ישעיהו מנבא ברוטשילד. לא ביו"ש

״ובכן, הגיעה השעה להפסיק את מסע העוועים הזה ולומר : די. נגמר. אין יותר מחאה. ואין יותר מהפכה… המדינה היא לא גמ"ח. היא לא לשכת תעסוקה".
(קובי אריאלי מכריז על עצמו במאקו ובגל"צ כאויב המאבק.)

למעלה משנה מאז פרצה המחאה ושינתה את השיח הישראלי ללא הכר – מציפה מן המעמקים העכורים אל פני השטח את הביזה, את ההפרטה, את העברת הפנסיה לטיקונים ואת קריסתו המכאיבה של מעמד הביניים – אין יום שבו לא פורצת לאור שנאת המתנחלים אל המחאה. אין שבוע שבו לא  מסתער בזעם דובר מן ההתנחלות על תביעת הצדק החברתי. ונדמה כי מעבר לקרב על המשאבים, מתקים באותו זעם קדוש, משהו עמוק יותר הנוגע בבסיס הענין כולו.

כדי לברר את מקור והפחד והתיעוב, דיברתי בירושלים עם שני ישראלים שנמצאים על התפר שבין תל אביב ומחאתה הנוקבת, לבין יהודי יש"ע וצעקתם. שני גברים שנולדו וחונכו בבתים דתיים – לאומיים, הלכו איש לדרכו, אך עדיין נעים בין בני משפחתם שמשני עברי הקו הירוק. למה מפחדים המתנחלים מן המחאה? מה מקור מאבקם בתביעה שלה לצדק חלוקתי? שאלתי את פרופסור מנחם לורברבוים. הוא בן משפחה ירושלמית רבת דורות, מאנשי הציונות הדתית. חובש כיפה.
"הם שונאים את המחאה כי ישעיהו מנבא מרוטשילד ולא מיש"ע", אומר לורברבוים ונוטל תנ"ך מן השולחן בחדרו במכון הרטמן. בקול רם הוא מקריא לי שורות מחזון ישעיהו בן אמוץ פרק א' שייקראו בשבת הבאה בכל בתי הכנסת: "חדשיכם ומועדכם שנאה נפשי. היו עלי לטורח. נלאיתי נשוא… גם כי תרבו תפילה. איני שומע. ידיכם דמים מלאו: רחצו. הזכו. הסירו רע מעלליכם מנגד עיני. חדלו הרע: למדו היטב. דרשו משפט. אשרו חמוץ. שפטו יתום. ריבו אלמנה". "הם שונאים את המחאה", אומר לורברבוים, "כי המחאה של השדרה פועלת ע"פ צוי התורה באשר לגר ולתושב, יותר מכל מפעל ההתנחלויות".

סקרן, מהופנט, מאוהב כמעט הייתי אומר, הסתובב לורברבוים בהפגנות המחאה ב2011, נכח כעד בשיחות השדרה, והבין כי השיח הפוליטי של ישראל שהתמקד עשרות שנים בשאלת כיבוש מול התיישבות, התישן בין לילה בשל זעקת השדרה. "והשיח האזרחי החדש שהתעצב שם מציג את תנועת ההתנחלות לא עוד כאוונגרד אלא כסרח ישן".

אמיל, רבין והנשק.

אל חדרו במכון הרטמן השקט אני מגיע מתל אביב, העיר שלורברבוים אוהב, שבה הוא מלמד, אך גר ומשפץ בית בירושלים עיר ילדותו. עשר שנים חייתי כמוהו בירושלים עד שעזבתי אחרי רצח אמיל גרינצוויג שהתרחש סמוך לביתי. רימון הרצח הוסתר בשעתו בחורשת הירח שמעל למכון הרטמן. את ההסתה שהביאה אותו למעשה הרצח, יטען לימים אברושמי, ספג בהתנחלות בה עבד כמסגר. ב1983 חזרתי לתל אביב וכעבור כתריסר שנים נרצח ראש הממשלה ליד ביתי בהפגנת שלום אחרת, ובידי עמיר שהעביר חלק ניכר מזמנו טרם הרצח בבית הכנסת של יריחו ובאתרים אחרים בשטחים.
שתי רציחות אלה, לצד פעולותיה הקטלניות של המחתרת היהודית, היו חלק מאותו שיח ישראלי אלים של השנים שאחרי 67. זמן כניסתו של הנשק החם למחלוקות פנים- ישראליות.
מאז 67 ומשך שנים רבות, הציג עצמו גוש אמונים כממשיכה של הציונות הקלסית. אלטרנטיבה למדינת תל אביב ההדוניסטית, כרך הסושי והגראס. כעבור 45 שנים ושני דורות, מוצג כיום דור ישע3, כנוער חלוצי הניצב על גבעות הזיתים מול הערבים, מול החילים ומול אותו מחנה תל אביבי אובד דרך שכולו היפסטרים והומואים, יושבי בתי קפה ואוכלי שפנים. מחמת בורות התפשטה משך השנים בציבור תחושת נחיתות בפני תערובת מתנחלית זו של דת טריטוריאלית, צוי הפקעה ונשק אוטומטי, שמראה לערבי מאיפה הקרפיון משתין.
כך היה עד המחאה.
ב-2011, מאמין לורברבוים, הבהירה מחאת רוטשילד כי לא מדובר במדינת תל אביב הדוניסטית, אלא "בלב שוקק החיים חברתית, תרבותית וכלכלית של ישראל. מתל אביב בקעה זעקת הצדק החברתי ויצרה שיח ישראלי חדש".

