הרובוטריק המורמוני

 

"אין ספק שישנה גם דיבת מתנכלים / וישנה גם פסיכוזה הוללת,/ אבל יש גם אמת, ובעיקר : יש אקלים / בו נחלית החברה ולמשכב נופלת / יש אקלים המכרסם בארסו הטחוב / את קירות הבנין כלי מצור לא יכלו לו…" (נתן אלתרמן. "דבר" בעת צעקת הציבור נגד השוק השחור. )

 באחת בלילה נשברתי, נטשתי מסיבת גג שהמתינה לנצחון ורק בשבע קפצתי מהמיטה והצתתי מסך והנה אובמה ניצח! גוד נייט רומני וביבי בשמי טהרן. גוד מורנינג אמריקה של קדנציה שניה. בוקר טוב סידני! פעם היה לי בן דוד רחוק, קרוב לליבי, בשם סידני ווסרמן. סוציולוג אמריקאי ליברלי, שאי שם אחרי רצח קנדי ומלחמת ויאטנאם נטש בתיעוב את ארה"ב ובא ללמד באוניברסיטת רדינג הבריטית.

ערב הבחירות בארה"ב, התגלה בגופו סרטן לבלב אלים ובעת שאובמה ניצב מול בוש, הניח מול מיטתו בחדרו בהוספיס הגוועים את תצלום המנהיג כהה העור, ועל ערש מותו אמר לי שם: "עכשו אני יכול למות בשקט". שבוע אחרי נצחון אובמה, עלה השמיימה במנוחת נפש ומורפיום. אחיות רחמניות של מדינת הרווחה האנגלית ניצבו כמלאכים סביב מיטתו.

ניצחנו, סידני.

יש אנשים, סידני ואני בהם, שמתקשים לחיות תחת שלטון בוזז – רומס בדמות בוש האב והבן, מיט רומני או נתניהו שהימר על רומני והוכה נמרצות. המולטי מיליונר וילארד רומני, היה בעיני רובוטריק, אקזיט של טיקוני הון, שנולד לנהל תאגידי ענק ולחפש מקלטי מס, לא להנהיג קהילה של עצמאים קטנים ושכירים וסתם בני אדם. ליבי נוטה לדמות קלינטונית – אובמית שבאה כל הדרך מלמטה ומכירה גם את מה שמכונה חיים: זבל, יתמות ומשכנתא, חוב בבנק וטסט שנתי.

יחימוביץ היא לא אובמה, גם כחלון לא, אבל ביבי הוא רובוטריק עברי, מופעל פינקלשטינים, שחולק עם רומני תיעוב למדינת רווחה, לאמפטיה ולעובדים סוציאליים, וגם חבורה דומה של טיקונים וקנאי דת. גם פה הקרב הולך ונדמה לזה של רפובליקנים קוטלי רווחה מול דמוקרטים שחולמים לחזור למדינת רווחה אשכולית – בגינית.

 

יד ברזל בכפפת נייר

לפני שישים ואחת שנים, ערב הבחירות של 1951, שרר פה משטר צנע: קיצוב מזון בשל מחסור של ראשית מדינה. חולקו תלושים. פרח שוק שחור ומי שהיה לו כסף אכל כאוות נפשו. העיתונות החלה להלום בממשלה ובמושחתים, וידיעות כתב על "העדר גמור של שליטה ויד חזקה" במדינה התינוקת עם ראש הממשלה הכריזמטי שלכאורה ריכז הכל.

בחורף 2012 כשהעיתונות נאבקת על חייה מול שלטון חונק ועיתון רוה"מ ממומן, נדמה כאילו שלט בן גוריון ביד ברזל בתקשורת צייתנית, כהתגשמות חלומם הלח של ביבי – ליברמן- אקוניס. לא אחת צובע ההווה את העבר בצבעיו.

