המטפל שלי


unnamed

.ורטהיימר בגן ביתו בשריגים

 

."אין מטופלים אבודים. יש מטפלים אבודים"

כאשר היו שואלים את הפסיכולוג דרור ורטהיימר איזה סוג מטפל הוא, יונגיאני? פרוידיאני? היה  פורץ בצחוק שלו. צחוק שיעול ניחר כזה פרוע ושל מעשן כבד, נחרת שמחה קולנית והיה משיב: "אני דרוריאני". אבל בלי שמץ יוהרה. דרוריאני. כי תמיד היה מאד דרור, אף שנולד כפרנץ, בנם היחיד של יצרן הארנקים רודולף ורטהיימר ושל אשתו מיני לבית טראוגוט. זה הילד פרנץ שחי בעיירה הגרמנית אופנבאך שעל נהר המיין חיי ילד יהודי נוחים מהם נתלש ביום אחד בגיל אחת עשרה ומאז לא ידע מנוחה.

כי ב- 1935 באה לאופנבאך בבהילות קרובת משפחה ואמרה לורטהיימרים שהיא מעבירה בית יתומים יהודי לשוויץ. התפנה מקום אחד של ילד חולה ויש הזדמנות בלתי חוזרת לחלץ את פרנץ מגרמניה של היטלר. בתוך יום החליטו הוריו החלטה שעמדה בניגוד מוחלט לאהבתם לשלחו מיד עם היתומים. מבלי דעת הצילוהו ממוות בטוח, כי שניהם נספו כעבור שנים ספורות מידי הנאצים, אבל פרנץ-דרור אף כשבגר והיה לדרור חכם וקשוב לצרות משפחה, לא סלח להוריו שכה בקלות שלחו את יחידם. ואני תוהה אם עיסוקו כל חייו בטיפול משפחתי ומערכתי והקשר החשוב כל כך שראה בין הפרט לסביבתו, אינו פריו של של אותו יום. אותו נתק, אותם אי סליחה ואי שכחה וגעגוע גדול.

 ופרנץ ורטהיימר גדל בין היתומים בשוויץ ואף נשלח להיות שוליה ומתלמד- מלאכה כדרך השוויצרים, אך התמרד ועבר לגימנסיה בה עשה חיל בשכלו החריף. בחופשים היה משוטט לבדו יחף בהרים. נער גבה קומה בעל פנים מוארכות וחוטם נשרי, חש את האדמה תחת רגליו, ער לכל עלה וחרק, מחפש את עקבות הסופר שהעריץ יותר מכל, אף הוא מהגר מגרמניה: הרמן הסה שכתב בשוויץ את "דמיאן" ואת "זאב הערבות" שלו. זה הסה שבנערותו שלח לאימו את השורות שיכול היה גם פרנץ לכתוב: "איש מאתנו לא יוכל לשכוח את העבר, אבל עלינו להיות מסוגלים לסלוח. כאשר תחלימי, האם תוכלי אי פעם לכתוב, פשוט כמו שאמא כותבת לבנה?"

בשוויץ היתה לו אם מאמצת בה דבק. הוא בגר וסייע לבורחים לשוויץ למצוא בה מקלט כי הוא עצמו חש כנטוש אך גם כ-בר מזל וזכר את שתאר הסה ב"דמיאן". "באותם ימים מצאתי מקלט יוצא דופן, 'במקרה', כלשון הבריות. אולם מקרים מעין אלה אינם קיימים. אם פלוני הזקוק למשהו בדחיפות מוצא את מה שחיוני לו, אין זה המקרה המעניק לו זאת, אלא הוא עצמו, תשוקותיו וצרכיו מוליכים אותו אל מחוז חפצו."

