התספורת של אמא

 אל כבוד השופטת ורדה אלשיך, סגנית נשיא בית  המשפט המחוזי.
פונה אני אליך בשל השכלתך המשפטית וליבך הרחב ובעקבות החלטתך למחוק כמיליארד וארבע מאות מיליון ש"ח מחובותיו של הקבלן הנתנייתי לשעבר י. תשובה. רציתי להביא לידיעתך מצבה של חייבת אחרת כדי שתשקלי מעשה חסד דומה. במיקרה דנן, אמי.
כהורייך, גם אימי, עלתה ארצה מפולין לפני כשמונים שנים, עסקה בקטיף תפוזים, חדרנות, גידול ילדים ומזכירות ואחר כך שקעה בזקנתה. אשה פשוטה מבית חרדי. אני יודע שרקע דתי מסייע להקלה בדין.

אמי נטולת רכוש מכל סוג שהוא ועם זאת עד לאחרונה, גם נטולת חובות והלוואות. בשנים האחרונות עקב מצבה העלוב,  צברה אימי חובות: דמי שלושה חודשי שהייה בבית האבות הסיעודי ארבל בסך כשלושים אלף ש"ח והלוואה שנטלנו בחשבונה כדי לסייע לה לשלם. סך חבות כ-45 אלף ש"ח. בחשבונה אין פרוטה זולת דמי ביטוח לאומי ומבטחים, ועשרת אלפים ש"ח לצרכי הקמת מצבה בבוא היום. בשל גילה המופלג, 95, העדר קשרים, חירשות, סוג של אילמות ועיוורון קטרקטי, נפיחות וקשיי תנועה, היא מתקשה לבצע מינוף.
פניותינו לראשי בנקים להעביר לרשותה סכומי כסף גדולים שיסיעו לה להרחיב את פעילותה המישקית ואולי אף להניח ידה על משאבי טבע עתידיים, גז, מים מותפלים, פצלי שמן ונפט, הושבו ריקם. פנייה דומה למשרד הבריאות לצרכי סיוע תשלום לבית האבות נדחתה. אמנו הגיעה אל עברי פי פחת.

לכן קראנו, אחותי ואני, בהקלה גדולה את החלטתך באשר לחובותיו של הקבלן מנתניה. אותה החלטה רחומה למחוק חוב עצום ששקולה למחיקת אלפיים ש"ח מכל חוב של כל בתי האב בישראל, וזאת אף שהכרת בכך שהנ"ל "לא רק שהוא מסתתר מאחורי עיקרון הישות המשפטית הנפרדת, אלא גם עולות נגדו טענות קשות של מהלך הדרגתי מבעוד מועד לניתוק החברה מיתר התשלובת". בכל זאת ריחמת ומחקת.
מיד אמרתי לאחותי: "שירלי, זו האשה שתבין לליבנו. ניצלנו". ובכינו יחד מאד.

מימין: יצחק תשובה, נוחי דנקנר

ליבך רחב כים, וחמלתך כחול אשר על שפת החופים המלדיביים.
יתר על כן, אני מוכן בזה לבצע הרמת מסך מעל מכלול רכושה ועסקיה של אימי: מעבר לכסא גלגלים דגם אי 7 עם ריפוד לידיים בשל הפרקינסון ועקמת הגב ושתי כריות לתחת, יש ברשותה גם אריזה סגורה של חיתולי שקמה סופר. מגע כותנה, נושם ואוורירי, שכבה פנימית וחיצונית דמוי בד המעניקה מגע רך ומונעת גירויים ומכילה חלקיקים לוכדי נוזלים העוזרים בשמירה על שכבת מגע יבשה. 15 יחידות.

ובאשר לנו, שני ילדיה: אחותי, מורה מצוינת ברשת אורט, חלתה מאד והחלימה להפליא, מלמדת כיום רק עשר שעות שבועיות בשל חולשה קלה ואילו אני נמצא בתחום מקצועי שבו ההכנסה מתכווצת. אבקש מכבודך החנון להתחשב בכל אלה ולאשר לנו תספורת בסך 64 אחוז מסך החוב כמקובל באולמך.

