חי על המקף. יהודה עמיחי

"אימי אפתה לי את כל העולם/ בעוגות מתוקות./ אהובתי מילאה את חלוני/ בצימוקי כוכבים/ והגעגועים סגורים בי כבועות אויר בכיכר הלחם./  מבחוץ אני חלק ושקט וחום / העולם אוהב אותי/ אך שערי עצוב כגומא בביצה המתיבשת והולכת -/ כל הציפורים הנדירות ויפות הנוצה נסות ממני."
(יהודה עמיחי)

יהודה עמיחי

בחדרי במעונות, אי שם במחצית שנות השבעים, היה תלוי על הארון השיר הזה של עמיחי על אימי וכיכר הלחם. זה היה חדרון מוארך של 9 מ"ר ולו שתי מיטות יחיד, באחת אני, חיל משוחרר אחרי המלחמה ובאחרת סטודנט לגיאולוגיה שאסף תחת מיטתו שברי אבנים ודבלולי אבק. בביתן סמוך גרה אהובתי השחומה פ. ושירי יהודה עמיחי היו המדריך הרגשי שלי בעולם החדש אליו הגעתי מסיני. ברחבי מאות חדרי סטודנטים דומים על פני הארץ כולה, תלויים היו שיריו כהוראות שימוש לחיים.

הוא היה ונשאר המשורר הישראלי הכי מצוטט, הכי שימושי ומוקרא בחדרי אוהבים ועל קברי חילים.  מצוין לבכי ולרטט לב, לכיבושים ולפרידות. רטיה ללב שבור ומלכודת ללב מחפש. נפוץ היה כמעט כתרמיל פגז  עם צרור קוצים בעת ההיא של ה70' כשאוהבים עוד הריצו בחדריהם שורות שיר, לא קוק. קראתיו לאהובתי והיא השיבה בשירי חליל ג'ובראן.
עמיחי עצמו גר באותה ירושלים שלנו, בקצה הפונה אל גיא בן הינום. אך יעברו כעשר שנים מרגע הקראתו לצרכי חיזור בחדרי ועד שבאתי כעיתונאי אל החדר בו כתב את השירים היעילים, בתחתית ביתו בימין משה, במקום שנחפר מתוך אמא אדמה לצרכי כביסה ושירה. ובבואי חשתי מיד כאילו הכרתיו מאז ומעולם. יצאנו מביתו והסתובבנו ליד חתנים וכלות, גמלים ובעליהם שבאו להצטלם ליד טחנת הקמחשל מונטיפיורי ובהולכי לצידו ראיתי איך מומר העולם לשורות.

כמו שוליה צעיר צפיתי בפעולתו של קוסם גדול מול מראות ערב ירושלמי שגרמו לשנינו לצחוק. ערבי מנשק גמל על פיו, כלה מטפסת בשמלתה על גב הגמל והופכת אותו לכלה מדובשת. היה זה הזמן של ראשית כתיבתי שבו הלכתי והתאהבתי במקצוע לו אני נשוי באהבה עד היום ועמיחי היה מורה נפלא, נטול פתוס וחשיבות עצמית. מורה לי ולרבבות ישראלים אחרים שהולכים עם שיריו כחלק משפתם וראיית העולם שלהם.

"הוא מצוטט כמעט מבלי משים, כחלק מקולות החולין ורעשי הרחוב ובאינספור פזמונים. "שורה או שתיים" צצות גם בכל פעם שמישהו רוצה לרכך ולאזרח את המציאות, לפרוט אותה לאושר ולדווי של הישראלים" כתב עליו לירון ברדוגו. שורותיו פותחות שיחות ופסקי דין, דוח ועדת חקירה, מושרות במאה פזמונים. "מהפכן שקט", קרא לו החוקר בועז ערפלי, "שעשה בשירה העברית ובמנטליות הישראלית מהפכה גדולה… לא בקולות גדולים, אלא, כמו שהוא בעצמו כותב באחד השירים…  בטיפות".

יהודה עמיחי

"היו אלה ימים של אהבה גדולה וגורל גדול, / השלטון הזר הטיל עוצר על העיר וסגר / אותנו לייחוד מתוק בחדר, / שמורים על ידי חיילים חמושים היטב. // תמורת חמישה שילינגים החלפתי את שם אבותי / הגלותי לשם עברי גאה ומתאים לשמה. // הזונה ההיא ברחה לאמריקה, נישאה לאיש / ברוקר תבלינים, פלפל, קינמון וקרדמון, / והשאירה אותי עם שמי החדש ועם המלחמה".
(יהודה עמיחי)

נדמה כי רק פעם אחת כינה עמיחי החומל אהובה בשם קשה כמו "הזונה ההיא". אין לזה אחות וריעה בשיריו נטולי המרירות. "את הכעסים שלו שמר עמיחי מחוץ לשירים, לשיחות אישיות", אמר לי חבר טוב שלו. בשיריו נשמר מלגדף ומיעט לסגור חשבונות, זולת מאשר עם אלוהים ועם אותה אשה. נתחיל באל. זה יוצא אצל עמיחי רע ומוקטן. אלוהים העמיחאי הוא מלך מת, מוסכניק, "תעשיה עשנה, נוראה". נוטש סדרתי ובר פלוגתא של מי שגדל בבית דתי כעמיחי וברח כילד ב1935 מפני זעם האל וזעם הנאצים ובא עם הוריו מגרמניה לירושלים ומאז לא סלח לאלוהים. "אם אלוהים היה יהודי – הייתי מפטר אותו בגלל מה שעשה לעם שלנו", אמר בסוף חייו.