ד"ר רפי מן, עיתונאי והיסטוריון תקשורת רב ידע, חקר את שנות בן גוריון והתנהלותו, ולהפתעתו גילה ואף תאר בספרו החדש "המנהיג והתקשורת", חופש עיתונות ופריחה יחסית ומגוון דעות ואף עורכים חזקים שנאבקו בב.ג. בשיא כוחו. "האזרח הפשוט אינו בא במגע עם בן גוריון הגדול", כתב אז עורך בכיר, "אלא עם הבן גוריונים הקטנים… כל בעל מכולת הוא דיקטטור." בעיתון המפלגה "דבר" כתבו "כל הארץ שוק שחור" והמשורר הלאומי אלתרמן קרא לב.ג. ליבש את הנגע. "לא לחוס על זכויות ויחוס". תארו לכם את עיתונו של ביבי תומך בזעקת הצדק החברתי.

"אם היתה עיתונות מגויסת באותם ימים", סיכם רפי מן, "היא התאפינה בהתגיסות כמעט מקיר לקיר לשירותו של האזרח ולמחאתו נגד כשלי הממשלה". בבחירות ההן זכה ב.ג. בראשות מפא"י ב- 45 מנדטים, לצד 15 של מפ"ם. מולם זינקה האופוזיציה של הציונים הכללים פי שלוש, לעשרים מנדטים עקב האכזבה מהשחיתות. אבל יעברו עוד 26 שנים עד שיגיעו לשלטון, לצד בגין. וחוזר חלילה.

הנוף מהסורגים

 שני משרדי יחסי ציבור, של דרעי ושל אלי שי, יחליטו האם הפליטים / מסתננים יהיו אייטם לוהט בבחירות או לא ובינתיים מתקדמת בקציעות, בתקציב של כרבע מיליארד ש"ח, הקמתו של מיתחם כליאה לכשבעה עשר אלף גברים נשים וילדים. המתקן הגדול בעולם לפליטים. גאווה ישראלית.

לפני כשבוע, כאשר ירדתי לנגב עם נשות ארגון אס"ף של הסיוע לפליטים, כבר הצצתי במתקן הכליאה "שדות" בסקרנות של דייר. חיפשתי מיטה ליד חלון. אני חושד כי אי שם מתקימת לה המחשבה שבמיקרה של נצחון סוחף לימין בבחירות 2013, ניתן יהיה להשאיר את השחורים לנקות רחובות ולאכלס את מתקן "שדות" במתנגדי משטר.

לכן שמחתי לגלות שעיצוב ביתי הבא, הוטל על אדריכל בעל שם שתכנן עיר בחוף השנהב  ואף ערי שטחים כעימנואל והוא מאמין ש"הנוף הוא תמיד שיקול. הנוף הוא דבר שיש לך, ואם אתה לא מנצל אותו, אתה חמור".

האדריכל תומאס לייטסדורף אינו חמור.

מכל חלון במחנה הכליאה רואים את המדבר או את הממ"ד. ובכלל עיצוב המחנה ע"פ משרד האדריכלים הותיק לייטסדורף מצא חן בעיני. מכולות הברזל שילהטו כאש בחום של 45 מעלות, נצבעו באדום ובצהוב כשכונה הולנדית באיי פריזלנד הקפואים. המעצב תומאס, בן 75 כיום, הוא צאצאה של מעצבת האופנה פיני לייטסדורף שאף היא שאבה השראתה מן המדבר ותפרה מעילי נגב. הכל נשאר במשפחה, בסביון.

חבל רק שהנשים הפסימיות של ארגון אס"ף, שמטפל בתלאות פליטי סודן ואריתריאה, העכירו כדרכן את התמונה והזכירו לנאספים שכל המתיקות הזאת תוקף גדרות תיל ומגדלי שמירה והפליטים יכלאו בלי משפט לשלוש שנים. ביום בו ביקרנו נעטף מתחם הכליאה הענקי באבק. בית הכלא, המכלאה, מחנה נחל רביב ומחנה שדות, כמעט נעלמו מן העין בשל צבעי המדבר והחול, אך אין לי ספק, לאחר שראיתי את רישומי המעצבים, כי גם התייל יהיה הולנדי ועם הזמן, ויהיה המון זמן, אף יעוטר שיחי בוגנוויליה.

נ.ב.

