לא רוצה שיג ושיח עם ספסרי הספרות. ראיון

"במדינה שלא מממנת שום תרבות ושנלחמת בתרבות, ושבעצם מרעיבה אותה, אז היוצרים פונים לציבור עצמו. בעצם מה נעשה פה? אנשים קונים את הספר ישירות ממך, עוד לפני שהוא יצא, ומאפשרים לך על ידי זה להוציא אותו לאור בלי להיות תלוי במתווכים ואוכלי עמלות למיניהם"

ראיון שהתפרסם באתר "הארץ", 25.8.13. 

מאת: ג'וני זילבר

"מה השתנה מאז 2010? אני חושב שמצב ההוצאות השתנה. ומה שהשתנה עוד זה המחאה החברתית", אומר העיתונאי והסופר יגאל סרנה. ב-2008 הוציא את ספרו השביעי, "עד מדינה", בהוצאת "עם עובד חרגול", וב-2010 את ספרו השמיני והאחרון, "סוכן מפוקפק", רומן היסטורי על סמי הוכברג, שהיה ממייסדי נס ציונה ואב בעלה הראשון של אמו. למעט "מסמרים", כל ספריו יצאו בהוצאות ספרים ממוסדות. אבל את הספר החדש שלו הוא עומד להוציא בהוצאה עצמאית, והוא מגייס לשם כך כסף מהגולשים באתר מימון הקהל הדסטארט. בעיניו הקמפיין מתאים לנושא הספר. "הספר נקרא 2023", הוא אומר בראיון טלפוני ל"הארץ", "והוא מדבר על הרס של מה שקיים כאן. הוא מדבר על אב מבוגר מאוד ובת זקונים שמנסים להחלץ מישראל של שנת 2023 שהיא ריקה מאוד. זה בעצם ספר שמדבר על הקץ של המנגנון הנוכחי, הקריסה של כל מה שקיים היום. זה נראה לי אך טבעי שהוא ייצא בפורמט שהוא שונה ממה שיש כיום, שעומד בפני עצמו. שיכול לשבת בנאדם בלונדון ולהפיץ ספר ברשת, בעברית, שיקראו הגולים בכל העולם".

אי אפשר שלא להשוות את סרנה לעוזי וייל, שבסוף אפריל פתח בקשה דומה בהדסטארט למימון השלב האחרון בכתיבת ספרו "חמישה חלומות". זאת הייתה הפעם הראשונה שסופר ישראלי מוכר וממוסד ביקש להשתמש בפלטפורמה שהוגיה חשבו עליה בתור דרך להכיר לעולם קולות חדשים, שלא זכו עוד להכרה. הקמפיין של וייל זכה להצלחה גדולה: וייל ביקש 55 אלף שקל וקיבל אותם בתוך עשר שעות. הגולשים המשיכו לתרום ועד שנחתם הפרויקט תרמו 1,995 תומכים סכום העולה על 130 אלף שקל.

יגאל סרנה בטקס קבלת פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה, 2011. צילוםף מוטי מילרוד, "הארץ"

אבל בתחילת יוני קמה סערה כשהסתבר שהספר היה קרוב יותר לקו הסיום משהבינו התומכים (הוא היה מוכן בזמן לשבוע הספר, קצת יותר מחודש לאחר שקמפיין המימון התחיל). אבל מה שהעלה את חמת התומכים להשחית היה הגילוי שהקמפיין מימן ספר היוצא לאור בהוצאת מודן. הגולשים קיוו שהם משתתפים במיזם חדשני שימצא דרך לעקוף את קונגלמרט המו"לות הישראלי; אבל מודן היא אחת משלוש ההוצאות הגדולות בישראל ושותפה ברשת החנויות הגדולה "צומת ספרים". וייל התנצל מאוחר יותר.

יש עוד קווי דמיון מעניינים בין השני הסופרים: שניהם יצרו טקסטים קצרים יחסית, אולי קצרים מדי לפורמט הספר המודפס המוכר, והמיושן; שני הסופרים מדווחים על תחושה של השפלה וחוסר הכרה ביחסים שלהם עם תעשיית המו"לות; ושני הספרים מדברים בכעס על הדרך שבה קונים ספרים בארץ: ברשת גדולה ובמבצעי ארבע-במאה.

אחרי שנכוו במימון ספרו של וייל, נראה שהגולשים זהירים יותר הפעם. הקמפיין, ששואף לגייס 45 אלף שקל, נפתח ב-5/8 ועד כה גויסה כמחצית מהסכום. סרנה, כך נראה, הפיק לקחים מסיפורו של וייל, שעליו הוא אומר, "זה מרחף כצל מעל כל העניין הזה של הדסטארט". יש מאמץ לקיים שקיפות בדף הקמפיין: סרנה מציין בדיוק איפה יצא הספר לאור (בהוצאה עצמאית שיקים), מעדכן את התומכים בשלבי ההוצאה לאור של הספר (ביום ה' נפגש סרנה עם עורך עצמאי), וגם מציין בדיוק מה יעשה עם הכסף (הוא ישמש לתשלום לעורכים, מגיהים, מעצבים ולבית הדפוס, ואם יתקבל סכום גבוה מהמבוקש הוא ישמש למימון הספר הבא).

ומה דעתך שלך על סיפור עוזי וייל?
סרנה: "ייסורי לידה. הייתה שם או הטעיה מסויימת מצידו או אי הבנה. אבל כשאנשים מדברים איתי על עוזי אני אומר, א', הוא אדם מוכשר, וב', אתה יודע, גם כשאתה בא לחנות ספרים, אתה לפעמים לוקח ספר לא נכון, או שהמוכר דוחף לך משהו שהרשת רוצה למכור… דברים כאלו קורים. זה לא מאפיל לדעתי לרגע על הדסטארט ועל כל הרעיון הזה, שבמדינה שלא מממנת שום תרבות ושנלחמת בתרבות, ושבעצם מרעיבה אותה, אז היוצרים פונים לציבור עצמו. בעצם מה נעשה פה? אנשים קונים את הספר ישירות ממך, עוד לפני שהוא יצא, ומאפשרים לך על ידי זה להוציא אותו לאור בלי להיות תלוי במתווכים ואוכלי עמלות למיניהם".

 ניהלתי עוד משא ומתן עם הוצאה גדולה, והמשא ומתן היה כל כך… קטנוני – אני לא אגיד איזו הוצאה זאת – כשאתה מבקש מקדמה אומרים לך 'כן, אתה תקבל רבע, בשוטף פלוס תשעים'… בוא נגיד ככה, הביטוי 'שוטף פלוס תשעים', כששמעתי אותו הבנתי שאין עם מי לדבר. זו הלנת שכר שהפכה לחוקית במדינה המופקרת שלנו. שוטף פלוס תשעים שידחפו לתחת. זה שוטף פלוס כלום, פלוס אף פעם. אז החלטתי סופית שאני לא רוצה שיג ושיח עם ספסרי הספרות.

מתי ויתרת על ההוצאות הממוסדות?
"גם את הספר הקודם שלי, 'סוכן מפוקפק', הוצאתי במסמרים, שהייתה הוצאה לא ממוסדת. '2023' היה אמור לצאת בהוצאה מסוימת, ואז צמצמתי אותו באיזה יצר צמצומי עוד שהוא נהיה קטן מדי להוצאה הזאת. אחרי זה חשבתי להוציא דווקא בהוצאת זיקית, אני מאוד אוהב את היוזמה שלהם, מפיצים לבד, הוצאה עצמאית, ופורמט קטן, לא קשקשני. אבל הם לא מוציאים בעברית. ואחרי זה ניהלתי עוד משא ומתן עם הוצאה גדולה, והמשא ומתן היה כל כך… קטנוני – אני לא אגיד איזו הוצאה זאת – כשאתה מבקש מקדמה אומרים לך 'כן, אתה תקבל רבע, בשוטף פלוס תשעים'… בוא נגיד ככה, הביטוי 'שוטף פלוס תשעים', כששמעתי אותו הבנתי שאין עם מי לדבר. זו הלנת שכר שהפכה לחוקית במדינה המופקרת שלנו. שוטף פלוס תשעים שידחפו לתחת. זה שוטף פלוס כלום, פלוס אף פעם. אז החלטתי סופית שאני לא רוצה שיג ושיח עם ספסרי הספרות.

"אנחנו הודענו שנפיץ את הספר רק בחנויות הפרטיות. יש מספיק חנויות פרטיות. אנחנו לא נהיה ברשתות, אני לא אופיע בארבעה במאה או בשלושה בחמישים ועוד ארבעה חינם וכל התועבות האלו, ואני גם לא מאמין גדול בחוק הסופרים, אני לא מאמין בשום חקיקות שישנו פה משהו. החקיקות האלו הן מראית עין, כך שלא ינפנפו בחוק הסופרים. כמו שאומרים כולם, המו"לים ירוויחו מזה קצת, ושום דבר לא יגיע לסופרים".

נראה לי שאנחנו בעצם מדברים על ההתדרדרות במעמדו של הכותב. זה מזכיר לי את הסיפור שלך עם ידיעות אחרונות–
"הנסיון שלהם לפטר אותי. שמע, זה לא סוד שהפרינט בצרות. אני מקווה שהעיתונות תעבור בשלום לשלב הרשת ותמצא את המודל העסקי שלה. אבל הכותבים, שהם במצב לא טוב, הם חלק מההתדרדרות של כל מי שעוסק בתרבות במדינת ישראל. יש איזה מחנק שבעיני הוא מחנק מכוון. לא איזה קונספירציה, אלא מחשבה של שלטון שמחבר תרבות עם שמאל, מחבר תרבות עם ביקורת, וכתוצאה מזה סוגר את כל השיברים כדי שהיא תפרפר… פשוט כדי שהיא תפרפר. והדסטארט כזה הוא נסיון לעקוף את זה, נסיון להגיע ישירות לאוהבי התרבות, לאנשים שהם חברים שלי או עוקבים בפייסבוק. ולנסות ליצור איזו מחתרת תרבותית כזאת, שמזינה את עצמה".

ומממנת את עצמה.
"מממנת את עצמה, מזינה במובן של מימון, כן".

****************

להצטרפות לפרוייקט גיוס-המימון לספר הבא שלי, לחצו כאן

50 ש"ח יקנו לכם עותק חתום של הספר, שיגיע אליכם בדואר. כבר הגענו לכמעט 60% מהסכום הנדרש. בלעדיכם זה לא יקרה.
תודה, יגאל.

מסע הרכבת מנהריה לדימונה. אושר הקרון.

"קמתי וחציתי את קרון המסעדה כשלפתע  נחבטו חיבורי הקרונות. הרכבת נעצרה לפתע וכלי המלח והפלפל הוטלו אל הרצפה. "פר שמן קטן", אמר אחד המלצרים ופקח עין אחת, "אבל מאחור מדי להצטער עליו עכשיו".

(האקספרס הפטגוני הישן. פול תרו.)  

יגאל סרנה רכבת. צילום: שאול גולן

תחנת השלום. תל אביב. שמונה בבוקר.

בשעת בוקר מוקדמת יצאנו, הצלם ואני, שני זאבי פרינט ותיקים, אל מסע הרכבת הגדול. חשתי כמו פול תורו שבחורף 1978 הקפוא, בעת שקרח כיסה את עירו בוסטון עד שקברנים התקשו לכרות בור עבור המתים, יצא לחפש את השמש. במסע רכבות של אלפי ק"מ חצה את היבשת האמריקאית דרומה עד קצה פטגוניה. אך אני יצאתי רגלית ביום שמש חורפי אל תחנת השלום העשויה ברזל וזכוכית למרגלות מגדלי עזריאלי. שאפתי לנוע משם אל הנקודה הכי צפונית אליה תגיע רכבת ישראל ואז לרדת דרומה אל המקום בו יבלם הקטר במחסום הסופי.

בקצרה: נהריה – דימונה. כ- 258 ק"מ בארץ שסך כל מסילותיה, לכל אורכה ורוחבה, כאלף ק"מ.

ב20  השנים האחרונות פרשה הרכבת כנפייה אחרי כמאה שנות שינה עמוקה. מה שהחל לפני 120 שנים במסילה צרה מיפו לירושלים והתקדם בצעדי צב משך השנים, מצוי כיום בזינוק סיני: משני מיליון נוסעים בשנה לארבעים מיליון. בלי רגע שבו לא נחפרת מנהרה, או נמתחת מסילה. ועדיין מהו מסע נהריה – דימונה לעומת מסע בוסטון – ארץ האש שחלף בין ערים עתיקות, הרי געש וקרחונים, אבל המסע הכי נפלא הוא בתוך הקרון. ובכן, עזריאלי. רציף 2 לצפון.

