סוד מוחלט בהחלט. יגאל מוסינזון

"במערה החשמלית נשתררה דממה. ילדי חסמבה הרהרו בדברי מפקדם ירון זהבי והגו בהרפתקאות הצפויות להם בעתיד ובמלחמתם באותה חבורה של ילדי הפקר המתגוררים על פי השמועה באחד המרתפים של השטח הגדול ההרוס ביפו העתיקה ומנהיגם הוא ג'מוס".
(חסמב"ה וילדי ההפקר, יגאל מוסינזון).

גדלתי ברחוב דיזנגוף 216, מרחק ארבע דקות מחוף הים, ממצוקי הכורכר שלו ומהמערה החשמלית של חסמבה. הארץ היתה במצב של חצי – מלחמה, מסתננים הגיעו עד הירקון, לא אחת עקבנו אחרי אדם חשוד שנראה כמרגל ורשמנו דו"ח. היינו חבורת ילדים בתל אביב של ה50 ששיחקה בחצרות הבתים תחת עצי תות והדר עד שהחשיך. עד היום נקבצים ילדים בחבורות ותמיד יש להם "מחנה". בעת ההיא היה גם יעד ואויב מוגדר, טובים ורעים ותחושת סכנה מתמדת, זכר השואה וגם תקומה מופלאה. ספרי "חסמבה", "חבורת סוד מוחלט בהחלט", היו סוג של ספרות הדרכה לגיל הרך בארץ חרדה. מעיין של אומץ ועוז שנבע מקבוצת ילדים כל- יכולה הניצבת לבדה מול כל האיומים האסטרטגיים.

חלק מילדותי עבר בחיפוש אחר אותה המצאה יגאל מוסינזונית מופלאה, אחר פתחה האגדי של המערה החשמלית שבנה אביו המסגר של ירון זהבי. הצצנו בין קברים ערבים חשופי גולגלות שנפערו בבית הקברות המוסלמי טרם נעלם תחת מלון הילטון. תרנו את צוקי החוף שגלשו מגן עצמאות אל החוף הפראי ובחנו היטב את המתלול שתחת האנדרטה שתכנן בנימין תמוז לנערים הטייסים שפרינצק וסוקניק שנפלו לים. חיכינו שם בערב, טרם שבנו לבתינו המודאגים, לצליל החורקני של פתיחת דלת מערה, למראה של חבורת ילדים כמונו, נועזים, שבוקעת בחשאי. חיפשנו רמז. כלום.

גם עתה, יושב על כסא נמוך ממידתי בספרית הילדים של בית אריאלה, ושוקע בספרי חסמבה לצורך הכתבה, אני נתקף באי שקט כאשר יגאל מוסינזון מתאר איך מפקד הבולשת קלמן גינזבורג מוכנס בפתח סודי מספר 3 למערה, מטפס במעלית ונדהם כשמוסר כיסוי עיניו למראה המתקן הבטחוני המופלא והתת קרקעי שהקימו הילדים בעזרת אבי ירון זהבי. אמפריה ז'ול ורנית בתל אביב הבן גוריונית הפשוטה של אז. הזיכרון ניצת בי כמכונת זמן ומחבר אותי לילד בן השמונה בשנת 1960, התר בין שיחי החוף אחרי פתחה של ממלכת האומץ. עד אותה שנה כבר פרסם מוסינזון 16 כרכי חסמבה בתוך כעשר שנים. ובעת בה קראתי אותם כבר ישב לו בניו יורק לזמן מה ופגש אף את מרלין מונרו.

אבל חסמבה נותרה במחזור הדם של ילידי שנות החמישים  ואף של אלו שבאו אחריהם. זו סדרת נעורים כתובה בעט קלה וברישול- מה שזכתה באריכות חיים כזו שמאפשרת גם לשחקן נודע כעודד קוטלר לשחק בגיל 15 בהצגה הראשונה של חסמבה, "הייתי שם השוטר הבריטי ודני בלוך היה אהוד השמן", וכעבור כשישים שנים להיות ירון זהבי בן ה- 75 בגירסה חסמבה הטלויזיונית 2011. או למכור 150 אלף עותקים של מהדורה מחודשת בלי שום שינוי ובאותה כריכה בישראל העכשוית.

זהו נס ספרותי "אבל גם טרגדיה שארעה לסופר יגאל מוסינזון", אומר לי עמוס אריכא, סופר בן סופר וחבר טוב של מוסינזון. "חסמבה עשתה לו עוול נורא, כי כולם זוכרים אותו רק כמחברה ושוכחים רומנים היסטוריים טובים פי כמה שכתב על בנו של כורש, יהודה איש קריות ואחרים ומחזות כמו "זרוק אותו לכלבים" ו"קזבלן". כתיבה חזקה וקולחת של מספר בעל חושים נפלאים". הכל נשכח, כולל הרומן הנועז "דרך גבר" שהציץ מאחורי הקלעים של קיבוץ נען שטרם המלחמה, ספר שבגללו סולק מוסינזון משם כי חשף בגידות משפחתיות ומחשבות כפירה מסוג שלא התקים אז.

כשאני עובר על ספריו, אני מגלה כמה סופרים: איש התקומה הישראלית הגאה של חסמבה, איש הכפירה בעיקר של הרומנים, הרפתקן פרוע ובוטה ופוריטן זהיר לילדים. כמו בחלום, כך תיאטרון דמויותיו הספרותיות, מתאר את שלל החלקים המנוגדים שהתרוצצו בנפשו של הישראלי הזה, בן המהגרים, ילד הארץ, כופר מושבע ומאמין אדוק שהיה רועה צאן ופלמחניק, קצין ובמאי, טייח ודובר המשטרה, סופר ילדים ומחזאי פרובוקטיבי. ישראלי מלא סתירות.

 "טלגרמה. ד"ר איזקס מלון הכרמל חיפה נקודה אבוא מחר נקודה לדאוג לשמירת המפה השלישית בקופת ברזל נקודה חתום ירון זהבי".
(חסמבה ואוצר הזהב של המלך הורדוס. ספר 4 ).   

"נו, אז היתה מערה חשמלית?" ממשיכים לחקור סקרנים הבאים לסיוריו של אורי קציר במסלול חסמבה. הם מובלים מדיזנגוף פינת זבוטינסקי, ובית המרקחת "תרופה" שקיים עד היום ובו קרמה עור וגידים חסמבה, דרך שדרת מוצקין ובה בית משפחת הורי ירון לונדון במספר 3, שם גר מוסינזון המגורש מקיבוצו וכתב, בית הבולשת הבריטית ובנין המשטרה במוצקין והלאה לחוף הים ואתר חסמבה התת קרקעי מעל סלעי החוף. לסיורי קציר מגיעים גם "ילדים בני עשר שמכירים את חסמבה בעל פה ושרים את שירי אהוד השמן ויודעים מי ירה במי" וגם הסבתות שזוכרות הכל מילדות. כילד נלהב בן עשר, מדבר איתי קציר בן ה44 על חסמבה ומצביע על כל פרט מן המציאות העירונית שטמן מוסינזון בספריו. שמות ילדים, בתים, חוף הים. תל אביב של פעם.

– מנין נבעה הצלחתו העצומה?

"חסמבה, כמו היידי בת ההרים, כמו אמיל והבלשים", אומר קציר, "מתארת קבוצת ילדים שמבצעת שינוי חיובי, מנצח. ילדי חסמבה נרתמו עי הסופר לשירות הלאום. הם בעצם "המחתרת הרביעית". מוסינזון ע"פ קציר היה קשוב מאד לשמות ולעדות ולמצב פה, וכל ילד הוא בן עדה או קבוצה או חלק אחר מן הנפש: הרפתקן ופחדן, שמן וביישן, רזה ופטפטן. כוחם ימצאו עצמם שם.

מוסינזון עצמו, כך ע"פ קציר, חש כחסמבה. אף שהיה חיל וקצין וישב במעצר לטרון, המציא הרפתקאות עזות נפש כמין פיצוי על העדר לחימה של ממש בחייו הצבאיים הקצרים. ופעם אף ניסה לבצע מעשה חסמבאי כגיבוריו. בשנות השישים, עפ קציר, אחרי לכידת איכמן, נסע מוסינזון לארופה יחד עם חבר, אקס- סוכן- מוסד, לנסות לחטוף ולהביא למשפט פושע נאצי בשם לאון דגרל שהסתתר בספרד. בבר הראשון בו ישבו מוסינזון וחברו החשאי, פטפט הסופר הדברן על מזימתם באזני שתיין ספרדי וזה הסגירם מיד למשטרה. רק בן גוריון שחיבבו, שחררם כעבור זמן מה מהכלא במדריד.

"כן, היתה מערה חשמלית!" קובע קציר ומתבסס גם על תחקירו גדוש הפרטים של בלש התרבות אלי אשד בעל הבלוג "מולטי יקום". אשד אומר לי ש"חסמבה היתה בנויה על אומץ ועיקשות של ילדים שעשו מה שנראה להם חשוב. זה היה גם זמן של מהגרים וניצולים שאבדו כל משפחתם וחפשו פה משפחה חליפית וחבורה". כילד חפש גם הוא את המערה בגן העצמאות. גבר הציע לו סוכריה ואחר ראה גברים רבים מסתובבים ותהה אם כולם מחפשים את המערה החשמלית, עד שהבין לימים כי הגן הפך אתר למפגשים הומוסכסואליים. לימים קרא אשד שוב כחוקר את כל 44 ספרי חסמבה, אסף עדויות ואף פגש את הסופר עמוס אריכא וחקר אותו על המערה.

"שלום בחורים, רעש קולו של ראש הבולשת, סדרתם כאן מין הוקוס פוקוס. מחילות, נקיקים, מערות. אלף לילה ולילה. שימעו, זו מערה חשמלית שאפילו… אפילו…אין מילים. עין לא ראתה".
(חסמבה וילדי ההפקר)

הסופר אריכא זוכר היטב את פרטי המערה ואף מצא תצלום נדיר של פתחה אצל ראובן חזק שירש אותו מאביו הצלם. כשאני בא לבית אריכא המשקיף ממרחק אל חוף נתניה, מתאר לי אריכא איך לפני כשבעים שנים מצא אותה. הוא גדל כילד על שפת הים של תל אביב שנים טרם הגיע לשם מוסינזון. בעת ההיא של סוף ה-30 טרם גן העצמאות, היו שם רק מחנה יונה הבריטי, מצוקי חוף פראיים, מערות קטנות שנכרו עי הרוח בסלע וצריפי עולים שמצאו מקלט וגם המערה ההיא. "הייתי חיית ים קטנה", אומר לי אריכא, איש נאה ומזוקן שלראשו, גם בבית, כובע עור.

יום אחד ראה על המצוק גבר כבן שלושים מגודל שער כמין רובינזון קרוזו וציף אינדיאני גם יחד וכך גילה את מקס קלינהוף בפתח המוסתר למחצה של המערה שחפר. תחת הפתח היו באבן כמה מדרגות והילד אריכא ירד עימו אל מין חדר חצוב ובו מיטה מאבן, מזרון ופינת בישול וגם מזוודת כלי צורפות עימה ברח מקס מוינה ב1933. ואת הכל האירה נורת חשמל בעת שהעיר עצמה טרם היתה מוארת בשלמותה.

בעל ידי זהב היה מקס המוזר, לולין ובנאי, צמחוני מתבודד והוא יצר מצינור וכנפי עץ וחלקי מכונות שמצא מחולל זרם שייצר חשמל מרוח הים. "פעמים רבות הלכתי אליו והכרתיו היטב והוא אף בנה לי חץ וקשת משוכללים עד שנעלם ב1951, כשבנו את גן העצמאות וסלקו את כולם. עקרוהו בכוח ממערתו וכיסוה חול, וסופו, כך גיליתי אחרי כעשרים שנים", אומר לי אריכא, "שאושפז באברנבנאל ושם בנה בסבלנות עיר קטנה מאבנים וחול עד שנפטר ערירי. עליו ועל המחילה שלו ספרתי למוסינזון וכך אולי נוצרה בדימיונו אותה מערת חסמבה חשמלית רבת מעברים ומסתורין, מעליות ודלתות קוד כמשכן החבורה על מצוקי החוף".

"אני זוכר", ספר פעם ירון לונדון לאלי אשד, "שיגאל שגר אצלנו הושיב אותי על ברכיו וקרא באוזני את החסמבה הראשון. הוא גם העביר לי את הדפים בכתב ידו לקריאה. כך שאני אולי  הייתי הילד הראשון שנחשף לחבורה הזאת לצד עידו בנו של מוסינזון". עידו היה הבן לו כתב מוסינזון את הספר הראשון, שחקן תיאטרון מוכשר שיהרג מפגיעה ישירה של מרגמה במלחמת יום הכיפור.

 החדר היה שרוי בחשכה והוא נתרומם על מצעו וגישש אחרי המנורה… אי שם בסמוך כל כך. וטפח על השולחן בגששו אחריה. מפלל לאור, לא ידע כמה זמן עבר מאז לחץ על הדק התת מקלע וראובן בלוך צנח…"
(הרומן "דרך גבר". מוסינזון.)   

האיש שהמציא את חסמבה על כל הרפתקאותיה וכתב עלילות גבורה ורומנים הסטוריים, התגורר בדירונת ברחוב סוקולוב 61 בתל אביב. חדרון עבודה גדוש ספרים, מאפרה גדולה סלון ומטבח וחדר שינה וגם מרפסונת קטנה כשירותים משקיפה לרחוב ובה ישב כל יום שישי החל משעה חמש עם טומי לפיד חברו הטוב. שחקו שחמט, הפילו ממלכות ושכחו את העולם עד שבע וחצי בערב. מן המקום הזה, בקעה חסמבה והתפשטה על פני הארץ כולה, 44 כרכים דקים ומאוירים בשתי סדרות, משך 44 שנים, מלאים עוז רוח ותחבולות, פושעים והיד השחורה, ערבים שתמיד שמנים ורעים ונערי הפקר ואוצרות פז. כל מה שיכול להצית דימיונו של ילד או אף של סופר שהיה ילד של מטר ותשעים, "שתמיד היה במתח", אומרת לי אלמנתו חנה, "איך יגמר הספר ומה יקרה בסוף וכתב בעצם לעצמו. חקר קצת נושאים וקנה תמיד חבילת דפים, רשם בכתב ידו מספרים מעמוד 1 עד מאה ותוכן דברים, ואז התישב לכתוב ביד את הספר".

היא מראה לי את כתבי היד ואת הספר ה45 שנותר ריק, אחרי שיגאל רשם מספריו, כי מת פתע על מיטת איכילוב בעת המתנה לבדיקה שגרתית. היתה פעם בדיחה על מהירות כתיבת החסמבות: כשחבר צלצל בבוקר, אמרו לו: יגאל בדיוק התחיל לכתוב ספר, תתקשר בערב, כשיגמור.

שערה של חנה קצר מאד. היא אשה גבוהת קומה. לפני 46 שנים, כשהיתה מורת אמנות גבעולית הכירה במועדון בחיפה סופר גבה קומה בעל קול בס וקסם רב כבן חמישים. הוא כבר היה נשוי בעברו "שלוש או ארבע פעמים, החל מגיל 18, ולו 4 בנים: עידו ואביטל, חומי ויוני שהיה אז אחרון ילדיו, תינוקה של דוריס לה נישא בניו יורק. טרם פגש בחנה חי בניו יורק כמה שנים. עבד כמורה וכטייח, למד משחק והכיר את מרלין מונרו. הנה, על הקיר תלוי פנקס הכיס שלו ובו רשמה מרלין מונרו את שמה ביום 18 לדצמבר 1956. חתימה מסולסלת כמוה.

 באותו ערב חיפאי בשנת 1966 נפגשו חנה ויגאל ולא נפרדו עד מותו. "סופר מצוין היה, אוטודידקט בעל ידע עצום ובו בזמן איש איכרי פשוט של של צנון ובצל, לבן וסנדלים. איש אדמה בלי אדמה. סקרן וחכם ונע ונד שכבר בגיל תשע החליט להיות סופר כשראה המלטת טלה וכתב עליה חיבור שעבר מיד ליד בין המורים". כך היא זוכרת באהבה.

עשר שנים אחרי שנפגשו והוא כבר כבן שישים, נישאו ונולדו להם שני ילדי הזקונים: רנן וגילי. כמי שעבר שלושה מחזורי אבהות בחייו: פעם בגיל 20, פעם בארבעים ופעם אחרונה בגיל שישים, השתפר יגאל מוסינזון עם הזמן והיה בגלגולו השלישי, "אב פנוי, בשל ונפלא מכל מה שהיה בעבר". אומרת חנה ומאשרת בתו רנן מוסינזון. חנה מכירה היטב את שלושים השנים מרגע פגישתם ועד קיצו, אבל כדי לשמוע על מה שקדם לה, אני נוסע להסטוריונית המשפחה, ורד מוסינזון, בת אחיו משה, אחות לסופרת דבורה עומר. פעם כבר החלה ורד לחקור את עלילות המוסינזונים לספר וחדלה.

"לפתע שמע קול צעדים!"
(משפט נפוץ מאד בתולדות ימי חסמבה)

"יותר מדי שלדים בארונות",  אומרת לי ורד על משפחתה בעת שאנו יושבים בביתה הנפלא מעל שוק הפשפשים. ע"פ ורד, סופרת גם היא, אפילו שם משפחתם מוסינזון הומצא ושימש בראשיתו לצרכי הסוואה כאשר בשנת 1911 הגיע לשכונת עין גנים החקלאית, ליד פתח תקווה, אדם בשם זלמן זומר. בחור הישיבה לשעבר נמלט מפני נושים ברוסיה ולכן שינה שמו פה לאשר מוסינזון. הוא נישא שלוש פעמים, שתי נשותיו הראשונות נקראו דבורה. לשניה נישא בערוב ימיו. מדבורה א' וב' נולדו לו שלושה בנים: ישראל, משה והאחרון שנולד ביום היכנס הבריטים כמצילים ב-1917, נקרא יגאל.

