין אורז, אין עגבניות ואין תפוזים, כל אלה יגיעו באלפים הבאים. בכד שנושא הגבר משקשקת הבירה. המת נח ביניהם כממתין למנתו.

כעבור דורות רבים, אני יושב בחדר גדוש החרסים של עירית ציפר, חוקרת ואוצרת באגף הקרמיקה של מוזיאון ארץ ישראל על תל קסילה. לפני כעשרים שנים אצרה תערוכה בשם "והכנעני אז בארץ" ובה תיעדה חפצי יום יום בתקופת הברונזה התיכונה, 2000 עד 1550 לפני הספירה. ימי עוג וחבריו. "שרידי התרבות החומרית המוצגים פה," כתב אז מנהל המוזיאון רחבעם זאבי, "באים מן המציאות שנתקבל בה אברהם אבינו בבואו לארץ".  ציפר הציגה אז ריהוט ותיכשוט, חותמות וכלי פולחן. "החמור", נכתב שם, "היה אחד מסימני העושר". זה החמורון שמלווה את העוגים אל המערה. הם דנים אם להקריבו לצד האב או להשאירו חי עימם, לשרתם. בסופו של יום ישוב עימם החמור חי במעלה המתון אל הבית.

ערב- חתונה
טרם סוף היום מגיעים גבר ובנו הנערון אל הבית של הילדה המיועדת לו בעיר העליונה. הנער בן שמונה עשרה וגבוה מאביו והילדה בת 12 ונמוכה מאד. כששני האורחים באים, נסתרת הילדה מעיניהם בחצר הפנימית של הנשים אליה לא יכנסו זרים. אמה מוסרת לה סיר כדי שתניח אותו על התנור ותשגיח עליו בזמן שהיא ממתינה להקרא לתוך החדר. יש בחדר קנקן חרס מלא ולו מקור כשל ציפור גדולה שפתחו עשוי מסננת מחוררת ועליה בד ושני הגברים יונקים ממנו בירה שנוספו לה גרעיני רימונים לטעם. זה משקה משביע ומשמח שניתן גם לחיילים ועמלים כחלק מתפריט יומם ושכרם והשיחה זורמת בעת ששני הגברים מסכמים את פרטי החלק החשוב בהקמת הקשר: מוהר הכלה. אבי הילדה מציע 30 בני הצאן מעדרו, שבעה כדי תבואה ושמן זית. לוחית שנהב וגוש מתכת. הם מכלים יחד מאכל שעשוי מקמח וחמאה ומין סירופ פירות מתוק. 

שם הנער לאבאיו והמיועדת לו היא הילדה מיקילו. אבי החתן רוצה גם חמורון ושני סירים. הם רושמים הכל במקל על הרצפה העשויה עפר ואפר. מתווכחים חרש בעת שהנער ממתין. סוגרים גם לגבי הזמן הטוב למשתה הכלולות ופרטי המנחה לאלים. בשעה שבה דועך האור בחדר ומוצתים נרות שמן והערב יורד על העיר, מוקמת משפחה חדשה שתגור בבוא שעתה בחדרון בקומה השניה של בית אבי הנער.
כשהאב ובנו גולשים לביתם, כבר נאספו החיות מן המרעה והעיר מתכנסת לתוך הסוללות. זה הזמן שבו אוזלים האור, החום והבטחון מן העולם הכנעני ונופלות חשיכה ואימה וכולם נחפזים חצרות ולמצעי המחצלות בחדרים ועל הגגות. דממה נופלת על העיר והמרחבים הרחוקים מתמלאים קולות תנים וחיות בר, כל מה שחי בביצות ובאבק בעולם העצום שמחוץ לגבול העיר הבטוחה. בחלומו של עוג צץ אביו המת הולך לאט ומקונן על חמורו שאבד. הוא ניעור מבועת ומחליט כי למחרת ישוב למערה ויביא ביצת יען גדולה לפייס את רוחו חסרת המנוח של האב המת.