נ.ב. אני לא רוצה להשמע כמלשינון של מס הכנסה, אבל התברר לי מתחקיר מעמיק כי לקבלן י. תשובה הקורס יש אח תאום, דומה כשתי טיפות מים מותפלים ובעל שם זהה, שהוא גאון פיננסי בעל נכסים ברחבי העולם שאף הניח כפתו על מרבצי הגז של מדינת ישראל בערך משוערך של עשרות מיליארדי דולרים. כלום לא מן הראוי כי אח תאום זה יסייע לאח המתמוטט לשלם את חובו, למען לא יוכתם שמו ולא ימחק כספנו בקרנות הפנסיה? הקדישי גם לזאת מחשבה עמוקה כדרכך.
שלך, בהערכה. י. סרנה.

פורסם במדור הדעות של ידיעות אחרונות, 2.10.12

ישעיהו מנבא ברוטשילד. לא ביו"ש

״ובכן, הגיעה השעה להפסיק את מסע העוועים הזה ולומר : די. נגמר. אין יותר מחאה. ואין יותר מהפכה… המדינה היא לא גמ"ח. היא לא לשכת תעסוקה".
(קובי אריאלי מכריז על עצמו במאקו ובגל"צ כאויב המאבק.)

למעלה משנה מאז פרצה המחאה ושינתה את השיח הישראלי ללא הכר – מציפה מן המעמקים העכורים אל פני השטח את הביזה, את ההפרטה, את העברת הפנסיה לטיקונים ואת קריסתו המכאיבה של מעמד הביניים – אין יום שבו לא פורצת לאור שנאת המתנחלים אל המחאה. אין שבוע שבו לא  מסתער בזעם דובר מן ההתנחלות על תביעת הצדק החברתי. ונדמה כי מעבר לקרב על המשאבים, מתקים באותו זעם קדוש, משהו עמוק יותר הנוגע בבסיס הענין כולו.

כדי לברר את מקור והפחד והתיעוב, דיברתי בירושלים עם שני ישראלים שנמצאים על התפר שבין תל אביב ומחאתה הנוקבת, לבין יהודי יש"ע וצעקתם. שני גברים שנולדו וחונכו בבתים דתיים – לאומיים, הלכו איש לדרכו, אך עדיין נעים בין בני משפחתם שמשני עברי הקו הירוק. למה מפחדים המתנחלים מן המחאה? מה מקור מאבקם בתביעה שלה לצדק חלוקתי? שאלתי את פרופסור מנחם לורברבוים. הוא בן משפחה ירושלמית רבת דורות, מאנשי הציונות הדתית. חובש כיפה.
"הם שונאים את המחאה כי ישעיהו מנבא מרוטשילד ולא מיש"ע", אומר לורברבוים ונוטל תנ"ך מן השולחן בחדרו במכון הרטמן. בקול רם הוא מקריא לי שורות מחזון ישעיהו בן אמוץ פרק א' שייקראו בשבת הבאה בכל בתי הכנסת: "חדשיכם ומועדכם שנאה נפשי. היו עלי לטורח. נלאיתי נשוא… גם כי תרבו תפילה. איני שומע. ידיכם דמים מלאו: רחצו. הזכו. הסירו רע מעלליכם מנגד עיני. חדלו הרע: למדו היטב. דרשו משפט. אשרו חמוץ. שפטו יתום. ריבו אלמנה". "הם שונאים את המחאה", אומר לורברבוים, "כי המחאה של השדרה פועלת ע"פ צוי התורה באשר לגר ולתושב, יותר מכל מפעל ההתנחלויות".

סקרן, מהופנט, מאוהב כמעט הייתי אומר, הסתובב לורברבוים בהפגנות המחאה ב2011, נכח כעד בשיחות השדרה, והבין כי השיח הפוליטי של ישראל שהתמקד עשרות שנים בשאלת כיבוש מול התיישבות, התישן בין לילה בשל זעקת השדרה. "והשיח האזרחי החדש שהתעצב שם מציג את תנועת ההתנחלות לא עוד כאוונגרד אלא כסרח ישן".

אמיל, רבין והנשק.

אל חדרו במכון הרטמן השקט אני מגיע מתל אביב, העיר שלורברבוים אוהב, שבה הוא מלמד, אך גר ומשפץ בית בירושלים עיר ילדותו. עשר שנים חייתי כמוהו בירושלים עד שעזבתי אחרי רצח אמיל גרינצוויג שהתרחש סמוך לביתי. רימון הרצח הוסתר בשעתו בחורשת הירח שמעל למכון הרטמן. את ההסתה שהביאה אותו למעשה הרצח, יטען לימים אברושמי, ספג בהתנחלות בה עבד כמסגר. ב1983 חזרתי לתל אביב וכעבור כתריסר שנים נרצח ראש הממשלה ליד ביתי בהפגנת שלום אחרת, ובידי עמיר שהעביר חלק ניכר מזמנו טרם הרצח בבית הכנסת של יריחו ובאתרים אחרים בשטחים.
שתי רציחות אלה, לצד פעולותיה הקטלניות של המחתרת היהודית, היו חלק מאותו שיח ישראלי אלים של השנים שאחרי 67. זמן כניסתו של הנשק החם למחלוקות פנים- ישראליות.
מאז 67 ומשך שנים רבות, הציג עצמו גוש אמונים כממשיכה של הציונות הקלסית. אלטרנטיבה למדינת תל אביב ההדוניסטית, כרך הסושי והגראס. כעבור 45 שנים ושני דורות, מוצג כיום דור ישע3, כנוער חלוצי הניצב על גבעות הזיתים מול הערבים, מול החילים ומול אותו מחנה תל אביבי אובד דרך שכולו היפסטרים והומואים, יושבי בתי קפה ואוכלי שפנים. מחמת בורות התפשטה משך השנים בציבור תחושת נחיתות בפני תערובת מתנחלית זו של דת טריטוריאלית, צוי הפקעה ונשק אוטומטי, שמראה לערבי מאיפה הקרפיון משתין.
כך היה עד המחאה.
ב-2011, מאמין לורברבוים, הבהירה מחאת רוטשילד כי לא מדובר במדינת תל אביב הדוניסטית, אלא "בלב שוקק החיים חברתית, תרבותית וכלכלית של ישראל. מתל אביב בקעה זעקת הצדק החברתי ויצרה שיח ישראלי חדש".

המסטולים מהגבעות

האקס- מתנחל יש"ע הצעיר עימו אני מדבר בקפה "מזרחי" שבמחנה יהודה, נולד וגדל בהתנחלות קטנה. חייו החלו באשקובית ועברו לוילת מתנחלים פרברית צנועה. "לא היו אצלנו עשירים". הוא עזב ובא לעיר מתוך אותה תחושת מועקה כבדה שמעוררת עליו עתה חמת משפחתו. הוא חש כי המתנחלים נטלו מן היהדות רק את הקליפה הטריטוריאלית הריקה מתוכן ערכי. טריטוריה עם תפיסה קהילתית- דתית- גלותית לפיה הצדקה היא רק ענין אישי, לא תפקיד המדינה והאדם חייב לדאוג לעצמו ולתת נדבה.
הוא מאמין כי זעם ההתנחלויות נגד המחאה נובע מאותה ברית משונה  בין הקפיטליזם החזירי, המפריט- כל לבין התנחלויות. "מבחינה מסוימת פרויקט ההתנחלויות הוא חלק מגל ההפרטה". הוא מאמין כי ההשתלטות הישראלית על השטחים, בוצעה באמצעות מיקור חוץ, שבו העבירה המדינה את ביצוע הכיבוש לידי המתנחלים, תוך כדי הזרמת סכומי עתק. לכן גם התביעה לחלוקה חדשה וצודקת של משאבי המדינה, מאימת עליהם מאד.

בביקוריו בבית הוריו וחבריו, הוא רואה כי בבועה שהקימו בשטחים, נשארו מנותקים לגמרי מהמצב בישראל. והם חיים במערכת דימויים של שנות ה80' בלי כל הבנה של מהות הביזה, הפערים העצומים בחברה, האומללות וכל מה שדוחף אנשים כסילמן אל האש. "אין למעמד הביניים הדתי לאומי ביש"ע צל של מושג כמה כבד הנטל על מעמד הביניים בתחומי ישראל".
גם ע"פ פרופסור לורברבוים חשפה המחאה את ההתנחלות כתנועה המבוססת על תודעה כוזבת וגילתה את היומרנות החלוצית הריקה של ההתנחלות. "בניגוד לחלוצים שהיו מחויבים להקמתה של חברה צודקת, אין בהתנחלות שום מחויבות לצדק חברתי. כולה בנויה על טענת "זה שלי", על נישול כפרים ועל הקמת ישובים פרבריים של מעמד בינוני דתי". הוא מדבר על כל אותן שכונות גגות אדומים צמודי קרקע לא להם, שמתאר בפני גם האיש הצעיר משם. "עם אותו נוער שוליים המכונה "נוער הגבעות", שנוח לפרנסיהם שישב לו על הגבעות, יגדל מה שהוא מגדל, יעשן מה שהוא מעשן, ולא יצא בשאלה.


"אבל לתל אביבים הם קוראים מסטולים", אומר האיש הצעיר שיצא משם ושכל פעם שהוא שב למקום בו נולד הוא נזהר שלא להעלות את כל מה שאנו מדברים עליו עתה חרש בבית הקפה. אותו דיבור על דמותה של הארץ בעיני שתי תנועות אידיאולוגיות מנוגדות שנאבקות על ההגמוניה ועל דמות העתיד.

 פורסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, יום שישי, 27.7.2012

לאיזו ישראל יחזור גלעד שליט?

הפעם אתה חוזר הביתה, גלעד. העבר היה מלא איתותים והתרעות שווא על שובך, אך הפעם אתה שב.

גלעד שליט

קודם לעצמך, ואחר כך לעולם. לא עוד שבוי, לא אסיר, אלא נער השב לעולם ממנו נעקר לפני כאלפיים ימים, בשעת השחר של ה־25 ליוני. במקום ההוא, על גבול עזה בו נהרגו חבריך מפגיעת טיל ואתה נגררת, משאיר עקבות שאבדו בסבך הסמטאות. נעלם מן העין. מעתה תחיה מוקף במשפחה ובחברים, בתומכים ובמטפלים, אך תמיד גם ברוחות הרפאים של עבר שלא יישכח.

אתה חוזר אל מקום שבו חיכו לך רבים יותר מלכל גיבור אחר של דרמה או נבחרת כדורסל מנצחת. מקום מסוכסך תמיד, שברגע בו נודע דבר שובך הוצף ריגשה אך גם מחלוקת, כהרגלו. עתה, כמי שאבד זיכרונו, תתחיל ללמוד מחדש איך לחיות במקום ששב להיות ביתך. זהו מקום לדאגה שעסוק באלף עניינים אחרים, מוטרד תמיד, מבולבל, ואתה, לרגע קט חיברת את הקצוות של הערבוביה הישראלית, הכאוטית הזאת, המלאה קרעים ושברים וסכסוכים. שובך אל חיק השבט העצבני שלך יוצר פה רגע נדיר של סולידריות. אתה חוזר אל ארץ ממתינה, מתוחה תמיד, שבליבה משפחתך, מרשימה ומאופקת מכל מה שהכרנו בכל שנות השבויים, נוגעת ללב. אם ואב שהיו מופת של שקט תקיף. אדיבים בלב הפראות, למודי אכזבות איומות ושברון לב. עד הרגע. למדנו מהם פרק בהלכות תביעה צודקת שעומדת על שלה עד נצחונה.

אביבה ונעם שליט לאחר ההודעה על אישור העסקה בממשלה. צילום: פלאש 90

אתה שב אל הדור שלך ממנו נעקרת.
אל אחיך ואחיותיך, ילידי מחצית שנות ה־80 שנולדו לתוך האינתיפאדה הראשונה וגדלו במעבר החד בין אימה לתקווה גדולה בימי הסכמי השלום והאש, ובאירוע ההרסני של רצח האב, ראש הממשלה יצחק רבין. נעוריכם התקיימו בצל האינתיפאדה השנייה ובשנות הביזה, כלכלת השוק והקפיטליזם החזירי שמאז.
לפני כשנה, כאשר קיווינו לשווא כי שיחרורך מגיע, כתבתי לך על הארץ שמחכה לך, שהשתנתה ועם זאת דומה לארץ שנותרה בזיכרונך, או כמו שאומר גיבור הספר "הברדלס" של דה למפדוזה: "אנו, בסיציליה, משנים הכל כדי לא לשנות דבר". כך פה.
כתבתי לך כי איש מכל אלה ששלחו אותך ולא השיבוך לא נותר על כנו. כולם סולקו על פי דרכה האירונית של ההיסטוריה. ראש הממשלה ששלח אותך, אולמרט, הוטל אל מחוץ לפוליטיקה ושרוי במשפט בעניין שחיתות שלטונית. הנשיא ממתין למאסר על עבירות מין. הרמטכל דאז מחבר תירוצים. שר הביטחון שב לביתו. שר החוץ, מתנגד נחרץ לעסקת החלפתך, מחכה לכתב אישום.

ממשלת אולמרט

רק לפני כשנה כתבתי לך על ההון־שלטון שכבש את הארץ. על בני המעמד הבינוני כהוריך, חוט השדרה של הדמוקרטיה, שהופכים לעניים. עת ביזה הייתה אז, ובשדרות רוטשילד ראית אלו לצד אלו רכבי לקסוס ודירות גג של אלף מ"ר לצד עם רב של אוספי בקבוקים שמתגלגלים עם עגלות מאולתרות. ובתוך כל אלה, חלפו בני דורך ותהו אם יישארו פה או ילכו לברלין או לעיר אחרת. זמן רע.

אך בשנה החמישית לשבייך אירע פה דבר שלו יד ורגל בשיחרורך: ישראלים בני גילך, שנחשבו לדור שפוף, שקוע עד צוואר בלימודים, הישרדות ועונג — הדור הזה קם על רגליו, נטע אוהל, הפגין ומשך רבבות. נפתחו דלתות התודעה. התגלו ממדי הביזה והדרך שבה הופרטה המדינה והפקירה רבים מאזרחיה, לא רק אותך. כל זה אירע כמה חודשים טרם שובך. כמין הכנה. תמונתך הייתה שם. נוער השדרות החדש, בני גילך, נשאו שלטים עם צמד המילים המאגי "צדק חברתי". חלקם גרו באוהלי השדרה, היכן שאנשים מכל הארץ הגיעו כל ערב לשוחח. ישראלים נואשים, שכבר התרגלו לשתיקה, לנוער גבעות שגובה תג מחיר בכוח הנשק, קיימו דיונים שקטים לתוך הלילה על חייהם. החלו להקשיב על פי חוקי השדרה. נערכו הפגנות ענק ודיבור חדש צץ. הארץ טולטלה. הדור שלך הוא שהשיבך הביתה, על כנפי הצדק החברתי נישאת מעזה לפה.

המשא ומתן על שובך התנהל חמש שנים. כולם בחשו בו: ממובראק ועד ארדואן, אולמרט, ביבי וברק, מוסד ואובמה. אבל נדמה לי כי מאורעות תחריר המצרית ואחר כך אירועי רוטשילד, שעוד תלמד עליהם, זירזו הכל בהשיבם את האמונה כי יכולים בני אדם להתקומם בהצלחה נגד עוול ושלטון אטום, לתבוע צדק ולהשיב גזילה, להרים אביון מאשפתות וללחוץ על שליט אדיש ושרדן לבצע את שמוטל עליו. בין היתר: להשיב בן אובד.
בכל ההפגנות בהן צעדו בני דורך, מוחים נגד ביזת העם וקץ הערבות ההדדית, זועקים על אי יכולתו של איש צעיר להשיג לו פינה להניח ראשו, נכחת תמיד. אני זוכר ערב אחד שבו צצה דמותך בין המוחים בשדרה ולרגע טעיתי לחשוב כי אדם חי הוא ולא דמות קרטון הניצבת באפלה שתחת הפיקוסים.

הפגנת ה-300 אלף, אוגוסט 2011

בין המפגינים למען צדק ובית, היית אתה, גלעד שליט, חסר הבית מכולם. נער ישראלי שאין לו מקום בארץ שסטתה ממסלולה אל אדישות וחמדנות. היית הילד שהושאר מאחור ברצועת עזה האומללה. היית חסר הכל מכולם, הגלמוד והמופקר לנפשו מכולם, והנה צפת ועלית. אני תולה זאת גם בכוחה של הפגנות בני דורך, מטוניס ועד רוטשילד. לצד כל מתווך גרמני, כל איש מוסד וקבינט ביטחוני, התקים השנה גם לחץ הכיכר והמאהל, הקש האחרון שהניע את הנהגת החמאס הנחלש ואת ממשלת ישראל המטולטלת אל חתימת ההסכם הסופי.

אל מה אתה שב, גלעד? אל עולם חדש, לאו דווקא אמיץ.
טרם ידוע לנו אם אתה מעודכן בכל או מנותק מהכל. האם שכנת לבדך בדממת המחבוא, או שמא צפית עם שוביך במתרחש בעולם, או שהיה לך מסך כאותו אסיר בסרט "7 הצעדים" שהיה נעול 15 שנים ולו רק מכשיר טלוויזיה ממנו למד על החוץ? האם דיברת עם שוביך על סבלם? האם ניהלתם שיחות של אסיר ושומריו בני גילו? אני נוטה להאמין שלא שררה בתא דממה. שידעת מה קורה בחוץ דרך עיני שומריך או דרך המסך. האם שיחקת עם שוביך על מסך המגע של אחד הסלולריים שלהם, או שמא זה היה הדבר שהכי נשמר מפניך בשל החשש פן ייחשף מיקומך?
בבואך לפה תגלה כי חזרת לעולם דיגיטלי מאי פעם. ככל שגדלה מצוקת המציאות בשנים האלה, ככל שגברו אוזלת היד, השחיתות והחרדה, כן התחזקה הנסיגה אל הווירטואלי, מתוכניות ריאליטי ושפים כתחליף מציאות ועד רשתות חברתיות שוקקות חיי מסך. אני מנחש כי הדבר הראשון שיראו לך, אף טרם בני משפחתך, יהיה מסך קטן. בבת אחת תעבור מניתוק מוחלט, שהיה דרך חייך משך חמש שנים, אל עולם שבו הקשר המסכי הוא שפע עודף ומציף. לב החיים פה הם עתה סלולרים ומסכים. אף שחלפו רק חמש שנים מאז נעקרת, תגלה עולם שבו האנשים חבושי אוזניות, מזמזמים ומדברים עם עצמם, מקישים על מסכים, בוהים בהם גם כשהם בחברה. המסך האישי על כל גדליו הוא עתה כנסייה, דת ואל, משפחה ומפלט, נחמה לא מנחמת, פינוק וסם שכחה. מסך ובו תמיד פלטפורמת קשר חברתית חובקת עולם בשם פייסבוק, שבה השם הכי נפוץ הוא "גלעד שליט". ייתכן כי גם אתה תמצא בו מקלט.

לקראת שובך פרסם האתר "חורים ברשת" כי אתה האיש הכי מפורסם בפייסבוק. ופייסבוק הוא הפלטפורמה של החיים החדשים.

המקום שבו מתקיימים רבים מחבריך. "נתחיל בדבר הכי חשוב שעליך לעשות: לפתוח פרופיל בפייסבוק", נכתב באתר. "לפתוח חשבון בפייסבוק בסוף 2011 זה כל כך מיושן עד כדי שזה מגניב. חוץ מזה, אתה כבר שם עם 300 אלף חברים שמעולם לא פגשת ולא הכרת. "בפייסבוק כל אחד כותב מה עובר לו בראש, אבל לרוב זה לא מעניין אף אחד. בפייסבוק מצליח מי שמבדר את הקהל, מסמר הוול או סלב־רשת. המעמד האחרון המיוחד שמור לך. הסטטוסים הראשונים שלך יביאו ים של לייקים, גם אם תשהק בהם או תרכיב אותם מאותיות אהו”י בלבד".
"
אתה תגלה", כתב האתר, "כי הפייסבוק הוא כמו המטריקס (זוכר את הסרט הזה מ-1999?) כמעט כל הישראלים משוכנעים שהם גלעד שליט. רבים מהם מופיעים עם התמונה שלך. כשהדביקות של פייסבוק תתחיל לחנוק אותך, אולי תרצה לנסות את טוויטר, רשת חברתית אחרת שהיא בדיוק כמו פייסבוק רק בלי הלייקקנות או התגובות. שם תוכל לכתוב מה שתרצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד ואפילו להחליף בדיחות עוקצניות. אם תהיה חרד למוניטין שלך בלב הקונצנזוס, תמיד תוכל להפעיל שם חשבון כפייק גלעד שליט. מי כבר יאמין שזה באמת אתה". וכך הלאה.

דבר ראשון שיראה לך הישראלי הראשון שתפגוש יהיה מסך מגע. כאילו זה העולם שמחכה לך. בתוך החיבוקים תשמע אינספור צלצולים ורחשים. אנשים יניפו יד ויצלמו אותך בנייד כל הזמן. במה נתגאה בפני השב מבור כלא זולת טכנולוגיה דור 5? חיש מהר אחרי המסך תגיע אל הרשת. תגגל. תגלה את מיליוני אזכוריך ותראה כמה תשומת לב לכדת. בלתי נתפסת במושגי 2006, הזמן בו נשבית על ידי הפלסטינים. שני דורות או שלושה במושגי טכנולוגיה. ידהים אותך הפער שבין בדידותך שם לבין מיליוני האזכורים שלך ברשת.

לפעמים אולי תתהה, היכן החיים? שם, בבור, במצפה הילה או ברשת? חיש מהר אחרי שתוסר ממך הגנת המטפלים ותוקל חומת המגן סביבך, תעבור באחת ממידע מועט ומסונן היטב להצפה עצומה, מצמא לשיטפון, מרעב לטביעה. תלמד כי העולם השתנה מאוד ועם זאת נותר אותו דבר. עוד גל של משבר כלכלי עובר עליו. רעידת בורסות והחלשות מדינות. תיעוב גובר לקפיטליזם החזירי שצמח כפטרייה רעילה וגעגועים לסולידריות ורווחה. אמריקה נחלשת, יוון רועדת, יפן שנשטפה גל צונאמי מחלימה מפצעיה. תאגידי ענק בולעים תאגידי ענק, וארצות שהיו עולם שני טרם יוני 2006 הן עתה עולם ראשון. בן־לאדן חוסל והמזרח־התיכון רועד תחת רגלי שינוי גדול, שיודעי דבר מחברים את שחרורך עתה לעצם קיומו.
הכל החל כשרוכל טוניסאי מיואש בשם מוחמד בועזיזי, שמאס בשרירות לב השלטונות, הצית עצמו והבעיר את ארצו. זו להבה שהתפשטה משם ועד כאן. טוניס, לוב, תימן. סוריה. ישראל בדרכה. במצרים, שסייעה לשחרורך, אירעה מהפכה שהשליכה את מנהיגה לכלא, אך טרם הוכרע לאן נע הכל. קדאפי נעלם. סוריה רועדת. מה שכונה אביב העולם הערבי ונראה עתה כמו סתיו של פטריארך, החל את תנועתה של מטוטלת כאוטית, שאיש אינו יודע היכן תיעצר.

ופה? בבית היהודי? פה הכל שונה והכל כרגיל, ופחות מזה.
טורקיה, שסייעה לשחרורך, כבר אינה ידידה. אנו מבודדים בעולם אף יותר מכפי שהיינו ערב שבייך ולפני שתי מלחמות הברירה המדממות. מעט עניינים, כמו למשל המאבק על שחרורך, עדיין מחברים אותנו אל שאר העולם. מבודד היית בתאך ואל עם מבודד מאי פעם חזרת.
מבין הפוליטיקאים הישראלים שיקיפו אותך, צמאים לתצלום, מעטים יהיו הפנים החדשות או נוטעות התקווה. בים הפנים, בין הפוליטיקאים הגברים, רובם מבוגרים וזעומי פנים, תבחין אולי לרגע בדמות יפה ויוצאת דופן: זוהי צעירה בת גילך, שנולדה 7 חודשים לפניך בשנת 1986, למדה קולנוע בעת נפילתך בשבי, עורכת וידיאו ורוכבת אופניים בשם דפני ליף, ש"עם סיום חוזה שכירות הדירה שלה בתל־אביב פתחה 'אירוע' (event) ברשת החברתית פייסבוק, שבו הזמינה אנשים להצטרף למאהל מחאה שהוקם ב־14 ביולי בשדרות רוטשילד, סמוך לכיכר הבימה".‏ וכל השאר, כמו שורות אלה, הוא ויקיפדיה והיסטוריה. דפני וחבריה טבעו פה השנה חותמם יותר מכל קצין, ראש ממשלה ונשיא שתיפגוש.
כשתחלץ קצת ממועקת חמש השנים, תוכל אולי לקחת חלק יום אחד במחאת הדור שלך. הדרך הכי טובה להיחלץ מתא בודד היא להפוך לחלק מדבר מה גדול ממך. מי עוד כמוך טעם על בשרו את ביזת חייו הצעירים? מי כמוך מכיר את הדרך שבה נשחק חייל קטן בידי כוחות גדולים ממנו אלף מונים? את כל זה תוכל להפוך יום אחד לצעקה. אתה, השב מבור בודד במקום של העוני והאומללות הכי גדולים במזרח־התיכון, תהיה לקולם של מושתקים ונשכחים, נבזזים ועקורים אחרים. יום אחד. אולי.

פורסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, 14.10.2011, אחרי אישור עסקת שליט

לא עיר לסופרים: 5 הערות על תל-אביב

א. טבלת שיש על קיר בית ברחוב מלצ'ט 31 אומרת כך: "בבית הזה חי הסופר, העורך והמתרגם אלתר דרויאנוב".
תל אביב מלאה שלטי הנצחה של סופרים ומתרגמים, משוררים ושחקנים וציירים שגרו בה. עוד לא ראיתי טבלה לזכרו של רואה חשבון או בעל הון. העיר היא בירת התרבות הישראלית ומה שמקנה לה את תהילתה, הוא סך היוצרים שחיים בה. אבל כבר עתה הולכים אלה ומתמעטים. כמה יוצרים יכולים לגור בעיר שמחיריה המופקעים נקבעים בידי ספסרי נדלן וחמדנים אחרים? כבר ב– 2011, יש בברלין, כך נאמר, יותר אמנים ישראליים צעירים מאשר בתל אביב. בין היתר כי עירית ברלין דואגת מאד לאמניה. השורה של מואיז בן הראש על ירושלים: "משוררים לא יוכלו לגור בשכונת יהודה עמיחי", נכונה לתל אביב.

ב. עד לאחרונה שמחתי על כל בית באוהאוס ששופץ ועל כל עץ שניטע. אני יליד העיר ואוהבה ומכיר בה כל שיח. כל חצר שנרמסת לצרכי חניה חורכת את נפשי, וכבר הגעתי לבית משפט במלחמה על ברוש. מידבור העיר החמדני מפחיד אותי יותר מהפצצתה. לכן שמחתי על תחיית הבתים, עד שגיליתי שבאף בנין משופץ לא יוכל לגור יוצר ושהשיפוץ היקר מדיר את האמנים מן היופי שהם יוצריו, וכל כולו מלאכת נדל"ן מפקיעה. אם כך, טובה לי עיר אמנים קלופת טיח מעיר לבנה כקליפה ריקה.

ג. השלב הבא במהפכת האוהלים צריך להיות מרד שוכרים. ביום אחד יקומו כל עשרות אלפי צרכני הדירות השכורות בעיר ויודיעו כי ישלמו שכר הדירה סביר שטרם הפקעת המחירים. נגיד 1500 ש"ח לחודש פר חדר. מאותו רגע ישלם אדם שלושת אלפים ש"ח לשני חדרים, כמחצית משכרם של רוב הצעירים. כרגע המצב הוא שהביזה התעצמה בעקבות המחאה. מרד הצרכנים יוליד בעלי בתים שישובו לדעתם וגל גדול מדי לטיפול של תביעות. העיריה מצידה תודיע על 25 אחוזי דיור בר השגה במתחמיה הענקיים כמו הקריה והשוק הסיטונאי ותתחיל לשקם את מעמדה כעיר יצירה פתוחה לכל.

ד. מעבר לענין הדירות, נותר פרוץ גם תחום מיבני הציבור. הייתי בלילה בו פלשו האוהלים לבית צעירות מזרחי הנפלא שנתרם ע"י בעליו לציבור וראיתי פשע. לא פשע פלישה, אלא פשע הזנחה עירונית. העיר מלאה רכוש ציבורי דומה בזוז. באותו לילה נדמה היה לי כי התגלה אוצר חבוי שיוכל מעתה לשמש למטרותיו, אך העיריה דחפה בכוח והמשטרה פינתה והפכה עם הזמן לאלימה כלפי המחאה. לו קלט רון חולדאי במלואה את תרומתה של מחאת רוטשילד למוניטין עירו כמובילת הארץ, היה מוסר לה מתוך הכרת תודה עמוקה את הבנין כמשכנה וכמשכן יוצריה. לעידוד אותה רוח נדיבה ופרועה של יצירה שתקפה ביולי השנה את העיר ההולכת ונכבשת בידי נדל"ן רעיל.

ה. המחאה של קיץ 2011 חשפה באור אכזרי את מהלכי השיפוץ שהעיריה מתגאה בהם. זמן רב כתבתי על רון חולדאי כראש עיר חרוץ ומשפץ מבורך. הוא אכן בא בזמן לעיר והצילה משקיעה חומרית אך לא השכיל לעצור את הביזה, את בריחת הצעירים ואת המצב שבו בעלי ההון הרוחני נסוגים מפני בעלי ההון החומרי. גם מתחמים עירוניים של כולנו, כמו "הנמל" ו"התחנה" ששופצו, הפכו למכרות כסף במקום לתפקד גם כאתרי תרבות עירוניים והון עתק נקבר במיבנים הכעורים של הבימה והסינמטק. אם לא תסוב ספינת תל אביב על צירה ותנוע עם גלי המחאה, ייזכרו ימי חולדאי כימי השבחת המיבנים וקריסת הרוח.

פורסם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", 22.9.2011