רק בגיל 21 כשתמה המלחמה ופרנץ ורטהיימר כבר ידע כי אין לו איש בעולם מכל משפחתו, עלה לקיבוץ בארץ ישראל, הוכשר להיות עובד סוציאלי וטיפל בעולים כמוהו במעברת חולון, תמיד עם אותו חוש עז לרגש הזולת ואוזן קשבת לסבלם של אחרים ואופטימיות. כשפרצה מלחמת 48 כבר נלחם כפלמחניק בדרך בורמה ובהרטוב ואחריה שב לעבוד עם החלשים שהיו פה יותר מבכל זמן ובשנות השישים הפרועות נסע לקנדה ועשה תואר שני באוניברסיטת מק'גיל. כל מי שפגש בו שם ראה מין היפי צעיר ארוך וגמלוני וצוחק מאד שהעמיק אל תוך תעלומת הטיפול בנפש האדם.

 כששב לישראל ב- 1966 הביא עמו את עקרונות הטיפול המשפחתי והחל לטפל בזוגות שבורים, ומשפחות רצוצות ופרטים שבורי לב והקשיב היטב לכל אחד ודבר חשיבות התקווה בתהליך השינוי והאמין ש"אין מטופלים אבודים. יש מטפלים אבודים". כך הכרתי אותו נדמה לי שכבר בשנות ה- 80, בחדר הטיפול שלו בדירתו ברחוב ההסתדרות בחולון, כאשר הקשיב גם לי, אפוף עשן הסיגריה הנצחית שלו עם פרצי הצחוק שלו ועם הסקרנות העצומה. באתי לשם לבדי וגם עם אשתי הראשונה שבעצמה הייתה בת של מהגר מטפל ואחר כך כך משך השנים, הגעתי שוב ושוב לתקופות, כמו שאדם ששב לעת מכאוב לביקורי מולדת או לחבר ותיק והשיחה נמשכת מהמקום שבו נקטעה שנים קודם לכן. ותמיד הייתי גאה שאני מטופל וראיתי בזה זכות יתר והשתעממתי לדבר עם לא מטופלים שמודעותם נכה.

איש משעשע למראה היה ורטהיימר כמו היה הצחוק חלק חיוני של הטיפול. גבוה וגמלוני, ידיו הארוכות שתמיד אוחזות בסיגריה או מתנופפות באיזו תנועה של הבעת דעה או פראות ושער ראש הלבן ושער חזהו הפורץ כאניצי קש ממזרון קרוע  עד שנכדיו קראוהו "הסבא עם הכנפיים". איש רנסנס בעל ידע עצום בכל תחום,  אספן בולים וקורא כרוני שנע משפת התרבות אל שפת הרחוב, מערבב הכל כדי להגיע לכל לב. והתענין בכל והרבה לנסוע והתגעגע לשוויץ כמין מחוז חפץ וזכרון ואמר תמיד שלו פרש מן הטיפול או חי חיים שניים היה הופך לחוקר חרקים קצת כמו נבוקוב כזה. ותמיד כשצעד או טייל היה מרים מן הקרקע חיפושיות ורודף אחרי פרפרים והיה איש בעל חירות פנימית עצומה ואופטימי עד קיצו.

וכל פעם ששבתי לטיפול בעת משבר או שינוי או תהיה, קבל אותי דרור כבן אבוד וזכר הכל. הוא האמין כי האדם הוא חלק ממכלול שלם, וטיפל טיפול מערכתי כי אין פרט חי רק לעצמו אלא הוא משפיע ומושפע מסביבתו אולי כמין תשובה לאותן בדידות וזרות איומות אליהן הושלך ביום אחד ב- 1935. הוא הקים פה משפחה והיה לאב, התגרש ושוב נישא והיה לאב ובגיל קרוב לחמישים הכיר את המטפלת רבקה פדר שהיתה תלמידה בתחום שלו והחל את פרשת האהבה שתמשך עד מותו. רק בגיל קרוב לשבעים נשא לה והם טיפלו באנשים בדירתם בתל אביב והקימו בית כפרי בשריגים על הגבעות המיוערות של אזור בית שמש וגן גדול אותו טיפח באהבה. והוא  המשיך ללכת כל כך מהר שרבקה אמרה לו: "אולי אשתך הרביעית תעמוד בקצב שלך".