דבורה ב' אם יגאל, היתה אשה בעלת מצבי רוח קיצוניים שהרחיקה מיד מהבית את שני האחים הגדולים בני קודמתה ואחר שלחה גם את בנה יגאל לקיבוץ בית אלפא. בעלה, האב אשר מוסינזון, רצה להיות פה סופר עברי, היה לרפתן ולא הצליח לפרסם ולו ספר אחד. בגיל מאוחר נכנס לדיכאון, ניסה פעמיים להתאבד. פעם רק שבר רגל ובשניה נהרג. בארנקו נמצאו מכתבי סירוב ממוציאים לאור. משלושת יתומיו: ישראל היפה לא רצה לכתוב, משה ויגאל ירשו מאביהם המת את תאוות הכתיבה. משה ערך וכתב, אבל יגאל הצליח והצלחתו הציתה קנאה ממאירה בין שני האחים.  כך בקצרה מקוצרת דברי ימי מוסינזון. מספריתה שולפת ורד את ספרו "אפורים כשק" של יגאל מוסינזון ובו הקדשה לאביה, האח משה: "באהבת אח ובקנאת סופרים". יוני 1946. גם בספר המוקדם הזה ניתן לזהות על נקלה סגנון כתיבה גברי- המינגוואי. משפטים קצרים וגדושי פעולה. כתיבה רזה, יוצאת דופן לשעתה.

מתוך משפחה יצרית, מלאה קנאות וסודות, כשרון וסקרנות, בקע ממציא חסמבה "שהיה איש רגוע מאד כמו פלח עד הסוף", אומרת לי אלמנתו חנה.
לפני 18 שנים בדיוק, בגיל 77, הלך לבדיקה, "איש בריא בלי כאב ראש או עיטוש, זולת עישון כבד ומת על המיטה בבת אחת מדום לב". היא מראה לי דפים ממוספרים שנשארו ריקים לצד כתב יד שיצא לאור: "חסמבה נגד זוממי המזימה הנוראה" והערות שרשם יגאל לעצמו: "הפושע המסוכן עלול לזרוק סכינים ולקלוע במטרה ממרחק 50 מטרים מינימום… בגלל להיטותו של הנ"ל להשתמש בגז ברברוסה או בשיקוי הקרוי פילומונציקו הגורם להזיות משונות ביותר"…

תם ולא נשלם.  

*פורסם בתאריך 30.4.2012 במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות

הגאות והשפל של נעמי שמר

"אם אני תועה בדרך, מאבד את הצפון / וסופה גדולה עוברת, מבשרת שיטפון
ואני איני יודע מה יביא לי מחר / משהו בתוך החושך מנחם אותי ושר".
(אין דבר. נעמי שמר)

כבר קרה לא אחת שפקיד הקבלה בהוטל סן סימון ראה תיירת ניצבת בפתח המלון הקטן ובוכה בכי תמרורים. האם ידע מדוע בכתה? הסיפרו לו כי לפני כחמישים שנים, גרה אשה זאת פרק זמן ארוך ומאושר עם אמה במלון הזה בפריז, שבפתחו הן מצולמות, צוחקות בעת ששלג יורד סביבן? האושר שידעה שם הבת נותר בזכרונה כטעם עוגיית מדלן, "כי היינו כשתי צועניות עליזות", נעמי שמר ובתה הללי הקרויה ללי. "ואני בוכה במלון יותר מאשר ליד הקבר בכנרת, כי אמא הכי נוכחת לי בו", היא אומרת. מראה כנעמי שמר דקה, פניה מתוקים ודיבורה רך מאד.

אמה הפליגה אז מישראל באניה "שלום", אחרי שבעלה, אביה של  ללי, השחקן גדעון שמר נפרד ממנה וטס ללונדון. תחילה חיה בפריז, משאירה את ללי בידי סבתא רחל שמר. אחר התגעגעה האם כל כך עד שהביאה אותה אליה. כך חיו להן נעמי שמר בת ה -32 ובתה בת השמונה בפנסיון המשפחתי. חדר קטן, שתי מיטות, אמבטיה בחוץ ואוכל ביתי נהדר.  "אף פעם לא היינו כל כך הרבה ביחד. חיים צנועים, מלאים חברים והמון שיחות, כי אמא היתה אדם בעל "כשרון לידידות", לא רק עם זרים אלא גם עם בני הבית. היא התיעצה איתי שם על הכל, פתוחה מאד ותמיד על טמפרטורה גבוהה, מתרגזת וכועסת ומיד מתחרטת". אלו ימי פריז, ימי "אם תרצי שאראה לך את העיר באפור / בואי ונטייל בה על אבני מרצפות / דום נישא את עינינו ליונים שעפות". הצליל הצרפתי שמצטרף לכל שאר גווני המוסיקה הנעמי שמרית, ההימנונאית הישראלית הגדולה מכולם. פס הקול של חיינו פה, באמת ובכזב.

מימין, נעמי שמר ובתה, ללי. פריז

ללי נזכרת בפריז, בחיי אמה, במוסיקה שלה, כשאנו יושבים בדירה בה חיו אמה ואביה החורג כמעט עד יומם האחרון. פה גדלה עם אחיה למחצה אריאל. קומה שישית צחורה שמשקיפה על העיר "בין דירות פרס לרבין" ברמת אביב, עמוסה בזכרם של הגבר והאשה שחיו בה: יוצרת המוסיקה העממית הכי קליטה, ובעלה הפרקליט, מחבר "קרקס הפרעושים" המר כלענה, משורר ואיש ימין קיצוני שחש תמיד מנודה וכתב: "רוב בני אדם / שאני מכיר / הם שרצים".

פה חיו, זו שהפיקה ביום אחד שלאגר שמיליון יזמזמו, וזה שעמל עשר שנים על ספר שמעטים יקראו. פה רבו וצעקו וצחקו המון וגם בכו. נעמי ובעלה מרדכי הוא מקס הורוביץ, "יקה מלא ניגודים קשים לעיכול". כעדות ללי האוהבת. חם ורך בבית, קשה, חשדן ומר מול העולם. כל זר הוא אויב. "התחתנתי איתך בגיל ארבעים ושתיים", כתב בשיר לנעמי, "למדתי לחיות לבד בשנים הארוכות ההן. להעסיק את עצמי, לא להשתעמם אף רגע, עכשו נסעת רק למשך חודש ואני מתרוצץ בדירה הגדולה כעכבר מסומם".

שנים אחרי שנעלמו מפה, אחרי שנדמו פוגות באך והשתתקו ריבים ושירים, עמד הבית ריק מאדם והתפורר. וכשעקרו לפה ללי ובן זוגה, היה הכל מלא חפציהם של המתים. הניירת הלכה לספריה הלאומית, כתבי היד והשירים של אמא, טיוטות ולחנים, עולם שלם של היוצרת המוסיקלית הכי מושרת, או כפי שתאר ופרט נפלא המבקר בן שלו: "בין שלל הסגולות שהפכו את נעמי שמר לפזמונאית נפלאה, בין החוש המלודי הנדיר לניחוח הפריחה שעולה בנחיריים כשמקשיבים לשיריה, ישנו המקצב של נעמי שמר. מעטים היוצרים שיש מקצב הרשום על שמם בטאבו, ושמר היא אחת מיחידי הסגולה האלה… המקצב הזה פרט על מיתר כל כך מרכזי בזהות הישראלית הקולקטיבית עד שהוא הפך במובן מסוים לביטוי הקצבי של הזהות הזאת. המקצב הציוני האולטימטיבי. הוא מתאפיין בחיוניות בלתי נתפשת כמעט… מקצב רב תושייה, אופטימי בצורה חסרת תקנה; מקצב שנכון לכל משימה, קשה ככל שתהיה; מקצב שקם כל בוקר עם שיר חדש בלב".

נעמי שמר.

 "איני רוצה לי בית עם שדה, שדה / איני רוצה לי בית עם שדה ירוק /כי כל שכרי קולכם אשר עונה, עונה כי כל שכרי קולכם אשר עונה בשחוק/
קולי ישיר, קולי ישיר,/אבל אתם לו הד/הללו הללויה הללו
אבוי לשיר, אבוי לשיר, אם אין לו, אין לו הד." 
(זמר נודד. שמר)

"זה המקום הכי יפה בעולם", היתה נעמי אומרת ושבה לפה ובורחת מפה. כשאני גולש בכביש הצר והתלול מפוריה, מתוק האויר מגשם ומפריחה. שיחים ושדות ועשבים עסיסיים כבחלומה של פרה. האבן כהה והבתים בהירים ולמטה: האגם. אחר כך הקיבוץ על שפת המים, קבוצת כנרת בת המאה, עצי ענק וחברה זקנה על קלנועית, חדר האוכל ומחסן כוורות מנופצות שעדיין מושכות דבורים. דבש ועוקץ ובית קפה "עוגתה"הנחמד וחורשת האקליפטוס וריח המלוח על המים.

קבוצת כנרת

קבוצת כנרת

החבר עמירם אידלמן בא להראות לי את מה שנשאר מממלכת הילדות של נעמי, את המקום ממנו נבעה הנעמיות על כל תויה ומילותיה. רצוץ מתאונה נותר החבר עמירם עיקש ונחוש. "פה גדלנו על האמונה העמוקה שאנו טובים יותר מכולם. החיים על הגבעה לא היו ענין טופוגרפי, אלא הרגשה: אנו מעל כל השאר. האבות היו רוסים עקשנים וקשים ובבית הקברות שלנו טמונים שני המתווכחים הגדולים של הקיבוץ: אהרון שידלובסקי שהטיף לסגפנות ושדבר לא היה טוב דיו עבורו, והחבר הרך ממנו בן ציון ישראלי שראה רק טוב. חיינו בין הקשה למפויס, ואף קבריהם נראים כך: לרך יש מצבה לבנה וגבוהה ולקשה, שחורה ונמוכה". בתוך כל זה גדלה נעמי.
עמירם זוכר איך כילד בן חמש היתה נעמי ספיר מורתו הראשונה. בת לאב מאיר ספיר שנעדר מפה, עסקן לאומי, איש נמוך ומוצק, נאהב ומצחיק ורך לב ובו בזמן המפקד האחראי על עליה ב', ולאמא רבקה לבית שפרירי, הכי נוכחת וקשה בקיבוץ. "היינו כתה א' של 20 תינוקות תש"ח, ויצאנו עם הנערה נעמי למסעות קטנים, מדדים אחריה כעדת ברווזונים. הולכים לפרדס וקוטפים אשכולית ושבים ל"חדר השקט", צריף עץ עם פסנתר והמורה נעמי התישבה ליד הפסנתר והתחילה לנגן את מה שהיה: "הגענו לפרדס ומה ראינו"? כך שרה לנו את חיינו, "ראינו אשכולית. ומה קרה לאשכולית? אשכולית על עלה ירוק נרדמה לה כמו תינוק". הוא מדקלם מילים בנות שישים כמו ארע הכל אתמול.

את אמה רבקה הוא זוכר כמי שמעולם לא חייכה. "ישות בודדת מאד ומשכילה עם תביעות עצומות מאחרים ומעצמה, שאיש לא יכול היה לעמוד בהן. חסונה כאיכרה אך תרבותית, סמל הותיקה הקשוחה שאינה מתפשרת". כל בוקר, טרם המולת החיים, העירה את הילדה להתאמן ובדממת השחר, היו אימוני הפסנתר של הילדה נעמי בת רבקה, צליל ההשכמה של קיבוץ כנרת.

דיוקן אימי על הפסנתר / ידע ימים יפים יותר / וגם ימים יותר קשים /באלף תשע מאות שלושים בקיץ
דיוקן אימי מונף אל השמיים/ עוקב אחר ציפור בלתי נראית / ובאין קמע לי או נר
דיוקן אימי עלי שומר / הוא מגבוה כמו מקשיב / ואת המנגינה מכתיב אלי.
(דיוקן אימי .שמר)

נעמי שמר ואמה, כנרת

בצל עץ עבות, לצד הדרך המטפסת מן הכנרת, יושבת ומחכה לי, כילדה הממתינה להסעה, רותיק, אחותה הצעירה בשנתיים של נעמי. הקרובה לה מכולם. אשה בת שמונים, מלאת חיים, עליצות ועצב. צוחקת ובוכה. פה, במושבה כנרת, חיתה עם בעלה, בנו של הצייר הגרמני נוסבאום. בית מלא ציורים נפלאים עם חצר פרועת בלורית. היא מספרת לי כי אמן, רבקה בת החייט, מקור נגינתה של נעמי, מקור כאבה ושמחתה, למדה פסנתר כבר בוילנה ופה היתה לחלוצה תובענית. "כאשר הציעו פעם באסיפת קיבוץ שיפור מטבחי החברים, קמה והתנגדה בתוקף לבזבוז, והחבר כנרתי אמר: "יש ביננו חברים שאינם נותנים לחיות, לא לעצמם ולא לאחרים". מאז לא הלכה אמא לעולם לאסיפה".

בפשטות היא אומרת: "אמא היתה מניה דפרסיבית".
הורה מדוכא או שבור נמצא כמעט בכל סיפורי חייהם שלהיוצרים  בסדרה הזאת. כאילו מדכדוך הבית פרח כישרון הילד, כשרף מתוק המופרש מגזע פצוע. רותיק זוכרת איך "אמא ונעמי רבו בלי הרף. אני ואחי יענקלה צייתנו לכל, ונעמי נלחמה". רותיק היתה למורה לטבע ויענקלה לרפתן מסור, הם נשארו סביב הבית והאם, ורק נעמי פרצה מכנרת אל העולם והצליחה בגדול ולא שכחה את אמה, בטוב וברע, והיתה כמוה תובענית מעצמה ומאחרים, נעה בין גאות לשפל, עצובה מאד או שמחה מאד. וגם בשיא הצלחתה חשה, כך העידה פעם, כי אינה מספיק טובה עבור אמה, ופחדה.

מה נותר בזכרון האחות הקטנה מזמן המשפחה הקדום? אותם ימי קיץ בוער ואיך היא ונעמי היו ניצבות בבגדיהן בצהרי יום רותח תחת זרם המקלחת הצונן ואז נשכבות להרדם על הרצפה הקרירה ואיך התלחשו בינהן, ואמן העייפה שניסתה להרדם, "השתגעה והניפה מעלינו את הלאפה הגדולה שלה והפחידה מאד".
הם חיו ב"בית הדרומי", על הגבעה החשופה אז מכל ירק כפי שצולמה ב1930, אחרי לקחי פרעות תרפ"ט. שלושה בנינים מוגנים של שתי קומות. בקומה שניה גרו הספירים, רבקה ומאיר, נעמי, רותיק ויעקב בחדר וחצי. "רוח פראית וחופשית היתה נעמי", אומרת רותיק וכבר דמעות בעיניה. "ואמא נלחמה בה בחירוף נפש". היא זוכרת איך פעם "עשתה נעמי משהו למען הנשיות שלה ואמא גילתה והשפילה אותה… אוי, כמה פגעה בה", בוכה עתה רותיק הטובה בגן ביתה. "נפלא שהיו לנו הורים הפוכים. אבא שהיה אמא, מאכיל ומגהץ ואוהב ואמא קשה והוגת דעות".

קבריהם של נעמי שמר והוריה, קבוצת כנרת

קבריהם של נעמי שמר והוריה, קבוצת כנרת

היא נזכרת באביה שמת צעיר ותמך תמיד באמא ואיך "אחרי שמת בגיל 59, גברה מחלת אמא. במאניה היתה בלתי נסבלת, שלחה מכתבים מטורפים לכולם ואיך בדיפרסיה היה קל יותר, כי התכנסה לתוך עצמה. בשנותיה האחרונות לא יצאה מהבית והיתה כחיה עזובה. רק ממש בסוף חייה אהבתיה, כי נפלה ונשברה ונתנה לטפל בה… ממנה ירשה נעמי את הגאות והשפל, מתון יותר". רותיק היתה האחרונה ליד מיטת אחותה נעמי הגוועת מסרטן "כשהרדמנו אותה שלא תסבול יותר".

– מנין נבעה המנגינה המיוחדת שלה? כל אותם מאות שירים שכולנו שרנו?

"מבית של חלוצים חילוניים עם נשמה של אידישקייט. ממנגינות חסידיות שאבא שר, מפסנתר שאמא התעקשה עליו, מהקיבוץ כולו ומהבית הקטן מולנו בקיבוץ שבו חיו הורי אמה, יהודים מסורתיים שבביתם התכנסה המשפחה תמיד לשבת ולחג. "מגיל שש כבר ליויתי בפסנתר את חברי הקיבוץ", ספרה פעם שמר לרוני קובן, "בעצרות ובחגיגות ובקבלות שבת. זה היה הבית ספר שלי ל"שירת רבים"".

"שירת  רבים", קראה ליכולת המיוחד לגעת בהמון לבבות בו ברגע.
במקום הקטן והנפלא הזה, שבו אני משוטט עתה, על גבעת הקיבוץ מול האגם, נוצרה אותה תרכובת אלכימית, עשויה מכל הצלילים והמילים, הלחצים והריחות, היצרים והפגמים, השריטות והנוורוזות, שיוצרים אמן, וילדה בשם נעמי שנגנה מגיל שש לכולם, נטלה מה שהיה שם והלכה הלאה, אל העולם, למקומות בהם פגשה את חיים טופול ושמעון ישראלי, הדודאים ובצל ירוק, להקת הנחל וטדי קולק ודליה גוטמן ואחרים. מול כולם ישבה ליד פסנתר והפיקה "שירת רבים" קליטה, ביד קלה ומיומנה, בדייקנות ובהקפדה על כל פרט ואף פעם לא מרוצה כראוי.