פורסם במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות", במסגרת סדרת כתבות על ערים בישראל

 

צפת. עיר קדושה ונכה

"ההיסטוריה איננה / הבולדוזר ההרסני שאומרים עליה שהיא./ היא מותירה מחילות תת קרקעיות, מרתפים בורות / ומקומות מחבוא. יש ניצולים". ("סאטורה". אויג'ניו מונטאלה )

בוקר, לידה

בחמש לפנות בוקר התעוררתי משנתי למשמע צליל מוזר וכשיצאתי למרפסת החדר במלון רימונים, ראיתי בשביל המואר עדיין בפנסיו, אדם הולך ומוחא כפיים כמו בסיפור של יואל הופמן. לבד פסע עד שנעלם מעיני והרחוב שב לריקנותו, אבל למרגלות היערות האפלים, בשיכונים שאור צהוב בקע מהם כמו ממערה, החלו להתרוצץ מכוניות. תרנגולים צרחו מכפרים סמויים. המלון דמם אבל תפאורת הנוף נמלאה אותו אי שקט של ערים קדושות שבכל שחר נדרכות לקראת ביאת המשיח או קטסטרופה אחרת. ערים מלאות משכימי קום וחסרי מנוחה.
שבתי למיטתי הרחבה וכשקמתי שוב, כבר היתה צפת מוארת בשמש ההרים שלה.

זו העיר הכי גבוהה והכי קרה בארץ. עיר הרים עתיקה מאד שנחה, עם קבריה ובתיה, על המדרונות הסלעיים. מזה כשלושים שנים או יותר, יצא לה שם של מקום שנכבש בידי חרדים, שכל הטוב שהיה בה בעבר, אמנות וחיי לילה, בתי קפה ומועדונים, אבד לבלי שוב, ושאין לחילונים שפעם גדשוה, מה לחפש בה. "עיר נכה", אמר לי בעגמת נפש זאב פרל, דור תשיעי צפת שעשר שנים ניהל אותה, "אנחנו החילונים אימפוטנטים שנושאים על גבם את כולם ולא מתמרדים".

אבל כששוטטתי בסמטאות, בהדרכת פרל הבקיא בכל ואחרים, מציץ בה כמו זר, גיליתי מעט מן הגנוז והבנתי כי לא אבדה צפת. זו עיר מלאה דלתות נעולות שיש לפתחן כדי לגלותה, אמרו לי רבים. לכל אחד שם היה מה להגיד על צפת, כי אין זו רק עיירת ספר מוזנחת, אלא אלף שנים או יותר שמזכירות לך את קוצר ימיך ואת העובדה שאף אחד לא מנצח ושולט, זולת האבן, הקיר, בור המים או מרתף החמאם. ויש מקום לכולם. חרדים וחילוניים, ערבים ויהודים, גם אם איזה רבגזען טען אחרת.
מעבר לכל תוספות הבניה, מעבר לגגות פח וסככות בד, קניון כעור מאין כמוהו, שיכוני בטון, גלי אבנים ואשפה, יש עיר עתיקה מלאת חיים וקסם, עם בתי כנסת ובתי קפה, זרים ומתפללים וקברים סודיים וגינות חבויות, אמנות ותשוקה ובית חולים בן מאה שנים שאף הוא מלא סיפורים.

במבנה בי"ח זיו הכעור יש מחלקת יולדות רחבת ידיים ונעימה למראה. יש בה חדרים רגילים וכאלה שמכילים כל מה שתרצה יולדת גחמנית. בחדר אחד מצאנו סולם עץ עליו נשענת יולדת ומרימה רגל כשהמילדת רוכנת למרגלותיה והבעל מנגן מנדולינה לצידה. ג'קוזי ללידת מים, חבל ללידת תליה וללידת כריעה. "דרוזיות וחרדיות, מסורתיות וערביות וחילוניות, אקולוגיות מקדיתא ואמריקאיות, כל אחת יולדת ע"פ משאלות ליבה", אמרה לי נעמה זיו שמילדת פה כבר 34 שנים. היא הולנדית מהבית ולכן יעילה ולא נדיבת דיבור.

המבנה המקורי של בית החולים "זיו" בצפת, 1912

בי"ח זיו בצפת, כיום.

מהן משאלות היולדות? תהיתי.

"לנגן בגיטרה לאורך הלידה. פרטה נעמה. לתופף על דרבוקות. לידה עם שיאצו, עם שמנים וסגולות. למשל אצל החרדים יש סגולה לכל פתיחה. בגודל מסוים היולדת בולעת פנינה קטנה או אוכלת ריבת אתרוג. חרדיות באות ועל צוארן מפתח בית הכנסת כסגולה ואני מזהה מאיזו חצר הן באות. אצל הדרוזיות יש תה לזרוז לידה ותה לכיווץ אחרי והנחת שלייה על הפנים להסרת כתמי לידה. גליליות מגיעות עם בגדי כותנה נושמת וכלי נגינה ומתנגדות לכל מיכשור חשמלי וכך הלאה". גליל ומלואו.
כשדיברנו הגיעה קבוצונת נרגשת לבקר יולדת חדשה. הפלסנפלדים באו מקיבוץ שמיר לראות את שירה שרק נולדה עתה להם ולאם מיכל. רק ראשה של הקטנה היה מכוסה סבך כהה. כל השאר היו בלונד שבדי צהוב. הבת נועה לקחה את החדשה בזרועותיה אבל נבהלה פן תפלוט וכידררה אותה לאבא גלעד. עד אתמול עוד היו הפלסנפלדים כארבע רגלי שולחן יציב ופתאם הם חמישה. הכל משתנה בין רגע של לידה.