הוא עזב את האל ואת שמו הישן לודוויג פויפר והיה לחילוני אדוק, אך לא הרפה מהאל. "אבינו מלכנו. מה עושה אב / שילדיו הם יתומים בעודו חי? מה יעשה אב / שילדיו מתו והוא יהיה אב שכול לנצח נצחים"? כתב או שורות מצמררות כמו: "המספרים על אמות אסירי ההשמדה/ הם מספרי הטלפון של אלוהים". על פחות מזה היתה ש"ס מגישה היום אי אמון.
זולת האל נשארה  גם הזונה ההיא. נדירה בשיריו.

היא טמונה כאבן פינה בראשית חייו המשורריים והשיר עליה בקע לאור רק כארבעים שנים אחרי ההתרחשות. כעבור 20 שנים נוספות, כשכבר היה עמיחי טמון בקברו, צץ ספרה של החוקרת נילי שרף גולד ועימו קופסה שחורה שהכילה אוצר נסתר: 94 מכתבי אהבה שכתב עמיחי בן ה23 לאהובת נעוריו רות הרמן. כשאני יושב בארכיון הספרותי של מכון "הקשרים" היפה שבאונ' ב"ש, בתוך סופת אבק  שתוקפת את הקמפוס וקורא את המכתבים הגדושים מילים נרגשות, אני חש כי זהו מטמון שבלעדיו אין ביוגרפיה על המנוח. ארכיונו נמכר על ידו בחייו לאוניברסיטת ייל העשירה, אבל פה, במדבר בו נלחם ב48, מצויה ראשיתו הרומנטית של המשורר הגדול.

אני פותח אגרת אויר אחת אחרי השניה, כולן מיהודה עמיחי בחיפה וירושלים אל רות הרמן, ניו יורק. כולן גדושות באהבתו השוקקת של איש צעיר אל נערה שהכיר אחרי תענית של ארבע שנים כחייל בריטי במחלקת מפות במצריים. כיסופים ושירים, טרום ישראל של עמדות הגנה וכיתות קטנות שלימד. רומן מכתבים מופלא שחובה לפרסמו. אינטימי וכללי ככל שירתו. בוסריי, אך כל העמיחאיות- לבוא שם כאפרוח בביצתו, פלומת- שיריו- לבוא.

מול חלון מכון המחקר השקט אני נרגש כמי שפגש ברוח רפאים מלאת חיים של משורר צעיר חי, פועם וחשוף: "אהובתי, אשתי. אוד שלך", מנהמת שם רוחו. יהודה ורות הכירו בראשית 47 כתלמידים בסמינר למורים בירושלים. החייל המשוחרר קבל שנת לימודים מהצבא הבריטי ומצא עצמו פתע מוקף נערות אחרי תענית ארוכה, והתאהב באחת מהן. כעבור שנה ויותר, יכתוב לה ברגש: "ראיתי שלא תהיה לי אחרת מאשר את. יש בך איזו דרך מיוחדת לחיות שלא מצאתי אצל אף אחרת".

כתום לימודיהם החליטו לעבור לחיפה, להנשא, לחיות ביחד. כמורה נדרש פפויפר לעברת שמו והם שינוהו יחד לעמי-חי ותכננו את חייהם בעיר המעורבת בה החלו כבר יריות המלחמה הבאה. אבל ב31 לאוגוסט שנת 47, מצא עצמו המורה הנלהב מלווה את אהובתו רות לאניה שהפליגה אל ניו יורק. היא נסעה להשתלם בסמינר יהודי למורים ולא שבה לעולם. מרגע עזיבתה שולח עמיחי לאהובתו מכתב גדוש כל יומיים -שלושה. באדיקות. "אם יאסרו / אותך, הגידי/ להם שאוד / מחכה לך".  הוא מצרף שיר, או כותב: "כרינו לנו גומה ובתוכה נשכב". "המצא חן בעיניך השיר"?

הוא מספר לה על רילקה ועל כיתתו ואיך לימדם על רחב הזונה ואיך צחקו. וכותב: "לו רק היית איתי, הייתי האדם המאושר ביותר בכל חיפה… אני כותב די הרבה ואשלח לך את השירים לסירוגין. כל יום עשיר כל כך ועיני פקוחות לכל… כל הרחוב הוא מעין ספר גדול ומצויר ומותח מאד ואני קורא וקורא".
"שלום אשתי המתוקה" הוא חותם. מתאר כל רגע.