"קולות הקרב תמו / ותותחיו נדמו / ושבנו אל בתינו הטובים / אבל אל מול הרוח
כאיש אחד תנוע / תנוע לה שיירת הרוכבים / הם רוכבים ושרים, / בשבילי ההרים
אך השביל אל הים לא יגיע לעולם."
(שיירת הרוכבים. שמר)

את חיים טופול אני פוגש בביתו הגדול בתל אביב הישנה, את דליה גוטמן בקפה ואילו את שמעון ישראלי, בלובי של מלון דן כרמל הנושן והמקסים. כך אני רואה לראשונה את האיש שקולו כששר את "הם רוכבים ושרים/ לרגלי ההרים" או את "סתם יום של חול", הרעיד את רמקול העץ שהיה תלוי במטבח הורי מעל הארוחה. שירים שנעמי כתבה או הלחינה לו ולאחרים. נדמה כאילו היתה שמר בכל מקום, ונסחה והלחינה כל רגע שבו עשתה הישראליות צעד, מלחמה, כיבוש, שינוי או תנועה, והיא פס קול החיים פה מנקודת מבטו של פרט הנתון בתוך הכלל. כאותה ילדה מול קיבוץ שלם ובו אמה המביטה בה.

שמעון ישראלי - סתם יום של חול

ישראלי, בן שמונים כיום, הוא איש חסון ומזוקן שזוכר איך חזר ארצה בשנת 1958 מפריז והיה כאדם שנגלה לו סוד: עיר נפלאה ובה חיים רגילים וזמרים ששרים על האהבה ועל "סתם יום של חול". "ופה הכל אז היה שירי הו הו ורוכבים, כאילו כל דיזנגוף מלא סוסים". בראש התנגנה לו פרודיה על שירי הרוכבים. הוא פגש את גדעון שמר שהקים תיאטרון סטירי בשם "סמבטיון" ובתכנית הראשונה צצה נעמי, אשת שמר, "קיבוצניקית ארצית כנערה יחפה בשדה ומצחיקה נורא", וכתבה לישראלי את "הלילה הולך בשדרות".
בלובי השקט שר לי ישראלי התחלת שיר שלה כמו שיעשו עמירם, טופול ואחרים, כמו דבקו בהם לבלי הפרד הלחן והמילים. כשסיפר ישראלי לדודאים עימם הופיע, על הרעיון לשיר, אמרו לו: נלך לנעמי. "הלכנו לבית קטן ליד חוף תל אביב ומיד אמרה נעמי: נכתוב פרודיה על שיירה שרוכבת ולא מגיעה לעולם. בוא נשתולל". ומיד החלה לנגן על הפסנתר לחן שזמזמתי, וזרקה שורות וראיתי איך ההשראה פועלת כהרף עין לכדי שיר שפרץ מיד כשלאגר גדול וכשיר עם, לא פרודי, "בשל הרעב לשירי עם פה".

כעבור כעשר שנים, יחזה ישראלי בנס נעמי-שמרי גדול מזה בעת שיפגשו ערב מלחמת 67 בפסטיבל הזמר. זמרת אלמונית בשם שולי נתן שרה שם שיר שטדי קולק הזמין מנעמי שמר למען ירושלים – החצויה עדיין. "שמעתי ואמרתי לנעמי: זה מזכיר לי שיר צבאי שממריץ  חילים רוסיים לצאת לקרב במלחמת העולם השניה". הוא היה ילד שואה שניצל בידי פרטיזנים והצבא האדום. נעמי נחרדה: "אל תגיד דבר נורא כזה. טדי הזמין ואספתי מילים פה ושם". היא רצתה להתנער משיר שלא התגאתה בו, כי מי העלה על דעתו מה ממתין בפתח. מלחמה וכיבוש, וירושלים של דם וזהב והזמנה עירונית שהפכה להמנון לאומי.

לצד תהילת הנצח, בתוך הדבש כמין עקיצה מרה, צצה אז הטענה שתייסר אותה עד קיצה, כי הלחן נגנב משיר עם באסקי. "נעמי הרי השאירה מכתב ", אומר לי ישראלי,  "שנפתח אחרי מותה ובו הודתה בהשפעה של הלחן הבסקי. בעיני זה נורא הוד ומאד היא. הרי יכלה לשכוח הכל ולשמור על התהילה, אבל היושר שלה וכל אותה תביעה עצמית דחפו אותה להודות".
"לרגע לא ויתרה לעצמה והיתה פדנטית גדולה, אומרת לי המפיקה דליה גוטמן, "כרדופת צל אמה ולא אחת, גם כשיצא שלאגר גדול, אמרה לפעמים: הרסו לי את השיר! בשל פגם קטן כלשהוא. והיתה נפש עצובה שחיברה שירים מתרוננים. הכל אצלה בשירים נבנה ופרח אך בפנים חשה חורבן ואסון". בסלון ביתו שר לי גם חיים טופול את שירי "זמר נודד" שלה בקול הטופולי שאין לטעות בו וזוכר "ילדונת רזה, עם קסם גדול שפורצת על נקלה בבכי מר או בצחוק מתגלגל עם יכולת מופלאה לחבר שיר כמו "אנחנו שנינו מאותו הכפר", שיר שבו היא מובילה אותך בשלוש דקות מהילדות ועד הקבר". היא מתה ב26 ליוני שנת 2004, ליד מיטתה אחותה רותיק, מן העבר האחר כבר הציצה האם המתה ומבטה קשה, אך לבתה ללי אמרה נעמי: "אני מתה כאדם מאושר שהגשים כל מה שרצה".

פורסם ב-9.4.2012 במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות

חי על המקף. יהודה עמיחי

"אימי אפתה לי את כל העולם/ בעוגות מתוקות./ אהובתי מילאה את חלוני/ בצימוקי כוכבים/ והגעגועים סגורים בי כבועות אויר בכיכר הלחם./  מבחוץ אני חלק ושקט וחום / העולם אוהב אותי/ אך שערי עצוב כגומא בביצה המתיבשת והולכת -/ כל הציפורים הנדירות ויפות הנוצה נסות ממני."
(יהודה עמיחי)

יהודה עמיחי

בחדרי במעונות, אי שם במחצית שנות השבעים, היה תלוי על הארון השיר הזה של עמיחי על אימי וכיכר הלחם. זה היה חדרון מוארך של 9 מ"ר ולו שתי מיטות יחיד, באחת אני, חיל משוחרר אחרי המלחמה ובאחרת סטודנט לגיאולוגיה שאסף תחת מיטתו שברי אבנים ודבלולי אבק. בביתן סמוך גרה אהובתי השחומה פ. ושירי יהודה עמיחי היו המדריך הרגשי שלי בעולם החדש אליו הגעתי מסיני. ברחבי מאות חדרי סטודנטים דומים על פני הארץ כולה, תלויים היו שיריו כהוראות שימוש לחיים.

הוא היה ונשאר המשורר הישראלי הכי מצוטט, הכי שימושי ומוקרא בחדרי אוהבים ועל קברי חילים.  מצוין לבכי ולרטט לב, לכיבושים ולפרידות. רטיה ללב שבור ומלכודת ללב מחפש. נפוץ היה כמעט כתרמיל פגז  עם צרור קוצים בעת ההיא של ה70' כשאוהבים עוד הריצו בחדריהם שורות שיר, לא קוק. קראתיו לאהובתי והיא השיבה בשירי חליל ג'ובראן.
עמיחי עצמו גר באותה ירושלים שלנו, בקצה הפונה אל גיא בן הינום. אך יעברו כעשר שנים מרגע הקראתו לצרכי חיזור בחדרי ועד שבאתי כעיתונאי אל החדר בו כתב את השירים היעילים, בתחתית ביתו בימין משה, במקום שנחפר מתוך אמא אדמה לצרכי כביסה ושירה. ובבואי חשתי מיד כאילו הכרתיו מאז ומעולם. יצאנו מביתו והסתובבנו ליד חתנים וכלות, גמלים ובעליהם שבאו להצטלם ליד טחנת הקמחשל מונטיפיורי ובהולכי לצידו ראיתי איך מומר העולם לשורות.

כמו שוליה צעיר צפיתי בפעולתו של קוסם גדול מול מראות ערב ירושלמי שגרמו לשנינו לצחוק. ערבי מנשק גמל על פיו, כלה מטפסת בשמלתה על גב הגמל והופכת אותו לכלה מדובשת. היה זה הזמן של ראשית כתיבתי שבו הלכתי והתאהבתי במקצוע לו אני נשוי באהבה עד היום ועמיחי היה מורה נפלא, נטול פתוס וחשיבות עצמית. מורה לי ולרבבות ישראלים אחרים שהולכים עם שיריו כחלק משפתם וראיית העולם שלהם.

"הוא מצוטט כמעט מבלי משים, כחלק מקולות החולין ורעשי הרחוב ובאינספור פזמונים. "שורה או שתיים" צצות גם בכל פעם שמישהו רוצה לרכך ולאזרח את המציאות, לפרוט אותה לאושר ולדווי של הישראלים" כתב עליו לירון ברדוגו. שורותיו פותחות שיחות ופסקי דין, דוח ועדת חקירה, מושרות במאה פזמונים. "מהפכן שקט", קרא לו החוקר בועז ערפלי, "שעשה בשירה העברית ובמנטליות הישראלית מהפכה גדולה… לא בקולות גדולים, אלא, כמו שהוא בעצמו כותב באחד השירים…  בטיפות".

יהודה עמיחי

"היו אלה ימים של אהבה גדולה וגורל גדול, / השלטון הזר הטיל עוצר על העיר וסגר / אותנו לייחוד מתוק בחדר, / שמורים על ידי חיילים חמושים היטב. // תמורת חמישה שילינגים החלפתי את שם אבותי / הגלותי לשם עברי גאה ומתאים לשמה. // הזונה ההיא ברחה לאמריקה, נישאה לאיש / ברוקר תבלינים, פלפל, קינמון וקרדמון, / והשאירה אותי עם שמי החדש ועם המלחמה".
(יהודה עמיחי)

נדמה כי רק פעם אחת כינה עמיחי החומל אהובה בשם קשה כמו "הזונה ההיא". אין לזה אחות וריעה בשיריו נטולי המרירות. "את הכעסים שלו שמר עמיחי מחוץ לשירים, לשיחות אישיות", אמר לי חבר טוב שלו. בשיריו נשמר מלגדף ומיעט לסגור חשבונות, זולת מאשר עם אלוהים ועם אותה אשה. נתחיל באל. זה יוצא אצל עמיחי רע ומוקטן. אלוהים העמיחאי הוא מלך מת, מוסכניק, "תעשיה עשנה, נוראה". נוטש סדרתי ובר פלוגתא של מי שגדל בבית דתי כעמיחי וברח כילד ב1935 מפני זעם האל וזעם הנאצים ובא עם הוריו מגרמניה לירושלים ומאז לא סלח לאלוהים. "אם אלוהים היה יהודי – הייתי מפטר אותו בגלל מה שעשה לעם שלנו", אמר בסוף חייו.

הוא עזב את האל ואת שמו הישן לודוויג פויפר והיה לחילוני אדוק, אך לא הרפה מהאל. "אבינו מלכנו. מה עושה אב / שילדיו הם יתומים בעודו חי? מה יעשה אב / שילדיו מתו והוא יהיה אב שכול לנצח נצחים"? כתב או שורות מצמררות כמו: "המספרים על אמות אסירי ההשמדה/ הם מספרי הטלפון של אלוהים". על פחות מזה היתה ש"ס מגישה היום אי אמון.
זולת האל נשארה  גם הזונה ההיא. נדירה בשיריו.

היא טמונה כאבן פינה בראשית חייו המשורריים והשיר עליה בקע לאור רק כארבעים שנים אחרי ההתרחשות. כעבור 20 שנים נוספות, כשכבר היה עמיחי טמון בקברו, צץ ספרה של החוקרת נילי שרף גולד ועימו קופסה שחורה שהכילה אוצר נסתר: 94 מכתבי אהבה שכתב עמיחי בן ה23 לאהובת נעוריו רות הרמן. כשאני יושב בארכיון הספרותי של מכון "הקשרים" היפה שבאונ' ב"ש, בתוך סופת אבק  שתוקפת את הקמפוס וקורא את המכתבים הגדושים מילים נרגשות, אני חש כי זהו מטמון שבלעדיו אין ביוגרפיה על המנוח. ארכיונו נמכר על ידו בחייו לאוניברסיטת ייל העשירה, אבל פה, במדבר בו נלחם ב48, מצויה ראשיתו הרומנטית של המשורר הגדול.

אני פותח אגרת אויר אחת אחרי השניה, כולן מיהודה עמיחי בחיפה וירושלים אל רות הרמן, ניו יורק. כולן גדושות באהבתו השוקקת של איש צעיר אל נערה שהכיר אחרי תענית של ארבע שנים כחייל בריטי במחלקת מפות במצריים. כיסופים ושירים, טרום ישראל של עמדות הגנה וכיתות קטנות שלימד. רומן מכתבים מופלא שחובה לפרסמו. אינטימי וכללי ככל שירתו. בוסריי, אך כל העמיחאיות- לבוא שם כאפרוח בביצתו, פלומת- שיריו- לבוא.

מול חלון מכון המחקר השקט אני נרגש כמי שפגש ברוח רפאים מלאת חיים של משורר צעיר חי, פועם וחשוף: "אהובתי, אשתי. אוד שלך", מנהמת שם רוחו. יהודה ורות הכירו בראשית 47 כתלמידים בסמינר למורים בירושלים. החייל המשוחרר קבל שנת לימודים מהצבא הבריטי ומצא עצמו פתע מוקף נערות אחרי תענית ארוכה, והתאהב באחת מהן. כעבור שנה ויותר, יכתוב לה ברגש: "ראיתי שלא תהיה לי אחרת מאשר את. יש בך איזו דרך מיוחדת לחיות שלא מצאתי אצל אף אחרת".

כתום לימודיהם החליטו לעבור לחיפה, להנשא, לחיות ביחד. כמורה נדרש פפויפר לעברת שמו והם שינוהו יחד לעמי-חי ותכננו את חייהם בעיר המעורבת בה החלו כבר יריות המלחמה הבאה. אבל ב31 לאוגוסט שנת 47, מצא עצמו המורה הנלהב מלווה את אהובתו רות לאניה שהפליגה אל ניו יורק. היא נסעה להשתלם בסמינר יהודי למורים ולא שבה לעולם. מרגע עזיבתה שולח עמיחי לאהובתו מכתב גדוש כל יומיים -שלושה. באדיקות. "אם יאסרו / אותך, הגידי/ להם שאוד / מחכה לך".  הוא מצרף שיר, או כותב: "כרינו לנו גומה ובתוכה נשכב". "המצא חן בעיניך השיר"?

הוא מספר לה על רילקה ועל כיתתו ואיך לימדם על רחב הזונה ואיך צחקו. וכותב: "לו רק היית איתי, הייתי האדם המאושר ביותר בכל חיפה… אני כותב די הרבה ואשלח לך את השירים לסירוגין. כל יום עשיר כל כך ועיני פקוחות לכל… כל הרחוב הוא מעין ספר גדול ומצויר ומותח מאד ואני קורא וקורא".
"שלום אשתי המתוקה" הוא חותם. מתאר כל רגע.

אך בעצם ימי המלחמה, מדמם לפתע גם דיאלוג האהבה כמו פגע בו כדור מדויק. ב-11 לאפריל שנת 48, בעת מתקפת הנגד הגדולה של ההגנה, כותב עמיחי הנדהם לרות: "הידיעה שבמכתבך הקצר לא חדרה לתוכי. אני אומר  לעצמי: נגמר וזהו. נשאה לאחר. אבל התשובה בתוכי היא: אם כן, אז מה? התודעה שלי אינה רוצה לקבל את העובדה… אל תפחדי, לא אתנדב לפלוגות המוות. אינני מעונין לשכוח. ..נתעשרתי הרבה".

אחרי 8 חודשי המתנה, כתבה לו רות קצרות כי נישאה. בחרי ליבה, כך אגלה השבוע, היה פליט יהודי מגרמניה בשם אריק צילנזייגר שמצא במלחמה מסתור אצל משפחה הולנדית והגיע ב46 לניו יורק. לו תהיה רות נשואה עד מותו לפני כשנתיים. אךעמיחי ממשיך לכתוב לה עד שנת 1952 בתנופת האוהב הנכזב הממתין לנס. הוא שלח שירים ואף ד"ש מאשתו הראשונה תמר, ניחם את רות על מות אביה ואף כתב בגרמנית לזוג. "בתוכי, בתוכי, נשאר פה ילדותי פעור בתמהון על כל המתרחש. לפעמים הוא יוצר מילים של שירה אהבה".

יהודה עמיחי

החוקרת גולד גילתה את המכתבים. שנתיים אחרי מות עמיחי הגיעה לרות ולקופסת האוצר שנשמר כ60 שנים. במונוגרפיה שפרסמה על עמיחי טענה בין היתר כי המשורר הכי ישראלי, הכי גלוי לב והכי חשוף, הסווה לא מעט מחייו. כך פרשית רות הרמן וכך אחת עשרה שנות ילדות גרמנית והשפעתה האדירה של אותה גרמניות נסתרת כביכול על שירתו. ספרה טלטל חוקרים, חברים וגם את אלמנתו חנה הנאבקת בדרכה על שימור זכרונו, "נגד תעשיה שלמה של שקרים".

"מר ונמהר בא הקץ, / אך איטי ומתוק היה הזמן שבינינו, / איטיים ומתוקים היו הלילות, / כשידי לא נגעו ביאוש זו בזו / אלא, באהבה, בגופך, שהפריד כך ביניהן. / וכשבאתי לתוכך, היתה זאת האפשרות היחידה / לאושר גדול להיות נמדד / בדיוק של כאב חד. מר ונמהר."
(עמיחי.)

