התקלגסנו. עשרה מלאכי מרום שחורים.

"ללמוד אכזריות / זה עניין של תנופה/זה מתחיל בקטן ואחר כך זה בא".

(ענין של הרגל. אלונה קמחי.)

 

כשהאלים רוצים להמיט אבדן על מישהו, הם קודם נוטלים ממנו את בינתו. כשהם רוצים להעניש מישהו על חטאים כבדים, הם מטילים עליו את העונש הכבד מכל: מי שהיה קורבן יהפוך לקלגס. כך יחווה את מה שתמיד פחד ממנו, את החלק האלים, הברוטלי, המפלצתי שנחבא גם בנשמתו הקרבנית. כך יאבד אף את נחמת הקרבן האחרונה: חפותו, סבילותו, צידקתו המוחלטת. עדיין אנו זוכרים ומזכירים לעצמנו, לילדינו ולעולם את הדרך שבה הביטו אבותינו באימה בקלגס, בפוגרומצ'יק, באויב האכזר. בתליין, במגרש, בגזען האנטישמי, באיש המיליציה שחור המדים.

וכבר זה בא.

התקלגסנו. לאט וביסודיות ספגנו חלקים מתורתם ומאורח מחשבתם וחייהם של המענים שלנו בעבר עד שהיינו לקלגסים. עתה אנו מדינה קלגסית, מנוהלת ומובלת ונגררת בידי גברים קלגסיים שאמנותם היא שליטה באחר, ניצולו והפגיעה בו. שליטה בעם שכן וגם בנו עצמנו. ברק וביבי, ליברמן וישי, שריהם ועוזריהם. לא היו לנו מנהיגים קלגסיים כאלה לפניהם. גברים כה נזעמים למראה. כה אטומים וקשי לב עד שנדמה כי איש לא אהבם בילדותם ועתה אין דבר שחודר אל חשכתם הפנימית. זולת כוח.

גולדה הייתה אטומה, שמיר היה מנותק, שרון היה קשה- יד ואלים לא אחת, אבל לכולם היתה נקודה רכה, היו שרידי חמלה. ובעיקר, המערכות סביבם היו חמלתיות יותר. היתה ביקורת, עיתונות חזקה, מערכת משפט, יועץ משפטי עם ביצים, שר משפטים. היה אתוס פחות קלגסי, היו רתיעה, בושה, ואף צביעות מבורכת שהיא קליפתה החיונית של תרבות.

ועכשיו? רק מי שהביט בשיאה הזמני של המפלצתיות שעוד תתפח כעוגה על שמרים של רוע, מי שהציץ  בעשרת הפליטים השחורים שנשלחו משמיים לבחון אותנו, עשרת מלאכי האלוהים כהי העור שירדו מן השחקים אל בין שתי הגדרות, אותם גברים, נשים וטף לכודים ברעבם ובצמאונם, בפחדם ובאין אוניהם, מי שהציץ ואינו מרמה עצמו, יודע: הגענו לשם.

הגענו אל העבר האחר של הגדר שבה נלכדים פליטים. השחורים הם תאומי סבתי וסבתי, תאומי כל היהודים שהידפקו על גבולות נעולים של ארצות שהיו להן נימוקים טובים כשלנו לא להכניסם. מי שצפה בדרך שבה סרבו חילים לספק מים או אוכל, מי שקרא איך דחפו אותם במוטות ברזל דרך הגדר או התיזו עליהם גז, יודע. לולי נותרו פה כמה ארגוני חמלה, היו אלה נמקים שם אל קיצם. כשהבטת במה שקרה שם, ידעת שנשלמה מלאכת הענישה של האלים או של הההסטוריה.

עשבים שוטים

גם טרם עשרת פליטי- בין – הגדרות היו מיקרים כה רבים שהלכו ותכפו והעידו על העונש. העיד על העונש גם הרצון העז להשתיק. לסתום פה: לאגודה לזכויות האזרח, לקרן החדשה, לרופאים למען, לקו לעובד, למחלקה לפוליטיקה ולממשל באוניברסיטת בן גוריון, לכל מה שנותר מן הביקורת ומן החמלה הישנה, לכל עמותות המצפון, ארגוני הנפש ומחלקות החובה המוסרית.

גם טרם עשרת פליטי הגדר, היה פה כבר כל אותו קשי- לב- כיבושי במחסומים, קשי לב כלפי נשים וזקנים, אכזריותם של מתנחלים רעולי פנים שבחסות הצבא והמדינה הפנימו כל תו קלגסי ופוגרומאי וקוזקי. כל אותם קוזקי גבעות לא יהודיים במהותם, עוקרי זיתים, סותמי בארות, שורפי מטעים, נערי חוות בודדים שצצו על כל גבעה בגדה המערבית הפרועה, כל אותן הפצצות על שכונת אזרחיות בבירות ובלבנון ובעיקר בעזה נטולת ההגנה.

ותמיד עם תירוץ לכל חישוף ולכל הפצצה ולכל מלחמה. אותה הנמקה משכנעת עצמה לנקמה קרבנית. כמו שהזהיר עמוס עוז לפני שנים רבות מפני "מדינת ישראל כפעולת תגמול". תמיד אותו מבט של ניצולי פוגרומים קלגסיים, ולצידו ההשתקה המתרחבת. האיסור לדבר על האשמה והשנאה לכל מבקר, לכל מי שמזכיר את אשמתנו.

 עתה אנו כבר מגרשים טבעיים, שגורים. כולאים על נקלה במחנה במדבר. דוחפים במוטות ברזל, צרים, כובשים, מגדלים בשטחים שדות שלמים של עשבים שוטים. העשב השוטה הפך לענף פלחה מרכזי בשטחי המתנחלים, כמו פרגי האופיום באפגניסטן. אנו יורים ומטמאים כנסיות, מסגדים וקברים, בוזזים אחרים ואת עצמנו, שודדים מבית קופות גמל ופנסיה.

כי הקלגסיות לעולם לא נעצרת על סף הדלת.

כך איבדנו את זכותו של הקרבן לצעוק. הקרבן הקלגסי נידון לאומללות נצח. היא מצווה עליו שיכחה והדחקה, צפיה מתמדת בכוכב נולד ובהשרדות של אחרים על איי אכזוטיים, כופה עליו שיטוט תמידי בשדות הקניונים ותמיד ביד, שקית הקניות, כתרמיל הדרכים שאין בהן נחמה.

ותולעת הספק

ונשאר הספק. זו התולעת המנקרת במוחו של הקלגס ועימה השנאה הלוהטת ל"סמול". וכמו שנאת יהודים, כך שנאת "סמולנים": לא צריך אותם פיזית בשביל השינאה. הרי מתעבי הסמול שבים וטוענים שאין יותר שמאל. נגמר. אזל. פס מן השוק. נכחד מן הדפים. פג תוקפו. נעלם. איננו. ובכל זאת הכל עדיין מוטל על כתפיו המתאדות. כל מחדל וכל צרה. ידו בכל.

כי לעולם אותו "סמול" הוא גם קול פנימי. כמו שהיה פעם היהודי. השמאל של היום הוא אותו יהודי מטיל ספק בכל, אותו שואל שאלות קשות של ארופה שטרם המלחמה הגדולה, אותם פרויד, מרקס ואינשטיין מטילי הספק הגדולים. אותם קפקא וברונו שולץ ומקס ברוד. השמאל, כמו היהודי הנצחי, הוא הקול התוהה, הוא הספק הפנימי, הוא הצליל המזהיר מפני הגלישה לקלגסיות. הוא קול תוהה שקיים בכל יצור אנושי שטרם אבד צלם. לוחש באזנו של כל נחרץ ימני קיצוני. הוא קולה המעיק של האשמה, הטעות, המצפון. שאולי אין לגרש ולהכות, לכבוש ולבזוז, להפציץ  ולסכל ולחסל, אלא צריך לנסות דרך אחרת. לכן תולעת הספק היא האויב הגדול שיש לעקרו מן השורש.

אין דרך לעקרו. הוא שם. הוא המחסום האחרון בפני אבדן צלם מוחלט, אחריו התהום.

נ.ב.

הייתי עשרה ימים בפולין. בעיר קטנה יחסית על גבול צ'כיה. צפיתי בפנתר כלכלי שמזנק קדימה. בעם  שחולם על שגשוג וכבר מפתח ניצנים גסים של מה שתקף אותנו: וירוס החמדנות והביזה. לצד שרידי תמימות שמעתי גם את שפת הסודות של הורי, נזכרתי בכל מה שניסו להסתיר ולהשכיח ממני כדי לגדל אדם חדש, ישראלי, נקי מכל פחד וזכרון אימה. שם אנו עוד הקורבן הישן.

השסע בשמלה החרדית

"עבדני! חפור בבטן אדמתי ותמצא הכל, תמצא דברים שלא פיללתארץ ישראל מתחננת, עבדוני!"
(
מכתב של חלוץ אנונימי, כ"ו באב, תר"ף. מתוך "תשוקת החלוצים". בעז נוימן.)

"תירגעו", אומר לי החוקר הירושלמי כאילו הייתי פלוגה. הוא איש קשה עורף, וכשאנו משוחחים על המצב, מתפתח בינינו ויכוח שהופך למריבה. אקרא לו 'הגרום'. הוא איש גבה קומה ושרירי ורזה שחלק מעבודת השטח שלו עשה בחברון היהודית וקולוניות הלוויין שלה. הוא מכיר היטב את "יושבי הגטו החלוצי", כפי שהוא קורא ליהודי השטחים בחיבה.

כרגע מופנית איבתו לשמאל, אולי כי ברגע זה יושב מולו "השמאל". הוא מסתער עלי, על "יושבי בתי הקפה של תל אביב", על אף שאני מסתובב בשטח לא פחות ממנו. הוא מתרגז על הפאניקה שלנו כאילו הארץ שוקעת, מתחרדת. הוא שגדל בשכונה של נתניהו והכירו כנער, מאמין כי האיש הזה שואף להיזכר כבן גוריון, לא כשרדן נפחד שנאחז בכל מחיר בכסא, ולכן יעשה מעשה דה גולי גדול, למשל סיום הכיבוש. יטביע חותם. לא יטבע בביצת השגרה וההשרדות. "אתה חי בשנות ה90' ולא מבין כלום", אני מטיח בו, "בקרוב תחיה במדינה לאדמוקרטית. בישראל של ביבי שהופכת למדינונת פוטינית, טרום ציונית, גטואית. "תירגעו", אומר הגרום, "נכנסתם להיסטריה כאילו הכל עומד להתמוטט והם כובשים את המדינה".

מסעו הספירלי של המצביא חלמיש

אם כן, מה אתה רואה בישראל 2012? אני שואל את הגרום כפי שאני שואל רבים כעת. שואל ונזכר בצלם אמריקאי שתיאר פעם איך, אחרי רצח קנדי, עזב את ביתו ויצא לדרכים, לצלם, מנסה להבין מחדש מהו המקום שבו הוא חי. רצח שליט, כמו שינוי משטרי, חושפים לא אחת את טבעו האמיתי של מקום.
"
האם ישראל 2012 היא כבר אותה 'מדינת יהודה' יש"עית עליה חולמים סהרורי הימין"? אני שואל.
"
תשכח ממדינת יהודה", פוקד הגרום, "רעיון "ממלכת יהודה" הוא של פרישה מישראל, היפרדות. אל תטעה את קוראיך. זה לא קשור. אם אתה רוצה להבין מיהי ישראל כיום, תבדוק את הריבונות שלה. לכל מדינה, וכך לישראל, יש רישיון להפעיל כוח, כלפי חוץ וכלפי פנים. בוא נבדוק מה קורה כלפי פנים. זה מה שמעניין אותך".

"וכלפי פנים", אומר הגרום, "משמעות הריבונות היא גביית מס ואכיפת החוק. אם תבדוק איפה ישראל 2012 מישמת את ריבונותה, תקבל מפה מאד מפתיעה. תוריד את הנגב, כי שם המדינה ממעטת לפעול בקרב הבדואים. תוריד חלקים מהמשולש והגליל, את הנתחים הגדולים של הערים החרדיות, את אזורי המצוקה ואת הפרויקט היהודי הגדול בשטחים שאיזה חוק כבר נאכף שם. מה נשאר לנו? כמה שכונות מבוססות בירושלים וחיפה, תל אביב, חלק ממישור החוף. ראשון לציון, גבעתיים. מעמד בינוני. קבלת את מפת "תכנית החלוקה" של 1947 בלי השטחים שכבשו ב-48' שלוש חטיבות הפלמ"ח". "האירוניה של ההיסטוריה". הוא צוחק צחוק קצר ומר כקפה אבלים.