אך בעצם ימי המלחמה, מדמם לפתע גם דיאלוג האהבה כמו פגע בו כדור מדויק. ב-11 לאפריל שנת 48, בעת מתקפת הנגד הגדולה של ההגנה, כותב עמיחי הנדהם לרות: "הידיעה שבמכתבך הקצר לא חדרה לתוכי. אני אומר  לעצמי: נגמר וזהו. נשאה לאחר. אבל התשובה בתוכי היא: אם כן, אז מה? התודעה שלי אינה רוצה לקבל את העובדה… אל תפחדי, לא אתנדב לפלוגות המוות. אינני מעונין לשכוח. ..נתעשרתי הרבה".

אחרי 8 חודשי המתנה, כתבה לו רות קצרות כי נישאה. בחרי ליבה, כך אגלה השבוע, היה פליט יהודי מגרמניה בשם אריק צילנזייגר שמצא במלחמה מסתור אצל משפחה הולנדית והגיע ב46 לניו יורק. לו תהיה רות נשואה עד מותו לפני כשנתיים. אךעמיחי ממשיך לכתוב לה עד שנת 1952 בתנופת האוהב הנכזב הממתין לנס. הוא שלח שירים ואף ד"ש מאשתו הראשונה תמר, ניחם את רות על מות אביה ואף כתב בגרמנית לזוג. "בתוכי, בתוכי, נשאר פה ילדותי פעור בתמהון על כל המתרחש. לפעמים הוא יוצר מילים של שירה אהבה".

יהודה עמיחי

החוקרת גולד גילתה את המכתבים. שנתיים אחרי מות עמיחי הגיעה לרות ולקופסת האוצר שנשמר כ60 שנים. במונוגרפיה שפרסמה על עמיחי טענה בין היתר כי המשורר הכי ישראלי, הכי גלוי לב והכי חשוף, הסווה לא מעט מחייו. כך פרשית רות הרמן וכך אחת עשרה שנות ילדות גרמנית והשפעתה האדירה של אותה גרמניות נסתרת כביכול על שירתו. ספרה טלטל חוקרים, חברים וגם את אלמנתו חנה הנאבקת בדרכה על שימור זכרונו, "נגד תעשיה שלמה של שקרים".

"מר ונמהר בא הקץ, / אך איטי ומתוק היה הזמן שבינינו, / איטיים ומתוקים היו הלילות, / כשידי לא נגעו ביאוש זו בזו / אלא, באהבה, בגופך, שהפריד כך ביניהן. / וכשבאתי לתוכך, היתה זאת האפשרות היחידה / לאושר גדול להיות נמדד / בדיוק של כאב חד. מר ונמהר."
(עמיחי.)

מלבד קוראיו האוהבים היו כמה אנשים שהכירוהו היטב ומקרוב: אשתו הראשונה תמר הורן, בת תעשיין יקה, תועמלנית רפואית עמה חי 14 שנים, שחיה לבדה בתל אביב. בנו ממנה, רון, רו"ח וכלכלן ראשי של מחלקת תאגידים ברשות לנירות ערך, שונים מערך נירות אביו, בנו דוד העובד במוזיאון קו התפר, בתו הבמאית עמנואלה ואשתו חנה, בעלת העזבון החיה בביתם בימין משה. אחותו רחל סאואר בת התשעים. אך מחבורת עמיחי הקרובה שרד רק משורר המשוררים, הרולד שימל. אמריקאי שחי כבר 50 שנים בירושלים, צעיר מהחבורה ב-12 שנים ולכן חי.

שימל, איש יפה תואר וצחור בלורית החי בבית גדוש מזכרות נהדרות, זוכר כי עמיחי קרא לחבורתם "המשפחה". הם היו ארבעה משוררים: אריה זקס בטירת אבו טור שלו, דניס סילק לבדו עם אוסף בובות במתחם הרוסי, שימל ועמיחי. כשהכירו בראשית ה60 לא יכול היה האיש תחת גפנו לטלפן לאיש תחת תאנתו כי לארבעתם לא היה טלפון. שימל היה יוצא מביתו בתלפיות והולך לסילק בשולי המנזר. "עברתי בדרכי עפר מול שוטר ירדני ושדה מוקשים. הגעתי לביתן של דניס ומשם גלשנו לכיון הבית של זקס מול הגבול. יום אחד שמענו יריות ודלתו היתה פתוחה. ראינו נקב כדור מעל הדלת. איש לא ענה וחרדנו מאד וכשנכנסנו ראינו כי הכדור ערף ראשו של בקבוק יין, אבל אריה ישן עמוק. הערנו אותו והמשכנו ליהודה ברחביה".

"שבתות רבות ישבנו כל בוקר בגן הגדול של זקס עם יין ושירים, עם הנשים ואחר עם הילדים. שותים ומקריאים שירים שלנו של אחרים. אני זוכר את הדרך של יהודה להפנות פתאם עורף, לעמוד מרוכז לגמרי בלב הרעש ולחשוב. תמיד היה לו עט ואחוזה בו פתקה. עליה רשם מילים, רמז לשיר. תמיד אמר שאינו כמו רילקה שחיפש את המקום האידאלי לכתיבה. בשבילו החיים הם מקום השירה: בין הילדים, בלב ההמולה. אך השירה היא גם חמצן שאינו יכול לחיות בלעדיו.

"הוא לא היה חשבן או הוגה דעות", אומר לי ידידו פרופסור שמעון זנדבק, "אלא משורר גדול ששיחק עם האוביקטים של העולם כצעצועים, מהגר שהבין וקלט טוב מן הילידים את השפה אליה נקלע, מזהה את המצחיק בה ומעורר לא אחת התנגדות וקנאה בשל השפע העצום שלו ועצם היותו "מכונת דימויים" נפלאה שיצרה אנלוגיה לכל דבר, עד שנראתה גם כטיק עצבני".

בבית קפה בתל אביב אני נפגש עם בכורו רון, הדומה לו מכל ילדיו. בגיל חמישים עיניו עיני אביו וכך דיבורו הער.  "אני זקן – ילד כמוהו. תמיד היתה באבא פסימיות כבדה שהסתתרה מאחורי הומור ושטויות של ילד. ירשתי את זה". בעבר כתב רון שירים. "אבל ככלכלן מה אכתוב? אהבתי נוסקת אליך כמדד תל אביב 25?" שנינו צוחקים ולרגע אני חש כבאותה פגישה חמה עם אביו לפני 27 שנים. רון ממהר הביתה לירושלים. מחכים לו תאומים בני שלוש וחצי.

"לחץ חיי מקרב את תאריך הלידה/ אל תאריך המוות / …ורק מקף מפריד בינהם./ .אני מחזיק במקף הזה בכל מאודי / כמו בקרש הצלה / אני חי עליו". 

עליזה וחיים גורי פגשו את החייל עמיחי בגדוד השביעי של הפלמח בו שרתו. היו שם שלושה כותבים: חיים גורי, יהודה עמיחי בסתר ודידי מנוסי בקול רם. יום אחד, זוכרת עליזה, מצאה חיילת בשם אמה ביטשוצקי מחברת של עמיחי ובה שירים ויצא שהוא כותב בסודי סודות. אחר כך כשעמיחי היה רב סמל פלוגתי של גורי, כבר דיברו בגלוי על שירתם, כי שניהם פרסמו אחרי המלחמה ושמם החל נודע. משורר תהילת הקרב ומשורר האנטי – קרב.

"בגילי אני יכול לומר את האמת", אומר האריה גורי. "שנים קנאתי בעמיחי. משורר נהדר היה שניתן לתרגמו לכל שפה, בלי פומפוזיות לאומית, וכשקראתי את שיריו חשתי מדקרות קנאה בגבי. עם הזמן התידדנו וראיתי איך עולה ערכו משנה לשנה גם בעולם. פעם אחרונה ראיתיו בניו יורק ב1998, מסכת מוות כבר כסתה את פניו אך הוא נלחם עד הסוף ודיבר דברי אמת כפרידה מן החיים".

יהודה עמיחי

באותה שנה החל עמיחי בן ה74 להתגרד בכל גופו. חש כאיוב ובקש נפשו למות. רופאיו לא מצאו דבר וחשדו באלרגיה, אבל כשהוזמן לניו יורק ונבדק שם, התברר כי חלה בסרטן לימפומה נדיר מאד. הוא כחש מאד ונאבק על חייו נטול מערכת חיסונית. מוקף משפחתו, הפך האיש מלא החיים והאהבה שנראה תמיד צעיר מגילו, למת מהלך, רזה וכפוף, מלא תשוקה להגיע בפעם האחרונה לכל מקום שאהב, מאתרי קרבות בנגב ועד אכזיב. "לכתוב כבר מיעט מאד", זוכרת חנה, "לא ענין אותו והיה חלש ורק רצה לראות אנשים ולהיות בחוץ. כל יום טיילנו ובקיץ האחרון גם ביקש לנסוע לממלכת אביבי באכזיב".

עשרים וחמש שנים נסע כל קיץ לאכזיב שעל הים וחי בבית הישן שתחת התאנה, כתב על הים ועל אכזיב ועל אהבותיו בחול, וביולי 2000 הובא לשם חלש מאד והושב על כסא מול הים. בנו דוד זוכר את הנסיעה האחרונה, חודשים טרם מות אביו. הבן הקטן הוא גבר חסון ושתקן שכיפה לבנה לראשו. הוא שב לאל שאביו נטש בכעס. "הקרב באל היה חלק מאבא. אלוהים נוכח בכל שירתו, אך לא בביתו".

דוד עמיחי אינו כותב שירה, אבל מאמין כי ראית עולמו דומה לזו של האב "שהיה אב מדהים ואוהב שמצא דרך שאנו הילדים נהיה חלק משירתו. יש המון שירים שאני זוכר בדיוק היכן נולדו בטיולים שלנו אף שהיינו קופצים עליו להפריע לו לכתוב. אבא תמיד אמר שכתיבת שירה היא העלאת גרה. הוא רשם פתקים, העביר למחברת קטנה ואחר עבד עליהם". כשמת בחורף, הספידו אותו מטוקיו ועד תל אביב.

ואף שכתב: "כפי גומת גופינו לא יישאר סימן שהיינו /  במקום הזה. העולם נסגר מאחורינו, / החול שוב מתיישר", ממשיכה העמיחאיות להשמע פה ושם כשפה חיה. ושאר סימן גדול.