מלבד קוראיו האוהבים היו כמה אנשים שהכירוהו היטב ומקרוב: אשתו הראשונה תמר הורן, בת תעשיין יקה, תועמלנית רפואית עמה חי 14 שנים, שחיה לבדה בתל אביב. בנו ממנה, רון, רו"ח וכלכלן ראשי של מחלקת תאגידים ברשות לנירות ערך, שונים מערך נירות אביו, בנו דוד העובד במוזיאון קו התפר, בתו הבמאית עמנואלה ואשתו חנה, בעלת העזבון החיה בביתם בימין משה. אחותו רחל סאואר בת התשעים. אך מחבורת עמיחי הקרובה שרד רק משורר המשוררים, הרולד שימל. אמריקאי שחי כבר 50 שנים בירושלים, צעיר מהחבורה ב-12 שנים ולכן חי.

שימל, איש יפה תואר וצחור בלורית החי בבית גדוש מזכרות נהדרות, זוכר כי עמיחי קרא לחבורתם "המשפחה". הם היו ארבעה משוררים: אריה זקס בטירת אבו טור שלו, דניס סילק לבדו עם אוסף בובות במתחם הרוסי, שימל ועמיחי. כשהכירו בראשית ה60 לא יכול היה האיש תחת גפנו לטלפן לאיש תחת תאנתו כי לארבעתם לא היה טלפון. שימל היה יוצא מביתו בתלפיות והולך לסילק בשולי המנזר. "עברתי בדרכי עפר מול שוטר ירדני ושדה מוקשים. הגעתי לביתן של דניס ומשם גלשנו לכיון הבית של זקס מול הגבול. יום אחד שמענו יריות ודלתו היתה פתוחה. ראינו נקב כדור מעל הדלת. איש לא ענה וחרדנו מאד וכשנכנסנו ראינו כי הכדור ערף ראשו של בקבוק יין, אבל אריה ישן עמוק. הערנו אותו והמשכנו ליהודה ברחביה".

"שבתות רבות ישבנו כל בוקר בגן הגדול של זקס עם יין ושירים, עם הנשים ואחר עם הילדים. שותים ומקריאים שירים שלנו של אחרים. אני זוכר את הדרך של יהודה להפנות פתאם עורף, לעמוד מרוכז לגמרי בלב הרעש ולחשוב. תמיד היה לו עט ואחוזה בו פתקה. עליה רשם מילים, רמז לשיר. תמיד אמר שאינו כמו רילקה שחיפש את המקום האידאלי לכתיבה. בשבילו החיים הם מקום השירה: בין הילדים, בלב ההמולה. אך השירה היא גם חמצן שאינו יכול לחיות בלעדיו.

"הוא לא היה חשבן או הוגה דעות", אומר לי ידידו פרופסור שמעון זנדבק, "אלא משורר גדול ששיחק עם האוביקטים של העולם כצעצועים, מהגר שהבין וקלט טוב מן הילידים את השפה אליה נקלע, מזהה את המצחיק בה ומעורר לא אחת התנגדות וקנאה בשל השפע העצום שלו ועצם היותו "מכונת דימויים" נפלאה שיצרה אנלוגיה לכל דבר, עד שנראתה גם כטיק עצבני".

בבית קפה בתל אביב אני נפגש עם בכורו רון, הדומה לו מכל ילדיו. בגיל חמישים עיניו עיני אביו וכך דיבורו הער.  "אני זקן – ילד כמוהו. תמיד היתה באבא פסימיות כבדה שהסתתרה מאחורי הומור ושטויות של ילד. ירשתי את זה". בעבר כתב רון שירים. "אבל ככלכלן מה אכתוב? אהבתי נוסקת אליך כמדד תל אביב 25?" שנינו צוחקים ולרגע אני חש כבאותה פגישה חמה עם אביו לפני 27 שנים. רון ממהר הביתה לירושלים. מחכים לו תאומים בני שלוש וחצי.

"לחץ חיי מקרב את תאריך הלידה/ אל תאריך המוות / …ורק מקף מפריד בינהם./ .אני מחזיק במקף הזה בכל מאודי / כמו בקרש הצלה / אני חי עליו". 

עליזה וחיים גורי פגשו את החייל עמיחי בגדוד השביעי של הפלמח בו שרתו. היו שם שלושה כותבים: חיים גורי, יהודה עמיחי בסתר ודידי מנוסי בקול רם. יום אחד, זוכרת עליזה, מצאה חיילת בשם אמה ביטשוצקי מחברת של עמיחי ובה שירים ויצא שהוא כותב בסודי סודות. אחר כך כשעמיחי היה רב סמל פלוגתי של גורי, כבר דיברו בגלוי על שירתם, כי שניהם פרסמו אחרי המלחמה ושמם החל נודע. משורר תהילת הקרב ומשורר האנטי – קרב.

"בגילי אני יכול לומר את האמת", אומר האריה גורי. "שנים קנאתי בעמיחי. משורר נהדר היה שניתן לתרגמו לכל שפה, בלי פומפוזיות לאומית, וכשקראתי את שיריו חשתי מדקרות קנאה בגבי. עם הזמן התידדנו וראיתי איך עולה ערכו משנה לשנה גם בעולם. פעם אחרונה ראיתיו בניו יורק ב1998, מסכת מוות כבר כסתה את פניו אך הוא נלחם עד הסוף ודיבר דברי אמת כפרידה מן החיים".

יהודה עמיחי

באותה שנה החל עמיחי בן ה74 להתגרד בכל גופו. חש כאיוב ובקש נפשו למות. רופאיו לא מצאו דבר וחשדו באלרגיה, אבל כשהוזמן לניו יורק ונבדק שם, התברר כי חלה בסרטן לימפומה נדיר מאד. הוא כחש מאד ונאבק על חייו נטול מערכת חיסונית. מוקף משפחתו, הפך האיש מלא החיים והאהבה שנראה תמיד צעיר מגילו, למת מהלך, רזה וכפוף, מלא תשוקה להגיע בפעם האחרונה לכל מקום שאהב, מאתרי קרבות בנגב ועד אכזיב. "לכתוב כבר מיעט מאד", זוכרת חנה, "לא ענין אותו והיה חלש ורק רצה לראות אנשים ולהיות בחוץ. כל יום טיילנו ובקיץ האחרון גם ביקש לנסוע לממלכת אביבי באכזיב".

עשרים וחמש שנים נסע כל קיץ לאכזיב שעל הים וחי בבית הישן שתחת התאנה, כתב על הים ועל אכזיב ועל אהבותיו בחול, וביולי 2000 הובא לשם חלש מאד והושב על כסא מול הים. בנו דוד זוכר את הנסיעה האחרונה, חודשים טרם מות אביו. הבן הקטן הוא גבר חסון ושתקן שכיפה לבנה לראשו. הוא שב לאל שאביו נטש בכעס. "הקרב באל היה חלק מאבא. אלוהים נוכח בכל שירתו, אך לא בביתו".

דוד עמיחי אינו כותב שירה, אבל מאמין כי ראית עולמו דומה לזו של האב "שהיה אב מדהים ואוהב שמצא דרך שאנו הילדים נהיה חלק משירתו. יש המון שירים שאני זוכר בדיוק היכן נולדו בטיולים שלנו אף שהיינו קופצים עליו להפריע לו לכתוב. אבא תמיד אמר שכתיבת שירה היא העלאת גרה. הוא רשם פתקים, העביר למחברת קטנה ואחר עבד עליהם". כשמת בחורף, הספידו אותו מטוקיו ועד תל אביב.

ואף שכתב: "כפי גומת גופינו לא יישאר סימן שהיינו /  במקום הזה. העולם נסגר מאחורינו, / החול שוב מתיישר", ממשיכה העמיחאיות להשמע פה ושם כשפה חיה. ושאר סימן גדול.

פורסם ב-19.3.2012 במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות

עדיין אופטימי. דודו גבע והברווז

דודו גבע. צילום: עמית שאבי

"היא יודעת שיש אצלי במשפחה שחמת לבלב תורשתית"?
(הברווז חוקר את הקצב בנוכחות עקרת הבית)

בדרך כלל נח הברווז המצויר על גבו תחת סכינו של הקצב. עקרת הבית מחכה בצד לליטרת הבשר שלה, ואז הוא אומר משפט אחרון כמו: "מוכר הסכין"? או "יש לי בבית אשה וקרטון ביצים". ניסיונות הינצלות  כאלה. ונדמה כי מעט מאד דמויות זוקקו לכדי אמירה אנושית – פילוסופית מכמירת לב כאותו בעל מקור  לוזרי הנתון לחסדי אחרים, שורד זמן מה בכוח שנינותו ותמיד מסיים תחת המאכלת. קשה לי להעלות בזכרוני משל כה מדויק של הישראלי החלש, החרד תמיד, נבזז בידי שליטיו, נרדף בידי נושיו ונע, בעודו מוחה חלושות, אל קיצו. זה הברווז שהוא תמצית גדולתו של מאייר רזה וקדחתני שבקו קליל של עט פשוט יילד את היצור, הניע אותו משך כ30 שנים על פני מאות דפי עיתונים וספרים עד שהיה להכי ישראלי כמונו ואז מת יחד עימו. לפני שבע שנים בדיוק.
תראו כמה מילים לתאר ברווז.

 קיצם של הברווז ויוצרו המופלא דודו גבע התרחש בצהרי יום בדירה קטנה ברחוב ציטלין 17, שבין בית הספר הדתי לכיכר בה נרצח רבין, המנהיג הכי ישיר והכי נבוך וברווזי שהיה לנו. "את דודו ראיתי בוכה רק אחרי רצח רבין" אומרת לי אם ילדיו. בחדר אחד פה ישן גבע כשלא קדח רעיון או קומיקס ולא קפץ מהמיטה לרשום בפנקסו, ובחדר השני היו טלויזיה וספה נפתחת לשני ילדיו, אהרון ותמי. מול החלון, ספרית ברזל שחורה להמון ספריו, שולחן אור עליו רכן תמיד, וגם מכונת זירוקס, שיא הטכנולוגיה של האיש שעשה הכל בידיים. מאייר ומספר גאוני הכי לוקאלי, חומוסאי, רגלי, תלאביבי, נחום גוטמני ועם זאת מחובר לעולם: מקומיקס יפני ועד וינסנט ואן גוך.
מחדר כזה, נטול מחשב ומקודמיו, בקעו לעולם הקומיקס הכי מורכבים ואף הולכים ומסתבכים עוד לקראת הקץ.  החל מהאביר זיק וzoo ארץ zoo האגדי עם חבורת סידון, ניב, מיכאל, מרמרי וקודור, יומני גבע ויומן הפקיד וממשעולי שכונתנו, שתיקת הברווז, שנורקל וספר מגוחך, דרדר במדבר ואהלן וסהלן, נקמת הנקניק, רב שאנן נגד בנו של גודזילה, ספרות זולה וברוך הכיסא, ומה לא.  36 ספרים ומאות עמודי עיתון. הקומיקס הישראלי הכי פרוע, משעשע ומדוכדך. כן, מדוכדך.

כי "ממש בסוף חיי אבא דיברנו על זה שמתחת לכל החגיגה יש עצב גדול", אומרת לי הבת תמי. "בחודשים האחרונים שלו בלבלתי אותו קצת עם דיבורים ונסיון לפענח את האופי הגבעי שלנו. ידעתי שלפני שנים הושיב אבא את הוריו וזרק להם בכנות את הענין שגדל בבית בלי חיבוקים ומגע. אהבו וחינכו ולא נגעו. הם היו בהלם".
שקט עכשו בדירונת וגבע בולט מאד בהעדרו. קשה לילדיו ולחבריו בלעדיו, כי היה חבר ואבא חם ומצחיק ואינטנסיבי ופרוע, שכל הליכה איתו היתה הרפתקה. "איש מאד ברווזי", אומרת תמי ומחיכת לרגע. "אבא יצר דמות ברווז פשוטה שהלכה ונעשתה מורכבת עם השנים, התמלאה חיים ועצמאות וכבר שלטה בו. הלך כפוף קצת כברווז, וכשמעד, קם כמוהו, נעלב וצחק. רכן על הנייר כמוהו, נע במסלולים והרגלים קבועים כמסע הברווז בעיר הגדולה. מפלרטט עם נשים שזורקות אותו, נלחם באווזים, מנצח ומפסיד, מדבר על הצורך לשנות את חייך. הם היו לאחד ומתו ביחד".
הבשר ודם טמון תחת מצבה שעליה מצויר ברווז, וחי בזכרון רבים, והמצויר חי על הנייר וגם כפסל צהוב ומקסים בכיכר מסריק, כמו קפא לרגע בצעדתו ליד המזרקה, בדרך למשחטה או לחומוס.

"הגיהנום הוא ביתך. שמור על ניקיונו".
מתוך "ברוכים הבאים לגיהנום". גבע

בדירה הזאת מצאו תמי ואהרון וחברים את העבודות האחרונות שלו. גבע עמד ערב סיום חייו העיתונאיים אחרי כמעט 40 שנות איור, מ"הארץ שלנו" ודרך הערוץ הראשון , עיתון חדשות ומעריב, הארץ והעיר. סיום מוחלט בהחלט אחרי שורת פיטורים והתפטרויות שכבר היתה לאגדה. טקס פיטורין או ריב מערכת קבוע כצורך נפשי להיות שכיר וגם לעוף. לקבל משבצת בעיתון, לקבל עמודים, לזלול מאות אינטשים, לעבוד כחמור ואז לבעוט. הוא חי ומת עם הדד ליין.

כל חייו אייר גבע, כתב ויצר ספרים, אבל העיתונים היו שטחי המחיה שלו, המירעה, הג'ונגל, הבית, העיירה שאהב ושנא, יסד והבעיר. הוא הגדיר עצמו כאמן עיתונות, צייר נייר, לא בדים, על אף כשרון של אמן גדול. העורכת ציפה קמפינסקי שעברה איתו שלושה עיתונים במשך השנים, זוכרת "מין בן יחיד מפונק ומבריק שהיה בו בזמן אנרכיסט בועט. נכסף תמיד לסמכות בה ימרוד, מתסיס מערכות עיתונים, מצית ומבקר, כועס ועובד בלי הרף. נזקק נפשית למסגרת כדי לשבור אותה, ומת בהעלם המסגרת".
כשמת מהתקף הלב המהיר בביתו, מצאו הילדים את העמודים האחרונים של מדורו "שתיקת הברווז" שפורסם בכל סוף שבוע ושלקראת הסוף הלך והתפרע ודימם, כאילו גסס הברווז באותו חורף אחרון של 2005 עם יוצרו. הברווז דיווח במדור על צרות גופניות ודודו עצמו אחז בזרועו  בשל כאבי חזה אך סירב להיבדק. במדורו האחרון שנקרא "שניקת הברווז" כתב: "קבוצת חולי סרטן בכירורגית א' דורשת מהנהלת בית החולים לנתק את הברווז מן המכשירים. ..שכנים מתלוננים על רעש וצחנה העולים מחדרו של הגוסס".

בחדרו של המנוח גילו ילדיו סקיצות לעמודים שכבר לא יצוירו לעולם. כפולה ריקה ובה הערה כמו "72 בתולות" או "קם לתחיה", או צמד המילים: "גן עדן". הכל הריח מסוף וגם מהתחלה. ראשית השנה האחרונה שלו היתה מתוחה מאד. גבע בן ה54 שמראהו כחוש וילדותי, הטיף ודיבר על מות העיתונות בעת שהמשבצת בה צייר כל שבוע ברווז וקריקטורה, שדים ורבנים, יוספים ושהידים, אריות ועופות אחרים, נלקחה ממנו.
לראשונה בחייו עמד לחדול מלהיות כותב- מאייר שכיר והכל נפתח: חוברת חדשה של כתב עת "ספרות זולה" עליה עמל עם קומיקסאים צעירים, תכניות, ספרים. השמים היו הגבול, אך תחת הרגליים נשמטה הקרקע. "אבא לא חש חרדת פרנסה", אומרת הבת תמי, אלא חרדת שינוי גדול: לחיות מעתה בעולם שבו אין לו עיתון".

"מעשה ברבי טרפון שהיה טובל במקווה ושרץ בידו. באו תלמידים ושאלוהו: שרץ זה, מה לו רבנו? אמר להם: לא שרץ הוא אלא נסיכה שקוללה ואם אטבול שבוע ימים תוסר קללתה. באו התלמידים אחרי שבוע והשרץ עדיין בידו. אמר להם: עבדו עלי בעינים".
גבע. המעשיה לשבת.

בן דודו וחברו, אביב הברון, עורך ואיש מצחיק בפני עצמו, מתאר איך בגיל תשע בא הילד דודו גבע בין המיצרים. שני חברים רדפו אחריו במשחק והוא אץ רץ אל הכביש ונדרס. מגובס מכף רגל ועד צואר שכב חצי שנה, קורא ומאייר. יש רגע בחיי ילד שבו נקבע יעודו. כך אותו ילד ברווזי שרכב חבט בו להרגו. הוא ניצל, נח רצוץ ומובטל ופרץ ממנו אותו הר געש שלא חדל עד רגעו האחרון שבו רכן על ערימת חוברות מדיפה ריח דפוס.