צהריים, העיר
בטבעת החיצונית הרחבה מקיפים ההרים את צפת. שמורת יער מרון ומדרונות טרשיים. פנימה יותר, טבעת שיכונים כעורים, זוועותאדריכלים שהחריבו נוף. בלוקים מלאים משפחות חרדיות ואחרות שעקרו אל הדיור הזול של הקדושה. יש בית עלמין עצום, הישןחדש ואחר כך, העיר, שיכונים ותיקים ומצודה ישנה וכיכרות. ובלב הכל, במעגל הפנימי, העיר העתיקה הערבית, של קרית האמנים ולצידה העיר היהודית העתיקה. כך חיו אלו לצד אלו עד מלחמת 48. בתים נמוכים ישנים מאד וכיכרות וחורבות נטושות ובתוך זה כפנינים חבויות, אכסניות בוטיק וצימרים וגלריות אמנות ובתי מלון ריקים וחרבים או מלאים כמו רימונים הישן והיפה על גנו הגדול וחדרי אבן ואויר צפת שאין שני לו, צונן לפנות ערב וצלול כיין. זו העיר שהסופר המת שגר בשיכוניה יהושע בר יוסף היטיב לתארה והסופר המיוחד יואל הופמן החי מאד כותב עליה עד היום. הופמן עקר מזמן למעלות, אך שב לפעמים בגעגועים גדולים לטייל בצפת הישנה ש"נשארה עיר חיה ולא שכונת יאפים", לנוח בקיוסק מיצים בכיכר המגינים שבלב העיר הישנה, שהיתה בעבר שוק הפחמים, להביט סביב. די במבט כזה לכתוב ספר דק.

נער המיצים זכר את הסופר שנראה "לבן שיער, וודסטוקי כזה". וכשישבתי שם אכן עברה לפנינו גלרית טיפוסים כסט הסרט "מלך הלבבות" של פיליפ דה ברוקה או ב"קוריקולום ויטה" היפה של הופמן. צצו משוגעים ודמויות תנכיות מרשימות למראה, שני הנערים ברסלבים, אליהו ושלמה, עם גיטרות, שאוהבים את הצליל של הזמר ורועה הכבשים דוידי מהר חברון. הופיע גבר מוסתר בצל משקפי שמש אלטון ג'ון ענקיות, כיפת צמר וטלית מעל חולצתו. הוא הרים ממדרכת הכיכר נוצת יונה, הגישה לנערה צרפתיה חשופת כתף ואמר לה: נוצה מכנף מלאך שתישמור עליך. היא התעלמה מן הפיוט והנוצה הדקה ריחפה ואבדה. שמו טוביה פה וטוני במנצ'סטר בה נולד. בצפת אליה הגיע לפני שש שנים, אחרי שעזב שם וחזר בתשובה והקים משפחה ופרקה מצא מנוחה זמנית. יש בצפת תיקון לנפש שבורה. אמרו לי רבים. גם חילונים. "שלוו פה מאד עד שלא תשמע בלילה תינוק בוכה. לא חומרי", אמר טוני, "אל תפתח פה עסק, כי תכשל. ממה אני חי? מניסים ומנפלאות. בלי כסף כי צפת היא מלשון ציפיה. ציפיה למשיח שיבוא ויתקן אותה. אם יצליח לתקן את צפת שהיא כולה חורבה בלי מהנדס ומתכנן, בקלי קלות יתקן את שאר העולם". כך דיבר טוביה רוז.