פורסם ב-19.3.2012 במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות

תמיד בתפקיד מלך. יוסי בנאי

"אמא שלי היתה אומרת: צרה אם
היא כמו גחלת
קטנה ובוערת, צריך בחכמה
ובזהירות להעביר אותה
מכף היד האחת לכף השניה עד
שתצטנן המנוולת ותכבה מבלי לגרום
כאב, צער וכויות".

יוסי בנאי. צילום: ורדי כהנא

שער  הברזל נעול והמדרגות של הבית ברחוב האגס 1 עולות השמימה. אין יותר בית מעל החנות. נעלמו  גם מורט העופות דניאל ואשתו. ברחוב התפוח סגורה חנות הירקות של סבא מאיר. "הבית ריק עכשו" משתלשל שיר של אהוד בנאי מגגון השוק, בקפה אצל חבר הילדות עזורה תלוי ציטוט של יוסי בנאי ועל שער האבן חקוק השם המקורי של הבונה: "בנא". נדמה כי כל השוק כולו מלא בשמות הבנאים כקמיעות וכתזכורת לשבט שפרץ מבין העגבניות והדגים, 130 איש ואשה, שרבים מהם כיום שרים ומוכרים. ראשית המשפחה כבר מצופה פה בלכה השקופה של האגדה.
בצומת דרומי אני אוסף את היסטוריון המשפחה אלי בנאי, בנו היתום של בכור שמונת האחים, שמואל בנאי ז"ל, שמת בגיל 37, וש"לא היה בזבזן מילים", כעדות יוסי. בדרך מספר לי אלי על שלושת האחים משיראז האירנית, אברהם, יצחק ויעקב לבית בנא, שעלו לפני 150 שנים בעקבות שמועה על בוא המשיח. ב"קפה מזרחי" בלב מחנה יהודה אנו יושבים לדבר במתים. מלצרית ששמה רקיע מגישה לנו קפה, ברדיו מתנגן אהוד בנאי וברחוב חולפים עולי הרגל החילוניים עם מדריכי- הבנאי שלהם.

"ליעקב בנא שעלה ב1860 עם שני אחיו", אומר אלי, "היה בן בשם אליהו, ועימם גם בת השכנים חנה שרה. כשחצו את הגבול אל האמפריה העותומנית, נאלצו, כדי להעבירה, להשיאה בגיל תשע לילד אליהו. וכעבור שמונה שנים נולד לשני אלה בן יחיד ושמו מאיר. מבן יחיד ועדין זה, צמח השבט כולו. שלא כסבו וכאביו, לא רצה מאיר לעבוד כבנאי –  בתים ולכן פתח לו אביו חנות ירקות. איש טוב לב, מתוק היה ובעל "קול בהיר וצלול שלא פסק להדהד בחדרים", כעדות בנו יוסי.
בבוא היום הושא מאיר לבת דודתו, בכורה מלכה שבתאי, וממיטתם בקעו, בעזרת המילדת המדופלמת בקלה, שבעת האחים והאחות עליזה לבית בנאי, ילדי מאיר והאם בכורה שיוסי בנאי לא חדל להזכירה. אשה קטנת קומה וחכמה, דומיננטית מאד שעל פיה יישק כל דבר, ש"הביאה ילדים לעולם בין כביסה לכביסה". בית צפוף ותוסס, "מיטה בתוך מיטה. ריחות שום וקנמון, ספר תפילה ומנורת נפט", שהילד יוסי גדל בו וממנו חמק לקולנוע אדיסון. "ילד קטן עם עינים צמאות לדעת. לטעם, להכיר, הכל בכל מכל… רץ יחף על גגות של פח ורעפים, מחפש חלומות אבודים… תלמיד מאד לא לדוגמא".

בית בנאי/בנא, שוק מחנה יהודה, ירושלים

כשאני  מסתובב עם אלי, לופתת עגמת החורף את הלב. תוגת הירושלמיות שממנה נמלטו הבנים והבנות. בגיל 18 הלך יוסי לצבא ולא שב לבית אך עד קיצו כתב בגעגועים על הראשית. קור לח נושב עתה מן החצרות, וכל שנשאר הוא רק מילים: "יושב בשירותים בקולנוע אדיסון, על האסלה, וחולם על בימות העולם, הצלחות אין קץ, ועל תהילה".

"אך היום כדי להתבסס
אני מוכרח להתגסס
כי בלי לכלוך ובלי חוצפה
אין שום קופה".
(בנאי מתרגם ושר ברסנס)

בשדרות ח"ן הקצרות, בואכה "הבימה", יש בנין מגורים נחמד בו שוכנת קונסוליה של מדינה לטינית ידועת סבל. מעליה צופה אל צמרות הפיקוסים, דירה מלאת ספרים ובה רצפת עץ ממורקת ושולחן אוכל ארוך לארוחות גדולות. כל יום בשתיים היה יוסי בנאי עוזב את העולם ואת החזרה, בשתיים בצהריים בול, ובא לפה, לאכול ולישון ובחמש חזר לעולם. מפה טלפן כל יום שישי לאלמנת אחיו, דיבר עם רבקהל'ה, פה פגש בדורון רוזנבלום ואכל עם שני בניו וחברים, תכנן את המופע הבא, התקליט או ההצגה, ומפה המריאו לפריז. סביב לבית, מעגל הכיכרות ובתי הקפה והמדרכות. וסביבם הארץ שאת שפתה עיצב.

בבואי לתאר יוצר עכשווי, רב שנים ומילים כבנאי, אני ניצב חסר אונים. כי איש כזה, פעיל ופורה ושופע, משאיר אינספור רשמים ומילים והקלטות ומערכונים והצגות וסרטים ומחזות ומערכונים, וטביעת קול שקשה לזר ללכדם ורק הם מדברים בשמו. כשאני עובר על מה שכתב, שותפויות עם ניסים אלוני ויעקב שבתאי, גששים ורבקהל'ה מיכאלי ואילן רונן ומי לא, מאזין לקול הברסנסי של המנוח, מה אוסיף?

יוסי בנאי ורבק'לה מיכאלי

אז אני רושם פה רישום קטן כמצבה, עשוי צבעים ועדויות של אנשים שהכירוהו. זה קוצר ידו של הכותב. אבל "זה. מה. יש". היה אומר המנוח בקול הסטאקטו שלו שבו כל מילה נפרדת ומחוברת ומוטעמת. אקרא לו פה: האיש של שלוש הערים.
השחקנית עידית טפרסון ששיחקה לצידו, פעם בראשיתה כשחקנית ב1985 ופעם שניה בקיצו ב-2005, מסכמת את מה שאומרים האחרים, שבנאי היה איש של שלוש ערים, שהן היו מהותו. ירושלים, תל אביב ופריז. היא אשה יפה שמתנשאית לגובה מטר שמונים וארבע שזוכרת איך הובאה כמתחילה לשחק ב1985 ב"נמר חברבורות" של שבתאי בהבימה ובנאי היה בתפקיד הראשי של המנהל פינק. תמיד  בתפקיד הראשי, מלידה. "באתי והנה האיש שעל קולו גדלתי, מתישב לידי לשבור את הקרח. בהצגה לבש חליפות לבנות שאהב, שרנו דואט ונשארנו עשרים שנים ידידי משפחה עד ששחקתי לצידו טרם מותו את אשתו בת שבע."

– וסוד קסמו?
"אותו קול עמוק בלתי נשכח ויכולת הגשת טקסט שבה טעם והטעים כל מילה עד שרק רצית לשמוע עוד. מסיפור ילדים ועד תפקיד המלך".
דומה היה בנאי לעץ ששורשיו ירושלים, שם נולד לבכורה ולמאיר וגדל בשבט בנאי: הבית והשוק, חיילים אוסטרליים שיכורים ורדיו זניט ומטבח האם וחוכמתה, אבא רך שהלך להביא לחם ולא חזר, המון אחים ואחיות והשדיים של של כרמן מירנדה, וסבא אליהו, הפטריאך הנערץ מכל, שחלק אבטיח לכל ונטל לו את הלב.
משם פרח יוסי לתל אביב, היא גזע העץ, התרבות השפויה והחילונית. בה ישב והתגעגע, חי ופעל וחש בבית, הציג ושיחק, טלטל כל שבת בבוקר את הבתים עם מערכוני אשת המהנדס ורבע עוף וכאלה, לצד רבקה מיכאלי המופלאה. הקסים ופלרטט וכתב, שתה קפה, ילד את שלושת ילדיו, הבכור הזמר יובל מאשתו אילנה, ודניאל הכותב ואריאל הלומד רפואה מאשתו אביבה.
ומתל אביב המריא אל אהבתו: פריז. זו צמרת העץ.

פעמיים בשנה, אומרת אביבה, "יצאנו לאותו מלון קטן ברובע הלטיני, לאותם שיטוטים שבקיצם בית קפה, כשאתה מתישב והעולם נע וחג סביבך". כרך של יופי עתיק שבו אתה הולך לאיבוד, כמו שתאר לי חברו יאיר גרבוז שליווהו, "שם הפך השחקן בנאי שהציג תמיד לעולם, לצופה משתאה ומאושר". משם יבא יוסי את השנסונים, עיברת אותם והיה לז'ורז' ברסנס שלנו.
אפשר לראות בו גם, כמו שיגיד דורון רוזנבלום המדויק, "מרכך לאומי, משכך כאבים ומוריד חום, עם חוש מידה מופלא וחן, שנע על שפת תהום העממיות מבלי ליפול לעולם". תערובת תבלינים משובחת ונחלמת של אופציית ישראליות עם שורשים מזרחיים ותרבות ארופאית, ים-תיכוניות אלכסנדרונית, שנונה ורהוטה וקפדנית. סגסוגת עמידה, עשויה מכל הזרמים שהותכו, "שלמרבה הצער לא הפכה לנחלת הכלל אלא נותרה נחלת איש אחד", כפי שיציין רוזנבלום שעבד איתו על העיבוד שלו לתוגת הישראליות".