גבע נולד שנה אחרי קום המדינה. בנם של עיתונאי "דבר" אהרון גבע והמורה מרים, זוג ירושלמי מן השמאל ההומני, המעשי, המאמין בחינוך. "הורי היו קומוניסטים אינטלקטואלים הומניים", העיד לימים, "גדלתי על כל הערכים הישנים והטובים… אפילו כילד הרגשתי שאני יודע את הדבר הנכון… בכלל לא מרדתי בבית". את אביו, שכונה בחיבה דולפי, רשם גבע שנתיים טרם מותו הוא, וכינה באהבה גדולה: "השועל הצ'כי". "גוץ שמנמן וטוב לב מאין כמוהו", תאר אותו ב2003, "שבעיניו הכחולות נצצו תמיד כוכבים של הומור משובח. קרחת נאה של בישוף עטרה את קודקודו ומקטרת תמיד נעוצה בפיו. אחי ואני, היינו קהל מעריציו המוקסם של הליצן הנהדר ביותר שפגשתי מימי".
הוא צייר את אביו, ספק פוסע, ספק מרחף, לצד ברווז וציפור. "צועד נחוש אך לבבי לעזור למסכני העולם". לצידו תמיד האם מרים לבית שכטר- אורלוב, בת תשעים כיום, צאצאית מחושלת של מיסדי זכרון יעקב, יתומה שגדלה כבתה של אם חורגת מרושעת. הוא היה בנם הצייר, ילד שדודתו הפסלת הנודעת חנה אורלוף , ציינה ש"הוא מצייר כמו שהוא מדבר. לא צריך שום בצלאל".

כך צייר מהתחלה: כאילו עוצבו הדמות והסיטואציה בשלמותם במוחו הקודח אף טרם הונחו על הניר. תמיד ביד, בלי מחשב. קו נקי ומדויק שאינו דורש כמעט תיקונים. ולצד הציורים, הטקסט החד. קודם של שותפיו לדרך כקובי ניב וחנוך מרמרי ואפרים סידון ואחרים ואחר כך טקסט שלו. מאייר עם יכולת כתיבה יוצאת דופן והכל מהיר וקליל, אף כשהוא מבטא עצב, כאב וכיליון. כך נוסעים הברווזים שלו שוב שוב במשאית אל המשחטה, הנהג שואל: "חבר'ה, איפה  השירה?” והם מזמרים: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה”. או עוזרים לו לתקן תקר. או עלילות "קופיקו באושוויץ". או ברווז דקור באינתיפאדה.  השוחט שוחט והקורא צוחק.
"תמיד מלא אמפתיה לנדכאי החיים, לאנשי שוליים וללוזרים, למגה לוזרים. לנשכחים ולחלשים", אומרים לי חבריו, אנשים כאבנר אברהמי ואביב הברון, חנוך מרמרי וציפה קמפינסקי, טלי תמיר ויעקב גרוס, המאייר יובל כספי ואחרים. "מעולם לא ניתק דודו את הפקעת המובילה אל הילדות", מעיד אברהמי. זו פקעתו של יוצר גדול, מקור חולשתו וכוחו. ילד נצחי היה שסרב לגדול אך לא פחד להעלם.  "מקסימום אני אמות", אמר תמיד כי היה ברווז עם מסורת משפחתית של גברים שמתים בגיל 64. כך אביו דולפי ואבי אביו לפניו. לב דולפים.

הוא חישב ומצא כי ימות טרם 64 המסורתי כי חי פרוע ופחות בריא מהם, כמין התגרות. תפריט של עבודה קשה והתרוצצות ואי שקט, התקפות כעס ושמחה, פיטורים ושינויים, דאגה קבועה, ארבעה קרואסנים ושלושה חומוס ביום, (בערב עם ביצה), המון קפה ונקניק שמן, ים של ניקוטין וגראס משמח לב. לכן תכנן  שימות אולי בגיל 62, אך הפתיע כדרכו והקדים בשמונה שנים. המאכלת תמיד היתה שם כחלק מתודעת המוות של כל ילידי שנות ה- 50 פה. כל הדור הזה ועבדכם עימו, ילידי השנים שמיד אחרי השואה. ינקנו את חלב האבדן השחור משד אימנו הניצולה וחזינו בתקומה הפלאית שאין לתת בה אמון.

"העולם מורכב מדי בשביל גיבורי על… בארץ זה בכלל מגוחך, הרי תוך שנה הם מתגלים כפארש.  מי נשאר פה יותר משנה? מה שמתאים לארצנו יותר מכל זה האנטי גיבורי על".
(דודו גבע, ראיון, 2004)

כמה שנים אחרי החייל גבע, בא אבנר אברהמי לבסיס ההנדסה אדוריים בשטחים וגילה כי המחנה מלא ציורי קיר של עוזר הרס"ר לעניני אמנות, רב"ט דודו גבע. בשנת 68, שנה אחרי הנצחון הגדול, הגיע החייל גבע לבסיס ונתקל במפקד המדרייה יעקב גרוס ובמפקד הבסיס מיכאל ריצ'וק. ריצ'וק היה קצין חובב תרבות וגרוס בנו של במאי הסרטים ומבקר הקולנוע נתן גרוס שעלה מלודג' אחרי השואה.

רק הגיע החייל גבע וכבר החל לצייר ולשרטט שדות מוקשים ומוקש שמתחלק ל3 חלקים וציורי חדר אוכל ודמויות לעלון המשקים וללהקת הפלסים. עכשיו, בקניון גבעתים, מראה לי גרוס שמראהו כברווז גבעי חבוט קצת, ציורים של גבע מסוף ה60. הקו הנקי הטרם ברווזי. "דודו היה חייל שמח ומשתוקק לצייר, מעופף ותכליתי, עם קו שנראה בין עמוס קינן המופשט ליוסי שטרן הקליל". כשהשתחררו, חלמו כדרכם של לוזרים על נצחון ענק. דודו צייר גולדה – ליזה מוזהבת על רקע כחול והם ניסו לשווקה כפוסטר שיכבוש את העולם. אך האמן הטוב הוא איש שיווק רע. אלה חלקים סותרים במוח. כל חייו שאף גבע להצליח בגדול, אך תיעב בוסים ומנהלי כוח אדם שקרא להם וציירם כאווזים, כנחשונים וככפירים. מרובעים ורעים.

איור של החייל דודו גבע, סוף שנות ה-60

גרוס זוכר כי היה רגע שבו נפתחה דלת לגבע, מאלו שאם האדם פוסע דרכן, משתנה מסלול חייו ללא הכר. לו עבר גבע בדלת ההיא, לא היו נוצרים הברווז ובני ביתו ומשפחתו וכל אויביהם, אלא דבר מה אחר בתכלית. אז, בתחילת שנות השבעים, חיפש הדוד של גרוס,  האנימטור יורם גרוס שעקר מפה לסידני והקים שם אולפן גדול ומצליח – מאייר שיעבוד איתו. גבע עמד לצאת למסע אבל אז החליט גרוס שנמאס לו מישראלים עצלים. כך נשאר גבע החרוץ פה.

"אני חושד שבתוך תוכי אני מפולת מוחלטת. הגוף שלי מוחזק ע"י חוט דקיק שאם הוא יפקע הכל יקרוס. אני די נס רפואי".
(דודו גבע בראיון. שבועיים לפני מותו.)

יפה ושקט במשכן לאמנות בעין חרוד. צל ברושים על מדרון גבעה רכה ותאורה טבעית באולמות שיצר האדריכל ביקלס. אני מחטט בארגזי קרטון שטרם נפרקו במקום בו מוקם עתה חדרו של דודו גבע ובו שולחנות עבודה לכל, לצד פינת עבודתו וספריתו, שלל חפציו וניירותיו. היה לגבע חלום על משכן ברווז ברחוב אלנבי. מה מתאים לגבע יותר מתל אביב שהיתה ביתו, עירו, מדינתו  הנפרדת ומסלול מסעותיו הרגליים? אבל העירייה הציעה מרתף טחוב בתחתית בית אריאלה ואילו מוזיאון האנימציה בחולון הסכים לקבלו – אבל בלי סקס ופוליטיקה. סליחה?

אז ילדיו- יורשיו הלכו למקום שפתח דלתו בלי תנאים. קיבוץ ירוק מראשית הציונות העובדת שמשגשג היום הודות למפעל הי-טק שמתמחה ברכיבי ראיית לילה טרמית למערכות נשק. דודו כבר מאייר ברווז טרמי שאומר משהו על זה. אם ילדיו, נעמי, מנהלת פה את קפה ביקלס בחצר הפסלים. עשרים וחמש שנים חיו יחד, נעמי והקודח הזה. "שכיר צנוע ולא מתנשא, מרדן בועט וגם מגלומן שרצה לקבל פרס ישראל רק כדי לא לבוא לקחת אותו". היא צוחקת. "שונא בוסים ואבוד בלעדיהם". היא הכירה את כל מבוכיו.
במקום הזה קיבלה האוצרת- מנהלת גליה בר אור את ירושת גבע בלי תנאי כי רצתה את "חושף הקרביים" הזה. עתה מוקף גבע, החרמן כרוני, שרק נבח ופלרטט, שנפגע וצחק, שחלק מציוריו נתפסים כסקסיסטיים – בתערוכה מרגשת של נשים דתיות פמיניסטיות פורצות גדר. וכולם חיים יחד במשכן.

כשגבע צנח ומת ב-12 בצהריים של ה-15 לפברואר 2005, הזעיק בנו אהרון את האמבולנס ואחר צייר את זירת ההתרחשות הריקה מאבא. ענין גנטי. אהרון נולד כבר אחרי הברווז וזה היה לו כאח גדול. בחודשים האחרונים של חיי אביו, ניסה הבן להכניסו לעולם הוירטואלי, להקים אתר גבעי- ברווזי. "שפת אבא היתה הכי שפת רשת וטוויטר ופייסבוק ולינקים עוד לפני שהתקימו. אבל הכל על הנייר. אך הוא לא הצליח לחצות את הגשר הטכני. הקדים את זמנו וגם איחר".

כשקבע הרופא את מותו, נשארו אינספור התחלות, רעיונות לחפצים, לספרים, לחוברות ו"גם כתבי יד גמורים כמו רומן מכתבים בין ברווז לתרנגולת נשואה". שנינו צוחקים יחד עם הברווז המציץ בנו מהספר המסכם הנפלא "פשר החיים" הפתוח לצידי. סכין נעוץ בגבו, חץ בחזהו, והוא עדיין אופטימי כתמיד.

נו, זה המוות. ומה עושים עכשיו?
(דמות שרועה על גבה בחשכת קבר. ציור של גבע).

פורסם ב-14.2.12 במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות

האיש שמת ארבע פעמים. דן בן אמוץ

"אח דן דן דן דן דן. איך הלך מאיתנו דן בלי אזהרה מוקדמת! נפלה כותרת ראשינו, נפלה! איך נפלו גיבורים באמצע הסעודהואל תחשבו, דווקא אכל יפה.. אבל אכל, נפל. נפל, הלך. הלך, לא שילם..אין דבר, שילמתי אני, שיהיה לו לבריאותוואלה בכיתי כמו ילד קטן". (ההספד של דן על עצמו, מתוך תכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת")

 אמנון דנקנר זוכר שזמן מה אחרי שסיים לכתוב את הביוגרפיה, הוא חלם שדן בן אמוץ בא אל ביתו, וידע בחלום שבן אמוץ מת מזה כשלוש שנים, אבל שמח לראותו ואמר לעצמו: עכשו אכריח אותו להגיד לכולם שכתבתי רק אמת. ודן השב מן המתים, עיניו כחולות כתמיד, מזוקן ויחף בגלביה לבנה, הוא דן המקסים והמצחיק עד דמעות, הקמצן הנדיב, בודק הגבולות וכובש הנשים, הכותב שמכיר את כל חולשותינו ושאינו מתעיף וממציא בלי הרף את הישראליות. לא דן הגווע מעוקם הפה של הסרטן. דן בא בחלום אל חברו הביוגרף, דנקנר, הנמוך ועבה ממנו ונטול אותו שארם ממגנט שלו, ודנקנר רואה כי בגבו של דן צועד המון המלווה את שובו של הסלבריטי הגדול אל החיים.

מימין: דנקנר ובן אמוץ

הם עומדים למרגלות הבית לשמוע את דבר הקם לתחיהודנקנר מסובב את דן כך שפניו אל ההמון ופוקד עליו: עכשו תספר להם שכל מה שכתבתי על אמך ועל הקטינות ומה שלא העזתי לכתוב, הכל אמת. ובן אמוץ ניצב מלוא קומתו ומתוודה בפניהם על כל חטאיו, וכשהוא מדבר, כפי שתמיד דיבר וכבש לבבות, נהפך ליבם והקשבתם הופכת לזעם. שתוק! הם צועקים לו. שתוק. לא רוצים לשמוע יותר ואחד מהם מרים אבן ומטיל בו ואחריו כל האחרים, גשם של אבנים, ובן אמוץ נופל מדמם בפתח בית דנקנר.
כך מספר לי דנקנר בישיבתנו בקפה "גן עדן" בדיזנגוף, מקום טוב לדבר עם הסופר שלטענת רבים בגד ברישעות עקרבית בזכר חברו הטוב ורצח את מורשתו ולטענת אחרים חשף את פשעיו. והביוגרפיה ההיא, השנויה במחלוקת, שיצאה לפני עשרים שנים, היתה קיצו הנחרץ של דן בן אמוץ, ילד השואה שמת לראשונה כשכל משפחתו נספתה והוא מחק עברו ושינה שמו לעברית, ומת חגיגית במסיבת המוות העליזה שלו באביב 89, ורשמית כשחדל לנשום כעבור חצי שנה, ואז סופית ותרבותית בשנת 92, עם צאת הביוגרפיה.
זו ביוגרפיה פרטנית ושיפוטית מאד המתארת את דרכו של ישראלי מגה נודע, מגראונד זירו של יתום שואה בודד ומחוצקן ונרדף, אל פסגת ההצלחה והאהבה וההתקבלות ומשם, כדרך המקום שקוטל ומשכיח גיבוריו, אל תהום הנשיה. גיבור תרבות הכי ישראלי והכי מהגרי, כותב רענן, מבריק וחמדן, משתמש וזורק ובו בזמן חבר טוב. שוביניסט עטוף נשים אוהבות.

דן בן אמוץ

הולך בעקבותיו ובעקבות סרטיו כשחקן מ"אקסודוס" ועד "חור בלבנה", "מצור" ו"3 ימים וילד", ספרים מ"ילקוט הכזבים" דרך "לא שם זין" ו"מה נשמע" ו"לזכור ולשכוח", ועוד אלף יצירות אחרות, נדמה פתאם כאילו נקטע קיומו של דן בן אמוץ בשל אחת מאותן קללות שהמציא בעצמו על מי שירדם בקסטל ויתעורר בהדסה, או כמו נשא עימו את אופציית מחיקתו כמין ערכת זיכרון ושיכחה. שהרי היה הראשון להשכיח עצמו, כשמחק כנער את עברו. ויוצא איפה שפעמיים נשכח: פעם בידי עצמו ופעם בידי מעשיו שנבעו מאותו עצמו ישן.
ונדמה לי כי אי אפשר לספר את סיפור ישראל, מבלי להזכיר את הילד הפולני מוסיה תהילימזוגער, הוא הנער משה שעוני, הוא הגבר דן בן אמוץ, עמוד תווך של היכל התרבות הישראלי. מכונן דיבור וכתיבה ומחשבה צבריות, חוצפה וביקורת וסטירה מבריקות והיגיון מושחז כתער. והשפעתו של המנוח כה גדולה, עד שאם ישכח שמו, יוותרו חלקים מן התרבות אנונימיים, ויתכן כי יש להפריד בין המעשים הבזויים לבין מפעלו התרבותי שעומד בניגוד מרהיב לחלקיו השפלים.

 "מי שמכיר את אסתר שוורץ שנולדה בשנת 1928 בפלושטי אשר בבסרביה והגיעה ארצה ב1954, בעלת שער שחור, עיניים חומות ופה גדולשיבוא ויקח אותה ממני".
(
מדור לחיפוש קרובים. קריעה תמה. ד.ב.א. 1974)

רבות מאד תמונות המתים על קירות קפה תמר בשינקין שכמו הולך ומתכווץ עם הזמן, בעת שיושביו מתאדים וחלליו מתרבים, אך שרה שטרן, בעלת הבית, נהגת ג'יפ נועזת מהמדבר המערבי, עדיין ניצבת איתן בשמלת עור הנמר הנפלאה שלה ושערה הסגול. 15 שנים לא דרכה כף רגלי במקום ורק לרגל תחקיר בן אמוץ שבתי. כי פה או שאתה בן בית או שאתה חרא. "וחרא זה שם חיבה", אומרת לי שרה. "את דן הכרתי כנער בנהלל, כשגדל אצל חבינסקי". היא מדייקת. "וניהל רומנים עם כולן". דבר לא חומק מעיניה כבר 4 דורות.

– "אני מחכה לביבר, שיספר לי על דן".

"ביבר", מעקמת שרה פיה: "הגרויסע מציאה הזה. מה כבר הוא יודע"? עוד היא מפקפקת וברחוב חבוט הגשם, צץ חזיון מופלא: בלון צהוב עצום נישא בחיפזון על גבי אופניים חשמליים קטנים שעל כידונם, כזקיף ניצב ברווזון-צפצפה.
מתוך הבלון והקסדה, נחלץ כאפרוח מביצתו, ישישון סמור שפם שלפני 70 שנים ישן עם דן בן אמוץ במיטת אפריון ענקית במלון הזונות "טיטניק" במרסיי. בגיל עשרים הם היו שקועים במשימת ההעפלה חשאית. "הוא היה בחור שובה לב ויפה, כחול עינים ופיקח מאד", זוכר ביבר, שבכ"ט בנובמבר ימלאו לו 90. "בתוך זמן קצר כבר דיבר דן צרפתית והכיר את כולם ונסע לפריז ומיד "מון שרי" עם סימון דה בובואר וסרטר. היה לו כשרון עצום לאהבה ולכך שידאגו שיוכל לטפס מעלה. טעם מכל וכל וטס הלאה".