כמעט עד גיל 92 טיפל דרור ופגש מטופלים. עד שעבר ניתוח לב וחטף דלקת ריאות ונחלש מאד והחל שוקע בשלל מחלות הזקנה והאיט הליכתו וראייתו נחלשה וגם אז נשאר ילד סקרן כמו זה שתר יחף את הרי שוויץ.

השבוע נגשה אלי בשדרה ש. מטופלת שלו ושכנה שלי ואמרה: שמעת? דרור מת" וזה נשמע לי כה מופרך. דרור מת והיא ספרה שהתקשרה לדבר איתו ורבקה אמרה: איך ידעת שהיום מת? כך נודע לי והלכתי לדירה ברחוב שלום עליכם אליה באתי פעמים רבות, וישבתי בשבעה עם בתו ועם רבקה ודברנו בדרור את כל זאת.

נוח בשלום על משכבך אדם מטפל.

314086_10151110812324009_681888657_n

מות אימי.

שש עשרה שנים שהתה אמא בבתי אבות. כמניין חיי נערה מלידתה ועד פריחתה. סוויט 16. ביטר 96. מרצה עונש כבד על לא־עוול מגיל שמונים ועד כמעט מאה. כך מאז שנטלה את אבי איז'ו שכבר היה קצת מבולבל, כמה חפצים בתיק יד, משאירה בגבה את כל רכושה, והלכה מרצונה לבית אבות שתאם את הכנסתם הצנועה של עקרת בית ומורה בפנסיה. מבלי להביט לאחור.
"הלכתי כדי שסוף־סוף מישהו יטפל בי", אמרה לימים אמי התמימה, שחלמה שיפנקו אותה אחרי כל השנים שבהן דאגה רק לאחרים, היא שעבדה שבעים שנים, מגיל שש בחוות אביה בפולין. רק כעבור שנים, בבית האבות, הודתה שטעתה, שבמקום לבוא למלון ריץ, כפי שחלמה, מצאה עצמה אצל "האדס", כך אמרה, מזכירה את שמו של אל השאול. כך גילתה גם שהמוות הטבעי מת, הוחלף בחיי נצח מחותלים, תופתיים.

Eldad Rafaeli -YOLA 7
תצלום:אלדד רפאלי.