זו תוגת בנאי בשנותיו האחרונות על כל מה שארע לארץ שלא הפכה לתערובת אירופה ומחנה יהודה, פריז ושדרות ח"ן, אלא לשכונה אלימה ועילגת הסוגדת לאבנים קדושות במקום לאדם. מקום שבו, כמו שציטט בנאי במופע שלו ע"פ רוזנבלום – יש רק "שעה אחת, פעם אחת בשנה, שבה נדמה כאילו יש חיים ישראליים נורמאליים, תקניים, שמתקיימים בהווה…במשך אותה שעה בודדה שמוגשת לנו בטמפרטורת החדר… וצריך לתפוס את השעה הזו, להתענג עליה… כי כבר בשעה שבע אנחנו עלולים להתגעגע אליה מאוד. מאוד מאוד".

 "שחקן צריך לבדר את האיש היושב באולם. לספר לו סיפור… אדם קונה כרטיס, נכנס, עושים לו חושך, פותחים מסך והוא צריך להרגיש שעל הבמה יש גשר ובית, גשם וחום, איש עצוב ואישה מאושרת ושחקנים שלא חשוב מה שמם האמיתי."  (בנאי)

 בקפה החדש של "הבימה" המחודשת ליד כיכר דני קרוון החדשה בעיר שבה הכל משתנה כל הזמן, נזכר במאי הבית אילן רונן בצמד המופלא יוסי בנאי וניסים אלוני. זוג יוצרים- חברים- טובים שצץ לעיתים נדירות מתוך שתי פרשיות חיים שונות ויוצר זיווג אמנותי חד פעמי, רב כוח והשפעה על תקופה שלמה. "מחוברים היו כך שקשה היה להבדיל בין השפה הבנאית לאלונית. שני צ'ארמרים גדולים ופלרטטני נשים ושפה". גדושי המצאות, "שיקוקים ושיקוקיות" ו"העולם מצחיק אז צוחקים", כלבורנטים במעבדת לשון רבת תהפוכות. "כשאלוני בשיאו", אומר רונן בפליאה על "בזמן של הכוננות למלחמת 67, תאר לך שאת "הכלה וצייד הפרפרים" מציגים בפני מילואימניקים על הגבול!"

אצל אלוני היה התפקיד הראשי תפור תמיד ליוסי. שניהם כתבו, כל אחד בתורו, לגששים ובהם האח גברי בנאי, קשובים לשפת המהגרים הבלולה והמרתקת של פולניה ומרוקו, מחנה יהודה, תל אביב, טבריה ופריז.  "כשעשית איתו הצגה", נזכר רונן, "רצה יוסי לדעת הכל: מי עושה מה ומי משחק לצידו, לקח על עצמו אחריות מיניסטריאלית וכשחקן חיפש דרך כמו ילד מבריק עם משמעת ברזל. ותקשר ישירות עם הקהל והשתכלל בתנועה ואהב הצגות קלסיות, תלבושות גדולות ומלכות, פנטזיה, לא מולייר בג'ינס".
רק כשניסים אלוני חלה והפך מר מאד, התרחק ממנו בנאי ההיפוכונדר כנרתע מטעם רע ומרירות וגסות. כך גם, כשיגלה שנים אחרי חברו הטוב, כי קיצו שלו קרב, לא יאחז ולא יאריך סבל, אלא יגמור חד וחלק ונקי.

"אמא שלי היתה אומרת:
שכל זה לא מצרך זול,
וזאת הסיבה, שלא
כל אחד יכול
להרשות את זה
לעצמו."   
(יוסי בנאי)

בגליל, בכפר ישן ליד סלע גדול שבו נחצבה בריכונת, יש בית של פעם ולידו קרוון קט שבו החלו המגורים ובו ישן לפעמים אלישע, נכדו של יוסי. רוקיסט עם סבך שיער אדום בוער, בנם של של יובל בנאי ואורלי זילברשץ. דור בנאי מזמר רביעי או חמישי, אם נפתח בסבא- רבא- רבא אליהו שהיה שר ומנגן וגם מספר סיפורים שאסף סביבו קהל פעור פה. בסלון בין הספרים, ניצב תצלום נפלא של בוריס כרמי ובו טומן יוסי בנאי בן 37 פניו בשער יובל הקטן, שהשנה ימלאו לו 50. לו חי יוסי היו חוגגים לו בדיוק שמונים.
יובל הוא אמן נודע כרבים מבני בנאי, זמר "משינה" וכל הג'אז הזה. לפני כעשר שנים, בגיל 40, נתפס פתאם למחשבה טורדנית שהוא חייב לעוף מתל אביב, למצוא מפלט ולגדל זיתים בגליל וקם ונסע כי מאביו למד "שאדם צריך לעשות מה שהוא אוהב". יש לו כרם ומטע ושמן מצוין, אולי גם כי ראה את אביו מצמצם מעגלו בגיל חמישים ומתכנס אל מכונת הכתיבה, הקפה. כותב לעצמו, משחק פחות, ליד הבית. "כולנו בסוף קצת מלכים מובסים", אומר יובל. "ראיתי את יוסי מעכל את העובדה שהעולם הוא כבר לא העולם שהכיר כמלך".