דן בן אמוץ בתקופת השהות בצרפת


"
רק דן העיז", אומר ביבר תחת אף המתאגרף המעוך שלו, ושם אצבעו על העיקר: "הוא אמר לי אז: אני מנסה הכל, וניסה. אלכוהול, אוכל, נשים, חברים. לכן היה שונה מכולנו הפלמחניקים שלא העזנו ומקנאה קראו לו: דן בן הפוץ". כך תמיד: העזה וקנאה.
"
מהתחלה", זוכר ביבר, שגם הופיע לצד דן בתכנית הבידור הרדיופונית השוסית "שלושה בסירה אחת", "דן עשה פרודיה על העברית הארכאית פה, קלט את הצליל העבש של השפה הרשמית ויצר שפת דיבורכתיבה חדשה בלי דקדוק וקפדנות, עם אוזן נהדרת של מי שלא נולד פה ולא היה חייב כלום לאף אחד".
"
מה נוסיף שלא אמרנו"? תוהה ביבר."כולנו רצינו להיות צברים כמו בדואים. שורשיים ומעשנים, שפמים, עם חכמת החיים הפשוטה. ודווקא הוא, היתום הזר, הכי הצליח". ופתאם חסר לנו מאד בתמר הצחוק הפרוע של דן שהיה חושף הכל בחדות ובו בזמן משכיח מעצמו ומאחרים את כל שהודחק מתחת לשצף קצף של הישראליות שאין בה רגע שקט אחד.

"שלום חביבי. איך הזמן עובר. אפשר להשתגע. כאילו רק אתמול כתבתי לך ב"יופי של מלחמה". תראה, נשמה טובה ומתיסרת שלי. אל תתיאש. יש תקוה"!
(
מכתב לקורא. קריעה תמה).

 לחיים חפר נדמה כי המילים האחרונות שלחש דן טרם מותו היו: "קחי ממנו קבלה". הוא שכב על ערש דווי ובתיה אפולו נזקקה לטכנאי מכונת כביסה. זה הכיוון. חפר מצחיק עד היום. אבל ההתחלה שלהם היתה ארבעים ושלוש שנים קודם לכן, כשיום אחד, בשנת 1946, ראה חפר אוהל צץ בחצר האכסניה בה גר על הכרמל, ודיירו הוא בחור גבוה, קלושר עם סטייל, שהאוהל שלו רעד מזיונים.
"
חסר בית עליז שנדד בין לבבות, בתים ומשפחות", מתאר החבר ושותף הכתיבה חפר את מה שראו רבים מן ההתחלה. יתום שרדן רב קסם שבקע מהגולם הכעור של ההתבגרות הבודדת בפנימיית בןשמן אליה נשלח מארופה שטרם השואה. "יתום שמטפס וכובש דרכו לבד, מזהה ונצמד לקבוצת עלית", כפי שמתאר לי הסופר דנקנר, "הופך למנהיגם וזז הלאה. קודם בפנימיה ואחר כך בכנופית נהלל עם זוריק דיין, חבורת תל אביב היוקרתית של בני האליטה כמו נועה אשכול וחיים גורי, פלמ"ח ופריז ורומן עם ז'ולייט גרקו ועד הוליבוד ומגורים אצל מרלון ברנדו". גדול הקומבינטורים התרבותיים שהיו פה.

"תמיד אמר: בואו נעשה את זה", זוכר חפר את חוכמת היזמות חסרת המנוחה של בן אמוץ שלו חי עתה היה ישיש בן 89. בחור עם חוש מדהים למילים ולחפצים ולאמנות, לאוכל, לספרים. למה ילך הכי טוב. "כך עשינו את ילקוט הכזבים ואת המופע "תל אביב הקטנה". הקשבנו לאנשים, אספנו וכתבנו. היתה לו אוזן לנהגים בירושלים, לדייגים בטבריה. ותמיד נלחם לא להיות פרייר, מנוצל".
דנקנר נזכר איך הזעיקו אותו למיטת דן הגוסס. "הוא החזיק לי את היד ולחש: עוד אין לי תשובה. למה? שאלתי, ואמר לי: ללמה אני לא רוצה להיות פראייר". ונזכרתי שלפני שנים שאלתי אותו: למה הכי חשוב לו לא להיות פראייר. זה ישב לו בראש והוא מת בלי שידע.
הוא היה "הלא פראייר" הישראלי המובהק הראשון והסביר לחברים ובספרים שגם בהם דיבר על לב אנשים כמו בשיחה, כי הוריו מתו ואין לו אף אחד בעולם זולתו וזה מקור חסכנותו והאגואיזם הטהור שלו. יתום שרדן שחייב להמציא זהותו עד שאף שלונסקי אמר פעם: בן אמוץ. אני לא יודע איפה נולד". הכי תלוש והכי שורשי. ומן ההכרח הזה המציא עבור כולנו, את מה שהביוגרף שלו, דנקנר, יליד ירושלים מבית דתי, אומר בדרכו הבוטה: "ההמצאה הסינתטית של הצבריות שנראית כמו הדבר האמיתי, אבל היא כמו שעון רולקס מזויף". אמירה מרה ומנבאת רעות לארץ הזאת.

דן בן אמוץ. צילום: יעל רוזן

 "פעם תפס בני את אחד החברה שמיהר להגיע לתל אביב ואמר לו: שמע, סע איתי קצת יותר מאוחר. יש לי המון אינפורמציה. המצב היה מתוח והחבר חיכה על סיכות וכשהטקסי זז סוף סוף, אמר לו בני: שמע המצב באמת קשה מאד, ונרדם עד תל אביב". ילקוט הכזבים.

 "החברים של דן מדברים עליך כעל נחש ממבה בעל הרעל הכי קטלני בעולם", אני אומר לדנקנר. הוא מקשיב ולוגם את האספרסו השלישי שלו באותה הבעה תמהה וחפה. "דן היה חבר מצוין ותומך שאהבתי מאד, ושהיה בן בית אצלנו, אבל כשנכנסתי לסיפור חייו והגעתי לענין אימו וטפטפו לי את הסיפורים על הקטינות שניצל וכל ההמשך שלא סופר, הבנתי שזה סיפור שאני חייב לספרו". דנקנר מזכיר לי כי הוא עצמו בא מבית אב קשה ומכה. יש בו סלחנות לחטאים רבים, לא לחטאי מבוגרים כלפי ילדים, או ילדיהם.
בלב הסערה שהתחוללה עם צאת הביוגרפיה, דובר בילדותו של דן ובאימו אתל שהיתה קרובה אליו מינית ומצד שני בקטינות שגדשו מיטתו בגיל העמידה שלו, כבשתי צלעותיה של הצבת בה נמחץ שמו. דנקנר תאר אם מופרעת שניצלה מינית את בנה האהוב והטביעה בו את התשוקה הבלתי נלאית שתלווהו כל חייו לבדיקת גבולות מתמדת באהבת הנשים ואף תסיט אותו אל התהום. תשוקת אם שאולי, כתוצר לוואי, יצרה גם את בודק הגבולות התרבותי הנועז וחושף כזבים הגדול מכולם פה. תכונה שכה חסרה כיום בחברה הפוסט בן אמוצית קינניתליבוביצית שמגששת דרכה כעיוורת בחושך וברעש וכושלת לכל בור.

לבדו בא לפה הילד מוסיה ב1938 והיה זר מוחלט ומושמץ ככל ילדי השואה. אך בכוח מופלא כהשראה, הפך את חולשתו למקור כוח וראה בעין חדה מכל אחר את המתרחש ואמר הכל כדי להכאיב ולשבות לבבות. יוצר לו אוהבים ואויבים. וחש חזק ומנצח ועם זאת גם מטונף. פסיכולוג בעל שם ספר לי איך בשנות השישים נטל ל. ס.ד. עם דן וזכר כי בן אמוץ נאבק בהשפעת סם ההזיה העז כדי לשמור בכל מחיר על שליטה, אבל התעקש שיש לו חולירע ושהוא מקיא סחי שחור ונלקח לבית חולים. עשרים שנים טרם הסרטן שימיתו. תחושת הסחי. "לא הביוגרפיה שלי רצחה אותו", חורץ דנקנר, "אלא ההיסטריה שפרצה עם הפרסום. הספר שלי רק הביא את הפרטים. בחברות שפויות עושים הפרדה בין היצירה לחטאי היוצר, כמו פרדיננד סלין שהיה כותב גאוני אבל נאצי וספריו הגדולים נקראים עד היום". באחרית הדבר של "דן בן אמוץ", מצטט דנקנר, כהסבר לפעולת החשיפה שלו, קטע מ"האדם השלישי" של אורסון וולס. חברו הטוב של הגיבור הארי ליים הכריזמטי והמקסים, מגלה שם כי ליים הוא בעצם טינופת חסר מצפון, והוא מצטרף לרודפיו ומסייע להריגתו.

"זהותו המפוצלת של הגיבור מצוייה איפוא במרחב שגם הוא מפוצל ומעורער ובו אין לגיבור הזה בית אמיתיוהזהויות האחרות סודקות שוב ושוב את הזהות שאותה הוא נושא בכל רגע ורגע."
(
נורית גרץ על "לזכור ולשכוח" של בן אמוץ)

 היא גרה כעת בבית ישן ונמוך קומה ברחובות. עוד מעט תחזור בשמחה צפונה, לבית הבזלת שלה בראש פינה, קרוב לאמא בתיה אפולו שבעמוקה. שנתיים בגוש דן היו קשות לה. לדבר על אבא אינה יכולה. אהבה? געגועים? אין היא עונה. הכל מלא שתיקה וכאב. פניה של נעמי בן אמוץ רחבים ומתוקים, בין פניו לפני אמה. צמחי תבלין מרככים את החצר. שתילי ורדים חדשים. הבית והגינה מלאים אינסוף כסאות, כביתו של מחפש מנוחה שאינו נואש. עד כה הדפיסה הכל במכונת כתיבה. עתה היא מראה לי שני שירי אבא על מסך המחשב. עוד מעט יצאו בספר השירים השלישי שלה: "ציידת המילים". הצייד שלה כאוב ואיטי כל כך.
אבא/ זו העונה בשנה/שבה אתה גוסס/ הרימונים מתמלאים ומאדימים", כתבה ומחקה שורה אחרונה: "ואתה הולך ונעלם". אין הוא נעלם. הבית מלא תצלומיו בשקיות ובאלבומים גדולים. חיי אבא: מלח שמח, עם מאה נשים, כוכבות. גיבור הוליבוד לצד מרלון ברנדו. בגב צרלי צפלין. צץ מחייך בצילומים של מאן ריי הגדול. זוהר באלבומי נצחון של יתום.

בתיה אפולו ודן בן אמוץ

והנה גם שיר אחר: "אבא שלי חולהגוסס עכשו כבר הרבה זמן זה נמשך לפעמים אני אומרת לעצמי בשקט אבא תמות כבר כמו שאומרים לילד ש..ש.ש.. תישן". בנה ובתה כבר עזבו את הבית. משלושת ילדי דן ואלן שבארה"ב – הבן פיקו תובע מחוזי, הבת נועה מחפשת והפרופסור דור בן אמוץ יש עוד שבעה נכדים. "כל תשעת הנכדים יצירתיים", מחייכת נעמי. היא רכה ונדיבה ובאפה הגומה שתאר פעם אביה. אך הבה נניח לזכר אביה. אני נח לי בשמש החצר והולך לסיים את הסיפור.

"עם הזמן אנו נחזור לדן", אומר לי מוטי קירשנבאום בביטחון קירשנבאומי, "כי היה מעמודי התווך של הישראליות שחיפשה זהות תרבותית. המצחיק הוא שדן עמל כל חייו לנפץ מסגרות והיה מרדן וחתרן גדול, גם בענין המין והדיבור הפתוח על הכל, ודווקא הוא חוסל ע"י המרדנות המינית. הרי על זה היתה תהילתו משך השנים ופתאם הענין הזה נפל עליו ומחץ אותו". מוטי מדבר על הצמד חמד הנאבק ומשלים: בן אמוץ ועמוס קינן. "לוחם הלח"י הבודד והפלמ"חניק שנחנק בהעדר החבר'ה. דן היפה ומושך הלב ועמוס הנמוך, האינטלקטואל המר. קינן שכתב מצוין ודן שמכר המון". "הם הזוג שהמציא את העברית המדוברתכתובה", אומר לי הבמאי ג'אד נאמן, "שני כשרונות גדולים שהניחו את היסודות למה שכיום מובן מאליו: עברית חיה שניתן לדבר בה ולכתוב בה".
"
דן חסר לי מאד", אומר קירשנבאום טרם יטפס חזרה לאולפנו, ועוד לא נגענו באפס קצהו של דן: ביתו הנפלא ביפו שנמכר לאיש עסקים ולקוסם, אינספור חבריו, כתביו, חידודיו וחכמותיו. חפציו וטקסיו, נדודיו וכל השאר. "יאללה, עכשו תלכו ותקנו את הספרים שלי ובמחיר מלא ואל תשאילו", היה דן אומר.

 אח, יהדן, דן, דן דן! וֵוינָּאק, יָה דן! איפה אתה?! בגן עדן אתה יושב ואוכל את שור הבראיך נכנסת אתה לגן עדן?! באמת לא מבין איך, אבל אם אתה שם, יהדן, ואם אתה רוצה שנתראה אי פעם, תבקש העברה לגיהנום. אל תחשוב שנפטרת מאתנו ככה. וואללה נבוא אליך כולנו. ועכשיו שלום חָבּיבּי, תנוח בשלום." (ההספד).

פורסם ב-6.2.2012 במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות.

חלק מן ההספד, "שלושה בסירה אחת"

 

תמיד בתפקיד מלך. יוסי בנאי

"אמא שלי היתה אומרת: צרה אם
היא כמו גחלת
קטנה ובוערת, צריך בחכמה
ובזהירות להעביר אותה
מכף היד האחת לכף השניה עד
שתצטנן המנוולת ותכבה מבלי לגרום
כאב, צער וכויות".

יוסי בנאי. צילום: ורדי כהנא

שער  הברזל נעול והמדרגות של הבית ברחוב האגס 1 עולות השמימה. אין יותר בית מעל החנות. נעלמו  גם מורט העופות דניאל ואשתו. ברחוב התפוח סגורה חנות הירקות של סבא מאיר. "הבית ריק עכשו" משתלשל שיר של אהוד בנאי מגגון השוק, בקפה אצל חבר הילדות עזורה תלוי ציטוט של יוסי בנאי ועל שער האבן חקוק השם המקורי של הבונה: "בנא". נדמה כי כל השוק כולו מלא בשמות הבנאים כקמיעות וכתזכורת לשבט שפרץ מבין העגבניות והדגים, 130 איש ואשה, שרבים מהם כיום שרים ומוכרים. ראשית המשפחה כבר מצופה פה בלכה השקופה של האגדה.
בצומת דרומי אני אוסף את היסטוריון המשפחה אלי בנאי, בנו היתום של בכור שמונת האחים, שמואל בנאי ז"ל, שמת בגיל 37, וש"לא היה בזבזן מילים", כעדות יוסי. בדרך מספר לי אלי על שלושת האחים משיראז האירנית, אברהם, יצחק ויעקב לבית בנא, שעלו לפני 150 שנים בעקבות שמועה על בוא המשיח. ב"קפה מזרחי" בלב מחנה יהודה אנו יושבים לדבר במתים. מלצרית ששמה רקיע מגישה לנו קפה, ברדיו מתנגן אהוד בנאי וברחוב חולפים עולי הרגל החילוניים עם מדריכי- הבנאי שלהם.

"ליעקב בנא שעלה ב1860 עם שני אחיו", אומר אלי, "היה בן בשם אליהו, ועימם גם בת השכנים חנה שרה. כשחצו את הגבול אל האמפריה העותומנית, נאלצו, כדי להעבירה, להשיאה בגיל תשע לילד אליהו. וכעבור שמונה שנים נולד לשני אלה בן יחיד ושמו מאיר. מבן יחיד ועדין זה, צמח השבט כולו. שלא כסבו וכאביו, לא רצה מאיר לעבוד כבנאי –  בתים ולכן פתח לו אביו חנות ירקות. איש טוב לב, מתוק היה ובעל "קול בהיר וצלול שלא פסק להדהד בחדרים", כעדות בנו יוסי.
בבוא היום הושא מאיר לבת דודתו, בכורה מלכה שבתאי, וממיטתם בקעו, בעזרת המילדת המדופלמת בקלה, שבעת האחים והאחות עליזה לבית בנאי, ילדי מאיר והאם בכורה שיוסי בנאי לא חדל להזכירה. אשה קטנת קומה וחכמה, דומיננטית מאד שעל פיה יישק כל דבר, ש"הביאה ילדים לעולם בין כביסה לכביסה". בית צפוף ותוסס, "מיטה בתוך מיטה. ריחות שום וקנמון, ספר תפילה ומנורת נפט", שהילד יוסי גדל בו וממנו חמק לקולנוע אדיסון. "ילד קטן עם עינים צמאות לדעת. לטעם, להכיר, הכל בכל מכל… רץ יחף על גגות של פח ורעפים, מחפש חלומות אבודים… תלמיד מאד לא לדוגמא".

בית בנאי/בנא, שוק מחנה יהודה, ירושלים

כשאני  מסתובב עם אלי, לופתת עגמת החורף את הלב. תוגת הירושלמיות שממנה נמלטו הבנים והבנות. בגיל 18 הלך יוסי לצבא ולא שב לבית אך עד קיצו כתב בגעגועים על הראשית. קור לח נושב עתה מן החצרות, וכל שנשאר הוא רק מילים: "יושב בשירותים בקולנוע אדיסון, על האסלה, וחולם על בימות העולם, הצלחות אין קץ, ועל תהילה".