בינגו. שוב נתקלתי בשמו של השופט הצבאי אמיר דהאן. שוב ביקש רס"ן דהאן מן המשטרה לפתוח תיק חקירה סגור. הפעם ישב רועה פלשתינאי כבן שש עשרה, חצי שנה במעצר שווא על אונס מתנחלת שלא ביצע. בחקירה המחודשת נלכדו האשמים. קיומו של שופט צבאי לא אוטומטי במחוז ש"י מטיל צל כבד על רעיו השופטים. יש להתיחס אל רדיפת האמת במערכת משפט צבאי כאל אקט חתרני ולפעול בהתאם.

אריה דרעי. ליבי החצוי.

אין דבר שישמח אותי יותר מהעלמו של אלי ישי, גזען חשוך, אנטרסנט חלש אופי, מפוחד ונגרר לוביסטים, מצמרת ש"ס והמדינה. אין גם מועמד מתאים להחליפו יותר מאשר אריה דרעי. דרעי בעל נסיון רב, חכם ומכיר נפש בהמתו ובהמות אחרות. בעל קסם אישי ובעיקר, אגיד זאת כאן, ומיד אסתור זאת: בעל ניסיון מר ומטהר בחטא ובעונשו. האיש ביצע עבירות חמורות. נלכד, נאבק על חפותו, נשפט ונענש. זמן רב מאד נעדר מן המרקחה הפוליטית עד שהחליט לשוב אף שהחלטתו זאת זקוקה עדיין לאישור הרב הישיש ולתמיכתו.

בניגוד ליורשו הכפוי עליו, אלי ישי, שדווקא בשל חולשתו הפך לאיש הכי קשה יד, אכזר ונטול חמלה, דרעי ביטא בשעתו, אולי כי היתה זאת גם שעתם של מדינאים חכמים ומוסריים מביבי, דעות ועמדות עצמאיות הפוכות לעמדות ש"ס החשוכה כיום. הוא בחן לפעמים החלטות צבאיות לגופן, ידע להבחין בין טוב לרע, ואזנו היתה כרויה גם לאחרים. עצמאי היה ולא נגרר יחצ"נים ומלחכי פנכה כמו ישי.

אבל עתה עומדת בחירתו לשוב לפוליטיקה במבחן אחר. מבחן מי שחטא ונפסל לתמיד. בזמן הזה, שבו חוטאים כאולמרט שיצאו בשן ועין מבית המשפט, בוחנים למחרת גזר הדין דרכי גישה למשרד רוה"מ, בזמן שבו חשודים חמורים כמו ליברמן שכתב האישום שלו מתעכב שנים רבות ממשיכים לכהן, רצוי אולי להחמיר ולעמוד על כך ששר לשעבר שמעל באמון העם ונענש, לא יחזור אל הפוליטיקה, כמין אמצעי הרתעה וטיהור.

כך ניצבות זו מול זו שתי תפיסות שלכל אחת מהן היגיון משלה: להחליף את אלי שי המבצע באישור החוק חטאים חמורים כגירוש זרים אל מותם, גם במחיר השבתו של דרעי לתפקיד שר הפנים, או שמא יקוב הדין את ההר וגם מי שכבר שילם על חטאו, אינו רצוי בפוליטיקה, כדי לחסום לתמיד דרכם של פוליטיקאים שסרחו. אטען פה כי מהבחינה הזאת עדיף שישאר דרעי מחוץ למשחק. אבל נפשי חצויה.

דעות. ידיעות.

האדם הלבן והדלת השחורה

"זה המשחק. או שאתה משחק בו או שישחקו בך."
(סדרת הטלויזייה "הסמויה", עונה ראשונה. פרק 8.)

"בשבוע הזה שבו נתניהו, שבור לב מהחלטה לנסר חמישה בנינים, מציע לגרש 25 אלף פליטים ולעצור אלפים במחנות, תן לי לספר לך גרסה אחרת משלו לגבי "האדם הלבן" והפליטים השחורים: זה הכל סיפור של משחק בכסף גדול", אומר לי איש השטח. "אתה רואה פה, ממול, בור עם עשרים שחורים, חופרים חניון? אתה יודע מה אתה רואה? את החול בצירי הדלת המסתובבת. מעבר להסתה, למרזל ולשר ישי ולכל שנאת הזרים, כל אפריקאי שנכנס דרך הגבול המצרי, ולא דרך כמאה ושישים חברות ליבוא עובדים זרים, ומגיע לחקלאות, לבניה או לנקיון – פירושו פחות כעשרת אלפים דולר למכונת מיליארד הדולר של הסחר באדם".

"במשחק הזה של להכניס הכי הרבה זרים ולהוציא הכי מהר", אומר לי אדם שעסק ביבוא עובדים, "הכל צפוף מקורבי שלטון כמו חתונה של טייקון. מלא מקורבים. לפני כמה שנים, כשהייתי בתחום, צלצל אליי חבר יבואן ואמר: 'תעשה לי טובה, תזמין אצלי חמש מאות ראש". כי צלצל אליו "מישהו" מהמערכת ואמר לו: קח מכסה של חמש מאות. כדי להתחלק בשלל. ככה זה עובד".

מעל צרכיהם האמיתיים של חקלאים, קבלנים וזקנים סיעודיים, מתנשא מגדל הזכוכית האטום של הסחר בבני אדם. במחקר במימון הג'וינט שפרסמו לאחרונה החוקרות רייכמן וקושנירוביץ ממכון ההגירה של המרכז האקדמי רופין, הן ראיינו 196 עובדים זרים ודרכם הציצו אל נהר הכסף. מהמחקר הזה וכן מדו"ח מצמרר של ד"ר גלעד נתן מהכנסת, מצטייר היקף הרווח האדיר, הלא-חוקי, של ייבוא בני-אדם, העבדות הטמונה ורווחי הענק של המקושרים.
ד"ר קושנירוביץ אומרת לי שהן גם גילו כי חל זינוק חד בגובה דמי התיווך, בעיקר בענף הבניין – עד כדי שיא של 32 אלף דולר שמשלם בנאי שלד מסין שבא לפה. שנה וחצי ראשונות של העובד הן רק כדי להשיב את חוב דמי התיווך. הן מצאו כי בטפסים הרשמיים נרשם לרוב סכום שהוא כמחצית מהסכום האמיתי ששולם למתווך. כך הופך העובד הזר לקרבן, לשותף שקט ולעבד שתלוי במי שגבה ממנו את הכסף. החוק המגביל גביית דמי תיווך עד כ- 900 דולר אינו נאכף כלל.
בשיתוף הפעולה של זכיין ישראלי ומתווך זר, מגיעים דמי התיווך לראש לכדי ששת אלפים דולר לפליפיני – סיעוד, שמונת אלפים לתאילנדי- חממות ועד הגג לסיני- בניין. המתווך הישראלי והזר מתחלקים בסכום שנגבה, כאשר חלקו של הישראלי הוא כ-50 אחוז ומעלה. "מדובר פה במשחק עם כסף כה גדול", אומר לי החוקר, "עד שאני חושש לעורי".

הגוף שהוקם לטפל בתחום הזה "רשות האוכלוסין וההגירה" מודע ע"פ תשובותיו לשאלותי, לחומרת המצב ופועל מאז הקמתו למיגור מה שהוא עצמו מכנה: "תופעת העמלות הבלתי נתפסות". לגבי אכיפת האיסור על גביית דמי תיווך שלא כדין, "זו מתבצעת על ידי משטרת ישראל". באשר לענין המקורבים: "רשות האוכלוסין וההגירה מבצעת בדיקות מדוקדקות של זהות האנשים הפועלים בלשכות אלו".
מעל בור השומן רוחש המקורבים, אומר החוקר, נבנה בניין ההסתה, כי "הפטריוטיות היא הרי מפלטו האחרון של הנבל". ההסתה נגד זרים היא חלק ממאבקם של פוליטיקאים מקושרים לסחר בכל מה שמפריע לתנועת הדלת המהירה. משפטו של שלמה בניזרי שהורשע בשוחד ובהפרת אמונים לאחר שאישר הקצאת עובדים זרים ליזם ישראלי שהעביר אליו מיליוני שקלים, פתח צוהר לעולם סחר האדם האפל. הדלת המסתובבת מהר, ומעשירה זכינים, היא לב השחיתות, והפליטים נתפסים כמפריעים לתנועתה החלקה.

