ישעיהו מנבא ברוטשילד. לא ביו"ש

״ובכן, הגיעה השעה להפסיק את מסע העוועים הזה ולומר : די. נגמר. אין יותר מחאה. ואין יותר מהפכה… המדינה היא לא גמ"ח. היא לא לשכת תעסוקה".
(קובי אריאלי מכריז על עצמו במאקו ובגל"צ כאויב המאבק.)

למעלה משנה מאז פרצה המחאה ושינתה את השיח הישראלי ללא הכר – מציפה מן המעמקים העכורים אל פני השטח את הביזה, את ההפרטה, את העברת הפנסיה לטיקונים ואת קריסתו המכאיבה של מעמד הביניים – אין יום שבו לא פורצת לאור שנאת המתנחלים אל המחאה. אין שבוע שבו לא  מסתער בזעם דובר מן ההתנחלות על תביעת הצדק החברתי. ונדמה כי מעבר לקרב על המשאבים, מתקים באותו זעם קדוש, משהו עמוק יותר הנוגע בבסיס הענין כולו.

כדי לברר את מקור והפחד והתיעוב, דיברתי בירושלים עם שני ישראלים שנמצאים על התפר שבין תל אביב ומחאתה הנוקבת, לבין יהודי יש"ע וצעקתם. שני גברים שנולדו וחונכו בבתים דתיים – לאומיים, הלכו איש לדרכו, אך עדיין נעים בין בני משפחתם שמשני עברי הקו הירוק. למה מפחדים המתנחלים מן המחאה? מה מקור מאבקם בתביעה שלה לצדק חלוקתי? שאלתי את פרופסור מנחם לורברבוים. הוא בן משפחה ירושלמית רבת דורות, מאנשי הציונות הדתית. חובש כיפה.
"הם שונאים את המחאה כי ישעיהו מנבא מרוטשילד ולא מיש"ע", אומר לורברבוים ונוטל תנ"ך מן השולחן בחדרו במכון הרטמן. בקול רם הוא מקריא לי שורות מחזון ישעיהו בן אמוץ פרק א' שייקראו בשבת הבאה בכל בתי הכנסת: "חדשיכם ומועדכם שנאה נפשי. היו עלי לטורח. נלאיתי נשוא… גם כי תרבו תפילה. איני שומע. ידיכם דמים מלאו: רחצו. הזכו. הסירו רע מעלליכם מנגד עיני. חדלו הרע: למדו היטב. דרשו משפט. אשרו חמוץ. שפטו יתום. ריבו אלמנה". "הם שונאים את המחאה", אומר לורברבוים, "כי המחאה של השדרה פועלת ע"פ צוי התורה באשר לגר ולתושב, יותר מכל מפעל ההתנחלויות".

סקרן, מהופנט, מאוהב כמעט הייתי אומר, הסתובב לורברבוים בהפגנות המחאה ב2011, נכח כעד בשיחות השדרה, והבין כי השיח הפוליטי של ישראל שהתמקד עשרות שנים בשאלת כיבוש מול התיישבות, התישן בין לילה בשל זעקת השדרה. "והשיח האזרחי החדש שהתעצב שם מציג את תנועת ההתנחלות לא עוד כאוונגרד אלא כסרח ישן".

אמיל, רבין והנשק.

אל חדרו במכון הרטמן השקט אני מגיע מתל אביב, העיר שלורברבוים אוהב, שבה הוא מלמד, אך גר ומשפץ בית בירושלים עיר ילדותו. עשר שנים חייתי כמוהו בירושלים עד שעזבתי אחרי רצח אמיל גרינצוויג שהתרחש סמוך לביתי. רימון הרצח הוסתר בשעתו בחורשת הירח שמעל למכון הרטמן. את ההסתה שהביאה אותו למעשה הרצח, יטען לימים אברושמי, ספג בהתנחלות בה עבד כמסגר. ב1983 חזרתי לתל אביב וכעבור כתריסר שנים נרצח ראש הממשלה ליד ביתי בהפגנת שלום אחרת, ובידי עמיר שהעביר חלק ניכר מזמנו טרם הרצח בבית הכנסת של יריחו ובאתרים אחרים בשטחים.
שתי רציחות אלה, לצד פעולותיה הקטלניות של המחתרת היהודית, היו חלק מאותו שיח ישראלי אלים של השנים שאחרי 67. זמן כניסתו של הנשק החם למחלוקות פנים- ישראליות.
מאז 67 ומשך שנים רבות, הציג עצמו גוש אמונים כממשיכה של הציונות הקלסית. אלטרנטיבה למדינת תל אביב ההדוניסטית, כרך הסושי והגראס. כעבור 45 שנים ושני דורות, מוצג כיום דור ישע3, כנוער חלוצי הניצב על גבעות הזיתים מול הערבים, מול החילים ומול אותו מחנה תל אביבי אובד דרך שכולו היפסטרים והומואים, יושבי בתי קפה ואוכלי שפנים. מחמת בורות התפשטה משך השנים בציבור תחושת נחיתות בפני תערובת מתנחלית זו של דת טריטוריאלית, צוי הפקעה ונשק אוטומטי, שמראה לערבי מאיפה הקרפיון משתין.
כך היה עד המחאה.
ב-2011, מאמין לורברבוים, הבהירה מחאת רוטשילד כי לא מדובר במדינת תל אביב הדוניסטית, אלא "בלב שוקק החיים חברתית, תרבותית וכלכלית של ישראל. מתל אביב בקעה זעקת הצדק החברתי ויצרה שיח ישראלי חדש".

המסטולים מהגבעות

האקס- מתנחל יש"ע הצעיר עימו אני מדבר בקפה "מזרחי" שבמחנה יהודה, נולד וגדל בהתנחלות קטנה. חייו החלו באשקובית ועברו לוילת מתנחלים פרברית צנועה. "לא היו אצלנו עשירים". הוא עזב ובא לעיר מתוך אותה תחושת מועקה כבדה שמעוררת עליו עתה חמת משפחתו. הוא חש כי המתנחלים נטלו מן היהדות רק את הקליפה הטריטוריאלית הריקה מתוכן ערכי. טריטוריה עם תפיסה קהילתית- דתית- גלותית לפיה הצדקה היא רק ענין אישי, לא תפקיד המדינה והאדם חייב לדאוג לעצמו ולתת נדבה.
הוא מאמין כי זעם ההתנחלויות נגד המחאה נובע מאותה ברית משונה  בין הקפיטליזם החזירי, המפריט- כל לבין התנחלויות. "מבחינה מסוימת פרויקט ההתנחלויות הוא חלק מגל ההפרטה". הוא מאמין כי ההשתלטות הישראלית על השטחים, בוצעה באמצעות מיקור חוץ, שבו העבירה המדינה את ביצוע הכיבוש לידי המתנחלים, תוך כדי הזרמת סכומי עתק. לכן גם התביעה לחלוקה חדשה וצודקת של משאבי המדינה, מאימת עליהם מאד.

בביקוריו בבית הוריו וחבריו, הוא רואה כי בבועה שהקימו בשטחים, נשארו מנותקים לגמרי מהמצב בישראל. והם חיים במערכת דימויים של שנות ה80' בלי כל הבנה של מהות הביזה, הפערים העצומים בחברה, האומללות וכל מה שדוחף אנשים כסילמן אל האש. "אין למעמד הביניים הדתי לאומי ביש"ע צל של מושג כמה כבד הנטל על מעמד הביניים בתחומי ישראל".
גם ע"פ פרופסור לורברבוים חשפה המחאה את ההתנחלות כתנועה המבוססת על תודעה כוזבת וגילתה את היומרנות החלוצית הריקה של ההתנחלות. "בניגוד לחלוצים שהיו מחויבים להקמתה של חברה צודקת, אין בהתנחלות שום מחויבות לצדק חברתי. כולה בנויה על טענת "זה שלי", על נישול כפרים ועל הקמת ישובים פרבריים של מעמד בינוני דתי". הוא מדבר על כל אותן שכונות גגות אדומים צמודי קרקע לא להם, שמתאר בפני גם האיש הצעיר משם. "עם אותו נוער שוליים המכונה "נוער הגבעות", שנוח לפרנסיהם שישב לו על הגבעות, יגדל מה שהוא מגדל, יעשן מה שהוא מעשן, ולא יצא בשאלה.


"אבל לתל אביבים הם קוראים מסטולים", אומר האיש הצעיר שיצא משם ושכל פעם שהוא שב למקום בו נולד הוא נזהר שלא להעלות את כל מה שאנו מדברים עליו עתה חרש בבית הקפה. אותו דיבור על דמותה של הארץ בעיני שתי תנועות אידיאולוגיות מנוגדות שנאבקות על ההגמוניה ועל דמות העתיד.

 פורסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, יום שישי, 27.7.2012

המעמד הטובע

כשאנו מדברים על מעמד הביניים הטובע, הנבזז, המוחה בנימוס נגד שקיעתו, אין אלו מילים ריקות. גם לא המצאה של קופירייטרים. אנו מדברים על המקום שבו אנו חיים. על הנוף הבוער שמול החלון. לא רק בערי שדה קטנות, בשולי הארץ ובפאתי המדינה, בהם אני מסתובב, אלא גם בלב תל אביב. המעמד הטובע הוא אחותי המורה, אקס- בעלה מתקין התריסים, הוא בת זוגי העורכת והוריה, ספרנית ובעל בית קפה לשעבר, הוא אימי הגימלאית, חברי הצלמים והכותבים, הוא עובדים סוציאליים ואנשי זכויות אזרח, הוא עצמאיים קטנים ומוכרי פרחים, ספרים ופקידים, הוא עובדי מדינה ותעשיה חרוצים, הוא אנשים שכסף אינו יעדם וחמדנות אינה דרכם.

לפעמים אני חש כאותו נוסע שהושלך מאניה שוקעת אל ים גבה גלי מלא ניצולים כמוהו, חלקם בחגורות הצלה, חלקם בלי. מעמד שלם שחי בקושי ועתה שוקע עקב מה שנקרא במקום אחד "קפיטליזם חזירי" ובמקום אחר "ניאו ליברליזם" או "מדינת הון שלטון" או כפי שטום פרידמן, העיתונאי האמריקאי עטור הפרסים, מתאר עתה את ישראל החדשה: "מדינה שנשלטת עי אוליגפול של קפיטליסטים מקורבים". משק ריכוזי של רודנות חמדנית עם רגולטורים שבגדו בתפקידם ונטשו את הספינה למען משרה אצל טייקונים מפניהם הוצבו לשמור.

זה סיפור על ביזה ובגידה.  
"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מתנהלת מזה כ-15 שנים או יותר – כל אחד ישים אצבעו על רגע אחר -כרודנות הון פרועה שמתגמלת את נאמניה ועוזריה וחסידי דרכה, מדכאת מבקריה ובוזזת את כל השאר. ברודנות תאגידית זו יכול מנכ"ל להרויח עד פי 250 מהקופאית שלו. מתוגמלים היטב גם פרקליטיה הפרטיים ההופכים כל עוול לחוק, רגולרטים ונערי אוצר שערקו, רואי חשבון שיגישו כל חוות דעת שתיתבע מהם, יחצ"ני צמרת ופוליטיקאים סוללי דרך להון. כל אותה כת טפילי- טיקונים שנקראת באפריקה: "עלוקות מזוודת הכסף".

מדינת הון שלטון זו מענישה בשכר נמוך את מבקריה ובהם רבים מחברי. מעובדים סוציאליים שנאבקים בתוצאות מעשיה, כתבים שאינם הופכים לספקי תוכן ולמשתפי פעולה ומבקרים את התנהלותה. נענשים גם פרקליטי מדינה, לוחמי זכויות ורופאים, אמנים ויוצרי תרבות וכל מה המכונה "אינטליגנציה" שעצם קיומה, הביקורתיות האירונית שלה והעדר הענין שלה בשת"פ תאגידי, נתפסים כמקור של אי שביעות רצון שמסוכנת להון- שלטון. את אלה ואת האחרים היא מענישה ובוזזת.

אפשר לראות כיום במחאת האוהלים הרוטשילדית, סוג של תחקיר ענקי, רב תפוצה, שחשף את מערכת הקשרים הנסתרת של רודנות ההון שלטון. מין חקירת הולילנד- כפול- מאה ששרטטה את היקף ההון -שלטון, אנשיו, דרכי פעולתו ונזקיו העצומים לארץ. מסיבה זאת תעשה רודנות ההון- שלטון שיצאה לאור היום, הכל, כולל חימום גבולות, כדי להשכיח את שנחשף ולשוב אל אותה מערכת כזבים ישנה שבצילה חסתה ופעלה. היא תדבר על סולידריות ועל אחים, היא תצביע על אויבים חיצוניים ותלבה את החלוקה לשמאל ימין, לדתיים ולחילוניים, לאשכנזים ולמזרחיים, כדי לשוב מהר ככל האפשר למצב הנוח של הפרד ומשול שבצילם תמשיך לבזוז, כי זה טבעה וטעם קיומה ושום מחאה מנומסת לא תזיז אותה ממנו.

פורסם הבוקר, 29.8.2011 במדור הדעות של ידיעות אחרונות.

זנקי, אמא

אמא לוחשת מה שנשמע כמו: "אושר". אני נדהם. היא חוזרת על המילה ואומרת גם: "לא מדליקים פה אור". אנחנו יושבים בבאור התכלת העזה של אוגוסט ואני מבין שאמרה: חושך. לא אושר. חושך? היא מניעה ראשה קלות לאישור. אין היא רואה עוד אפילו את ההבדל שבין אפלה לאור יום. נעלם גם מופע הצלליות. "אני לא אוהבת חושך", היא אומרת. "אני לא רואה כלום". היא שהבחינה תמיד בכל פרט, ידעה מקומו של כל חפץ.
מה אספר לה? שיש עכשו קצת אור בקצה המנהרה? שדרך תלאותיה הבנתי מזמן עד כמה חשוך פה הכל.
אני לא אומר לה שחסכונותיה אזלו. שהביטוח הסיעודי תם. אני לא מספר לה שפניתי למשרד הבריאות, כי הכנסותיה הן חמשת אלפים לחודש ומחיר מיטתה תשעת אלפים לחודש. אני לא מגלה לה שהגשתי בקשה לסיוע או כפי שזה נקרא "קוד" ושתי פקידות קצרות רוח מסרו לי ערימת טפסים מטושטשים למילוי ואחרי חודשים של המתנה קבלתי תשובה שלילית גסת רוח וכששאלתי איך נשלם עבור אמא, תהתה פקידה רעת מזג למה אני חושב שהמדינה בכלל צריכה לעזור לה.

אני מגן על אמא מאלף פרטים של ביזה שנוהגת בה המדינה. אני מסתיר ממנה נבזות ואבדן אחריות, העלמות ההגינות וכל העושק הזה.
בביתנו היה אבי ממונה על ביקורת המדינה והוא אכן צפה מוקדם ברוע ובחמדנות שכינה תמיד בשם הכולל "עולם תחתון". אימי טיפלה ביום יום. לו ראתה עתה צלול, לו דיברה, הייתי מסיע אותה אולי אל מאהלי המחאה, לצפות בדור הנכדים שזועק גם על ביזתה. אני לא מספר לה התחרות שהיא תשובת ראש ממשלתה לכל הטענות ולכל הצער והכאב והמצוקה.

ראש הממשלה אומר שצריך להגביר את התחרות. 
בתחרות הזאת נחה אימי שמוטה ומחותלת על כסא הגלגלים ולצידה לקסוס כסופה של מנהל קרן פנסיה. בהנתן האות מאקדחו של ביבי, פורצים שניהם לדרך. המנצח לוקח את הקופה. מה הוגן מזה? תחרות חופשית בין פיסחים ונכים, זקנים ילדים וחולים לבין טיקונים ועוזריהם, פמליות פרקליטים ורואי חשבון מכורים. כולם מזנקים באופן שווה, סח ראש הממשלה, מאותו קו זינוק: מרצדסים ועגלות אספני בקבוקים, ג'יפי האמר וכסאות גלגלים. 
זו התחרות, אמא. קדימה. זנקי ונצחי!  

זו התחרות של נכדיך שבה מחירי הקוטג ומחירי הסלולר של כולם מתואמים, דמי הניהול דומים וכל המענים הקוליים של כל הקרנות והחברות מובילים לגיהנום. כל הרפורמות נעות אל כיסי הטיקונים, וכל שחסכתם לנכדים, עבר ברפורמת בכר זו או אחרת, לשוק החופשי. זו תחרות חופשית של ביזה, אמא, ואם לך ולאבא היה דיור בר השגה בדמי מפתח, כמו שגרנו בשלווה כל חיינו, לבנך ולבתך, במדינה שעשירה כיום פי מאה, יש קדחת. הצמיחה שבה מנפנפים ראש הממשלה ושר החוץ החשוד שלו, על מסך הפלזמה שתלוי מעל ראשך – עשויה כולה מקרנות שהופרטו, מחסכונות ילדיך המתרוששים, מכוח אדם של שכר מינימום ומהעסקת שחורים בשכר אפס.

לא אצעק את כל זה לאוזן שלך ולא אראה כל זאת לעין שחשכה. נוחי אמא קטנה בתוך האפלה. גם בחוץ החשיך. דולק עכשו רק אור קטן של תקוה. אגרי כוח, אמא, לתחרות הגדולה של השוק החופשי. המתיני ליריית האקדח.

פורסם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", יום א',  7.8.2011