בשמונה בבוקר נפרדה מסה כה עצומה של חילים מהרכבת מחיפה, עד שחסמה בפנינו כחומה את הרציף והמדרגות. אין פה מסורת ארופאית של תנועה מתחשבת שמאפשרת לזה לצאת ולאחר להכנס. חיכינו שתחלוף אוגדת היוממיים החמושה ועלינו לקרון הכחול. על הרציף נותרה כרזה המבשרת לציפורי הלילה על הרכבות של השעות הקטנות. בקרון היה מותקן הכל כמו למשפחה בת ארבע נפשות. ארבעה, ארבעה מושבים סביב שולחנון, עיתון בוקר, חלון, שטיח ונוף. טרם הכרת איש וכבר אתה חלק מפמיליה. גבר שאג לידי לנייד שלו: מה!!? המטוס בתאילנד לא הניע!!? נתקע על המסלול!!? אני לא מאמין!". נשמעה שריקה, טריקת דלתות והפלגנו בתוך הצ'צ'צ'צ'צ' המערסל של הגלגלים.

 קרון. בדרך לחיפה.

במשפחתנו החדשה בת 4 המושבים, נמה ליד החלון חיילת ואוזניות לראשה שהיה נטוי בזוית נוגעת ללב. לצידה ישבה אורית שמנהלת מרכז לימוד למחוננים. כל חברותיה בתחום נסעו עימנו לכנס בעכו. "עם מי את ישנה"? שאלו זה את זו. איך נראה ילד מחונן? שאלתי את אורית. "ברק בעינים", אמרה, "והמון סקרנות". התכנית שלהן סורקת כיתות ב' בכל הארץ לאתר ילדים עם אי.קיו. מעל 130 ואלו יאספו יום בשבוע לכיתת המחוננים. "זה מתדלק אותם כמו חמצן לכל השבוע, כי בכיתה הרגילה נוטים ללגלג על חנונים". לה עצמה בן מחונן שבגר בתכנית ונסע למכור מוכר אוכל לכלבים בצ'טנוגה הנידחת. "אבל בקרוב יחזור".  בוגרי המחזור הראשון כבר בני 24. חלקם הצליחו מאד, חלקם לא. "יש הורים דוחפים ויש הורים בולמים, שרוצים ילד רגיל. לא כל מחונן הוא שאפתן".

עוד אנו בנפלאות הילדים והחיילת פתחה עין. היא יצאה מהבית בלפיד, עלתה על הרכבת במודיעין ונוסעת עד נהריה. באוזניה התנגן נתן גושן "כי את כל מה שיש לי". אמה של אביטל היא תופרת. אביה מוכר מוצרי חשמל. עובדים מבוקר עד ערב. בקרוב תהיה קצינה במודיעין שדה. לצד הדרך עמדו אקליפטוסים בני מאה בתוך ביצות שקמו לתחיה בגשמים. קורות עץ שהוחלפו בקורות בטון הושלכו שם. הרכבת מציצה אל החצר האחורית. אביטל הצביעה יאיר לפיד. "כי אני נוטה למרכז. עם טיפה שמאל". הטיפת שמאל היא המחאה: "ראיתי כילדה כמה קשה עובדים הורי ונאבקים ומוותרים, כדי שאנו לא נדע מחסור. הבנתי שכשאגדל, לא יהיה לי בית".

יגאל סרנה רכבת. צילום: שאול גולן

קשה הפרנסה, אבל תנועת הרכבת רכה. אלו קרונות סימנס גרמניים. לפני כשישים שנים, בעת הפיצויים, הצטידה רכבת ישראל בכלים גרמניים. פחות מעשור אחרי השואה, כבר קבלה ארץ הניצולים, רכבות נוסעים וקרונות – ארגז מהסוג שהסיע בשעתו את היהודים כבני בקר. עתה רכים מאד בולמי הזעזועים הגרמניים החדשים, נעלמו הטלטלות שזכרתי מן הילדות, כשהייתי נוסע עם הורי בקו לחיפה. החלון היה עכור בשנות ה60' והטלטלה כמו בכרכרת סוסים עתיקה. עתה חלפנו על פני גשרונים ומחסני מכולות. אשה שייפה ציפורניה. שני גברים שוחחו על אומגה תאילנדית שעוברת בגובה צמרות העצים ועל אושר הריחוף כקוף גבון. גבר חרדי נמנם ליד מגבעת שנחה לצידו כרעייה. חילים ישנו פשוטי רגלים במעברים. רכבת הבוקר היא רכבת הנמים את שנתם הקטועה. יש קבועים שמביאים עימם שמיכה וכאלה שנעטפים במעילם וגופם מתפזר לכל עבר. לפני ארבעים שנים נסעה מנהלת המחוננים אורית בקו הזה  לירח דבש במלון "עדן" בנהריה. בת 19 היתה כגיל החיילת. בלילה התחבקה עם אהובה בקפה פינגויין לצלילי פרדי דורה. מאז תמו ירחי הדבש. היא התגרשה. ילדיה נסעו.  במהירות  140 קמ לשעה חלפנו על פני גבעות כורכר מכורסמות רוח הים.

חיפה, קריות, עכו, נהריה.

 "בספר הזה מסבירים למת מה לעשות אחרי המוות", הסביר גבר גלוח ראש לחברו השעיר. "הרעיון הוא לשחרר. קניתי את הספר והקופאית אמרה לי: מי שקונה את זה, זכאי לסט מוצרים של הלו-קיטי. חשבתי, למה בן אדם שקונה את ספר המתים הטיבטי צריך הלו-קטי"? השעיר ספר לחברו על סבלו של בודד במקום משפחתי כמו כפר סבא. "חיי הסינגל שלך נראים פתאם דפוקים. אז התחלתי רץ למרחקים ארוכים, אבל אם אם בא לי לראות נפש אדם? רק תל אביב".
כשהשעיר התלונן על בדידותו, טס במעבר מאבטח קטן קומה עם אקדח עצום ואמר לסלולרי שלו: "תראה את סוריה. רוצחים אחד את השני ושונאים אותנו. בחייאת". "היינו בווגאס", אמר גלוח הראש לשעיר, "לא מצאנו מונית. החלטנו לצאת קצת מאזור הקזינו, לטייל. טעות גורלית. חום אימים והתיבשנו. היינו מתים לולא בפוקס מצאנו מסעדה. נורא מסוכן לצאת מהמיזוג". חרש אילם חילק בקרון פתקי תרומה אבל לא שב לאספם. השעיר ספר לגלוח שהוא עושה מילואים ביחידה לאיתור נעדרים. "חיפשנו די. אנ. איסט ופתולוג. התנדב אחד מהמכון הפתולוגי ותראה מה זה: בדרך ליחידה כמעט נהרג מפיגוע פלילי של עבריין". הם צחקו למקריות.

øëáú ì ðäøéä

 גבר צעיר בחליפה ישנה בדק עם אשה בעלת מבטא רוסי תצלומי נערות שעברו טיפול חדשני באקנה. אצבעו שוטטה על העור הפצוע. "בהיסטוריה", אמר הגבר, "אי אפשר לחזור אחורה. דוקא ככה הכי טוב. כשאתה צעיר אתה מקבל החלטות שנראות מטורפות, אחר מגלים שהיו נכונות". האשה הנהנה. ליד חלון, ברביעיה נטושה, ישב גבר חסון שעלה בעכו. הוא הצמיד זכוכית מגדלת לעיתון וקרא. "כבד ראיה"? שאלתי. "לא", צחק יורי סטפנוב. הוא נפח זכוכית שמחפש עבודה ובוחן את הזכוכית, לא את העיתון. לפני עשרים שנים עלה כנער מגרוזני, ערב מלחמת צ'צ'ניה הראשונה שתהרוג את רוב חברי הילדות שלו. ידידים מוסלמים הצילוהו כשעזרו לו לצאת. "גדלנו ביחד, יהודים ומוסלמים, באותה חצר. חברים הכי טובים", אמר לי. לכן גזענות בית"ר ירושלים נגד השחקנים משם מטילה עליו קדרות וזעם. "אידיוטים. הרי הצ'צ'ני שבא לשחק כדורגל, לא פוליטיקה". בנו של סטפנוב נישא עכשו למקומית בברלין. "אמרתי לו: תשאר שם. פה הכל עולה הרבה כסף. ישראל טובה רק לעשירים ולזקנים". אביו חי שנים ברוסיה עם בעיות לב ו"רק כשבא לפה צנתרו ותקנו הכל". עוד אנו מדברים והנה נהריה. כמה קילומטרים צפונה משם חסומה המנהרה ובה מסילת הרפאים לביירות ולשאר העולם.

נהריה, בקטר, דרומה לחיפה.

ירדתי אל תחנת נהריה התקועה בגב בנין ישן, אחרי גבר לבן שער שגרר עגלת יד. מאז יצא לפנסיה, ספר לי הנודד, החל לנסוע כך וטוב לו. בחייו הוא לכוד כבן יחיד בין אם ישישה שהיא כל שנותר לו מעברו ובין בת פגועה שחיה במוסד בצפון. אולי מהתלאות נבטו נדודיו. הוא לוקח עגלה ובה מטריה וכריכים ובקבוק מים ונוסע ברכבת צפונה או דרומה. הנה עתה ילך ברגל לאורך החוף עד ראש הנקרה: "הטיילת יפה כמו הרביריה. אנשי ערי החוף לא מבינים שהם חיים בגן עדן". לא אחת הוא נתקל במציאות זולות וממלא את העגלה. לפעמים הוא מסתובב סביב המוסד בו חיה בתו, מונע אולי על ידי רגש האשמה על שהוציא אותה מביתו כשכשל כוחו. "הרכבת טובה לשינה ולכתיבת שירים". הוא כותב בדרך. "תבואו איתי לטיול אל החוף"? שאל. "אנחנו צריכים לעלות לקטר שיורד דרומה", אמרתי. "הכי טוב לשוטט", אמר. "תבואו איתי"? שאל שוב, אך אנו כבר הלכנו אל הקטר.

כל ילד חולם פעם לנסוע בקטר. ואכן התא רחב ומפתיע ולו חלון עצום וכמה ידיות. ומראה נהג הקטר יהודה משה, כמראה רוקיסט: שער סמור ג'ל, עגיל באוזן, ג'ינס קרוע ושרירים של אלוף הארץ בפיתוח גוף למשקל 85 קילו. בגיל 44 כבר פרש מן התחרויות, אבל מראהו נותר מפותח. יהודה שירת כטכנאי מטוסים צבאי ובא ישר לרכבת. אז לא עמד, כמו שעומד היום, תור לתפקיד נהג קטר ששכרו כ-12 אלף ש"ח. תחילה היה עוזר נהג, אחר נהג עיתוק במוסך ובנמל, מין נהג רכבת לשליחויות קצרות. אחר כך נהג רכבת משא ורק לפני 12 שנים היה לנהג רכבת נוסעים. הוא יושב בקטר הקדמי כשבגבו גנרטור עצום לחשמל. בסוף הרכבת דוחף קטר נוסף עם מנוע 3000 כ"ס. אין לו הגה, רק ידיות ושתי פטריות אדומות בצידי התא, בהן מכה הנהג באגרופיו לבלימת חרום. תחת רגליו דוושות ערנות הנהג. אם לא תלחץ רגלו משך זמן קצר על הדוושה, תעצר הרכבת ע"פ תרגולת דד-מן, כדי שלא תידהר לבדה ללא נהג חי וער. עוד הוא מלמד אותי סודות התא, וכבר אנו יוצאים לדרך דרומה ומיד מגיעה פקודה לבלום: רכב נתקע לפנינו בין המחסום למסילה. במהירות של 140 קמש לוקח לרכבת כמעט קילומטר לעצור ומתברר כי אין נהג קטר שלא חווה את האימה של פגיעה ברכב או במתאבד.

יגאל סרנה רכבת. צילום: שאול גולן

זו חרדתו הגדולה של כל מי שבולם בכל כוחו, אך מחליק על הפסים עם מאות טונות הברזל שלו משך מאות מטרים. "אלו תמונות שלעולם לא אשכח. אני לוחץ ומתפלל שהאדם יזוז. ועובר בי זץ של פחד". בחיפה מזרח בא לקראתו פעם אדם ברכבו. ברחובות ניסה אדם לקפוץ אל מול הקטר ונכשל. ופעם צץ אופנוען מטורף, שאחרי שחלפה רכבת אחת, הופיע בזיגזג מעבר לה, מבלי לתאר כי אחרת מגיעה ודהר הישר אל חזית קטרו של יהודה. "שמעתי איך הוא עף אל מתחת לקטר ואיך אני טוחן אותו". הוא הצטמרר בספרו.

חיפה- תל אביב.