בתי אבות, ובעיקר אלו שנועדו לפשוטי העם, הם חדרי המתנה למוות שריחם פירה ושתן. "מקומות מסתור שהמצאנו כדי להחביא את זקנינו", כמו שאמרה לי הרופאה המחוזית, "בעת שרוב הזקנים רוצים למות במיטתם כשאנו לצידם". הסעתי אז את הוריי לגבעת־השלושה, אל מעונות תוחלת החיים המוארכת לנצח, אל מקום של גניחות ורחש כדורי הטניס על רגליות ההליכונים. אבי מת בשנה הראשונה משעמום, שברון לב ושפע מחלות סופניות שקפצו על האיש קטן הקומה, הרגשן וחד העין.
אמא, שנשארה לבד, אמרה לי שוב ושוב: תביא לי רעל.
משחה עבה
היא באה מבית חרדי חרוץ שבו אכל רק מי שינק או מי שעזר למלאכת הבית. חליבה, מרעה, הרתחת עצמות לייצור דבק. כשתמו שנות עבודתה בעולם, לידות וגידול ילדים, משרת פקידה ומשק הבית, ביקשה נפשה למות ולהצטרף להמון בני משפחתה שאבדו שם, אבל המשיכה וחייתה במעונות הדייסה וחיתולי שקמה כמעט עד שבת האחרונה.
המון שנים שראשיתן אלמנות בריאה, הליכה, עזרה לעובדים והקשבה להרצאות שבהן הייתה מאזינה ערה יחידה בקהל מטושטשים, והמשכן אובדן איטי של כישורים, נפילה וכיסא, החתלה, אובדן שארית הכבוד וביזוי החי, חירשות ועיוורון זוחל, רחצת בוקר קשה בידי עובדי שכר מינימום, רביצה ובהייה, געייה והאכלה ומריחת משחה עבה על חלציה. תינוקות בזויה, המתנה אינסופית למוות, "רק שלא יכאב".
בחודשים האחרונים חדלו לפעול בהדרגה שרירי הבליעה ונקראנו אל משרדו של המנהל, ד"ר צבי, רופא גבה קומה, נאה ורב־ניסיון. הוצעה לנו החדרת צנרת וכל אותן פרוצדורות מאריכות סבל שהפכו למקור גאוותה של הרפואה נטולת החסד. צנרת שמותירה בחיים מומיות מחרחרות, אחוזות בסבך צנרת, פעורות פה כצורחות צרחה אחרונה.
אחותי בכתה, ואני הבהרתי שאין אנו מוכנים להתערבות פולשנית. יותר מדי שנים ראינו את אמא זוחלת במנהרה האפלה אל הסוף רק כדי לגלות שהפתח מרותך. בעת הזאת כבר נראתה צפודה כמומיה, ועם זאת פעם בה ניצוץ האדם עד קיצה.
ביום שני, לפני כשבועיים, עקרתי אותה באחת מבית האבות. חתמתי על טופס התחייבות, קבלת אחריות והסרת אחריות ולקחתיה לדירתי. יומיים קודם לכן, בנוסעי לביקור אצלה, בקעה בבת אחת לאור, על כל פרטיה, החלטה שבשלה שנים, לשבת לצידה "שבעה" הפוך. לא שבעה אחרי מותה, עם שכנים וקרובים נשכחים ופטפטנים, אלא לצידה החיה, עם כל מי שיבוא לגעת, לדבר ולהיפרד. בביתי.
אהבה
נדמה לי כי ההחלטה להיות ליד ערש מותה, שזמן רב דישדשתי בה, לא הייתה יוצאת לפועל לולא קדמו לה בחיי חמש שנים מאושרות עם בת זוג אוהבת. בדרך פרדוקסלית, אהבה היא הכנה נהדרת לפרידה. מכרות הלב מלאים. אי־אפשר להיפרד טוב, אפילו מאמך, אם אתה מלא כעס או מרירות. אהובתי זו, שממנה נפרדתי טרם פרידתי מאמי, הייתה גם תיקון וגם הכנה.
בזיכרוני נשאתי כלקח מר תמונה כאובה של אי־פרידתי מאבי. חולה ודימנטי, הידרדר אבא במהירות בבית האבות והובהל כמעט מדי לילה לבית החולים. שם שכב, תולש מעצמו את הצנרת, מדמם. לפעמים עקוד, תמיד בוהה בבעתה בפניי כמתחנן אל בכורו: הצל אותי. בלילה שבו מת, הודיעו לי שהוא מאושפז שוב ולא מיהרתי. נטוע הייתי בחיי, גידול ילדיי, ונרתע אולי מן המראה. הוא מת לבדו ועיניו נותרו קשויות ופתוחות בבעתה גם לעת הזיהוי.