 כל המגיעים מאפריקה, אומר לי החוקר, הם "מחפשי חיים", חלק מתנועה עולמית של רעבים ונואשים  כמונו, היהודים בעבר. הבלוגר יוני אשפר מתאר היטב את הדימיון הרב שבין סיפור השחורים הבאים עתה לעלילת המהגרים היהודים בסוף המאה התשע עשרה. הם היגרו מרוסיה ומזרח אירופה לשכונות המזרחיות העניות של לונדון ומיד פרצה התססה גזענית שהגיעה עד לפרלמנט.
מייזלרים, אלי ישיים ונתניהוים בריטיים טענו אז כי "היהודים הבאים דוחקים את מעמד הפועלים האנגלי לעוני ואבטלה, יוצרים מפגע תברואתי, מביאים את ה”גטאות האוריינטליים” שלהם ללב האימפריה, נושאים מחלות ומעלים את רמת הפשיעה". באנגליה כמו כאן קמו ארגונים ויפי נפש שהגנו על היהודים וניסו לתאר את הרדיפות מהן סבלו תחת שלטון הצאר, פוגרומים וגיוס חובה לצבא. "המסורת הבריטית המפוארת של מתן מקלט לכל נרדף מחייבת אותנו לקבל את היהודים", אמרו, "כלכלת בריטניה רק תרוויח מחריצותם". וכל השאר היסטוריה.

"רוב הבאים לפה עתה הם גברים צעירים, תאבי פרנסה, בלי נשים וילדים", אומר לי החוקר, הוא איש שטח בקיא ומומחה נודע בתחומו האקדמי, שצופה כעת באזור לוינסקי ובתוצאות  חריצותם הנואשת של המהגרים. "הם הגיעו למקומות עלובים ומלאי זנות וסמים, כנווה שאנן, פתחו שם בתושיית מהגרים, עסקים זעירים של חומוס/אינטרנט/מכולת/מספרת- פליטים ורק שפרו אזור קשה. כמו בכל קבוצה מהגרת תחת לחץ, יש גם כייסים ועבריינים, אבל מעטים. לנו כשהגענו לאמריקה בתחילת המאה שעברה לא היו גנגסטרים כמו לנסקי?"

מה הפתרון?  אני שואל אותו.

"לשים קץ מידי לתנועת המטוסים של העובדים הזרים, לעצור את הדלת, או כלשון דו"ח הכנסת: "מיגור תופעת תשלום דמי התיווך עשוי להביא להפחתה מיידית של הביקוש לעובדים זרים". לסגור את הגבול המצרי כמו שאנו יודעים. אפשר להשאיר דלת עם שולחן ומישהו שיראיין מהגרי עבודה אפריקאים ויעניק אשרה רק למי שנזדקק לו. ולטפל יפה בקיימים. זרים ופליטים, שמעטים פה מאד יחסית לגל מהגרי אפריקה שמתדפק על הארצות שמול היבשת הרעבה. לשלם כמו שצריך לנשארים, להכשירם מקצועית, כך שבבוא היום ישובו לארצותיהם עם כסף ומקצוע כפי ששאפו.
חלק ישאר ויפרה אותנו כמו כל הגירה תאבת עבודה, אבל אם נקלל ונרדוף וניכלא לשלוש שנים במחנות, ונגרש טרם הרויחו לחמם, נקבל קהילה מסתתרת ולכודה, שאינה יכולה לעזוב כי ידיה ריקות. הסכנה אינה טמונה בפליטים", אומר החוקר, "אלא באותו שילוב קטלני בין חמדנות לכאוס מכוון. וההסתה נגד הזרים, אינה ריגשית/ספונטנית, אלא מתוכננת היטב ונועדה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: להגן על הדלת המסתובבת ומקורביה ולשסות את השכונות דווקא בבת בריתן, המחאה החברתית שחשפה את מימדי ביזת הישראלים בידי ההון-שלטון. זה הכל אותו משחק גדול של כסף.

הטור פורסם ביום שישי 8.6.12 במוסף לשבת של ידיעות אחרונות