כשיצאתי מתא הנהג של בעל השרירים אל הקרון, נפלתי על האיש שעשה את הבל יאומן. הוא ישב לבדו, מול הרווח של קצה קרון. אפשר להגיד, ברוח מסע הרכבת, כי זה איש שעצר במו ידיו וידי אשתו קטר דוהר. הוא שחרר את בנו מבור צלמוות. עתה היה הנוסע – לבדו שקוע בספר צרפתי ישן של אלפונס דודה, זה אלפונס למוד הסבל שכתב כי "החיים הם תיבת סכינים ובכל שעה ידינו מגואלות בדם." עדין למראה ומופנם, אמר לי נעם שליט קצרות מאד, כי הירבה לנדוד ברכבת "בזמן ההפגנות ואחר כך בפרימריס. עכשו פחות". הוא משפר את הצרפתית שלו. אי שם בניו זילנד, ספרתי לו, בתו הדס פגשה בבני נעם. אחר כך נדמה השיחה.  ששה סטודנטים ערביים תירגלו מתמתיקה ליד חמישה שוטרים שכילו מנות מקדונלד ונרדמו. ילדים קטנים הביטו בעד החלון. נערים נעצו מבטם במסכם והמבוגרים שקעו בעיתוני הבוקר. זו החלוקה. כילדים בארץ הרדיו של ה60', בלי מסכים, היינו בוהים תמיד בחלון עליו הוקרן העולם. בנסיעה מהירה היה הנוף כקלידוסקופ מסתורי: פתחי מערות, חורשות, פסולת, מחצבות. לא היה מרתק מזה.

במעבר רץ חלף לידנו שוב כמו השפן של אליס, המאבטח הקטן עם האקדח הגדול. תוסס כשמפניה, דיבר בנייד על תחפושת פורים שהיתה לו: "אתה לובש בגד ים וגופיה של זקנים. גלגל הצלה עם ברווז, מתנפחים על הידיים ושנורקל". הוא היה מלא אי שקט: מה אני עושה פה?  ליד החלון הצטלבו חוטי המטענים של נער ונערה, שירדו משקעים גבוהים. הוא בהיר כמלאך סקנדינבי מנומנם והיא מלאת תנופה ושחומה כאלה מזרחית. היא גל מקיבוץ גזית, בת לאם הודית ואב ארגנטיני והוא בן, מרמות מנשה, אם שבדית ואב כורדי. שש פעמים בשבוע גל מלוה את בן ברכבת מהגליל לאימון כדורגל. "צמודים כמו זוג נשוי" צחקה. בצבא תנהג האמרים והוא יהיה ספורטאי מצטין. עוד אנו מהרהרים בתינוק שיוולד מכור ההיתוך המתוק הזה וכבר עצרה הרכבת בעזריאלי.

יגאל סרנה רכבת. צילום: שאול גולן

השלום- באר שבע.

לא המשכנו באותו יום מתל אביב לדימונה כי כבר התאחר ומעטות הרכבות עד שם. רק כעבור יומיים, בשעת שחר אפלולית, חזרנו לעזריאלי- השלום. הכרוז הודיע בריטית: "דה נקט סטופ איז תל אביב הגנה" ורכבת השחר נדמתה כרכבת מחפשי זהב היורדים מערבה. עשויה על טהרת הגברים, זולת אשה אחת. החובשת?  כשעבר מאבטח חמור סבר, הערתי: "יש לך רק נוסעים גברים". הוא נעץ בי עין זועפת ואמר: "אני לא סופר נוסעים".

האשה היחידה ברכבת הבוקר, היתה משכימת קום חרוצה, פרטנרית מצוינת לתחילת יום אפטימי. מזה שנים מנהלת נעמי ארבל שירדה עתה לבאר שבע, עמותה שמסייעת לילדים במעבר תרבותי: עוללים בני רגע עד שלוש שנים שנולדים להורים במשבר מעבר: אתיופים, בדואים, קווקזים. לפני שישים וכמה שנים נולדה בתל אביב לאב יקה, חייתה בקיבוץ יוטבתה ואחר כך למדה במינסוטה ארה"ב לצד בעלה. כששבו לפה ירדו דרומה והוא עבד כל חייו בכור בדימונה. יומה נפתח בחמש בבוקר. כשדיברנו חלפה הרכבת בתוך ערימות האשפה של שכונת הרכבת. "פה הקמנו בשעתו גנון מצוין לפעוטים עד שנסגר בהעדר תקציב". מה למדת מכל שנות הפעוטים? שאלתי. "שהשנה הראשונה לחיי ילד, הכי חשובה. מה שלא נעשה בה, ידרוש תיקון כל החיים. וגם: שאין תחליף להורים. בלעדיהם מאבדים את הילד".

"עם האתיופים", אמרה נעמי, "הכשלון הישראלי הוא קולוסלי. השקענו בילדים ולא בהורים. חייבים בשניהם יחד. גילינו כי ילדים שנולדו באתיופיה, הצליחו פה טוב יותר מילדים שנולדו פה. לכאורה פרדוקס. אבל זה בגלל שההורים שם, במקומם, השקיעו יותר ע"פ דרכם ואילו פה, כשהיגרו, התרסקו ולילד היתה הרגשה שההורים שלו לא שוים כלום. זה הקרין חזק על חייו". עוד היא מדברת והנה שמענו קול צעקה: "בטיטו, הנה הם!" ושני גברים נחפזו לעברנו. וראיתי את המאבטח הזעוף גורר קונדוקטור עב בשר, מצביע על הצלם ועלי, כמו לכד שני אוסטרלים עם דרכונים מזויפים. הבהרתי לבטיטו את טיב שליחותנו והוא התרצה מיד ואף ספר לי מעט על חייו. משך שנים, טרם הרכבת, היה נהג סמיטרילר. אותו בוקר השכים בשלש, הגיע למוסך החיפאי, השתתף בהכנת הרכבת לתנועה, ויצא איתה בחמש. ב-11, בחזרה בחיפה, יסתים יום עבודתו.

יגאל סרנה רכבת. צילום: שאול גולן

בגאווה מקצועית פרש בפני עלילה מקפיאת דם בה לכד בולם רכבת זדוני. באחת מנסיעותיו, בלמה לפתע הרכבת בלי סיבה. במחשב הקרון זיהה מיד כי נמשכה ידית החרום. כשניגש בטיטו למקומה, ישב תחתיה נער תמים למראה בלב חבורתו, אך פלומבת הידית היתה קרועה. הוא מסרו לשוטר שהוזעק והרכבת המשיכה בלי הקונדס. קנס המשיכה שלא לצורך אמת עומד על סך 14 אלף וארבע מאות ש"ח.  גבר צעיר וספורטיבי למראה ישב לבדו ליד החלון. עיין בנירותיו. בארבע בבוקר התעורר בחיפה ובחמש עלה על הרכבת. הוא אב לילד בן ארבע, גרוש טרי מנישואים קצרים שעלו על שרטון. עומר חירם נרדם בדרך כלל ברכבת ובשבע הוא כבר במפעל שהוא בודק בבאר שבע. אך שנת הרכבת לא נוחה והוא חולם על רכבת הסליפרים בה נסע ממנאלי לרישיקס, מהלך 11 שעות על דרגש הודי. כמה נוח היה שם.
בצבא שירת כמש"ק ניווט וביום אויב בחיל אויר. "שיחקתי את האויב. הייתי סוללת נ"מ אויב. הייתי חולית מחבלים. צעקתי בקשר בערבית". כאזרח הוא בוחן תהליכים תעשיתי. מה הדבר הכי חשוב שלמדת בבקרה? "שתמיד  אפשר לעשות דברים בדרך טובה יותר. וצריך להיות ממזר כדי להבין איך ניתן לשנות". כשסיפר לי איך כבר 150 שנים יוצקים ט.נ.טי. באותה דרך, התמלא החלון בשדות הנגב הצפוני כמדשאה ענקית וציפור טרף דאתה מעל הואדי.

סמוך לדלת הנהג הניח תפילין גבר משופם בסרבל כתום של עובדי רכבת שנדמה כבגד נידונים למוות.  לפעמים, אמר לי גיא, יש לנו בבוקר מנין קבוע ליד הקטר. הוא לודאי שיורד דרומה לישר מסילות בפלס מדויק כך שהרכבת לא תטלטל. סמוך לו ישב גבר מעונב לצד מזוודת עור שחורה ופניו לבית המשפט בבאר שבע. עו"ד אריק שמיר הוא עורך דין של פשיטות רגל בשירות שלטונות המס. "עכשיו זה זמן של יותר פשיטות רגל והקפאת הליכים", אמר. הוא מוצא עצמו מול אזרחים "שלא ידעו לכלכל מעשיהם בתבונה והגיעו אל עברי פי פחת. אבל בישראל קל יותר להיות פושט רגל מאשר בארה"ב. הבן אדם מחכה שיקבל דף הפטר תוך כמה שנים ושב למסלולו".

באר שבע- דימונה.

כשירד פרקליט פשיטות הרגל אל בית המשפט, החלפנו ברציף באר שבע צפון לקרונוע הכחול שממשיך פעמיים ביום, לתחנת דימונה. בתאו הראה לנו נהג הקטר הותיק משה ביטון כמה מתוחכם הוא עיצובו של הקטר הדנמרקי שנקנה יד שניה, אך נשאר משוכלל גם 30 שנים אחרי יצורו. תא הנהג שלו יכול להתקפל ולהפוך בעת חיבור הקרונועים למין מעבר. הכל היה כחול ונוח, אבל מרופט מאד, מאובק וכמעט ריק. הנהג ביטון נולד בדימונה וחי בעיר שכבר לפני 40 שנים היתה בירת נהגי קטרי המשא לנחל צין.

ניתן אות וזזנו. בגבנו רק שלושה קרונות ובהם נוסעים בודדים. במאה קמ"ש טסה הרכבת בין גבעות החול, חלפה סמוך מאד לצריפי פח בדואים, מאהלים וגדרות שצמחו חיש מהר סביבה. באחת הפכנו למין רכבת פרברים בדואית. ילדים צעדו בחולות לבית ספר אי שם. נער הוביל כבשים ליד המסילה. אשה רעולה תלתה כביסה. בפנים נמנם חייל אחד והילד שון ישן עמוק בזרועות אימו אילה ששבה עימו לדימונה בה נולדה כבת משפחת אשטמקר. מקץ  24 דקות עצרנו בתחנה הסופית. מצוחצחת כבוניבונירה עמדה תחנת דימונה הנחמדה, מנותקת כבמעשה חלם מן העיירה. לקחנו מונית שעלותה יותר ממחיר מסע הרכבת, שתינו קפה בקניון ושבנו לקרון.

דימונה – באר שבע – השלום.

עתה הצטרפו לקרון נער שנשא חבילת מתנה עטופה בניר צלופן שרשרשה כגשם וזוג מבוגר שנסע לצדיק איפרגן שמקבל קהל בלוד. הבעל, יוסף אמיר, נח תחת מגבעת קורדרוי קטנה ובידיו קומץ דולרים ואילו זוגתו מרים מוללה בידה ספר תהילים. איש באמונתו יחיה. חמישים שנים הם יחד בדימונה, הוא נהג משאית לשעבר, מעשי וצחקן ומתגעגע לאקשן הדרכים הגברי והיא אשה יראת שמיים ומלאת מכאוב. שנים שהיא נושאת יסורי גוף בלתי נסבלים ורופאים שבדקוה לא מצאו, לא מחלת לב לא סרטן שד. אך היא אינה נרדמת. אחרי הפצרות של שנים התרצה בעלה לקחתה לצדיק.

הנער איתי הקשיב לשיחה עם מרים ואמר שהוא נושא את המתנה לנופר אהובתו ברחובות. היה בה דב פרוותי, תמרוקים והמון שוקולדים. מרים הציעה שתבדוק בגיאומטריה אם הוא ונופר מתאימים לזיווג. "מה שם אמך ושם אמה"? חקרה. לפני זמן מה פנה איתי לרבנית פותרת חלומות. בחלומו התעורר והנה תפילין של יד על זרועו והבית מלא צעקות אימה.   ומה אמרה הפותרת? חקרה מרים. "היא אמרה לי שאגיע לגדולה", אמר איתי, ליטף את הצלופן ונזכר כי גם סבתו המנוחה באה בחלומו ואמרה לו: אתה האהוב עלי מכל הנכדים". "בטח", אשרה מרים, "המתים חוזרים בחלום רק למי שהם הכי אהבו. העיקר שתחזור בתשובה". הם ירדו לצדיק בלוד ואילו איתי נטש מרשרש לרחובות.

נשארה בקרון אשה קטנת קומה שקועה בספר "יהודים נודדים". כשפתחתי בשיחה, גיליתי שציפי רובין היא הסטוריונית שגם הוריה נדדו מן השטאטל הפולני השוקע לפלשתינה באותה הגירה עצומה וחסרת שקט של המאה שעברה עליה כתב בספר הדק הזה יוזף רות הגאוני. "הנה הילדים שלנו כבר חוזרים להיות יהודים נודדים", אמרה. היא נשאה עימה גם ספר שחיברה אודות הגניקולוגית העברית הראשונה, אלכסנדרה בלקינד, אחותן של פאני ואולגה שנשאו לחנקינים. מ- 1906 עבדה אלכסנדרה עם יולדות ביפו, צפתה במותן של רבות ובמות עולליהן, ונותרה בעצמה חשוכת ילדים. חלון הקרון כבר נמלא בתים והתנועה בכביש הסמוך גברה כמו נמשכו כולם במגנט עצום אל הכרך.

ליד הדלת עמד גבר ולראשו כיפה. "תכתוב תושב הדרום כבן ארבעים" הורה לי הנוסע האחרון שלי. אחר כך הציע: "תכתוב אולי אלמוני". מכל שמונה אחיו ואחיותיו נותר האלמוני לבדו לגור עם הוריו. סיפור חייו נותר עלום מפני, כנוף שתראה לרגע מחלון הרכבת והנה חלף. פעם בחודש הוא נוסע לתל אביב, יורד בעזריאלי כבא אל ארץ חלומות. אוכל טוסט, שותה, צף בין המון האנשים וחוזר לעירתו הקטנה. "החיים הם סבבה", אמר. הוא משכים כל בוקר בחמש, "קל כנמר ועז כצבי", ציטט, "לעשות רצון אבינו שבשמים". מה היית רוצה שיקרה לך? תהיתי ליד קירות הבטון של  אילון. "איזהו עשיר השמח בחלקו", אמר, "טוב לי איך שאני. לפעמים ברכבת יש פגישה אקראית, לפעמים הפתעה. סוג של הרמוניה". פרצו המילים מפיו כמו חיכו לשואל. בעת שהבלמים חרקו ליד רציפי תל אביב, שר האלמוני שיר הלל לדרך וירד לטוסט.

פורסם במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות ביום שישי 1.3.2013

מנחם בגין. הלשכה הצנועה

חמישה גברים ואשה מתישבים על ריהוט אפור ונושן בסלון שהם מכירים היטב. אלו נשארי לשכת ראש הממשלה מנחם בגין, השישית בסדרת לשכות הכוח. זהו חדר הסלון של עליזה ומנחם בגין שהועבר מדירת הקרקע ברוזנבאום 1 תל אביב. שוחזר והוצב לראווה בבית מורשת בגין בירושלים. יונה קלימוביצקי, אריה נאור, דן מרידור, יחיאל קדישאי, עזריאל נבו, ושלמה נקדימון, הכירו את הדירה והם מתווכחים עתה היכן באמת עמדה התמונה, היכן הכסא. טלויזיה נושנה מהבהבת בחדר כאילו עוד רגע יצוץ על המסך האיש עימו עבדו שנים: פרלמנטר פולני רגשן ומנומס שידע ללבות אש כיכרות ולהלהיב המונים. מנהיג מחתרת חמושה שהפך לראש ממשלה מביא שלום ומלחמה.

הם היו לצידו בקדנציה בת שש שנים שהחלה באופוריה של מהפך ומהלכי שלום ושיקום שכונות ודולריזציה והם היו שם כשאמר "איני יכול עוד" ופרש מרומה ומדוכא להסתגר עד המוות בדירה ברחוב צמח 1. זהו הדרמטי והטרגי מכל סיפורי הלשכות: סיפור עליתו ונפילתו של מטיף כיכרות רגשן והגון, שבתוך המהפך שהוא חולל אנו חיים עד היום.

1013768402

מערכת הבחירות 2013 עם מנהיג הליכוד ביתנו ראש הממשלה נתניהו, יונקת ישירות מאותו מהפך אך בחדר המשוחזר לא שמעתי מילה אחת טובה מששת אנשיו של אבי הליכוד, על ממשיך הדרך. גם נאמנו הגדול, קדישאי,  דיבר בדרכו האדיבה על הסתיגותו העזה מהאיחוד עם איש כמו ליברמן. "אף שמושחתים יש בכל מפלגה". כל שסיפרו על לשכת בגין היה כמו התרסה נגד לשכת היורש ביבי: צניעות הלשכה ההיא, קוטנה, משפחתיותה, נאמנותה לאיש, נסיעותיה של עליזה באוטובוס ("אל תעיז להזכיר בנשימה אחת את שרה עם עליזה"), יושרו של בגין, נאמנותו לשלטון החוק. "עולמות שונים כל כך", אמר לי השר המאופק דן מרידור, "עוד לא הגיע הזמן לדבר".
"מאביר החוק עד אביר הקומבינות", תמצת אחד מהנשארים את דברי ימי מבגין עד ביבי.

בריאת עולם

אריה נאור זוכר היטב את תחושת האושר הניסית של ראשית הקדנציה ביוני1977. כי הנה תפסו המנודים והמוקצים את השלטון. נאור הוא כיום פרופסור לפוליטיקה ותקשורת, איש בן 72 נמרץ מאד שהזמן כמו לא נגע בו, שמרבה לחקור ולכתוב על ימי בגין. כילד גדל במשפחה הלוחמת וכשלא נבחר לכנסת, הזמינו בגין להיות מזכיר הממשלה הראשון. "תחושה של בריאה היתה ומעבר שלטון חלק. יצחק רבין הורה לבצע הכל כמו שצריך. וכך היה, למרות הפרנויה אצלנו".

הוא זוכר את השעות הראשונות שבהן הסתגרו בגין ורבין, ומאחורי דלת נעולה העביר רמ"ה היוצא  ליורשו את הסודות הכמוסים של הממלכה, בהם המעקב אחר הגרעין העיראקי שיבשיל להפצצה כעבור 4 שנים. "איראן עוד היתה ידידה קרובה מאד", מחייך נאור, "אחר כך גיליתי רוב מה שדובר בחדר הסגור כי בגין היה פרלמנטר שהאמין בחוק הפורמלי וכל החלטה עברה אצלו בועדת שרים לעניני בטחון ושם ישבתי. בגין ציטט מרישליה: אם זה כל כך מובן מאליו, אז תכתבו את זה". הכל נרשם כדת וכדין".

בענין מרכזיותו של שלטון החוק, מזכיר לי דן מרידור שבא אחרי נאור, כי "הליכוד החדש של 77 היה שילוב של לאומיות וליברליות ובגין היה איש שלטון החוק". השר מרידור מגיע לצילום עם שני מאבטחיו שינטשהו בקרוב. הליכוד ביתנו לא בחר באיש רב הידע והמתון הזה לכנסת. הוא ירושלמי מבית המשפחה הלוחמת, בן 66, שהיה מזכיר הממשלה בשנה וחצי האחרונות של בגין וזוכר איך ניהל בגין היטב את הנסיגה מסיני בלי נפגעים בימית ואיך יצר קשרים טובים עם מוברק וריגן החדשים. "בליכוד של בגין, האדם היה המרכז ומערכת המשפט נועדה לרסן את כוחה של הממשלה שכל תפקידה לשרת את העם. "ישראל ביתנו" לא מצטינת בזה. גם לא הליכוד של היום. זה לא דומה כלל למה שהיינו אז. בגין בדק כל החלטה לפי המדד: האם זה ע"פ הצדק?"

והלשכה? אני שואל.
"משפחתית", זוכרים כולם, "ובלי אינטריגות. לא באו לשם כקרש קפיצה כמו עכשיו". במשפחה הזו לצד האב בגין, הנאמן והקרוב מכולם היה יחיאל קדישאי שיחגוג השנה 90. איש קטן קומה ותזזיתי שאני אוסף ברכבי מבית האבות "עד 120". חד זכרון ודברן עצום ומצחיק, ששמע הכל וידע להעביר לבגין דברים בדרך שיתקבלו. "מומחה לבגין".
"לשכה חסכונית", זוכרים כולם. הפוכה בתכלית למה שתהיה בימי הבזבזן מכל ראשי הממשלות ואשתו הפזרנית. אלה היא עליזה, נסעה באוטובוס ולא נגעה בפרוטה מתקציב הביגוד. בגין לא שפץ את דירת השרד עד שנפל ושבר עצמותיו באמבטיה הישנה. הוא אף התנגד יחד עם קדישאי למערכת טלפונים חדשה. לשכה חסכונית עד גיחוך, מיושנת בדרכה.

מנחם ועליזה בגין

הדובר המיומן דן פתיר, שנשאר מלשכת רבין כמו פרויקה פורן ושבגין כינה אותם "ניאו ביתרים", דיברר היטב לעולם את כל מגעי השלום הסבוכים. פתיר זוכר לשכה ספונטנית מזו של רבין, פחות מתוכננת, אך יותר מיומנת פוליטית. לדיברור הפנים ישראלי הובא מידיעות אחרונות שלמה נקדימון שהיה שם כתב לעניני מפלגות. נקדימון זוכר את בגין כמי שעוצב במחתרת וקיבל החלטות בינו לבין עצמו, שפתח כל בוקר בקריאת "על המשמר" של היריב דוקא, הקשיב לחדשות של הבי. בי. סי. כמו לא עזבו הבריטים וכשחזר מפגישה עם השאח הפרסי מסר בגין ללשכה "דרישת שלום מאחשוורוש". בוס מפקד מחתרת, נואם כיכרות ופרלמנטר "שנבחר אולי עשר שנים מאוחר מדי, כשכבר היה חולה". תוך כדי שנות כהונתו אבד בגין תחילה את בריאותו ואחר כך את אשתו היקרה והקרובה לו מכל. נקדימון זוכר כמה קרוב לבגין היה משה דיין. איש מחנה האויב לשעבר, חבוט ומוכה ממחדלי 73 מונה לשר חוץ. נדמה כי בלב בגין מנודה – מפא"י, התקימה הערכה עמוקה לטובי אנשיה. כשהיה עליו לבחור כשר חוץ בין דולצ'ין איש מחנהו למשה דיין, לא הסס לרגע.

כוס התה שלו

לקראת שמונה בבוקר היה מגיע בגין ללשכה, שותה תה, עובר על הניירת שהמזכיר הצבאי פרויקה פורן ואחריו עזריאל נבו, צמצמו לכדי ערימונת. הוא קרא הכל אבל כשהחליט ללכת על השלום עם מצרים דחף הצידה את כל דיווחי אמ"ן. הוא הרבה לשבת בכנסת, זירתו הטבעית כפרלמנטר מזה 28 שנים. מזנון, מליאה. כל החלטה הביא בפני הכנסת.

לצידו במזנון ראית תמיד את יחיאל קדישאי, מזכירו בעל הלב הרחב/עוזרו/חברו/צילו, ועימם מזכירתו הנאמנה יונה קלימוביצקי. מפמניקית בת של אב קומוניסט לשעבר שאחרי שירות במודיעין עבדה עם בן אלישר והגיעה ללשכה. היא חיה כיום בגפה בתל אביב, בת 66, צעירה וזריזה למראה, וזוכרת את הפעם הראשונה שפגשה בבגין ליד המעלית. "איזו נערה יפה" אמר הג'נטלמן הפולני החם והמיושן וקד קידה. "מוקף היה חנפים מלאי יראה ואני סקרנית מהקצה השני של המפה". נדמה לה כי "בשנות האופוזיציה הארוכות קפא בגין, התישן והצטמק למימדי עוזריו וחנפיו. רק באיחוד עם הליברלים הופחו חיים במצודת זאב ששקעה כבר בתרדמת האופוזיציה". יונה זוכרת את שני הגנרלים הכי פרועים בצה"ל, עיזר ויצמן ואריק שרון, "המכבים הצעירים" שניערו את בגין מהנפתלין והוציאוהו לעולם האמיתי. אך הוא נותר "נאמן לעולם הישן שלו". כך נע בין עוזריו היראים- אוהבים לבין שני הגנרלים נטולי יראתו: עם עיזר אל השלום עם מצרים ועם אריק אל ביצת לבנון. אל האופוריה ואל הדיפרסיה.

זו היתה קדנציה שנפתחה בהמראה והסתימה בשקיעה. ראשיתה התדהמה של ביקור הנשיא המצרי אנואר סאדאת בירושלים, שיא ממנו יכול הכל רק לרדת. בכלכלה לא הבין בגין דבר ומסר את הענינים לשותפיו הליברלים שהחלו להפריט ולשנות והמיטו משבר כלכלי ואנפלציה מטורפת. הוא ביקש: "רק אל תייקרו את הלחם". כי ליבו יצא אל האנשים הפשוטים, עבורם הקים את פרויקט שיקום השכונות. טיח הודבק על שיכוני העולים הישנים אך בגבם כבר החלה לנשב רוח הקפיטליזם החזירי שיגיע לשיאו כעת, 35 שנים מן הליברלים אל הליברמנים.

אנשי צבא

זרע הפורענות של כהונת בגין נטמן בלבנון. היטב הכירו אנשי הלשכה את הערצתו של בגין לאנשי צבא והאחרונים פרטו על תחושת הצדק של בגין ומכאן ההכרח להציל את בני הברית הנוצרים. מי שמצא עצמו בלב ההתנגשות והסערה, היה המזכיר הצבאי שהוא המתווך בין רה"מ לצבא, הפגוש המגן, עזריאל נבו בעת ההיא. הוא גבר נאה למראה כבן 65, גבה קומה ובעל זקן בן אלישרי מטופח. במלחמת 73 חזר לצבא ומשם שלף אותו פורן לעבוד איתו בלשכת בגין, שם היה גם בעת שבגין הורה להפציץ את הכור העיראקי.

כשפורן יצא לפנסיה "בגין נקש באצבעו על חזי: "ובכן", אמר בטון החגיגי שלו, "עזריאל, אתה תהיה מזכירי הצבאי הבא. אל תאמר זאת לאיש זולת רעיתך". נבו זוכר לשכה משפחתית עם בוס מבוגר וקשוב כמו אב, אנושי ורגשן שהוקף בימי לבנון במה שנבו מכנה בזעם קר : "מעגלי הכחש של הצבא". "כשזיהיתי את מעגלי הכחש וספרתי לו, בגין כעס עלי, איך אני מעיז לדמיין שהקצינים משקרים אותו. הלכתי אל יחיאל להתיעץ איך להבהיר לו זאת, כי בגין בדרכו היה תמים ואני חשתי כפרש בודד במקום ההוא שבין בגין לרמאים".
כשבא דן מרידור ללשכה ב-82, הוא פעל לצד נבו וקצינים הגיעו מן הצפון לספר להם את האמת על מעללי שרון ורפול. "הדעיכה של בגין החלה במלחמת לבנון. כתוצאה ממעשי שרון הוטל ספק ביושרו", אומר לי מזכיר הממשלה נאור, "והיושר היה הנכס המרכזי של מנחם בגין". נאור זוכר איך כשישב בלשכה, השליח האמריקאי ללבנון, פיליפ חביב, ואמר שכוח צהל נכנס לבעבדה. "בגין דאג שיתקשרו לשר הבטחון שרון. שרון הבטיח לו "שאין אף חייל שלנו שם" אבל חביב התעקש ובגין ביקש מנבו: תשיג  לי את רפול. גם הרמטכל הבטיח שצה"ל לא בבעבדה. בגין אמר: רפול לא יטעה אותי, אבל נבו שהכיר את מעגלי הכחש עשה עוד כמה טלפונים וגילה שחביב צודק".

מנחם בגין מובל על כיסא גלגלים לכנסת

נאור הלך, ודן מרידור החליפו לשנה וחצי האחרונות וסייע לנבו להבהיר לבגין את המתרחש ובגין החליט שאינו יכול המשיך כך. "כשאני מביט אחורה", אומר לי אריה נאור, "אני מבין שבגין קלט ששקע בביצה ואבד כל שליטה והפך לשקרן שהפר הבטחותיו לרייגן. הוא ביכה את מות החיילים והאשים רק את עצמו, כי בניגוד לכל העצות שנתנו לו כולם, מינה את שרון לשר הבטחון". בגין כבר לא יצא אל אור הזרקורים שכה אהב פעם. דן מרידור הוא שהלך אל הנשיא הרצוג עם מכתב ההתפטרות של מפקד המחתרת שהיה לרה"מ ושב למיסתור. בשתיקה כבדה תמו ימיה של הלשכה הדברנית מכל הלשכות.

פורסם ביום ג', 8.1.13, במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת הכתבות על לשכות ראשי ממשלת ישראל מבן גוריון ועד בגין.

מלחמת אחוז החסימה

"מהי הבעיה מספר אחת של היהודים והערבים באזור בנימין? לא טרור (פחת מאוד בשנים האחרונות). לא כיבוש (אין). לא בעיית דו-קיום (דווקא מסתדרים לא רע). אז מה כן?פקק תנועה יומיומי של שעות בצומת חיזמא. מה צריך לעשות? לבנות מחלף או צומת כמו שצריך. זה הכל."
(מדף הפייסבוק של יו"ר מפלגת 'הבית היהודי' הנבחר נפתלי בנט)

איזו תערובת דליקה היא השילוב הזה של רקטות מעזה ופריימריס בליכוד, חיסול ג'אבר מהחמאס, ושר בטחון שמפלגתו לא עוברת את אחוז החסימה. אש. או כמו שסיכם בטוב טעם הליכודניק החדש מהשב"כ, דיכטר: "אני אולי לא חזק ברשימות פריימריס אבל ברשימות חיסול אני מספר אחד", והציע מיד לפרמט את עזה. איזו מחשבה מדינית רעננה. הישר מגנזך המדינה.

כי התשוקה הזו לחסל ולנקום, להדביר ולפרמט, שיצאה לדרך ביום רביעי בשם הקוד "עמוד ענן", או בשם הפייסבוקי "מלחמת אחוז החסימה", מבצע אוירי, קרקעי, שישים קץ לירי אחת ולתמיד, היא רפלקס ישראלי עתיק כמדינה עצמה. שריר טבעתי לא רצוני שהולך  אחורה עד בן גוריון ומשה דיין האקטיביסטים שדחפו לפעול כמעט בכל מחיר מול שר החוץ המתון משה שרת שידע כי עין תחת עין מובילה רק לעיוורון. עיורון וחללים, שכול וחורבן.

עובר עכשו על יומני שרת הישנים, אני מגלה מה גדולה פה בדידותו של הרץ המתון למרחקים ארוכים. מה קשה פעולתו של המתנגד לתגמול האוטומטי, קיביה, כנרת, בעזה.
בעיקר בעזה, שק החבטות הנצחי. כי מהי עזה?
עזה היא החטא הקדמון שלנו. היא יתומת הסכסוך. היא רצועה מדברית זעירה, יבשה וצפופה כשכונת עוני ברזילאית, מחנה פליטים עצום וביתם של מיליון ורבע מגורשי ובורחי 48 וניניהם. ביליתי בה לא פחות מאשר בעוטף עזה וראיתי את ילדיה: רכים ונפחדים כילדי שדרות. מוכים משמיים פי כמה מהם. כמה שלא תפורמט עזה בפצצות חכמות ופוליטיקאים טיפשים, תמיד תשוב ותצוץ מן הגיבוי. עד היום שבו גם היא תחיה ככל האדם.

כמה מעטים בעת האש הקולות הלא דיכטריים. יש קבוצה אמיצה בדרום שדורשת לדבר ויש איש נדיר כיצחק פרנקנטל שאומר: "כן, הם רצחו את אריק שלי, בני הבכור, וכן, צריך לשבת ולדבר עם הנהגת החמאס". אך מדינת הניצולים, מרגע שהוקמה, חיה עם אותה פנטזית שרדנים מופרכת על מכה אחת ניצחת. על "תנו לצהל לנצח" שישתיק את האחר לנצח. כאילו אפשרי הדבר.
אם ידם של ביבי וברק ומנהיגי החמאס- ג'יהאד מן העבר ההוא, תהיה על וסת האש עד הקלפי, מסכנים יהיו תמיד תושבי הדרום, מסכנים העזתים. מסכנים נהיה כולנו. כי האש החורכת מבצרת רק את שלטונם של הפירומנים שאין להם כל ענין בפתרון או באופציה אחרת, זולת רקטות ופירמוט, חיסול ופלישה, כיפת ברזל צולעת, גראדים, סקאדים ופאג'רים, שאחריהם כיפת פלדה שאחריה כיפת טיטיניום כך עד קץ הימים או עד קץ החיים. תלוי מי יבוא קודם.

האקזיט של נפתלי.

גם מתנחלי המפד"ל חשקו במיליונר- אקזיט, פעיל פייסבוק, נאה ונמרץ, מטכ"ליסט.קום עם עבר אמריקאי וחזרה בתשובה. וכך ניצח במפלגת ה"בית היהודי", כשמו של משרד תיווך חב"דניק בשינקין, נפתלי את זבולון. הובס הלוו- טק אורלב בידי ההי-טק בנט. זה זן חדש של פוליטיקאים שצמח בעקבות ביבי ובו דמויות מתכתיות כברקת וכבנט, רפובליקנים עבריים עשירים שמאמינים כי העולם הוא זירת יזמות שבה העיקר הוא השיווק. לכן זה זמן טוב ללוביסטים- ממתגים ולגרפיקאים מעצבי דימויים כמו בחוברת שהוציאה מועצת יש"ע: "כיבוש קשקוש".

יש בחוברת הזו קושיות שנפוצות בתוך הקו הירוק ומולן תשובות שבאות מן העבר האחר מעל כולן נחה, כדובדבן על קצפת התשובה הניצחת: "כי זה שלנו". בסיכום גס ניתן לומר כי הענין שקנה לו מהלכים כספין יש"עי ואף צץ בדו"ח אדמונד לוי אומר פשוט: הכיבוש הוא אגדה סמולנית. קישקוש של קושקושים.
לכן שמחתי לגלות השבוע, בעת שנסעתי לי במחוזות בית לחם סביב המקום שבו נולד ישו, היזם היהודי הכי ריווחי בהיסטוריה, כי הפלשתינאים חושבים כמו נפתלי בנט:
גם להם יצאה המילה כיבוש מכל החורים.

"אצלנו כבר מזמן קוראים לזה: סג'ין כביר. כלא גדול", אמר לי תחקירני נאדם עודה. כיבוש זו אותה פעולה צבאית עתיקה מ-יוני 67 שאחריה נולדו שלל בנותיה המכוערות: חישוף ועקירה, הפקעה והתנחלות, הלאמה וגירוש, מעצרים ומחסומים, מושלים, קפטנים, עינויים ומשפטים. ו"עכשו זה פשוט כלא אחד גדול ואנחנו המעוכבים", אומר נאדם, "לא יכולים לזוז. נוסעים על כבישים נפרדים. לא ים ולא חו"ל. לא נסיעה פשוטה מבית לחם לרמאללה. אוכלים, שותים ונגעלים מחיים בלי חופש".
בהעדר כיבוש, נשארו שלושה מיליון אסירים בלי משפט. מוקפים חומות בטון וגדרות תיל, מגדלי שמירה ואלפי מצלמות, ולצידם ולפעמים ממש בחצר שלהם או על הגג, כסוהרים חמושים, עשרות אלפי מתנחלים וחיילים. אחת לכמה שנים פורצת מרידת אסירים הקרויה אינטיפדה, לפעמים עולה עשן מצמיגים או מכרמי זיתים. והשטח עצמו? אותו גן עדן תנכי נפלא של טרסות, כפרים עתיקים ומטעים? השטח התכער במידה שלא תשוער. הוקף וצופה בטון, רעפים, אספלט וברזל חלוד.
התנ"ך נדד משם יחד עם הכיבוש.

נ.ב.

אם בעקבות כל שנחשף בעת המחאה החברתית בעניין תהום הפערים והאי השיויון, חשדתם כי האלפיון העליון יותר חזירי ממאיונים אחרים, יותר רומס וקמצן – צדקתם.
מחקרים חדשים מצביעים על כך שעשירים נוטים להציג התנהגות בלתי מוסרית יותר מאחרים ורואים ב"תאוות בצע" מושג חיובי יותר מאחרים. כך, כשנאמר לנחקרים בניסוי, כי הם רשאים לקחת ממתקים מסלסלה, אף שהיא מיועדת לילדים מחדר סמוך, לקחו העשירים יותר ממתקים מאשר אחרים. כשבדקו אילו מכוניות חתכו צומת או רמסו מעבר חציה בעת שהיה עליו הולך רגל, התברר כי רכבי פאר חתכו והתעלמו מהולכי הרגל הרבה יותר מאחרים.

לכן, הזהרו כפליים במעברי חציה. שנת 2011 בה פוטרתם/התרוששתם,משכורתכם פחתה ופנסיתכם הצטמקה עקב הפסדי טייקונים ודמי ניהול, היתה שנת שיא ברכישת רכבי פאר. כ3500 רכבי יוקרה גרמניים עלו לכביש לצד כאלף רכבי לקסוס, אינפינטי וקאדילק וגם מאה יגוארים ו64 רכבי פורשה כולל פנמארה טורבו המופלאה ועתה גם מרצדס אס אל אס 571 כ"ס שמחירה כארבעים שנות שכר של קופאית. מעולם לא היו מעברי החציה כה מסוכנים. פי כמה וכמה מישובי עוטף עזה.

פורסם היום, 16.11.12, בטור במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

ישעיהו מנבא ברוטשילד. לא ביו"ש

״ובכן, הגיעה השעה להפסיק את מסע העוועים הזה ולומר : די. נגמר. אין יותר מחאה. ואין יותר מהפכה… המדינה היא לא גמ"ח. היא לא לשכת תעסוקה".
(קובי אריאלי מכריז על עצמו במאקו ובגל"צ כאויב המאבק.)

למעלה משנה מאז פרצה המחאה ושינתה את השיח הישראלי ללא הכר – מציפה מן המעמקים העכורים אל פני השטח את הביזה, את ההפרטה, את העברת הפנסיה לטיקונים ואת קריסתו המכאיבה של מעמד הביניים – אין יום שבו לא פורצת לאור שנאת המתנחלים אל המחאה. אין שבוע שבו לא  מסתער בזעם דובר מן ההתנחלות על תביעת הצדק החברתי. ונדמה כי מעבר לקרב על המשאבים, מתקים באותו זעם קדוש, משהו עמוק יותר הנוגע בבסיס הענין כולו.

כדי לברר את מקור והפחד והתיעוב, דיברתי בירושלים עם שני ישראלים שנמצאים על התפר שבין תל אביב ומחאתה הנוקבת, לבין יהודי יש"ע וצעקתם. שני גברים שנולדו וחונכו בבתים דתיים – לאומיים, הלכו איש לדרכו, אך עדיין נעים בין בני משפחתם שמשני עברי הקו הירוק. למה מפחדים המתנחלים מן המחאה? מה מקור מאבקם בתביעה שלה לצדק חלוקתי? שאלתי את פרופסור מנחם לורברבוים. הוא בן משפחה ירושלמית רבת דורות, מאנשי הציונות הדתית. חובש כיפה.
"הם שונאים את המחאה כי ישעיהו מנבא מרוטשילד ולא מיש"ע", אומר לורברבוים ונוטל תנ"ך מן השולחן בחדרו במכון הרטמן. בקול רם הוא מקריא לי שורות מחזון ישעיהו בן אמוץ פרק א' שייקראו בשבת הבאה בכל בתי הכנסת: "חדשיכם ומועדכם שנאה נפשי. היו עלי לטורח. נלאיתי נשוא… גם כי תרבו תפילה. איני שומע. ידיכם דמים מלאו: רחצו. הזכו. הסירו רע מעלליכם מנגד עיני. חדלו הרע: למדו היטב. דרשו משפט. אשרו חמוץ. שפטו יתום. ריבו אלמנה". "הם שונאים את המחאה", אומר לורברבוים, "כי המחאה של השדרה פועלת ע"פ צוי התורה באשר לגר ולתושב, יותר מכל מפעל ההתנחלויות".

סקרן, מהופנט, מאוהב כמעט הייתי אומר, הסתובב לורברבוים בהפגנות המחאה ב2011, נכח כעד בשיחות השדרה, והבין כי השיח הפוליטי של ישראל שהתמקד עשרות שנים בשאלת כיבוש מול התיישבות, התישן בין לילה בשל זעקת השדרה. "והשיח האזרחי החדש שהתעצב שם מציג את תנועת ההתנחלות לא עוד כאוונגרד אלא כסרח ישן".

אמיל, רבין והנשק.

אל חדרו במכון הרטמן השקט אני מגיע מתל אביב, העיר שלורברבוים אוהב, שבה הוא מלמד, אך גר ומשפץ בית בירושלים עיר ילדותו. עשר שנים חייתי כמוהו בירושלים עד שעזבתי אחרי רצח אמיל גרינצוויג שהתרחש סמוך לביתי. רימון הרצח הוסתר בשעתו בחורשת הירח שמעל למכון הרטמן. את ההסתה שהביאה אותו למעשה הרצח, יטען לימים אברושמי, ספג בהתנחלות בה עבד כמסגר. ב1983 חזרתי לתל אביב וכעבור כתריסר שנים נרצח ראש הממשלה ליד ביתי בהפגנת שלום אחרת, ובידי עמיר שהעביר חלק ניכר מזמנו טרם הרצח בבית הכנסת של יריחו ובאתרים אחרים בשטחים.
שתי רציחות אלה, לצד פעולותיה הקטלניות של המחתרת היהודית, היו חלק מאותו שיח ישראלי אלים של השנים שאחרי 67. זמן כניסתו של הנשק החם למחלוקות פנים- ישראליות.
מאז 67 ומשך שנים רבות, הציג עצמו גוש אמונים כממשיכה של הציונות הקלסית. אלטרנטיבה למדינת תל אביב ההדוניסטית, כרך הסושי והגראס. כעבור 45 שנים ושני דורות, מוצג כיום דור ישע3, כנוער חלוצי הניצב על גבעות הזיתים מול הערבים, מול החילים ומול אותו מחנה תל אביבי אובד דרך שכולו היפסטרים והומואים, יושבי בתי קפה ואוכלי שפנים. מחמת בורות התפשטה משך השנים בציבור תחושת נחיתות בפני תערובת מתנחלית זו של דת טריטוריאלית, צוי הפקעה ונשק אוטומטי, שמראה לערבי מאיפה הקרפיון משתין.
כך היה עד המחאה.
ב-2011, מאמין לורברבוים, הבהירה מחאת רוטשילד כי לא מדובר במדינת תל אביב הדוניסטית, אלא "בלב שוקק החיים חברתית, תרבותית וכלכלית של ישראל. מתל אביב בקעה זעקת הצדק החברתי ויצרה שיח ישראלי חדש".

המסטולים מהגבעות

האקס- מתנחל יש"ע הצעיר עימו אני מדבר בקפה "מזרחי" שבמחנה יהודה, נולד וגדל בהתנחלות קטנה. חייו החלו באשקובית ועברו לוילת מתנחלים פרברית צנועה. "לא היו אצלנו עשירים". הוא עזב ובא לעיר מתוך אותה תחושת מועקה כבדה שמעוררת עליו עתה חמת משפחתו. הוא חש כי המתנחלים נטלו מן היהדות רק את הקליפה הטריטוריאלית הריקה מתוכן ערכי. טריטוריה עם תפיסה קהילתית- דתית- גלותית לפיה הצדקה היא רק ענין אישי, לא תפקיד המדינה והאדם חייב לדאוג לעצמו ולתת נדבה.
הוא מאמין כי זעם ההתנחלויות נגד המחאה נובע מאותה ברית משונה  בין הקפיטליזם החזירי, המפריט- כל לבין התנחלויות. "מבחינה מסוימת פרויקט ההתנחלויות הוא חלק מגל ההפרטה". הוא מאמין כי ההשתלטות הישראלית על השטחים, בוצעה באמצעות מיקור חוץ, שבו העבירה המדינה את ביצוע הכיבוש לידי המתנחלים, תוך כדי הזרמת סכומי עתק. לכן גם התביעה לחלוקה חדשה וצודקת של משאבי המדינה, מאימת עליהם מאד.

בביקוריו בבית הוריו וחבריו, הוא רואה כי בבועה שהקימו בשטחים, נשארו מנותקים לגמרי מהמצב בישראל. והם חיים במערכת דימויים של שנות ה80' בלי כל הבנה של מהות הביזה, הפערים העצומים בחברה, האומללות וכל מה שדוחף אנשים כסילמן אל האש. "אין למעמד הביניים הדתי לאומי ביש"ע צל של מושג כמה כבד הנטל על מעמד הביניים בתחומי ישראל".
גם ע"פ פרופסור לורברבוים חשפה המחאה את ההתנחלות כתנועה המבוססת על תודעה כוזבת וגילתה את היומרנות החלוצית הריקה של ההתנחלות. "בניגוד לחלוצים שהיו מחויבים להקמתה של חברה צודקת, אין בהתנחלות שום מחויבות לצדק חברתי. כולה בנויה על טענת "זה שלי", על נישול כפרים ועל הקמת ישובים פרבריים של מעמד בינוני דתי". הוא מדבר על כל אותן שכונות גגות אדומים צמודי קרקע לא להם, שמתאר בפני גם האיש הצעיר משם. "עם אותו נוער שוליים המכונה "נוער הגבעות", שנוח לפרנסיהם שישב לו על הגבעות, יגדל מה שהוא מגדל, יעשן מה שהוא מעשן, ולא יצא בשאלה.


"אבל לתל אביבים הם קוראים מסטולים", אומר האיש הצעיר שיצא משם ושכל פעם שהוא שב למקום בו נולד הוא נזהר שלא להעלות את כל מה שאנו מדברים עליו עתה חרש בבית הקפה. אותו דיבור על דמותה של הארץ בעיני שתי תנועות אידיאולוגיות מנוגדות שנאבקות על ההגמוניה ועל דמות העתיד.

 פורסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, יום שישי, 27.7.2012

האיש שלא רצה להיות גשש. ישראל (פולי) פוליאקוב

ועכשיו גבירותי ורבותי, הרשו לי להציג לפניכם זמרת מהשורה הראשונה, כיסא  23זמרת עם, רקדנית המדינה ואקרובטית השטחים, סילביה המשתוללת!".
(פולי כסרג'יו קונסטנצה. "גבעת חלפון אינה עונה".)

ישראל פוליאקוב כסרג'יו קונסטנצה, גבעת חלפון אינה עונה

כארבעה חודשים טרם מותו, חזר פולי לערב אחד, חמישים שנים אחורה, אל נערותו בכפר הירוק. ביום האחרון של יוני 2007, בכנס מחזור, עלה ישראל פוליאקוב – הוא פולי – לבמה והופיע לצד הפרטנר הראשון שלו בחיים: חנן גולדבלט. שניהם הגיעו מצרות צרורות: גולדבלט ממעצר-בית טרם משפטו כחשוד בעבירות מין ופולי מערש דווי, יודע כי חודשיו ספורים. הם טיפסו לבמה והקהל האוהב שמנה עשרות בני מחזור, התגלגל מצחוק. העולם מצחיק, אז צוחקים.

 לערב אחד חזרו פולי וחנן להיות הרופא והפציינט. זה המערכון שפתח את אחת מקריירות הצחוק הכי   פוריות, מכניסות וממושכות בתולדות ההומור הישראלי: הרופא פולי מקבל את חנן החולה במרפאה. הפצינט אומר: כואבת לי היד. תשאיר אותה פה, אומר פולי, ונשלח לבדיקה בעפולה. וכך הלאה: מערכון על המורה לשחיה וגם קטע של חידון התנ"ך.  כעבור חמש שנים כבר יצוץ הגשש החיוור ובו פולי.
עכשיו על הגג מכוסה הצמחים שלו, כמין תחליף משק חקלאי, נזכר בן המחזור אהוד ארמוני, איך הכל התחיל: איך בכל יום שישי היו הילדים הנשארים שבת בכפר הירוק, מכינים ערב בידור שנקרא "תכנית עשר", כי נפתח בעשר בלילה אחרי הריקודים, ואיך צמח שם צמד המצחיקנים: ילד הפרא גולדבלט, יתום אב ממלחמת השיחרור שנשאר עם אם אלמנה ואחות קטנה, ופוליאקוב, ילד טוב יפו, בנם של מאמן הכדורגל הנודע שלמה פוליאקוב והאם מרים שידה בכל.

בישראל הפשוטה ההיא, שלפני חמישים וכמה שנים, יצא שמה של התכנית האמנותית של חניכי הכפר, אל מחוץ לכפר הירוק. וכך ארע שגברי בנאי וגם אורי זוהר ואריק אינשטיין, בני העשרים, מלהקת הנח"ל, באו להציץ בתכנית וראו על הבמה את החניך פולי משחק רופא, מורה לשחיה וגם מחקה את חתן התנ"ך הארצי והעולמי, עמוס חכם, באותו בליל דיבור מהיר ולא מפוענח שיהפוך אצלם בבוא היום למערכון האלמותי "חידון התנ"ך". ובכן, זה התחיל אצל הנער פולי בכפר הירוק, זוכר ארמוני.

"אבל קודם כל פולי היה חקלאי ורפתן", אומר ארמוני בתקיפות כמו שיגידו חברים אחרים, "וכל החיים שלו, חלם פולי להיות חקלאי, לא שחקן". זה פולי שבא מבית של כדורגל ופסנתר והיה אמור, ע"פ חלום אימו שעל פיה יישק דבר, להיות פסנתרן נודע, לא חקלאי או שחקן. גם חברם למחזור, יוסי, בנו של חיים לבקוב הנודע,  זוכר היטב את תשוקתו של פולי לאדמה. רצון שהתגבש לכדי תכנית לפיה לבקוב ופוליאקוב היו אמורים להקים יחד חווה. כבר היה להם מקום. בטיוליהם, בין יבניאל – ביתו של לבקוב – לטבריה שתצוץ בעתיד במערכונים, איתרו שטח מתאים ליד מיצפה.
"כבר חילקנו תפקידים", זוכר לבקוב. הוא גבר חסון ומשופם כבן 72, בן של אב חזק ומצחיק שתרם לא מעט להומור ההתחלתי פה. "אני הייתי המומחה לדבורים ולמטעים ופולי למשק פרות ולגבינות… בעצם כל קריירת המשחק שלו ראשיתה בטעות. שבועיים טרם מותו, כשהבאתי לו תרופה נגד בחילות, אמר לי פולי: אנחנו עוד נקים את החווה. וגם אמר: לו הייתי חקלאי לא הייתי צריך להתרגז, להתרגש ולהתבייש לפני כל עליה לבמה, ולפגוש את מי שאני לא אוהב".

 – "הרב אבוקסיס פה!"
– "רק הוא חסר לי עכשיו, הפרענק-פארך הזה. תגיד לו שאני עסוק… אני במקווה"
– "אמרתי לו"
– "אז תגיד לו שאני יושב עם גדולי תורה"
– "גם את זה אמרתי לו"
– "אז תגיד לו שאני באמצע ההבדלה, איכוועייס, תגיד לו משהו"
– "הוא אומר שהוא רוצה לדבר אתך"
– "מה זה הוא רוצה לדבר איתי? זה אני שלא רוצה לדבר איתו"

 "רמאי גדול", צוחק האיש שהכיר את פולי יותר זמן משלושת נשותיו, משך כ-40 שנים של קריירה משותפת. הוא גבר נמוך קומה שפניו מוכרות פה לדורות, ואף שדירתו נשרפה לאחרונה מקצר חשמלי וגבו דואב אחרי ניתוח, בוער בו אותו ניצוץ גששי – בנאי שגורם לך לשכוח הכל. ניצוץ של צחוק עם חמלה, צניעות ואנושיות. גברי בנאי יושב איתי בבית קפה ליד ביתו ברמת אביב הישנה. כלבתו לידו. כל כמה דקות גברי צועק: וונדי, וונדי". כאילו כבר הלכה לאיבוד. "קשה לי ללכת, אבל גם אין לאן", הוא יורה שורה בנאית ומיד אתה מחייך איתו. גברי מאמין כי פולי נולד להיות שחקן, ולו באמת רצה להיות חקלאי "היה הולך לשתול תירס".

פעם ראשונה בחייו ראה את הילד פולי בכפר הירוק. "היו לי שם חברים מבוגרים ממנו ובאתי לראות את "תכנית עשר". אני זוכר את פולי עושה סקץ' שנקרא המורה לשחיה". גברי מרים ידיו ומדגים לי תנועות שחיה נמרצות וצועק: 'גדול, גדול, קטן, קטן'. ומחייך.

– והחלום שלו על חקלאות?

"רמאי גדול. תמיד דיבר על זה, כי היה תמוי כזה, נאיבי אולי בתוך תוכו חשב להיות חקלאי, גם בזמן שבו הצליח כל כך כשחקן ועשה הון ופורגן כל כך". הם היו בנח"ל ומשם הלכו ל"תרנגולים" עם שייקה לוי, ואחר כך בגשש. כמעט לנצח. משנת 1963 ועד 2000. "מה שבאמת קרה בהתחלה, זה שחנן גולדבלט נורא רצה להתקבל ללהקת הנח"ל ופולי לא. הוא רצה ללכת להיאחזות. אז חנן אמר לו: רק תבוא לבחינה. תתן לי כמה רפליקות, כי היו צמד טוב. ופולי הסכים כי היה טוב, כי תמיד עזר ולא ידע להגיד לא".
וכל השאר היסטוריה.

להקת הנחל 1960. מימין לשמאל אהרלה קמינסקי, חנן גולדבלט, פולי פופיק, ארנון ואמנון ברנזון

להקת הנחל 1960. מימין לשמאל אהרלה קמינסקי, חנן גולדבלט, פולי פופיק, ארנון ואמנון ברנזון

שניהם שיחקו ושניהם התקבלו. וכך במיקרה, מתוך טובה לחבר, נולד אחד השחקנים-בדרנים הכי גדולים פה. בן אדם שע"פ שייקה לוי, כל מי שישחק לימים רומני, ספרדי, עיראקי וכיוב', ישחק בעצם את פולי,  אבי חקייני העדות. הוא היה פקיד התחבורה הצבאי, ורב סוהר לאפה, סרגיו קונסטנצה, אדון קרקר וגם בחור עליז, קלרשו הרומני וגם כמו שמדגים לי גברי: חכם מרדכי, "נחשו נחשו עמי מי פיתה את מי", הוא מדקלם ואני צוחק. המילים זורמות מגברי כאילו הרגע סיים הופעה של הגששים בפני חיילים. "מה שכן, פולי באמת היה בן אדם לא אמביציוזי. בלי רצון לשנות עולם. בלי דחף במה, איש בית למופת שכל מה שרצה היה לגמור הופעה ולחזור לילדים".

– וגם האשכנזי של הגשש?

"כן, קודם כל במובן שהיה אשכנזי באמת. אבל היה אשכנזי ממוזרח. היה אצלנו רוב מזרחי בגשש וגם הבמאי הראשון שלנו, שייקה אופיר האשכנזי היה ממוזרח. פולי ושייקה אופיר האשכנזים שיחקו היטב מזרחיים בזמן שבארץ עוד לא ידעו לאכול את זה. שייקה לוי ואני הרגשנו מאד חופשיים בדמויות המזרחיות העסיסיות שטרם עשו בהן שימוש כמעט, ופולי הצטרף".
במבט לאחור הגשש החיוור הקדים זמנו והיה מזרחי ומצחיק וגאה בזה, עוד לפני שהמזרחיות יצאה מהארון. "עד אז", אומר גברי, "ההומור היה יידיש וקישון. פה ושם סורמללו וטופול. הייבלום וקישון כתבו לשמוליקים: רודנסקי וסגל, והיו דז'יגאן ושומאכר. לקחנו מקישון ואחרים ומזרחנו את זה למוסך ולמגרש בית"ר. בית המשפט של קישון הפך למערכון על מר כאסח והשופט פנדלוביץ, שזה פולי".

הגשש החיוור

הגשש החיוור

– ומיהו פולי עצמו מכל הדמויות?

 "אם הייתי צריך לאתר את פולי במערכונים שלנו, הייתי אומר שהוא זה שנשאל במערכון על טבריה: "אתה איתי או איתו?' ועונה: 'אני מהאו"ם'. הוא רצה להיות בסדר עם כולם. בן אדם מתון וטוב ושפוי ועם זאת מטורף לגמרי. לפעמים הייתי מביט בו מהצד במערכונים וצוחק בלי בושה. מטורף וגם פאניקר והיפוכונדר ענק".
גברי נזכר איך נסעו שלושתם משך שלוש שעות להופיע בבה"ד 1 במצפה רמון. קהל הלוחמים כבר ישב, שייקה עשה באלאנס ואז ראיתי את פולי עושה את התנועה הזאת", גברי מדגים לי יד אחת בודקת דופק ברעותה. "רק לא זה, אמרתי, ופולי אמר: אין ברירה. חייב לראות רופא. הלב לא בסדר. הביאו רופא צבאי, ילד שלא לקח אחריות, ונאלצנו לעזוב הכל. כבר בשער הבסיס החוצה הלב שלו היה בסדר. מאוחר מדי. נסענו לתל אביב וחזרנו לבה"ד 1 אחרי שבוע".

 – "תעשה לי טובה תתחיל להעמיס, אני על גחלים"
– "אז תסתובב שיצא רך מכל הצדדים"
(קרקר נגד קרקר)

"לצערי הדבר היחיד שעניין את אבא היה אנחנו: הילדים, אמא, הבית, המשפחה", אומרת יעל, הבת המצחיקה. "הוא היה איש משפחה מוחלט וצר לי עליו. אולי אם היה חושב יותר על עצמו כאדם וכשחקן, היה מאריך ימים ועוד היה איתנו". יעל פוליאקוב מצאה דרך מקורית להאריך את חיי אביה אחרי מותו. בעונה השניה של "הכל דבש", שהחלה לכתוב בשבעה כדי להתגבר על האבל והצער, צץ המנוח פולי ומופיע שוב ושוב מארץ המתים בטריק הזה של תחייה שימיו כימי הקולנוע.
"הוא היה איש משפחה למופת שהמשחק בשבילו פרנסה ומטרד שיש לעבור כדי לחזור הביתה". גברי זוכר איך הגיע פולי לחזרה ואמר לו: כמעט יריתי היום לעצמי בראש. למה? שאלתי. והוא אמר במלוא הרצינות: כי כשהתכופפתי מעל הסל-קל נפל לי צרור מפתחות מהחולצה ופגע בתינוק איתמר.

"אבא היה אנטי כוכב ואנטי סלב", אומרת יעל, כאילו סטה ממסלולו ונפל בעל כורחו על הבמה וכך נשאר. מקצוען במה ומצליחן-גשש גדול, שרק רצה לחזור הביתה בשלום. "בחצר הבית שהקים כמעט  במו ידיו, התרוצץ אבא כמו פיליפיני: מעץ לעץ, מצמח לצמח, מטפל בכל דבר בבית. ותמיד שיגע אותנו בחרדות שלו. לאמא, לנו, לעצמו. כל החיים נהגתי אותו לחדרי מיון. די אבא, אמרתי לו בדרך, תניח לי, נמאס לי. אבל כשחלה באמת בסוף  – הסתיר. וכך, גם כששכב בבילינסון חולה מאד עם כל הצינורות עוד היה עושה לי פרצופים וצילמתי ושלחתי לחברים כמין צחוק. ומרוב 'זאב זאב' כל החיים, לא קלטתי שזה כבר לא היפוכונדריה אלא הדבר עצמו".

ישראל ויעל פוליאקוב

ישראל ויעל פוליאקוב

– 'הכל דבש' היה מחוות פרידה לאב חולה?

ממש לא. התחלתי את זה במיקרה ובלי כוונה כשאבא עוד היה בריא. 'רשת' הציעו לי לעשות סיטקום. וחשבתי על הבית שלנו שהיה מצחיק ומלא חומרים. ושבי גביזון אמר לי: תכתבי פרק. וכתבתי ולא נתתי לאבא לקרוא כי זלזלתי במקצוענות שלו. הוא תמיד התנהג כאילו אין המשחק נוגע לו ועשה כל מה שביקשו ונראה לי כזה חנאנה. לא הערכתי אותו כשחקן ואילו הוא זלזל בי כמו באיזו פרחה. אבל כששיחק ב'הכל דבש' גיליתי שחקן נפלא וצנוע וסופר מקצועי".
היא מעשנת מולי את הסיגריות הדקיקות האלה, "סיגריות של גרושות ממודיעין", כדבריה. "אבא חלה כשעבדנו על ההשלמות לעונה הראשונה. הלך לבדיקות וגילו אבנים בכיס מרה וכשפתחו מצאו סרטן עם גרורות לכבד. ועוד הספיק לשחק בפרק אחד בסדרת "בטיפול" כאביו של טייס".

פוליאקוב זוכרת איך ישבו הגששים יחד ליד מיטת אביה, נזכרו בקטעים מהעבר וצחקו. "הבטתי בהם ואמרתי לעצמי: האנשים האלה מגיל עשרים ביחד והנה הם יושבים ליד מיטתו של אחד מהם ונפרדים לא רק ממנו, אלא מכל החיים שלהם".

הגשש החיוור

הגשש החיוור

עכשו היא מסיימת להכין עונה שלישית של "הכל דבש". "בעונה השניה שכתבתי בשבעה, דובר על האלמנה והמשפחה שמתפוררת כשמת האב. אמא שיחקה את האלמנה כי גם שוש עטרי מתה. סדרה קטלנית. העונה השלישית תהיה כבר על הבת הפרחה הסלבריטי שמחליפה את האב המפורסם ואיך המשפחה מתביישת שהדרדרו מכוכב לסלב. "זה המדרון- מאבא ועד אליי". היא צוחקת.

– בקשר למה?
– בקשר ל"שתוק"
– מי אמר שתוק?
– אתה אמרת שתוק!
– למי אמרתי שתוק?
– לי אמרת שתוק!
– נו, אז למה אתה לא שותק?"
(הסיידים)

על הקיר מול השולחן של עורך דין מייק לוין, חברו הטוב וגם יועצו המשפטי של פולי, תלוי תצלום גדול של המנוח באחת מאותן פגישות של פרלמנט החברים שלהם עם ראובן אדלר ואחרים, בחנות עתיקות בפרישמן 18. לפני 32 שנים נפגשו לראשונה וישבו בבר עד חמש בבוקר ודיברו ומאז לא נפרדו. "איש עדין ולא רכלן ונטול זדון", אומר הפרקליט מייק על פולי ומתאר שלל תכונות של אדם שגדל כילד בבית מלא צחוק עם אב כדורגלן חם מאד שאהב ושמת צעיר מול עיניו ואם חזקה מאוד שידה בכל.
"כמו אמי", אמר לי גברי, "שגם ידה היתה בכל".  האם מצחיקנים באים כולם מאמהות קשות, כמו שמשוררים ומשוררות גדלים בבתים בלי אב? אולי.

נדמה למייק לוין שפולי איכשהוא חי ע"פ אחרים, כדי לשמחם, לפייסם ולפרנסם, ולא רצה להרגיז איש אף שהיתה לו דעה ברורה על כל דבר. מהר מאד ובגיל צעיר נישא לשחקנית אחת ופאשה – הוא פשנל דשא – מפיקם האגדי של הגששים, והאיש ששלט בכל פרט מפרטי חייהם, שלח את הזוג הטרי לטיול של חצי שנה בעולם. חיש מהר נפרד פולי מהשחקנית ואחר התאהב בריקי גל. אהבה גדולה וסוערת מדי ונפרד שוב  בצער רב וביגון די קודר, מבלי שהגשים את חלומו להקים משפחה. ורק עם הדיילת שוש מושינסקי, שנראתה לכל כמו היפוך מוחלט שלו, אשתו השלישית והאחרונה, הצליח להקים משפחה של ממש עם שלושה ילדים שהיו כל עולמו.

וחלום החקלאי? מייק זוכר היטב, איך כל פעם שיצאו לשטח בג'יפים ועברו אצל חברם מוסה כהן שמגדל ירקות שורש בדרום, היה פולי יורד ורץ מאושר בין החסות כי שם רצה להיות. כאדם שסטה מיעודו והפך לשחקן שלא מרצונו.
"אתה רואה מייק, אמר לי, אלו החיים האמיתיים. בשדות החסה".

– איפה עמד פוליטית?

פולי חרד מאד לגורל הארץ מאז רצח רבין. הרצח הרס אותו כמין סמל להדרדרות לתהום, לאבדן של כל קנה מידה. הוא נחרד לראות איך רוצח אחד משנה מסלול של מדינה שלמה. לפעמים היה נדמה לי כי הצער והכעס שצצים גם במשחק שלו, יהרגו אותו, כי ליבו היה חלש. כך בהצגה "פרפר בתוך אגרוף", כששיחק אב שכול ששופך את מרי ליבו ומתרגש כל כך ומתפוצץ. אמרתי לו: פולי, תזהר, עוד תמות לנו על הבמה. והוא אמר לי: זה רק המקצוע. אני יכול להתרגש על הבמה בלי להתרגש באמת. אחרת הייתי באמת מת".

אבל גם זה הגיע, בלי קשר לבמה. "יום אחד בשנת 2007, כשישבנו בקפה מתילדה, אמר לי פולי: אני חולה. נשארו לי שנה, שנתיים, עוד לא סיפרתי לשושי. אני רוצה לחיות טוב את מה שנשאר". הוא השלים ולא התקומם וראיתי בחיי מעט מאד אנשים שמשלימים כך עם מותם. בסוף כששכב בבידוד בפנימית בילינסון, אמר לי: מייק, אתה רואה את הקיר הזה? בלילה הוא נעשה שקוף ועגול ומאחריו יש בית ספר לג'ונגלרים והם מתאמנים כל הלילה עם כדורים ולפידים. זה משהו נפלא".

לבת יעל אמר פולי שעל מיטתו יש שפנים וגם "כמה  טוב לשמוע מפה את הים". צלול היה ומצחיק עד הסוף וממולא משככי כאבים שגרמו לו לצוף ולראות דברים ששימחו ליבו. "כמו כל היפוכונדר מקצועי, אומר מייק, הכיר פולי היטב כל פרט מן המחלה וידע כמו רופא מה מצבו וכמה מותו קרוב. לא היו כזבים אשליות או משחק סביב מיטתו ושם רק פולי קבע את הדרך, עד שאבדה הכרתו".

"תראה מה זה עולם. קודם היית על גחלים, אחר כך על קוצים, עכשיו אתה על סיכות. תהיה קצת על הכיפאק".
(קרקר נגד קרקר).

פורסם ביום ג' 11.6.12 במוסף 24 שעת של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות.

האדם הלבן והדלת השחורה

"זה המשחק. או שאתה משחק בו או שישחקו בך."
(סדרת הטלויזייה "הסמויה", עונה ראשונה. פרק 8.)

"בשבוע הזה שבו נתניהו, שבור לב מהחלטה לנסר חמישה בנינים, מציע לגרש 25 אלף פליטים ולעצור אלפים במחנות, תן לי לספר לך גרסה אחרת משלו לגבי "האדם הלבן" והפליטים השחורים: זה הכל סיפור של משחק בכסף גדול", אומר לי איש השטח. "אתה רואה פה, ממול, בור עם עשרים שחורים, חופרים חניון? אתה יודע מה אתה רואה? את החול בצירי הדלת המסתובבת. מעבר להסתה, למרזל ולשר ישי ולכל שנאת הזרים, כל אפריקאי שנכנס דרך הגבול המצרי, ולא דרך כמאה ושישים חברות ליבוא עובדים זרים, ומגיע לחקלאות, לבניה או לנקיון – פירושו פחות כעשרת אלפים דולר למכונת מיליארד הדולר של הסחר באדם".

"במשחק הזה של להכניס הכי הרבה זרים ולהוציא הכי מהר", אומר לי אדם שעסק ביבוא עובדים, "הכל צפוף מקורבי שלטון כמו חתונה של טייקון. מלא מקורבים. לפני כמה שנים, כשהייתי בתחום, צלצל אליי חבר יבואן ואמר: 'תעשה לי טובה, תזמין אצלי חמש מאות ראש". כי צלצל אליו "מישהו" מהמערכת ואמר לו: קח מכסה של חמש מאות. כדי להתחלק בשלל. ככה זה עובד".

מעל צרכיהם האמיתיים של חקלאים, קבלנים וזקנים סיעודיים, מתנשא מגדל הזכוכית האטום של הסחר בבני אדם. במחקר במימון הג'וינט שפרסמו לאחרונה החוקרות רייכמן וקושנירוביץ ממכון ההגירה של המרכז האקדמי רופין, הן ראיינו 196 עובדים זרים ודרכם הציצו אל נהר הכסף. מהמחקר הזה וכן מדו"ח מצמרר של ד"ר גלעד נתן מהכנסת, מצטייר היקף הרווח האדיר, הלא-חוקי, של ייבוא בני-אדם, העבדות הטמונה ורווחי הענק של המקושרים.
ד"ר קושנירוביץ אומרת לי שהן גם גילו כי חל זינוק חד בגובה דמי התיווך, בעיקר בענף הבניין – עד כדי שיא של 32 אלף דולר שמשלם בנאי שלד מסין שבא לפה. שנה וחצי ראשונות של העובד הן רק כדי להשיב את חוב דמי התיווך. הן מצאו כי בטפסים הרשמיים נרשם לרוב סכום שהוא כמחצית מהסכום האמיתי ששולם למתווך. כך הופך העובד הזר לקרבן, לשותף שקט ולעבד שתלוי במי שגבה ממנו את הכסף. החוק המגביל גביית דמי תיווך עד כ- 900 דולר אינו נאכף כלל.
בשיתוף הפעולה של זכיין ישראלי ומתווך זר, מגיעים דמי התיווך לראש לכדי ששת אלפים דולר לפליפיני – סיעוד, שמונת אלפים לתאילנדי- חממות ועד הגג לסיני- בניין. המתווך הישראלי והזר מתחלקים בסכום שנגבה, כאשר חלקו של הישראלי הוא כ-50 אחוז ומעלה. "מדובר פה במשחק עם כסף כה גדול", אומר לי החוקר, "עד שאני חושש לעורי".

הגוף שהוקם לטפל בתחום הזה "רשות האוכלוסין וההגירה" מודע ע"פ תשובותיו לשאלותי, לחומרת המצב ופועל מאז הקמתו למיגור מה שהוא עצמו מכנה: "תופעת העמלות הבלתי נתפסות". לגבי אכיפת האיסור על גביית דמי תיווך שלא כדין, "זו מתבצעת על ידי משטרת ישראל". באשר לענין המקורבים: "רשות האוכלוסין וההגירה מבצעת בדיקות מדוקדקות של זהות האנשים הפועלים בלשכות אלו".
מעל בור השומן רוחש המקורבים, אומר החוקר, נבנה בניין ההסתה, כי "הפטריוטיות היא הרי מפלטו האחרון של הנבל". ההסתה נגד זרים היא חלק ממאבקם של פוליטיקאים מקושרים לסחר בכל מה שמפריע לתנועת הדלת המהירה. משפטו של שלמה בניזרי שהורשע בשוחד ובהפרת אמונים לאחר שאישר הקצאת עובדים זרים ליזם ישראלי שהעביר אליו מיליוני שקלים, פתח צוהר לעולם סחר האדם האפל. הדלת המסתובבת מהר, ומעשירה זכינים, היא לב השחיתות, והפליטים נתפסים כמפריעים לתנועתה החלקה.

 כל המגיעים מאפריקה, אומר לי החוקר, הם "מחפשי חיים", חלק מתנועה עולמית של רעבים ונואשים  כמונו, היהודים בעבר. הבלוגר יוני אשפר מתאר היטב את הדימיון הרב שבין סיפור השחורים הבאים עתה לעלילת המהגרים היהודים בסוף המאה התשע עשרה. הם היגרו מרוסיה ומזרח אירופה לשכונות המזרחיות העניות של לונדון ומיד פרצה התססה גזענית שהגיעה עד לפרלמנט.
מייזלרים, אלי ישיים ונתניהוים בריטיים טענו אז כי "היהודים הבאים דוחקים את מעמד הפועלים האנגלי לעוני ואבטלה, יוצרים מפגע תברואתי, מביאים את ה”גטאות האוריינטליים” שלהם ללב האימפריה, נושאים מחלות ומעלים את רמת הפשיעה". באנגליה כמו כאן קמו ארגונים ויפי נפש שהגנו על היהודים וניסו לתאר את הרדיפות מהן סבלו תחת שלטון הצאר, פוגרומים וגיוס חובה לצבא. "המסורת הבריטית המפוארת של מתן מקלט לכל נרדף מחייבת אותנו לקבל את היהודים", אמרו, "כלכלת בריטניה רק תרוויח מחריצותם". וכל השאר היסטוריה.

"רוב הבאים לפה עתה הם גברים צעירים, תאבי פרנסה, בלי נשים וילדים", אומר לי החוקר, הוא איש שטח בקיא ומומחה נודע בתחומו האקדמי, שצופה כעת באזור לוינסקי ובתוצאות  חריצותם הנואשת של המהגרים. "הם הגיעו למקומות עלובים ומלאי זנות וסמים, כנווה שאנן, פתחו שם בתושיית מהגרים, עסקים זעירים של חומוס/אינטרנט/מכולת/מספרת- פליטים ורק שפרו אזור קשה. כמו בכל קבוצה מהגרת תחת לחץ, יש גם כייסים ועבריינים, אבל מעטים. לנו כשהגענו לאמריקה בתחילת המאה שעברה לא היו גנגסטרים כמו לנסקי?"

מה הפתרון?  אני שואל אותו.

"לשים קץ מידי לתנועת המטוסים של העובדים הזרים, לעצור את הדלת, או כלשון דו"ח הכנסת: "מיגור תופעת תשלום דמי התיווך עשוי להביא להפחתה מיידית של הביקוש לעובדים זרים". לסגור את הגבול המצרי כמו שאנו יודעים. אפשר להשאיר דלת עם שולחן ומישהו שיראיין מהגרי עבודה אפריקאים ויעניק אשרה רק למי שנזדקק לו. ולטפל יפה בקיימים. זרים ופליטים, שמעטים פה מאד יחסית לגל מהגרי אפריקה שמתדפק על הארצות שמול היבשת הרעבה. לשלם כמו שצריך לנשארים, להכשירם מקצועית, כך שבבוא היום ישובו לארצותיהם עם כסף ומקצוע כפי ששאפו.
חלק ישאר ויפרה אותנו כמו כל הגירה תאבת עבודה, אבל אם נקלל ונרדוף וניכלא לשלוש שנים במחנות, ונגרש טרם הרויחו לחמם, נקבל קהילה מסתתרת ולכודה, שאינה יכולה לעזוב כי ידיה ריקות. הסכנה אינה טמונה בפליטים", אומר החוקר, "אלא באותו שילוב קטלני בין חמדנות לכאוס מכוון. וההסתה נגד הזרים, אינה ריגשית/ספונטנית, אלא מתוכננת היטב ונועדה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: להגן על הדלת המסתובבת ומקורביה ולשסות את השכונות דווקא בבת בריתן, המחאה החברתית שחשפה את מימדי ביזת הישראלים בידי ההון-שלטון. זה הכל אותו משחק גדול של כסף.

הטור פורסם ביום שישי 8.6.12 במוסף לשבת של ידיעות אחרונות