יובל מכיר היטב את תולדות המשפחה ויודע כי לספר סיפור ולשיר שיר ולפרוט על עוד, זה בדם הבנאים, זה נישא על גב החמורים משיראז. דודו, יעקב בנאי היה ראשון האחים שהלך ללמוד משחק והוא שהכניס את החיידק לבית. "יוסי", אומר יובל על אביו שהתגרש ועזב את הבית כשיובל היה בן 13, "היה אוטודידקט גמור שלא גמר עממי, אך ידע מצוין לזהות מה טוב ומה נכון ולמד הכל לבד, מאמנות ועד כתיבה ורק השתבח עם השנים. בגיל מסוים עבר מבידור לכתיבה ומופעי יחיד ותיאטרון ואהב מאד את הגלגול השני שלו".
כלב נובח בחצר, יובל מטאטא בוץ שחדר לבית וזוכר אב עממי – אליטיסט שידע להיות ציני וקר, חם ומרגיע. "ותמיד מלך". אציל תרבות בארץ נטולת אצילות, מלך בדמוקרטיה עממית, נסיך עצמאי במקום שבו כל אחד מושך בשרוולך או מנסה להגיד לך מה לעשות.

יובל בנאי

והקול של אבא?
"קול נמוך עם עברית הכי רהוטה ומלאת המצאות. קול שחשת בו כמו בתוך בית. "קול כמו גשם שיורד", אמרה עליו פעם ילדה. הנה רוטט הנייד של יובל. מסרון מהבן אלישע: "מה הדיבור"?

 "הבנאדם אפילו אם יש לו אלף שנים…הוא ישאר בתוכו- בתוכו ובבפנוכו שלו, תמיד ילד". בנאי.

אני יושב במרפסת קפה "ארטו" על שפת שלמה המלך, כשעל המדרכה נעצר אופנוע ישן ולו מכונת השחזה כמין אחוריים עבים, והמשחיז-הרוקיסט יובל גורביץ מתחיל לדקלם למיכה שטרית שיושב לדבר איתי על בנאי: "לפעמים אני מחכה שהעתיד יהיה הווה/ ונו, שיהיה לי טוב". הרחוב התל אביבי ניצת. זו הנסיכות של בנאי: מדיזנגוף ועד קינג ג'ורג'. אולמות הבימה, הקאמרי וצוותא וחנות "תולעת ספרים". עיר כמידת אדם.
שטרית פגש בו ב2006 בכיכר מסריק ובנאי אמר לו כדרכו: אולי נעשה משהו ביחד? "קפצתי משמחה כי גדלתי על הקול שלו. מערכוני שבת עם רבקהלה, שירים ומחזות והקראות, מאלתרמן ועד תהילים. קול מיוחד שלא טבע במרק של כולם, ישראלית שנעה בטבעיות על הרצף שבין הבימה למילואים ו"עמוד האש". פסקול החיים שלנו. גם כשקרא תהילים, קרא כאילו הוא דוד המלך והוא כתב את זה".
בנאי עבד על תקליט והציע שיעשו ביחד את "תרנגול כפרות" שלו. "סיפרו לי שהוא מחלים מאירוע לב. אף  מילה על סרטן. כשעלינו לסטודיו של גיל סמטנה, עצר בכל קומה לנוח ולדבר. צילמנו יחד סרט של 40 דקות עד שבוע טרם מותו. יוסי דיבר הרבה על אביו שהחל חוזר בחלומותיו כמו בשיר שבצעו: "בסתו, תמיד בסתו, אבי חוזר בשקט / מארץ הדממה, כולו מאיר פנים" חלש היה אך מלא תכניות. "איש מדויק, נקי, עם מבט-על שהאמין בכלל שטבע עמוס קינן, כי עברית צריך לדבר – לא לפטפט. היום הכל פטפוט, 450 מילים עילגות בלי הדהוד. בוץ סמיך שטובעים בו". כרבים מאד שלא ידעו שבנאי גווע מסרטן, הופתע גם שטרית מההודעה על הקץ במאי 2006.

גם עידית טפרסון והבמאי אילן רונן נדהמו ושניהם כאחד נזכרים בסצנה שחתמה את "כתר בראש", הצגתו האחרונה של יוסי בנאי. "תפקיד המלך הדועך התלבש עליו ככפפה. יש סצנה אחרונה שבה אני, המלכה", אומרת טרפסון, "ובני היורש שלמה, יוצאים למרפסת כדי שהעם יריע לחדש. ומאחור, בחדר, המלך הזקן במיטתו. קר לי, אומר דוד/בנאי ומתעטף בשמיכה וזרקור מטיל אלומת אור על איש זקן נוטה למות. איזו פרידה נהדרת מן הבמה". על קברו בקיבוץ גבעת השלושה שרה מקהלה את "באה מנוחה ליגע". לא "אל מלא רחמים" ולא הספדים. ומישהו הניח תפוז טרי, זכר לפרי שתמיד נשא איתו, פוצע את הקליפה, מריח ונישא על כנפי הניחוח אל ילדות הלימונים בשוק.

יוסי בנאי בהצגה "כתר בראש"

"…אבל אני לא שמעתי בקולה
של אמי הנבונה, ושתי
כפות ידי מלאות בסימני צער,
בכויות ובטעויות
אין ספור".

(בנאי)

פורסם ביום שלישי 18.1.2012 במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות" במסגרת סדרת הכתבות "היכל התרבות", על גיבורי תרבות בישראל.