"מקום טוב צפת", אמר, "בלי שנאת חינם ובלי קנאה, כי אין פה כסף ולכן אין חמדנות". לכל דבר היה לו הסבר: "כשאתה רואה ציפורים עפות זה סימן לבלגן וחתולים הם גלגול של זונות. כלבים הם גלגול של שוחטים שלא שחטו כהלכה ונידונו לסבל של אכילת טרף". ישבנו על מיץ רימון ותפוז מול פיצריה כשרה למהדרין. שאלתי על המשיח. "תברח מכל מי שיודע משהו על ביאת המשיח". אמר טוביה, אך דבריו כבר נבלעו ברעם דרבוקות שבקע מחנות כלי נגינה. "פה זה עיר מקלט. באים כל הבורחים, מפוטרים ומתגרשים, חוזרים ואקס עברינים ומשוגעים. צפת היא חדר ההמתנה", נפרדתי מטוביה ונדדתי הלאה למסגד גדול שהוא כעת גלרית האמנים הכללית. עמד בחוץ איש כבן תשעים במגבעת קש ואמר לכל מזדמן: "תכנס ותשתה. אנחנו מחכים לך כבר הרבה שנים." שמו מרקו קרול וכשבא לפה כעולה בשנת 48 וקבל בית נטוש, הפך ל"בעל מכולת ובנקאי, שופט ובורר, רופא ונהג כי לא היה פה כלום", כך ספר. "עכשיו עצוב פה בשבת. ותייר צריך לנדוד עד ראש פינה בשביל בקבוק מים".

והמשיח מתקרב?

"בשבילי הוא כבר בא והלך. ב-48, כשקבלנו מדינה".

הרחקנו פנימה לעתיקה וחנינו לארוחה בצל עצי ברוש ותות בקפה איזידורה המתוק של דורית לביא שהיתה חברה של יונה וולך והתגלגלה עד לגליל. "כי תמיד נמשכתי למקומות בלתי אפשריים. פה הנפש מתביתת על העיר הזאת ובגב כל דלת תמצא עולם שלם ונסתר." ואכן מול הקפה של דורית עברנו חצר ונכנסנו אל "חאן החמור הלבן" כמו באים בשערי עולם נסתר. במיבנה בן 700 שנים מצאתי את משה קרפס שהיה איש היטק בקליפורניה ונטש ועלה לפה ושיפץ את החאן החרב והפכו לתיאטרון נפלא. "צפת היא עיר קוצנית, עטופה בכוונת תחילה דימוי רע להרתיע חילוניים", אמר לי הקליפורני דק הזקן בצל קשתות האבן , "אבל כלל לא אבודה ויש בה מקום לכולם".
ברחוב עבר ישיש דק ככלונס, אפוף זקן לבן וצעדנו איתו עד לביתו. יאן מנסס היה ילד הולנדי בעת ההפצצות על עיר הנמל רוטרדם ואחר כך צייר טוב, ולעת זיקנה בא לצפת "כדי לצייר ולהקבר פה". הוא קנה חלקת קבר וסנטוריום נטוש שנח על המעין הרדום, ומצייר בו צדיקים ומראות שואה וגם את גלעד שליט וחי בצפת "שהיא כבר לא קדושה כמו שהיתה פעם".

אחר צהריםהלויה
למטה, במישור, בבית העלמין החדש, התנהלה הלויה, אבל אנשים רבים יותר היו תלויים על צלעות ההר, פזורים על מדרונות בית העלמין העתיק שהומה יותר מכל מדרחוב. צפת גדושה תיירי קברים ובשנת 2011 הם רבים מתיירי הגלריות. אך בית העלמין הקדוש, מסוכן למבקר. מדרגותיו מנופצות, שביליו חלקים בגשם ויש סכנת התרסקות ושלטי אזהרה. כל כולו שברי מצבות וקברי מתים ששמם נמחה. הכל רשלנות וחילול כבוד המתים וכמו ברודנות הוןשלטון של החיים, כך רודנות המתים של צפת, בעת שקברי העם שרויים באפלה או נמחו או נסחפו קברי הסלבריטיס האלוקיים, שרויים באור יקרות. גשרי ברזל, שהוקמו מעל קברי עמך, נמתחים אל מצבות הצדיקים שבהן הכל מסודר ויש סככות צל וקופות צדקה ונרות וזרקורים ומצלמות. ושם המון העם.

מורה הדרך שלנו היה הנגד אלי בן טובים שניהל רוב חייו ימ"חים צבאיים עד שפרש לפנסיה ולתחביב שתמיד לכד את ליבו: חקר קברי צפת. הוא איש דק ומזוקן וידען גדול. לנינה אחת שחיפשה את קבר סבא רבא שלה גילה חיש מהר את מקומו והיא חשה כאילו נקרה צדיק על דרכה. עבורנו חשף על צלע גבעה ריקה, מצבה שבורה עליה נרשם: חלל הרעש. אחד מתוך שלושת אלפי הרוגי רעידת האדמה של 1837 שקבריהם נעלמו. במחקריו כבר גילה בן טובים כי השביל הצפוני של בית העלמין הוא אכן "מצפון תפתח הרעה". כולו מתי אסונות וחללי מגיפות ומלחמה וגרדום, והאחרון שבהם, בקצה, הוא של הרב הצדיק מוצרי שבא בדרך ההרים כל ל"ג בעומר להתפלל ונעלם. נמצאו רק שרידיו ומקלו והתברר, ככתוב על מצבתו, כי נמר הרים צפתי טרפו.

"איטס דנג'רוס היר"? חקרו אותי שתי נערות אמריקאיות שחפשו את קבר בעל היסורים. "מסוכן מאד", אמרתי והזהרתין מהמדרגות השבורות, בעת שבן טובים לקח אותנו בדרך לא דרך למערה טחובה ובה גם קבר רחל המילדת. מעליה, בין שברי קברי חללי מגפת הטיפוס, ניצבה מצבתו של הרופא הצעיר והאמיץ ד"ר אברהם גרין שמת באפריל 1918 בבית החולים כשנדבק במחלה בה טיפל. רבים פה קברי החולים. לבית החולים היתה מחלקת שחפת בה שכבה המשוררת רחל. היא התאהבה פה ברופא קריגר וכתבה לו שירים על עולם בית החולים העגום כמו "אי הנשכח מלב אלוהים/ לעולמי עד", ועל "עיר נידחת בגליל / ולרופא אותה העיר / חלוק עם כיס זעיר /… לב בת אדם בכיס הצר".

ערבחתונה
החל לרדת ערב, כבו ההרים וניצתו פנסים. היזם הצרפתי ז'אן איב מאסטי נדד איתי בחלליו הגדולים של "הוטל פאלאסיו" הבוטיקי שלו שהוקם על חורבות "מועדון השעות הקטנות" של שנות ה-60 העליזות. ראיתי שם פרחי פלסטיק וכדי ענק, רהיטי לואי 15 ומנורות מאוסף ברברה סטרייסנד וציורים של מאסטי שעשה הונו באופנה בלוס אנגלס ובא לצפת מכוח המיסטיקה. כאן הקים את המלון הקטן שבסוויטה הנשיאותית, הברוקית שלו, ישן נפעם בפסטיבל הכליזמרים האחרון, אביגדור ליברמן. המשכנו משם אל קניון קטן שרובו משרדי ממשלה ורבנות ובו שוכן סטודיו הצילום של אלפונסו כחלון. עד היום, עשה אלפונסו חשבון מהיר, הוא צילם אלפי חתונות, אבל נישא רק פעם אחת ובנו אור מצלם כעוזרו מאז היה בן 12. הוא זכר כי כשהתחיל לצלם, "לא היו גימיקים. הכל היה פשוט מאד. היום הכל מלא גימיקי חתונה. אז היה הצלם מחליט איפה ומה ואיך לצלם. היום הזוג מגיע עם תכנית ומכתיב לך הכל". פעם היה אלפונסו לוקח זוג לגן המצודה של העיר או על רקע שקיעה בהרי מירון. היום נדד הצילום אל סלוני יופי בטבריה ובנהריה ואל הסמטאות ובתי הכנסת.
לפעמים הוא מצלם טריק של חתן שמניף כלה ומסתובב מהר. "אצלי הם רגועים תמיד".

אחרי אלף חתונות אתה מבחין מי יחזיק מעמד ומי יפרד?

"ברור". אמר אלפונסו הצפתי. "דרך העדשה אני מזהה מיד איפה יש אהבה ואיפה יש כעס, כבוד הדדי או ריב על כל שטות. אני מנסה להגיד להם, כמו צלם שהוא גם אבא: תרגעו ילדים. תוותרו זה לזו".

כשיצאנו מהסטודיו כבר ירד החושך וצפת נבלעה בו, כאילו השלימה במאה שנים סיבוב של של 360 מעלות וחזרה אל ראשית המאה העשרים, שבה היתה עיירה של ערבים ויהודים של הישוב הישן. עיר יראי שמים ושומרי קברים שחיים על ניסים נפלאות ותמיכות לצד משוגעים וכמה חלוצים עובדי אדמה. כל מי שחיפש בילוי עלה על הכביש, ומי שחיפש קבר ירד אל בית העלמין המואר, ואני נסעתי הביתה.

צפת, 1895. מתוך הבלוג של זאב גלילי

פורסם במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על ערים בישראל