ואני נזכר במה שכתב לפני 30 שנים סופר שנון ונבואי. בספרו "שואה 2", מתאר עמוס קינן איך המצביא הגדול חלמיש, דמוי אריק שרון, ממציא את שיטת "ההסתערות הספיראלית" וכך מתקדם וכובש חצי עולם, עד שהוא מגיע ליעד הסופי ומגלה כי החריב את תל אביב. או בגרסת המציאות: ככל שהלך הכיבוש והתרחב, ביזבז והתאכזר, כך הלכה הארץ עצמה והצטמקה פנימה.
"
וגבולות אותה ישראל קטנה שמשלמת מס ומצייתת לחוק", אומר הגרום, "חופפים גם פחות או יותר את מפת המחאה של קיץ 2011 נגד הביזה וקץ מדינת הרווחה והבזבוז בשטחים. כמיליון ישראלים. בסוציולוגיה ידוע", אומר לי החוקר, "כי הציבור המתקומם אינו בהכרח הציבור הכי דפוק, אלא זה שהכי דפוק יחסית לציפיות שלו. לכן מעמד הביניים שמשלם מס ומציית לחוק ונושא בנטל, הוא המעמד שהכי כועס. זה היה מרד שפרץ מגבולות תכנית החלוקה, בתוכם גרים הפראיירים שמשלמים על הכל".

תכנית החלוקה

השסע הסקסי בשמלה החרדית

"אם כן, מה שגוי בתחושה החריפה שלי", אני שואל את החוקר, "שכל אותם יהודים לא נאכפים, לא מצייתי חוק, מתנחלים וחרדים, שכוחם הפוליטי תפח על שמרים בימי ביבי, ישלטו בקרוב גם במישור החוף. האזור ממנו נבזזו משך השנים למעלה ממאה מיליארד ש"ח למפעל ההתנחלות?"
"
תירגע", שב ואומר הגרום, "האם ידעת שכבר כשלושים שנים אחוז הדתיים באוכלוסיה כמעט ולא השתנה? טיפס קצת מעל ה– 7 אחוז חרדים, עקב פריון עצום. אבל נשמרו אותם 12 אחוז קבועים של ניאואורתודוקסים, שחלקם בורגנות שמרנית, 40 אחוז חילונים ואחוז דומה של מסורתיים שחלקם אף מגדירים עצמם כנוטים יותר לחילונים מאשר לחרדים".

"ומה על כניסת המתנחלים לצה"ל וכיבוש דרג המג"דים לקראת צבא שלא יציית לדרג המדיני"? אני תוהה. "אתה רואה רק צד אחד", אומר הגרום בקוצר רוח, "ואני רואה גם את הצה"ליזציה של המתנחלים. כשהם באים לצבא, הם מאמצים כמג"דים קוד צבאי שעומד בסתירה לפוליטיקה שלהם. אני רואה נהירת כיפות ליחידות מובחרות, אבל גם איך הכיפות יורדות שם מהראש. לכל דבר יש צד שמאזן אותו".
"
אתה צופה בדאגה בהתרבות החרדים, ב-54 נכדיו של חוזר בתשובה שגדל לצידך", אומר לי הגרום, "ואני שמסתובב ביניהם, מביט בנעליים, בצורת הנהיגה, בשפת הדיבור, ורואה ישראליזציה מזורזת. גם בחתונות בהן נשים מופרדות מגברים, אני מביט ורואה את השסע הסקסי החדש בשמלות הנשים, את הפלירטוט שלהן שלא היה".
"
אתם התל אביבים חוששים מכוחם הגובר של "גוש אמונים" וילדי הגבעות שלו, ואני רואה את מצוקתם הגדולה ואת בדידותם העזה מאי פעם. החילונים לא חברו אליהם ויש להם שותף חרדי רעוע וניסיונם המר לימד אותם שכל שותף בוגד בהם בסוף. צרובה מכל בבשרם, בגידת גדול ידידיהם, אריק שרון. אחרי 67 ראיתי במו עיניי איך נולד ונוצק 'גוש אמונים' מתוך עלבון עמוק, מרגשי נחיתות ומבדידות. מאז לא עשה דרך ארוכה כל כך".

הוא מסיים דבריו ואנו משלחים בלי ברכה איש את רעהו, כשני אקדוחניפולמוס ותיקים ועצבניים בצהרי יום. "התמונה מורכבת יותר מהתמונה הדאגנית שלכם, יושבי מישור החוף", דוחף הגרום את המילה האחרונה, בעת שאני נכנס לרכבי לשוב למישור החוף הצפוף והוא נע אל מרפסת ביתו ההררי הצופה אל השטחים.

פורסם ביום שישי 22.6.12 בטור במוסף לשבת של ידיעות אחרונות