מרגע שנבטה תוכנית החילוץ של אמי משבייה, התגברתי על אותו מכשול נפשי חדש יחסית שהמצאנו, אותה הפרדה מלאכותית בין החיים למוות: הסתרת הדעיכה והמוות מאחורי חומות בתי אבות ומטפלים וטקסי חברה קדישא. ומרגע שקרם חזון השבת אמי, נע הכל על מסילה משומנת, כמו ציית היקום לרצוני הפעוט: בית האבות שיחרר מיד, דרך הפייסבוק איתרתי ביום אחד מטפל נפלא, חבר השיב לי חוב ישן שדי בו לכמה ימי סיעוד. מטפלת באה לביתי לספר לי על הדרך שבה לקחה לביתה את אמה הגוססת. חדר התפנה.
המטפל מריוס, איש ענק ועדין, נשא את אמי על כפיו אל המיטה שהכנתי לה. בחדר השקט שהותקן פשוטות עבורה החלו 12 ימי פרידה. הימים הכי קרובים לאמא מאז גויסתי לפני כארבעים שנה. בקצה מצוק חייה, כשהיא כבויה וצפודה, לימדה אותנו אמא את השיעור החשוב של הפרידה. נטולת הכרה הייתה למורת הדעיכה שלי, מדריכה רוחנית בלי נשימה כמעט, כה נחושה עד שכולנו עמדנו משתאים מולה. הבאתי אותה אל ביתי, הזעיר בבתי המשפחה, שרק הוא נפתח בפניה. כך זה תמיד: ככל שהבתים גדולים יותר, כך הם צרים יותר לאורחים. את הארוחות הכי נדיבות אכלתי בבתי עניים. עושר הוא רק עוד מחסום של פחד מפני החיים וקיצם.
קשה לי מאוד
בחדר זה נחה אמא על צידה ולידה ספל מים צוננים וצמר גפן. תזונתה. מאותו רגע, השקינו אותה בלי הרף במי העדן והיא ינקה כתינוק. רק פעם אמרה משהו בימים האלה וכמעט נשמטה מידי מריוס: "קשה לי מאוד", חירחרה והשתתקה.
אנשים באו אל מיטתה: חברים שלי, אחותי, בת זוגי לשעבר. ילדיי. אמם. בן אחותי. שכנה טובה. ליד מיטתה גיליתי מי נרתע ומי בא. מיהם מלאי הרגש ומי קפוצי החלחולת. מי הפתוחים לאהבה ומי הנפחדים, מי המקבלים ומי המצקצקים: תביא רופא. תן לה זונדה. קח אותה מפה לשם. שב שבעה רגיל. מי המלטפים ומי שכף רגלם לא תדרוך. ידידה סופרת הניחה ידיה על חזה אמי ושרה לה ומול עיניי ראיתי איך נרפו שריריה.
"את משוחררת, יולה", אמרה לה, מנסה להעניק לה את רישיון התעופה והשחרור שנמנע ממנה כל השנים בבתי אבות. 16 שנים צייתה אמא. בלעה אלפי כדורים שלא רצתה והגיעה בזמן לכל ארוחה. תלמידת דעיכה חרוצה הייתה ומודאגת תמיד מפני הסמכות.
חבר טוב צילם בחדרה. בתהליך אלכימי הפך הכאב ליופי מכמיר לב. נערה רשמה פני אמי. בלילה, כשהיינו לבד, השמעתי מוזיקה: אווה מריה, שירי ילדים פולניים, יידיש. נדמה היה שאמא כורה אוזן, מאזינה לניגון הבא מילדותה, מאותו בית יהודי עולה באש. ביום ישב מריוס לידה, השקה וליטף, ובלילה קמתי ממיטתי וניגשתי לערשה כפי שהייתי ניגש אל עריסות ילדיי. עומד ומביט: האם הם נושמים?
חזה עלה וירד קלות.