"אך היום כדי להתבסס
אני מוכרח להתגסס
כי בלי לכלוך ובלי חוצפה
אין שום קופה".
(בנאי מתרגם ושר ברסנס)

בשדרות ח"ן הקצרות, בואכה "הבימה", יש בנין מגורים נחמד בו שוכנת קונסוליה של מדינה לטינית ידועת סבל. מעליה צופה אל צמרות הפיקוסים, דירה מלאת ספרים ובה רצפת עץ ממורקת ושולחן אוכל ארוך לארוחות גדולות. כל יום בשתיים היה יוסי בנאי עוזב את העולם ואת החזרה, בשתיים בצהריים בול, ובא לפה, לאכול ולישון ובחמש חזר לעולם. מפה טלפן כל יום שישי לאלמנת אחיו, דיבר עם רבקהל'ה, פה פגש בדורון רוזנבלום ואכל עם שני בניו וחברים, תכנן את המופע הבא, התקליט או ההצגה, ומפה המריאו לפריז. סביב לבית, מעגל הכיכרות ובתי הקפה והמדרכות. וסביבם הארץ שאת שפתה עיצב.

בבואי לתאר יוצר עכשווי, רב שנים ומילים כבנאי, אני ניצב חסר אונים. כי איש כזה, פעיל ופורה ושופע, משאיר אינספור רשמים ומילים והקלטות ומערכונים והצגות וסרטים ומחזות ומערכונים, וטביעת קול שקשה לזר ללכדם ורק הם מדברים בשמו. כשאני עובר על מה שכתב, שותפויות עם ניסים אלוני ויעקב שבתאי, גששים ורבקהל'ה מיכאלי ואילן רונן ומי לא, מאזין לקול הברסנסי של המנוח, מה אוסיף?

יוסי בנאי ורבק'לה מיכאלי

אז אני רושם פה רישום קטן כמצבה, עשוי צבעים ועדויות של אנשים שהכירוהו. זה קוצר ידו של הכותב. אבל "זה. מה. יש". היה אומר המנוח בקול הסטאקטו שלו שבו כל מילה נפרדת ומחוברת ומוטעמת. אקרא לו פה: האיש של שלוש הערים.
השחקנית עידית טפרסון ששיחקה לצידו, פעם בראשיתה כשחקנית ב1985 ופעם שניה בקיצו ב-2005, מסכמת את מה שאומרים האחרים, שבנאי היה איש של שלוש ערים, שהן היו מהותו. ירושלים, תל אביב ופריז. היא אשה יפה שמתנשאית לגובה מטר שמונים וארבע שזוכרת איך הובאה כמתחילה לשחק ב1985 ב"נמר חברבורות" של שבתאי בהבימה ובנאי היה בתפקיד הראשי של המנהל פינק. תמיד  בתפקיד הראשי, מלידה. "באתי והנה האיש שעל קולו גדלתי, מתישב לידי לשבור את הקרח. בהצגה לבש חליפות לבנות שאהב, שרנו דואט ונשארנו עשרים שנים ידידי משפחה עד ששחקתי לצידו טרם מותו את אשתו בת שבע."

– וסוד קסמו?
"אותו קול עמוק בלתי נשכח ויכולת הגשת טקסט שבה טעם והטעים כל מילה עד שרק רצית לשמוע עוד. מסיפור ילדים ועד תפקיד המלך".
דומה היה בנאי לעץ ששורשיו ירושלים, שם נולד לבכורה ולמאיר וגדל בשבט בנאי: הבית והשוק, חיילים אוסטרליים שיכורים ורדיו זניט ומטבח האם וחוכמתה, אבא רך שהלך להביא לחם ולא חזר, המון אחים ואחיות והשדיים של של כרמן מירנדה, וסבא אליהו, הפטריאך הנערץ מכל, שחלק אבטיח לכל ונטל לו את הלב.
משם פרח יוסי לתל אביב, היא גזע העץ, התרבות השפויה והחילונית. בה ישב והתגעגע, חי ופעל וחש בבית, הציג ושיחק, טלטל כל שבת בבוקר את הבתים עם מערכוני אשת המהנדס ורבע עוף וכאלה, לצד רבקה מיכאלי המופלאה. הקסים ופלרטט וכתב, שתה קפה, ילד את שלושת ילדיו, הבכור הזמר יובל מאשתו אילנה, ודניאל הכותב ואריאל הלומד רפואה מאשתו אביבה.
ומתל אביב המריא אל אהבתו: פריז. זו צמרת העץ.

פעמיים בשנה, אומרת אביבה, "יצאנו לאותו מלון קטן ברובע הלטיני, לאותם שיטוטים שבקיצם בית קפה, כשאתה מתישב והעולם נע וחג סביבך". כרך של יופי עתיק שבו אתה הולך לאיבוד, כמו שתאר לי חברו יאיר גרבוז שליווהו, "שם הפך השחקן בנאי שהציג תמיד לעולם, לצופה משתאה ומאושר". משם יבא יוסי את השנסונים, עיברת אותם והיה לז'ורז' ברסנס שלנו.
אפשר לראות בו גם, כמו שיגיד דורון רוזנבלום המדויק, "מרכך לאומי, משכך כאבים ומוריד חום, עם חוש מידה מופלא וחן, שנע על שפת תהום העממיות מבלי ליפול לעולם". תערובת תבלינים משובחת ונחלמת של אופציית ישראליות עם שורשים מזרחיים ותרבות ארופאית, ים-תיכוניות אלכסנדרונית, שנונה ורהוטה וקפדנית. סגסוגת עמידה, עשויה מכל הזרמים שהותכו, "שלמרבה הצער לא הפכה לנחלת הכלל אלא נותרה נחלת איש אחד", כפי שיציין רוזנבלום שעבד איתו על העיבוד שלו לתוגת הישראליות".

זו תוגת בנאי בשנותיו האחרונות על כל מה שארע לארץ שלא הפכה לתערובת אירופה ומחנה יהודה, פריז ושדרות ח"ן, אלא לשכונה אלימה ועילגת הסוגדת לאבנים קדושות במקום לאדם. מקום שבו, כמו שציטט בנאי במופע שלו ע"פ רוזנבלום – יש רק "שעה אחת, פעם אחת בשנה, שבה נדמה כאילו יש חיים ישראליים נורמאליים, תקניים, שמתקיימים בהווה…במשך אותה שעה בודדה שמוגשת לנו בטמפרטורת החדר… וצריך לתפוס את השעה הזו, להתענג עליה… כי כבר בשעה שבע אנחנו עלולים להתגעגע אליה מאוד. מאוד מאוד".

 "שחקן צריך לבדר את האיש היושב באולם. לספר לו סיפור… אדם קונה כרטיס, נכנס, עושים לו חושך, פותחים מסך והוא צריך להרגיש שעל הבמה יש גשר ובית, גשם וחום, איש עצוב ואישה מאושרת ושחקנים שלא חשוב מה שמם האמיתי."  (בנאי)

 בקפה החדש של "הבימה" המחודשת ליד כיכר דני קרוון החדשה בעיר שבה הכל משתנה כל הזמן, נזכר במאי הבית אילן רונן בצמד המופלא יוסי בנאי וניסים אלוני. זוג יוצרים- חברים- טובים שצץ לעיתים נדירות מתוך שתי פרשיות חיים שונות ויוצר זיווג אמנותי חד פעמי, רב כוח והשפעה על תקופה שלמה. "מחוברים היו כך שקשה היה להבדיל בין השפה הבנאית לאלונית. שני צ'ארמרים גדולים ופלרטטני נשים ושפה". גדושי המצאות, "שיקוקים ושיקוקיות" ו"העולם מצחיק אז צוחקים", כלבורנטים במעבדת לשון רבת תהפוכות. "כשאלוני בשיאו", אומר רונן בפליאה על "בזמן של הכוננות למלחמת 67, תאר לך שאת "הכלה וצייד הפרפרים" מציגים בפני מילואימניקים על הגבול!"

אצל אלוני היה התפקיד הראשי תפור תמיד ליוסי. שניהם כתבו, כל אחד בתורו, לגששים ובהם האח גברי בנאי, קשובים לשפת המהגרים הבלולה והמרתקת של פולניה ומרוקו, מחנה יהודה, תל אביב, טבריה ופריז.  "כשעשית איתו הצגה", נזכר רונן, "רצה יוסי לדעת הכל: מי עושה מה ומי משחק לצידו, לקח על עצמו אחריות מיניסטריאלית וכשחקן חיפש דרך כמו ילד מבריק עם משמעת ברזל. ותקשר ישירות עם הקהל והשתכלל בתנועה ואהב הצגות קלסיות, תלבושות גדולות ומלכות, פנטזיה, לא מולייר בג'ינס".
רק כשניסים אלוני חלה והפך מר מאד, התרחק ממנו בנאי ההיפוכונדר כנרתע מטעם רע ומרירות וגסות. כך גם, כשיגלה שנים אחרי חברו הטוב, כי קיצו שלו קרב, לא יאחז ולא יאריך סבל, אלא יגמור חד וחלק ונקי.

"אמא שלי היתה אומרת:
שכל זה לא מצרך זול,
וזאת הסיבה, שלא
כל אחד יכול
להרשות את זה
לעצמו."   
(יוסי בנאי)

בגליל, בכפר ישן ליד סלע גדול שבו נחצבה בריכונת, יש בית של פעם ולידו קרוון קט שבו החלו המגורים ובו ישן לפעמים אלישע, נכדו של יוסי. רוקיסט עם סבך שיער אדום בוער, בנם של של יובל בנאי ואורלי זילברשץ. דור בנאי מזמר רביעי או חמישי, אם נפתח בסבא- רבא- רבא אליהו שהיה שר ומנגן וגם מספר סיפורים שאסף סביבו קהל פעור פה. בסלון בין הספרים, ניצב תצלום נפלא של בוריס כרמי ובו טומן יוסי בנאי בן 37 פניו בשער יובל הקטן, שהשנה ימלאו לו 50. לו חי יוסי היו חוגגים לו בדיוק שמונים.
יובל הוא אמן נודע כרבים מבני בנאי, זמר "משינה" וכל הג'אז הזה. לפני כעשר שנים, בגיל 40, נתפס פתאם למחשבה טורדנית שהוא חייב לעוף מתל אביב, למצוא מפלט ולגדל זיתים בגליל וקם ונסע כי מאביו למד "שאדם צריך לעשות מה שהוא אוהב". יש לו כרם ומטע ושמן מצוין, אולי גם כי ראה את אביו מצמצם מעגלו בגיל חמישים ומתכנס אל מכונת הכתיבה, הקפה. כותב לעצמו, משחק פחות, ליד הבית. "כולנו בסוף קצת מלכים מובסים", אומר יובל. "ראיתי את יוסי מעכל את העובדה שהעולם הוא כבר לא העולם שהכיר כמלך".

יובל מכיר היטב את תולדות המשפחה ויודע כי לספר סיפור ולשיר שיר ולפרוט על עוד, זה בדם הבנאים, זה נישא על גב החמורים משיראז. דודו, יעקב בנאי היה ראשון האחים שהלך ללמוד משחק והוא שהכניס את החיידק לבית. "יוסי", אומר יובל על אביו שהתגרש ועזב את הבית כשיובל היה בן 13, "היה אוטודידקט גמור שלא גמר עממי, אך ידע מצוין לזהות מה טוב ומה נכון ולמד הכל לבד, מאמנות ועד כתיבה ורק השתבח עם השנים. בגיל מסוים עבר מבידור לכתיבה ומופעי יחיד ותיאטרון ואהב מאד את הגלגול השני שלו".
כלב נובח בחצר, יובל מטאטא בוץ שחדר לבית וזוכר אב עממי – אליטיסט שידע להיות ציני וקר, חם ומרגיע. "ותמיד מלך". אציל תרבות בארץ נטולת אצילות, מלך בדמוקרטיה עממית, נסיך עצמאי במקום שבו כל אחד מושך בשרוולך או מנסה להגיד לך מה לעשות.

יובל בנאי

והקול של אבא?
"קול נמוך עם עברית הכי רהוטה ומלאת המצאות. קול שחשת בו כמו בתוך בית. "קול כמו גשם שיורד", אמרה עליו פעם ילדה. הנה רוטט הנייד של יובל. מסרון מהבן אלישע: "מה הדיבור"?

 "הבנאדם אפילו אם יש לו אלף שנים…הוא ישאר בתוכו- בתוכו ובבפנוכו שלו, תמיד ילד". בנאי.

אני יושב במרפסת קפה "ארטו" על שפת שלמה המלך, כשעל המדרכה נעצר אופנוע ישן ולו מכונת השחזה כמין אחוריים עבים, והמשחיז-הרוקיסט יובל גורביץ מתחיל לדקלם למיכה שטרית שיושב לדבר איתי על בנאי: "לפעמים אני מחכה שהעתיד יהיה הווה/ ונו, שיהיה לי טוב". הרחוב התל אביבי ניצת. זו הנסיכות של בנאי: מדיזנגוף ועד קינג ג'ורג'. אולמות הבימה, הקאמרי וצוותא וחנות "תולעת ספרים". עיר כמידת אדם.
שטרית פגש בו ב2006 בכיכר מסריק ובנאי אמר לו כדרכו: אולי נעשה משהו ביחד? "קפצתי משמחה כי גדלתי על הקול שלו. מערכוני שבת עם רבקהלה, שירים ומחזות והקראות, מאלתרמן ועד תהילים. קול מיוחד שלא טבע במרק של כולם, ישראלית שנעה בטבעיות על הרצף שבין הבימה למילואים ו"עמוד האש". פסקול החיים שלנו. גם כשקרא תהילים, קרא כאילו הוא דוד המלך והוא כתב את זה".
בנאי עבד על תקליט והציע שיעשו ביחד את "תרנגול כפרות" שלו. "סיפרו לי שהוא מחלים מאירוע לב. אף  מילה על סרטן. כשעלינו לסטודיו של גיל סמטנה, עצר בכל קומה לנוח ולדבר. צילמנו יחד סרט של 40 דקות עד שבוע טרם מותו. יוסי דיבר הרבה על אביו שהחל חוזר בחלומותיו כמו בשיר שבצעו: "בסתו, תמיד בסתו, אבי חוזר בשקט / מארץ הדממה, כולו מאיר פנים" חלש היה אך מלא תכניות. "איש מדויק, נקי, עם מבט-על שהאמין בכלל שטבע עמוס קינן, כי עברית צריך לדבר – לא לפטפט. היום הכל פטפוט, 450 מילים עילגות בלי הדהוד. בוץ סמיך שטובעים בו". כרבים מאד שלא ידעו שבנאי גווע מסרטן, הופתע גם שטרית מההודעה על הקץ במאי 2006.

גם עידית טפרסון והבמאי אילן רונן נדהמו ושניהם כאחד נזכרים בסצנה שחתמה את "כתר בראש", הצגתו האחרונה של יוסי בנאי. "תפקיד המלך הדועך התלבש עליו ככפפה. יש סצנה אחרונה שבה אני, המלכה", אומרת טרפסון, "ובני היורש שלמה, יוצאים למרפסת כדי שהעם יריע לחדש. ומאחור, בחדר, המלך הזקן במיטתו. קר לי, אומר דוד/בנאי ומתעטף בשמיכה וזרקור מטיל אלומת אור על איש זקן נוטה למות. איזו פרידה נהדרת מן הבמה". על קברו בקיבוץ גבעת השלושה שרה מקהלה את "באה מנוחה ליגע". לא "אל מלא רחמים" ולא הספדים. ומישהו הניח תפוז טרי, זכר לפרי שתמיד נשא איתו, פוצע את הקליפה, מריח ונישא על כנפי הניחוח אל ילדות הלימונים בשוק.

יוסי בנאי בהצגה "כתר בראש"

"…אבל אני לא שמעתי בקולה
של אמי הנבונה, ושתי
כפות ידי מלאות בסימני צער,
בכויות ובטעויות
אין ספור".

(בנאי)

פורסם ביום שלישי 18.1.2012 במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות" במסגרת סדרת הכתבות "היכל התרבות", על גיבורי תרבות בישראל.

ביאליק המפוחלץ

"אז תרד מקהלת גמדים
במורד הגבעה ברננה,
שאננה כחלום ילד קטן,
ענוגה כקרן הלבנה;

וצניפים עגולים ושחורים
יצנפו ראשיהם הקטנים,
ופניהם מועדות היערה,
שם לחפור מכמנים, מכמנים".

(מתוך "גמדי ליל", חיים נחמן ביאליק)

ביאליק על גלויה

גם בלב הלילה, מתנגנת לה "התקווה" פה בכל שעה עגולה. מיכנית וחורקנית משיגרון השנים היא ניגרת משעון מתכת עם לוח אותיות עבריות שמתקתק כבר מאה שנים. זהו פסקול הרפאים של בית ביאליק, גם בשעה שבה אין איש פה זולת מנהל הארכיון שמואל אבנרי ואני, הכותב, שלפני שנים רבות באתי כתלמיד כתה ב' לבית ונבהלתי מן המנהל דאז אונגרפלד שרבץ כאריה זקן והפחיד ילדים. מאוחר בלילה ושקט. עוד מעט יתחלפו השומרים ובבקתת החצר תתיישב מרגריטה השומרת, שלפעמים, באישון לילה, היא מתרגמת למנהל אבנרי מילה רוסית שאין הוא מכיר.

צמד זה, כותב ושומרת, מזכיר לי פרק שכוח מחיי המשורר שתיאר הביוגרף אבנר הולצמן, ובו, במהלך כשלוש שנים, סחר ביאליק הצעיר בעצים ואף התגורר בחלקת יער חכורה במשך רוב ימות השבוע ועימו שומר רוסי חמוש. בבקתת עץ גר חיים נחמן בן העשרים, מתקין ארוחותיו על מדורה, ובחורף הקפוא כתב לחברו ומוציאו לאור: "מוחי נקרש בין ברושי היער הנרדם שאני קופא בו כפרא בודד". אז היה יוצא לחלץ עצמותיו עם השומר, אורבים בחשיכה לגנבי עצים. "והשומר תהה לפעמים, איזה מין אדון זה הכותב תמיד בלילות".