המסטולים מהגבעות

האקס- מתנחל יש"ע הצעיר עימו אני מדבר בקפה "מזרחי" שבמחנה יהודה, נולד וגדל בהתנחלות קטנה. חייו החלו באשקובית ועברו לוילת מתנחלים פרברית צנועה. "לא היו אצלנו עשירים". הוא עזב ובא לעיר מתוך אותה תחושת מועקה כבדה שמעוררת עליו עתה חמת משפחתו. הוא חש כי המתנחלים נטלו מן היהדות רק את הקליפה הטריטוריאלית הריקה מתוכן ערכי. טריטוריה עם תפיסה קהילתית- דתית- גלותית לפיה הצדקה היא רק ענין אישי, לא תפקיד המדינה והאדם חייב לדאוג לעצמו ולתת נדבה.
הוא מאמין כי זעם ההתנחלויות נגד המחאה נובע מאותה ברית משונה  בין הקפיטליזם החזירי, המפריט- כל לבין התנחלויות. "מבחינה מסוימת פרויקט ההתנחלויות הוא חלק מגל ההפרטה". הוא מאמין כי ההשתלטות הישראלית על השטחים, בוצעה באמצעות מיקור חוץ, שבו העבירה המדינה את ביצוע הכיבוש לידי המתנחלים, תוך כדי הזרמת סכומי עתק. לכן גם התביעה לחלוקה חדשה וצודקת של משאבי המדינה, מאימת עליהם מאד.

בביקוריו בבית הוריו וחבריו, הוא רואה כי בבועה שהקימו בשטחים, נשארו מנותקים לגמרי מהמצב בישראל. והם חיים במערכת דימויים של שנות ה80' בלי כל הבנה של מהות הביזה, הפערים העצומים בחברה, האומללות וכל מה שדוחף אנשים כסילמן אל האש. "אין למעמד הביניים הדתי לאומי ביש"ע צל של מושג כמה כבד הנטל על מעמד הביניים בתחומי ישראל".
גם ע"פ פרופסור לורברבוים חשפה המחאה את ההתנחלות כתנועה המבוססת על תודעה כוזבת וגילתה את היומרנות החלוצית הריקה של ההתנחלות. "בניגוד לחלוצים שהיו מחויבים להקמתה של חברה צודקת, אין בהתנחלות שום מחויבות לצדק חברתי. כולה בנויה על טענת "זה שלי", על נישול כפרים ועל הקמת ישובים פרבריים של מעמד בינוני דתי". הוא מדבר על כל אותן שכונות גגות אדומים צמודי קרקע לא להם, שמתאר בפני גם האיש הצעיר משם. "עם אותו נוער שוליים המכונה "נוער הגבעות", שנוח לפרנסיהם שישב לו על הגבעות, יגדל מה שהוא מגדל, יעשן מה שהוא מעשן, ולא יצא בשאלה.


"אבל לתל אביבים הם קוראים מסטולים", אומר האיש הצעיר שיצא משם ושכל פעם שהוא שב למקום בו נולד הוא נזהר שלא להעלות את כל מה שאנו מדברים עליו עתה חרש בבית הקפה. אותו דיבור על דמותה של הארץ בעיני שתי תנועות אידיאולוגיות מנוגדות שנאבקות על ההגמוניה ועל דמות העתיד.

 פורסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, יום שישי, 27.7.2012