ביום ישבנו לידה ודיברנו אליה, עליה או על דברים של דיומא. החיים נעו סביבה. פרחים וריח אקליפטוס נגד ריח מוות, שמחה ואהבה ומריבה קלה, ליטוף וחיבוק. לפעמים פתחה עיניים סומות כמאזינה לקול רחוק ומוכר או נושאת מבטה אל אור הבא מצוהר גבוה. ככל שנקפו ימי המים, כך הלכה ושקעה בשנתה. בשבת נשארנו לבד והחלפתי חיתוליה. אין דומה החלפת חיתול אמך להחלפת חיתולי ילדיך.
תהיה חלש
ביום השנים־עשר לחיי אמי בביתי, העברתיה לחדרי. כבר חלשה מאוד הייתה ומריוס אמר לה "יולצ'קה" – כפי שקרא לה, מבהיר תמיד מה הוא עומד לעשות – "יולצ'קה, עוברים לחדר של הבן שלך". הוא נשאה על כפיו, איש חסון ונדיב ובזרועותיו, כמראה פייטה הפוכה, ילדונת זקנה, כהה מבהרות שמש כאילו יבשה באור הארץ שאליה הגיעה באונייה "קרנרו" לפני שמונים שנים. חדרי הגדוש נצטופף מאוד וקול נשימתה הקלה נשב בחללו. לקראת אחת בלילה של יום שישי השקתיה מים ונרדמתי ליד גסיסתה, כאיש שנרדם מול קוברה בבקתה חשוכה וקם משוחרר מפחדיו.
התעוררתי בשתיים וחצי. נשימתה הייתה רדודה מאוד. קראתי מעט בספר "אין מה לפחד" של ג'וליאן בארנס ונכנסתי לפייסבוק. התכתבתי עם ידידה שרשמה כי גם היא ב"משמרת נשימה" לצד אביה. בשעה ארבע ועשרים לפנות בוקר, כשעל פיקוס החצר החלה לזמר ציפורת מקדימת קום, הגשתי מים לפיה. שפתיה נעו ונדמה היה שחדלה לרגע מנשימתה כדי לינוק, אך נשימתה לא חזרה. נגעתי בפניה ובפרק ידה המצטנן בעת שרוחה פרחה אי שם מבעד לחלון אל החצר. במיטה נותרה מוטלת קליפת אמי. כיסיתיה בשמיכה לבנה ויצאתי לרחוב ונסעתי לחוף. התעורר בי געגוע למי המרפא המלוחים של הילדות. מתחת לגלים חשתי בכוחו הגורף של ים סוער.
אחר כך סידורים. "פיני אמבולנס פרטי" וד"ר זלמנוביץ שנגע וקבע את מות אמי. היא נעטפה בסדינה האחרון ונישאה לרכב ואל חדר הקירור. כעבור יום תגיע כפי שנלקחה, אל בית העלמין האזרחי, היפה כגן עדן פרוע, בקיבוץ עינת. שעות אחרי לכתה נשטפתי בגל "משתתף בצערך" ו"תהיה חזק", טלפונים ואס־אם־אסים. חברה חכמה תיקנה: "תהיה חלש". אחרת ציטטה פתגם אתיופי חכם שאומר: "שהבטן שלך תהיה מספיק גדולה בשביל כל הצער". כי הצער, הכאב, היגון והפחד הם בשבילך ואין עליך להיות חזק, אלא פעור וקשוב לכל מה שקורה.
ביום ראשון בצהריים באנו אל הבור שנכרה בקרקע הבהירה, ליד קבר אבי. בכל שנה הייתה אמי אומרת שם "תשאירו אותי פה" ובכל שנה הייתה נלקחת חזרה למיטתה במוסד. בעת הזאת הגיע "אמבולנס פיני" אל פינה נסתרת בצמחיית בית העלמין ופרק את גופת אמי. באתי עם מריוס ועימנו ספוג אמבטיה ורוד ומגבות כדי שירחץ אותה בהיעדרם של אנשי חברה קדישא, בתי העלמין צרובי השמש וצחיחי הבטון שלהם ועגלת המת החורקת תמיד.
גם אחרי ימיי לצידה, חששתי מן הרגע שבו תיחשף גופתה. אך כשנפתח הסדין, גיליתי כי שנים־עשר הימים הסירו כל רתיעה ופחד. מילאנו מכל פלסטיק בצינור גינה ומריוס החל לנקותה בסבון ריחני ואני עימו. רחצתי פניה וייבשתי פלומת שערה הקלה. הלבשנוה שמלה כחולה, הרמנוה והנחנו אותה על גבי סדין בתוך ארון העץ. פיני הניח את המכסה. במברג חשמלי קטן סתמתי את הגולל על אמי ורק אז חשתי כנפרד מן האישה שנתנה לי חיים ביום שרב אחד של קיץ 1952.