שם, בשנות הטבע והבדידות, ליד העיירה קרוסטישוב, התגבשה כיהלום כתיבתו של המשורר הנשוי מזה כשנה, ומשם שלח שירים רבים כ"גמדי ליל" ואחרים. בין העצים בקעה נפשו מילדותה המיוסרת, והתחילה לנסח במילים את האישי והנסתר, הנמשך והענוג, הנבהל, האומלל והמאושר, שיהפכו לנכסי צאן ברזל של ראשית תחייתו של עם עתיק. וגם עכשיו, מאה ועשרים שנים אחרי כן, בבית שהוא מצבת המשורר המת, עשוי השומר של 2011 לתהות: מה עושה פה באישון לילה המנהל אבנרי, יהודי עבדקן ומסור, נטול משפחה וילדים, שבא בחושך על אופניו לשבת בין הספרים? או על מה מדברים ברגע זה המנהל  אבנרי והאיש בעל הפנקס בבית הנעול?

ואכן, מה  עושים אנו שם? יושבים, מעבר לחבל ההפרדה האוסר כניסה, על כסאות סלונו של המשורר.  נחים בפינת האוכל ליד סט כלי החרסינה, יושבים על כסאו לצד שולחן הכתיבה. ידי על הלוח עליו כתב את יצירתו מול ציור הסופר טולסטוי שציר ונתן במתנה פסטרנק האב. הנה בארון מקלו, הנה כובעו ומשקפיו של המשורר המת, כובעיה של אשתו. אורחי המתים אנו לשעת לילה קצרה, ותחת רגלינו, בקודש הקודשים של חדר כספת, נמים להם כתבי היד של המשורר: אוצר עצום של מכתבים וכתבי יד כפי שרשם ותיקן  במו ידיו ביאליק שהיה גם עורך ומו"ל, גם סופר ומחיה אגדות וגם ממציא מילים עבריות רבות כמו "רשרוש". גיבור תרבות נפילי באותן שנים בהן התהוותה העבריות  מחומר רך וגיבורה יכול היה לעצבה בצלמו, ולכן השפעתו על העתיד עצומה יותר מבכל זמן אחר.
מבלי שנבחין כמעט, חיים אנו גם בביאליק-לנד.

 לבד אנו בבית. פה היה המטבח. בחדר הזה גרו הוריה של מניה אשתו שאהבם כהוריו המתים וקרא להם אבא ואמא, פה כשכש בזנבו כלבלבו הקט קאפי. מן החלונות הגדולים נשקפים בלילה מלא ברקים וגשמים של חורף 2011, דקל ועצי גינה ובתי הכיכר ובית העירייה הישן. יפה מאד הכל כאודסה קטנה. לפעמים קופץ לחצר חסר בית לחפש מקלט, או נכנס זוג  נאהבים ואני תוהה אם מכירים הם את שורותיו הנסערות של מחפש האהבה הנואש שגר פה: "ואני, נער פותה, לרגליך בלי- חמלה השלכתי / תם לבבי, בר רוחי, כל-פרחי נעורי הרכים", או שמא רק מסתור לרגע הם מחפשים?

בית ביאליק, ת"א

"צפרים חדשות – זמירות חדשות –
מה רב הרעש שם ברמה!
הזאת היא ע צ ם המלחמה?
אם רק ה ת כ ו נ ה למלחמה?"

(מתוך השיר "ילדות")

זו כתה סוערת, גדושת הורמונים של 34 מתבגרים, בנים ובנות ישראליים בשנתם האחרונה בבית הספר טרם צבא. מאה שלושים ותשע שנים להולדת המשורר, הם לומדים שלושה משיריו לבגרות חורף, שתי יחידות  באורט סינגלובסקי הגדול. המורה שירלי ונג הותיקה, אוהבת את תלמידיה ונאהבת על ידם, צריכה להשתלט עליהם כרועה מול עדר כבשים פועה. היא מרימה מעט קולה על פקעת הנעורים השוצפת שיש לאלפה ביאליק. "בואו נרענן את זיכרוננו", אומרת אחותי המורה, בתו של אבינו שהיה מורה לספרות, חסיד ביאליק  ואף הספיק לשבת כחלוץ נפעם באחד מעונגי השבת האחרונים של המשורר טרם צאתו לניתוח הערמונית הקטלני בוינה.

– "בואו נזכר בשלושת השירים שלמדנו ובכישרון הכתיבה המקורי שלו. למדנו את "על השחיטה" ואת "לבדי", שעוסקים מנקודת מבט אישית באירועים לאומיים… לא לדבר יחד איתי! עומרי, שב ישר. דנה!!! אנחנו נדבר היום על השיר "הקיץ גווע". לפתוח חוברות".

מי האורח? תוהים הנערים. סוכן דוגמנים? מפקח? "תנסו לחפש שער כניסה אל השיר", פוקדת המורה שירלי. "תמונה, משהו שתופס אתכם ודרכו אתם נכנסים". היא מקריאה.

"הקיץ גווע מתוך זהב וכתם
ומתוך הארגמן
של שלכת הגנים ושל עבי ערביים
המתבוססות בדמן…"
כמנגינה מעולם אחר, מרחף זהב הגנים הרוסיים מעל החדר האפור מקושקש גרפיטי השולחנות. "זה מזכיר שיר של סרנגה", צועק תלמיד. המורה מדברת על תחושת הסוף בשיר. "היכן היא באה לידי ביטוי"? "בנדידת הציפורים", מציע אחד. אין הם מרימים יד, המורה מטילה שאלה והם משיבים באש תשובות צפופה מכיסאותיהם, כמין חידון טריויה. "למה גווע"? שואלת המורה. "הרי בשיר לכל מילה יש משמעות".

"הכי חזק הם התחברו ל"על השחיטה", אומרת לי המורה.
"התליין! הא צוואר – קום שחט!
ערפני ככלב, לך זרע עם-קרדום,/וכל-הארץ לי גרדום –/ואנחנו – אנחנו המעט!"
ולכל הדיבור על הפוגרום בקישינייב שתיארה בפניהם כמין סרט אימה של אונס ורצח ושחיטה, גברים נפחדים ונשים צורחות. חומרים מוכרים או אולי סוג של משחק מחשב אלים. כמה תלמידים אף ציטטו בכתה מדברי הנשיא קצב שנטל שורות מ"על השחיטה" כדי להביע את כאב "חפותו". לרגע אחד התערבבו ביאליק, הפוגרום והנשיא האנס לדייסה ישראלית מבלבלת.

יש בכתה ארבע תלמידות שלא נולדו פה. שלוש מרוסיה. אחת היא קטיה החרוצה מאד שמכירה ואוהבת מילדות את החורף שמתאר ביאליק. אחת גבוהה שלא מכבר שבה מביקור באודסה העיר שבה התגורר המשורר ושבה ניתן לאתר עד היום את שלל כתובותיו. לשאר הילדים הנוף שלו ואף שפתו זרים ומוזרים כבאים לעולם אחר.

– "מה זה ביאליק?", שואלת המורה לכבודו של  האורח שצץ בכיתה.

"בגרות", "משורר לאומי". "יפה ולא מובן", "רחוב". "עדיף אייל גולן". "שמו הולך לפניו". "היחיד שבא לי ללמוד". הם צועקים בערבוביה מלאת חיים שיכולה להזכיר את אי השקט של המשורר עצמו ואת חיי הגויים ב"מאחורי הגדר" יותר מאשר את החדר האפל שבו למד. קצרי רוח הם, מחוברי מסך, ילדי סיפוק מידי כרבים פה. לא קל ללמדם שירים שנכתבו לפני כמאה שנים בשפה עתיקה שהחלה להיחלץ אז מקברה, לשוב לשימוש יומיומי, ומאז נעה במהירות עצומה, לומדת דרכה בתנועה, משתנה מרגע לרגע. רבים מכותביה, שכל אחד מהם חצב לו נתיב משלו, התישנו, נשכחו, נגרפו ואבדו בשטפונה העצום. ובכל זאת כשהילדים סובלים, מוכים, מושפלים, מתייתמים או מתאהבים, הם ביאליקיים מבלי דעת: כל אותו שברון לב, כאב, כמיהה וערגה.

"מה רב, אוי, מה רב השיממון
בארץ המלאה הפתוחה,
שהכל נותנת היא לנו
אך אחת לא תיתן- מנוחה!"

("מה רב, אוי, מה רב".)

כרטיס עמידה לצפייה בהלווייתו של ביאליק

"ביאליק עבר תהליך פיחלוץ", אומר לי אריאל הירשפלד. הוא חוקר ספרות צחור שיער, גדוש ידע העולה על גדותיו, שחש קרבת נפש גדולה למשורר עליו פרסם עתה את ספרו "כינור ערוך", שבפתחו הוא מצהיר כי "ביאליק הוא המשורר המוחמץ ביותר בתרבות הישראלית". "הוא המשורר הכי גדול שלנו בכל הנוגע לחיי הנפש", אומר לי הירשפלד בבית קפה בעמק רפאים בירושלים, וחש כמי שמבצע מלאכת רסטורציה ליצירת ענק שהושחתה "בשנים רבות שכיסוה בקליפה עבה של חלודה ופסולת ושצריך לשוב לחצבה מתוכה… הקליפה היא דמותו הלאומית".
"מראשיתו כמעט קראוהו המשורר הלאומי, אבל התכוונו לדבר מה הפוך ממה שלו מתכוונים היום. אז חשבו שביאליק מבטא את כאבו של היחיד בן דורו, לא לאומי במובן של מוסד לאומי- מדיני, של ביטוח לאומי". אין הירשפלד איש זועם, אלא מתון ורהוט להפליא, אבל הוא כועס כי "הפכו את ביאליק לחלק ממועקת ההתבגרות של צעירי ישראל".

"תקרא", הוא אומר לי, "את "לבדי" ואת "תיקון חצות". כמה הכל אישי. הוא הרי כתב את השירים הכי עצובים והכי שמחים בעברית".
"בסך הכל", אומר לי בחדרון אחר, אך בלהט דומה, החוקר שכתב את ביוגרפית ביאליק, אבנר הולצמן, " ביאליק כתב רק 130 שירים, אבל הם בסיס התרבות שלנו". גם הוא זועם על הדרך שבה חנקה הקליפה הלאומית את ביאליק, "שכמו התישן אבל נותר כמותג חזק. 400 לחנים נכתבו עד היום לשיריו".
חתולה מתחממת לידנו בקרן שמש בעת שהירשפלד מזכיר את הפרעת המניה דפרסיה ממנה סבל המשורר, אותה תנודה חריפה "בין כוכבים לתהום רבה" עליה כתבו גם אריאל סימקין וערן רולניק, מתארים מטוטלת שנעה לפעמים ע"פ אביב וסתו, בין ייאוש עמוק לעליצות גדולה. "יש שעות אשר אשאל נפשי למות", כתב ביאליק, מתאר מצבי רוח חדים ואף משאיר עדות מפורשת על התעללות מינית שעבר כיתום בבית סבו. בן- דוד מפגר היה נוטלו לשירותים בחצר, מתפשט ומכה בו.
מן הזיכרון מצטט לי החוקר סימקין את השורות הנפלאות: "בעצם ילדותי/ יחידי הוצגתי/ ואשאף כל ימי/ סתרים ודממה/ מגופו של עולם/אל אורו ערגתי/דבר מה בל ידעתיו/ כיין בי המה/ואתור מחבואים שם דום נסתכלתי, / כמו צופה הייתי בעינו של עולם“.
איזה תאור נפלא של האלכימיה שבה הופך משורר גדול את אימת הילדות ובדידותה לזהב השיר, את הצלקת לשורות קצרות שידברו אל נפשו של עם. "הוא בשבילי נשמה אחות", אומר הירשפלד. "ואני מרגיש ששאיפתו של ביאליק להגיע לביטוי צלול כל כך של חוויה אישית, להפוך את הפרטי לאוניברסלי, היא הדרך הכי מדויקת לעשייה רוחנית. מהפכן היה, שרצה לטלטל ולעורר נרדמים". ראשית התחייה הישראלית, זו המצויה כעת במשבר קשה, בנויה על מעטים כביאליק שראו את הנולד מתוך ייסורי עברם וניסו לעורר רבים להיחלץ.
והנה דווקא המשורר שלחם להיחלץ מהפחלוץ והעובש וכתב "במעי אותיות מתות שירי חיים הקרו", "פוחלץ עם השנים על ידי מערכת חינוך מסתאבת", אומר לי הירשפלד. "נחנק משך 80 שנים בידי שכבה עבה של פירושים מיושנים. זו פשלה נוראה. בשום תרבות גדולה, משורר חשוב כל כך מלפני מאה שנים, לא נחשב לגרוטאה. רק פה. כל אותם סיכומי מורים ותלמידים שנגררו מדור לדור וחסמו את כוחה של שירתו הגדולה.

– מי עשה קופון מפיחלוצו?
"הלאומיות הישראלית החדשה שהשתמשה בו לצרכיה. והוא הרי כתב את הדברים הכי אנטיפתים על הדתיות היהודית שנראית אצלו לא אחת כדבר מאוס ונבאש. את זה מסתירים. צריך לקראו מחדש. דברים שלו חיכו מאה שנים כדי להבינם ויכולים לחכות גם מאתיים".

"באתי לתל אביב וראיתי שביאליק הוא לא רק משורר, אלא גם המושל הרוחני של העיר. . . קונים , מוכרים וקוראים עיתונים שנכתב בהם: ביאליק דיבר, ביאליק כתב, ביאליק פה, ביאליק שם… כשצריך לקרוא שם לבהמה – שואלים את ביאליק, כשצריך לבקש שם פרח – ודאי שקוראים לביאליק. הפועלים הם בעד ביאליק, ואפילו הצעירים שנגדו, הם עימו".

(עדות מביקור מארק שאגאל בתל אביב).

היא אישה זקנה וקטנת קומה מאד שגרה כבר 14 שנים באותה דירונת מלאת חנוכיות וספרים בבית אבות שמשקיף על בית לחם וירושלים והרי מואב. לפני תשעים שנים נולדה בקנינסברג, אך גם מי שמביט בה כיום ידע מיד מיהו אביה. כי פניה העדינים כה דומים לפני הישראלי הראשון שזכה לקבל את פרס הנובל היחיד לספרות ומראהו מונצח על שטר החמישים ₪.
"תמיד כשבא ביאליק לביתנו שמחנו לקראתו, אני ואחי חמדת הצעיר ממני בשנה", אומרת לי אמונה עגנון ירון בקולה הרך. צלולה כיין היא אך זיכרונה נחלש. "יום יום היינו מטילים בבאד הומבורג עם דוד ביאליק שאהבנו. אבי וביאליק, ואני לצידם כילדה, וכשנסע, אמרתי לאבא: הרבה דודים יש, אבל אין יותר ביאליק". משך השנים הותיר ביאליק חותם דומה אצל ילדים רבים. הוא ומניה היו נטולי ונכספי ילדים ורבים משיריו נועדו לילדים ונכתבו בידי יתום אב הצופה שבור לב בעמל אימו ואחר גדל בדד בבית סבו הזקן, והם מלאים גמדים ופלאות וכל אותם מלאכים ספק שדונים מופלאים שקראם "צפרירים". יצורי אור אלוהיים.

עטוי כבשיריון בדמות המשורר הלאומי שקבל על עצמו, נותר ביאליק עד מותו בגיל 61 גם ילד וגם בוגר רגשן שממבט ראשון נראה כסוחר מבוגר, קרח, וכרסתן אך בשיחה נגלה מיד כאיש רוח שנון ומצחיק, חד לשון ואוהב ילדים. זה דוד ביאליק שזוכרת עד היום הילדה אמונה. מה הביאני לחדר של בתו של עגנון? אולי הרצון לפגוש באחת מאותם עדים אחרונים של ביאליק בשר ודם. מעטים מאד העדים היום. "דוד מיוחד היה ואיש נהדר. הרי היינו מוקפים דודים, אבל הוא היה הכי משעשע ופתוח לילדים. בירושלים כשרק שמענו קולו מן הדלת אחרי שהושכבנו לישון, קפצנו במיטותינו וקראנו: ביאליק בא, ביאליק בא, והוא היה מגיע לחדרנו ויושב על מיטתנו והיינו שמחים בו מאד".

אביה וביאליק הכירו זמן רב טרם הוולדה וכתבו זה לזה מכתבי חיבה בחרוזים, בעברית ובאידיש. ופה בארץ, היה מגיע אליהם לירושלים והם באו לביתו הגדול בתל אביב. "הייתה תקופה שאבי והוא היו ברוגז ורק אמא המשיכה להיפגש איתו". "אבא החשיב אותו מאד". ואביה החשיב מעטים זולת עצמו. בדירתה הקטנה מטפלת הודית בשם שאנטי וציורי נוף ישראלי שהיא רושמת בחוג. מדי פעם היא שבה לקרוא ספר של אביה ונזכרת בגדולתו.

"תודה שהקדשת לי מזמנך", אני מודה לה. "אני כבר לא עושה הרבה בזמני. אני קצת זקנה". היא משיבה לי, ולשעה קלה מרחפת בחדר נוכחותם של החברים עגנון וביאליק שחותמם טבוע ביסודותיה העמוקים ביותר של התרבות שלנו, ואני חושב כמה קצרה פה היריעה לדבר במשורר שמותו בקיץ 1934 המיט אבל כה כבד על הארץ עד שכמחצית מאזרחיה היהודים ליווהו בדרכו האחרונה. רק אסיים ואומר כי שבתי לאחרונה לקרוא את סיפורו "מאחורי הגדר" ונדהמתי כמה נוקב וחושני הוא ביאליק ואף עכשווי מעבר לחלודת הזמן. "מארינקא נזדעזעה וּפקחה את עיניה.  "נוי!" – דמדמה מתוך חצי תנומה וידיה הדקות נמשכו מאליהן לצוָארו. נוח עצם את עיניו והפקיר את ראשו לעניבת ידיה השלובות.  לבו גוַע.  לא הרגיש אלא שהוא נמשך ונמשך לארץ…."

פורסם בתאריך 1.1.2012 במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות", במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות.