מלחמת אחוז החסימה

"מהי הבעיה מספר אחת של היהודים והערבים באזור בנימין? לא טרור (פחת מאוד בשנים האחרונות). לא כיבוש (אין). לא בעיית דו-קיום (דווקא מסתדרים לא רע). אז מה כן?פקק תנועה יומיומי של שעות בצומת חיזמא. מה צריך לעשות? לבנות מחלף או צומת כמו שצריך. זה הכל."
(מדף הפייסבוק של יו"ר מפלגת 'הבית היהודי' הנבחר נפתלי בנט)

איזו תערובת דליקה היא השילוב הזה של רקטות מעזה ופריימריס בליכוד, חיסול ג'אבר מהחמאס, ושר בטחון שמפלגתו לא עוברת את אחוז החסימה. אש. או כמו שסיכם בטוב טעם הליכודניק החדש מהשב"כ, דיכטר: "אני אולי לא חזק ברשימות פריימריס אבל ברשימות חיסול אני מספר אחד", והציע מיד לפרמט את עזה. איזו מחשבה מדינית רעננה. הישר מגנזך המדינה.

כי התשוקה הזו לחסל ולנקום, להדביר ולפרמט, שיצאה לדרך ביום רביעי בשם הקוד "עמוד ענן", או בשם הפייסבוקי "מלחמת אחוז החסימה", מבצע אוירי, קרקעי, שישים קץ לירי אחת ולתמיד, היא רפלקס ישראלי עתיק כמדינה עצמה. שריר טבעתי לא רצוני שהולך  אחורה עד בן גוריון ומשה דיין האקטיביסטים שדחפו לפעול כמעט בכל מחיר מול שר החוץ המתון משה שרת שידע כי עין תחת עין מובילה רק לעיוורון. עיורון וחללים, שכול וחורבן.

עובר עכשו על יומני שרת הישנים, אני מגלה מה גדולה פה בדידותו של הרץ המתון למרחקים ארוכים. מה קשה פעולתו של המתנגד לתגמול האוטומטי, קיביה, כנרת, בעזה.
בעיקר בעזה, שק החבטות הנצחי. כי מהי עזה?
עזה היא החטא הקדמון שלנו. היא יתומת הסכסוך. היא רצועה מדברית זעירה, יבשה וצפופה כשכונת עוני ברזילאית, מחנה פליטים עצום וביתם של מיליון ורבע מגורשי ובורחי 48 וניניהם. ביליתי בה לא פחות מאשר בעוטף עזה וראיתי את ילדיה: רכים ונפחדים כילדי שדרות. מוכים משמיים פי כמה מהם. כמה שלא תפורמט עזה בפצצות חכמות ופוליטיקאים טיפשים, תמיד תשוב ותצוץ מן הגיבוי. עד היום שבו גם היא תחיה ככל האדם.

כמה מעטים בעת האש הקולות הלא דיכטריים. יש קבוצה אמיצה בדרום שדורשת לדבר ויש איש נדיר כיצחק פרנקנטל שאומר: "כן, הם רצחו את אריק שלי, בני הבכור, וכן, צריך לשבת ולדבר עם הנהגת החמאס". אך מדינת הניצולים, מרגע שהוקמה, חיה עם אותה פנטזית שרדנים מופרכת על מכה אחת ניצחת. על "תנו לצהל לנצח" שישתיק את האחר לנצח. כאילו אפשרי הדבר.
אם ידם של ביבי וברק ומנהיגי החמאס- ג'יהאד מן העבר ההוא, תהיה על וסת האש עד הקלפי, מסכנים יהיו תמיד תושבי הדרום, מסכנים העזתים. מסכנים נהיה כולנו. כי האש החורכת מבצרת רק את שלטונם של הפירומנים שאין להם כל ענין בפתרון או באופציה אחרת, זולת רקטות ופירמוט, חיסול ופלישה, כיפת ברזל צולעת, גראדים, סקאדים ופאג'רים, שאחריהם כיפת פלדה שאחריה כיפת טיטיניום כך עד קץ הימים או עד קץ החיים. תלוי מי יבוא קודם.

האקזיט של נפתלי.

גם מתנחלי המפד"ל חשקו במיליונר- אקזיט, פעיל פייסבוק, נאה ונמרץ, מטכ"ליסט.קום עם עבר אמריקאי וחזרה בתשובה. וכך ניצח במפלגת ה"בית היהודי", כשמו של משרד תיווך חב"דניק בשינקין, נפתלי את זבולון. הובס הלוו- טק אורלב בידי ההי-טק בנט. זה זן חדש של פוליטיקאים שצמח בעקבות ביבי ובו דמויות מתכתיות כברקת וכבנט, רפובליקנים עבריים עשירים שמאמינים כי העולם הוא זירת יזמות שבה העיקר הוא השיווק. לכן זה זמן טוב ללוביסטים- ממתגים ולגרפיקאים מעצבי דימויים כמו בחוברת שהוציאה מועצת יש"ע: "כיבוש קשקוש".

יש בחוברת הזו קושיות שנפוצות בתוך הקו הירוק ומולן תשובות שבאות מן העבר האחר מעל כולן נחה, כדובדבן על קצפת התשובה הניצחת: "כי זה שלנו". בסיכום גס ניתן לומר כי הענין שקנה לו מהלכים כספין יש"עי ואף צץ בדו"ח אדמונד לוי אומר פשוט: הכיבוש הוא אגדה סמולנית. קישקוש של קושקושים.
לכן שמחתי לגלות השבוע, בעת שנסעתי לי במחוזות בית לחם סביב המקום שבו נולד ישו, היזם היהודי הכי ריווחי בהיסטוריה, כי הפלשתינאים חושבים כמו נפתלי בנט:
גם להם יצאה המילה כיבוש מכל החורים.

"אצלנו כבר מזמן קוראים לזה: סג'ין כביר. כלא גדול", אמר לי תחקירני נאדם עודה. כיבוש זו אותה פעולה צבאית עתיקה מ-יוני 67 שאחריה נולדו שלל בנותיה המכוערות: חישוף ועקירה, הפקעה והתנחלות, הלאמה וגירוש, מעצרים ומחסומים, מושלים, קפטנים, עינויים ומשפטים. ו"עכשו זה פשוט כלא אחד גדול ואנחנו המעוכבים", אומר נאדם, "לא יכולים לזוז. נוסעים על כבישים נפרדים. לא ים ולא חו"ל. לא נסיעה פשוטה מבית לחם לרמאללה. אוכלים, שותים ונגעלים מחיים בלי חופש".
בהעדר כיבוש, נשארו שלושה מיליון אסירים בלי משפט. מוקפים חומות בטון וגדרות תיל, מגדלי שמירה ואלפי מצלמות, ולצידם ולפעמים ממש בחצר שלהם או על הגג, כסוהרים חמושים, עשרות אלפי מתנחלים וחיילים. אחת לכמה שנים פורצת מרידת אסירים הקרויה אינטיפדה, לפעמים עולה עשן מצמיגים או מכרמי זיתים. והשטח עצמו? אותו גן עדן תנכי נפלא של טרסות, כפרים עתיקים ומטעים? השטח התכער במידה שלא תשוער. הוקף וצופה בטון, רעפים, אספלט וברזל חלוד.
התנ"ך נדד משם יחד עם הכיבוש.

נ.ב.

אם בעקבות כל שנחשף בעת המחאה החברתית בעניין תהום הפערים והאי השיויון, חשדתם כי האלפיון העליון יותר חזירי ממאיונים אחרים, יותר רומס וקמצן – צדקתם.
מחקרים חדשים מצביעים על כך שעשירים נוטים להציג התנהגות בלתי מוסרית יותר מאחרים ורואים ב"תאוות בצע" מושג חיובי יותר מאחרים. כך, כשנאמר לנחקרים בניסוי, כי הם רשאים לקחת ממתקים מסלסלה, אף שהיא מיועדת לילדים מחדר סמוך, לקחו העשירים יותר ממתקים מאשר אחרים. כשבדקו אילו מכוניות חתכו צומת או רמסו מעבר חציה בעת שהיה עליו הולך רגל, התברר כי רכבי פאר חתכו והתעלמו מהולכי הרגל הרבה יותר מאחרים.

לכן, הזהרו כפליים במעברי חציה. שנת 2011 בה פוטרתם/התרוששתם,משכורתכם פחתה ופנסיתכם הצטמקה עקב הפסדי טייקונים ודמי ניהול, היתה שנת שיא ברכישת רכבי פאר. כ3500 רכבי יוקרה גרמניים עלו לכביש לצד כאלף רכבי לקסוס, אינפינטי וקאדילק וגם מאה יגוארים ו64 רכבי פורשה כולל פנמארה טורבו המופלאה ועתה גם מרצדס אס אל אס 571 כ"ס שמחירה כארבעים שנות שכר של קופאית. מעולם לא היו מעברי החציה כה מסוכנים. פי כמה וכמה מישובי עוטף עזה.

פורסם היום, 16.11.12, בטור במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

השסע בשמלה החרדית

"עבדני! חפור בבטן אדמתי ותמצא הכל, תמצא דברים שלא פיללתארץ ישראל מתחננת, עבדוני!"
(
מכתב של חלוץ אנונימי, כ"ו באב, תר"ף. מתוך "תשוקת החלוצים". בעז נוימן.)

"תירגעו", אומר לי החוקר הירושלמי כאילו הייתי פלוגה. הוא איש קשה עורף, וכשאנו משוחחים על המצב, מתפתח בינינו ויכוח שהופך למריבה. אקרא לו 'הגרום'. הוא איש גבה קומה ושרירי ורזה שחלק מעבודת השטח שלו עשה בחברון היהודית וקולוניות הלוויין שלה. הוא מכיר היטב את "יושבי הגטו החלוצי", כפי שהוא קורא ליהודי השטחים בחיבה.

כרגע מופנית איבתו לשמאל, אולי כי ברגע זה יושב מולו "השמאל". הוא מסתער עלי, על "יושבי בתי הקפה של תל אביב", על אף שאני מסתובב בשטח לא פחות ממנו. הוא מתרגז על הפאניקה שלנו כאילו הארץ שוקעת, מתחרדת. הוא שגדל בשכונה של נתניהו והכירו כנער, מאמין כי האיש הזה שואף להיזכר כבן גוריון, לא כשרדן נפחד שנאחז בכל מחיר בכסא, ולכן יעשה מעשה דה גולי גדול, למשל סיום הכיבוש. יטביע חותם. לא יטבע בביצת השגרה וההשרדות. "אתה חי בשנות ה90' ולא מבין כלום", אני מטיח בו, "בקרוב תחיה במדינה לאדמוקרטית. בישראל של ביבי שהופכת למדינונת פוטינית, טרום ציונית, גטואית. "תירגעו", אומר הגרום, "נכנסתם להיסטריה כאילו הכל עומד להתמוטט והם כובשים את המדינה".

מסעו הספירלי של המצביא חלמיש

אם כן, מה אתה רואה בישראל 2012? אני שואל את הגרום כפי שאני שואל רבים כעת. שואל ונזכר בצלם אמריקאי שתיאר פעם איך, אחרי רצח קנדי, עזב את ביתו ויצא לדרכים, לצלם, מנסה להבין מחדש מהו המקום שבו הוא חי. רצח שליט, כמו שינוי משטרי, חושפים לא אחת את טבעו האמיתי של מקום.
"
האם ישראל 2012 היא כבר אותה 'מדינת יהודה' יש"עית עליה חולמים סהרורי הימין"? אני שואל.
"
תשכח ממדינת יהודה", פוקד הגרום, "רעיון "ממלכת יהודה" הוא של פרישה מישראל, היפרדות. אל תטעה את קוראיך. זה לא קשור. אם אתה רוצה להבין מיהי ישראל כיום, תבדוק את הריבונות שלה. לכל מדינה, וכך לישראל, יש רישיון להפעיל כוח, כלפי חוץ וכלפי פנים. בוא נבדוק מה קורה כלפי פנים. זה מה שמעניין אותך".

"וכלפי פנים", אומר הגרום, "משמעות הריבונות היא גביית מס ואכיפת החוק. אם תבדוק איפה ישראל 2012 מישמת את ריבונותה, תקבל מפה מאד מפתיעה. תוריד את הנגב, כי שם המדינה ממעטת לפעול בקרב הבדואים. תוריד חלקים מהמשולש והגליל, את הנתחים הגדולים של הערים החרדיות, את אזורי המצוקה ואת הפרויקט היהודי הגדול בשטחים שאיזה חוק כבר נאכף שם. מה נשאר לנו? כמה שכונות מבוססות בירושלים וחיפה, תל אביב, חלק ממישור החוף. ראשון לציון, גבעתיים. מעמד בינוני. קבלת את מפת "תכנית החלוקה" של 1947 בלי השטחים שכבשו ב-48' שלוש חטיבות הפלמ"ח". "האירוניה של ההיסטוריה". הוא צוחק צחוק קצר ומר כקפה אבלים.

ואני נזכר במה שכתב לפני 30 שנים סופר שנון ונבואי. בספרו "שואה 2", מתאר עמוס קינן איך המצביא הגדול חלמיש, דמוי אריק שרון, ממציא את שיטת "ההסתערות הספיראלית" וכך מתקדם וכובש חצי עולם, עד שהוא מגיע ליעד הסופי ומגלה כי החריב את תל אביב. או בגרסת המציאות: ככל שהלך הכיבוש והתרחב, ביזבז והתאכזר, כך הלכה הארץ עצמה והצטמקה פנימה.
"
וגבולות אותה ישראל קטנה שמשלמת מס ומצייתת לחוק", אומר הגרום, "חופפים גם פחות או יותר את מפת המחאה של קיץ 2011 נגד הביזה וקץ מדינת הרווחה והבזבוז בשטחים. כמיליון ישראלים. בסוציולוגיה ידוע", אומר לי החוקר, "כי הציבור המתקומם אינו בהכרח הציבור הכי דפוק, אלא זה שהכי דפוק יחסית לציפיות שלו. לכן מעמד הביניים שמשלם מס ומציית לחוק ונושא בנטל, הוא המעמד שהכי כועס. זה היה מרד שפרץ מגבולות תכנית החלוקה, בתוכם גרים הפראיירים שמשלמים על הכל".

תכנית החלוקה

השסע הסקסי בשמלה החרדית

"אם כן, מה שגוי בתחושה החריפה שלי", אני שואל את החוקר, "שכל אותם יהודים לא נאכפים, לא מצייתי חוק, מתנחלים וחרדים, שכוחם הפוליטי תפח על שמרים בימי ביבי, ישלטו בקרוב גם במישור החוף. האזור ממנו נבזזו משך השנים למעלה ממאה מיליארד ש"ח למפעל ההתנחלות?"
"
תירגע", שב ואומר הגרום, "האם ידעת שכבר כשלושים שנים אחוז הדתיים באוכלוסיה כמעט ולא השתנה? טיפס קצת מעל ה– 7 אחוז חרדים, עקב פריון עצום. אבל נשמרו אותם 12 אחוז קבועים של ניאואורתודוקסים, שחלקם בורגנות שמרנית, 40 אחוז חילונים ואחוז דומה של מסורתיים שחלקם אף מגדירים עצמם כנוטים יותר לחילונים מאשר לחרדים".

"ומה על כניסת המתנחלים לצה"ל וכיבוש דרג המג"דים לקראת צבא שלא יציית לדרג המדיני"? אני תוהה. "אתה רואה רק צד אחד", אומר הגרום בקוצר רוח, "ואני רואה גם את הצה"ליזציה של המתנחלים. כשהם באים לצבא, הם מאמצים כמג"דים קוד צבאי שעומד בסתירה לפוליטיקה שלהם. אני רואה נהירת כיפות ליחידות מובחרות, אבל גם איך הכיפות יורדות שם מהראש. לכל דבר יש צד שמאזן אותו".
"
אתה צופה בדאגה בהתרבות החרדים, ב-54 נכדיו של חוזר בתשובה שגדל לצידך", אומר לי הגרום, "ואני שמסתובב ביניהם, מביט בנעליים, בצורת הנהיגה, בשפת הדיבור, ורואה ישראליזציה מזורזת. גם בחתונות בהן נשים מופרדות מגברים, אני מביט ורואה את השסע הסקסי החדש בשמלות הנשים, את הפלירטוט שלהן שלא היה".
"
אתם התל אביבים חוששים מכוחם הגובר של "גוש אמונים" וילדי הגבעות שלו, ואני רואה את מצוקתם הגדולה ואת בדידותם העזה מאי פעם. החילונים לא חברו אליהם ויש להם שותף חרדי רעוע וניסיונם המר לימד אותם שכל שותף בוגד בהם בסוף. צרובה מכל בבשרם, בגידת גדול ידידיהם, אריק שרון. אחרי 67 ראיתי במו עיניי איך נולד ונוצק 'גוש אמונים' מתוך עלבון עמוק, מרגשי נחיתות ומבדידות. מאז לא עשה דרך ארוכה כל כך".

הוא מסיים דבריו ואנו משלחים בלי ברכה איש את רעהו, כשני אקדוחניפולמוס ותיקים ועצבניים בצהרי יום. "התמונה מורכבת יותר מהתמונה הדאגנית שלכם, יושבי מישור החוף", דוחף הגרום את המילה האחרונה, בעת שאני נכנס לרכבי לשוב למישור החוף הצפוף והוא נע אל מרפסת ביתו ההררי הצופה אל השטחים.

פורסם ביום שישי 22.6.12 בטור במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

האדם הלבן והדלת השחורה

"זה המשחק. או שאתה משחק בו או שישחקו בך."
(סדרת הטלויזייה "הסמויה", עונה ראשונה. פרק 8.)

"בשבוע הזה שבו נתניהו, שבור לב מהחלטה לנסר חמישה בנינים, מציע לגרש 25 אלף פליטים ולעצור אלפים במחנות, תן לי לספר לך גרסה אחרת משלו לגבי "האדם הלבן" והפליטים השחורים: זה הכל סיפור של משחק בכסף גדול", אומר לי איש השטח. "אתה רואה פה, ממול, בור עם עשרים שחורים, חופרים חניון? אתה יודע מה אתה רואה? את החול בצירי הדלת המסתובבת. מעבר להסתה, למרזל ולשר ישי ולכל שנאת הזרים, כל אפריקאי שנכנס דרך הגבול המצרי, ולא דרך כמאה ושישים חברות ליבוא עובדים זרים, ומגיע לחקלאות, לבניה או לנקיון – פירושו פחות כעשרת אלפים דולר למכונת מיליארד הדולר של הסחר באדם".

"במשחק הזה של להכניס הכי הרבה זרים ולהוציא הכי מהר", אומר לי אדם שעסק ביבוא עובדים, "הכל צפוף מקורבי שלטון כמו חתונה של טייקון. מלא מקורבים. לפני כמה שנים, כשהייתי בתחום, צלצל אליי חבר יבואן ואמר: 'תעשה לי טובה, תזמין אצלי חמש מאות ראש". כי צלצל אליו "מישהו" מהמערכת ואמר לו: קח מכסה של חמש מאות. כדי להתחלק בשלל. ככה זה עובד".

מעל צרכיהם האמיתיים של חקלאים, קבלנים וזקנים סיעודיים, מתנשא מגדל הזכוכית האטום של הסחר בבני אדם. במחקר במימון הג'וינט שפרסמו לאחרונה החוקרות רייכמן וקושנירוביץ ממכון ההגירה של המרכז האקדמי רופין, הן ראיינו 196 עובדים זרים ודרכם הציצו אל נהר הכסף. מהמחקר הזה וכן מדו"ח מצמרר של ד"ר גלעד נתן מהכנסת, מצטייר היקף הרווח האדיר, הלא-חוקי, של ייבוא בני-אדם, העבדות הטמונה ורווחי הענק של המקושרים.
ד"ר קושנירוביץ אומרת לי שהן גם גילו כי חל זינוק חד בגובה דמי התיווך, בעיקר בענף הבניין – עד כדי שיא של 32 אלף דולר שמשלם בנאי שלד מסין שבא לפה. שנה וחצי ראשונות של העובד הן רק כדי להשיב את חוב דמי התיווך. הן מצאו כי בטפסים הרשמיים נרשם לרוב סכום שהוא כמחצית מהסכום האמיתי ששולם למתווך. כך הופך העובד הזר לקרבן, לשותף שקט ולעבד שתלוי במי שגבה ממנו את הכסף. החוק המגביל גביית דמי תיווך עד כ- 900 דולר אינו נאכף כלל.
בשיתוף הפעולה של זכיין ישראלי ומתווך זר, מגיעים דמי התיווך לראש לכדי ששת אלפים דולר לפליפיני – סיעוד, שמונת אלפים לתאילנדי- חממות ועד הגג לסיני- בניין. המתווך הישראלי והזר מתחלקים בסכום שנגבה, כאשר חלקו של הישראלי הוא כ-50 אחוז ומעלה. "מדובר פה במשחק עם כסף כה גדול", אומר לי החוקר, "עד שאני חושש לעורי".

הגוף שהוקם לטפל בתחום הזה "רשות האוכלוסין וההגירה" מודע ע"פ תשובותיו לשאלותי, לחומרת המצב ופועל מאז הקמתו למיגור מה שהוא עצמו מכנה: "תופעת העמלות הבלתי נתפסות". לגבי אכיפת האיסור על גביית דמי תיווך שלא כדין, "זו מתבצעת על ידי משטרת ישראל". באשר לענין המקורבים: "רשות האוכלוסין וההגירה מבצעת בדיקות מדוקדקות של זהות האנשים הפועלים בלשכות אלו".
מעל בור השומן רוחש המקורבים, אומר החוקר, נבנה בניין ההסתה, כי "הפטריוטיות היא הרי מפלטו האחרון של הנבל". ההסתה נגד זרים היא חלק ממאבקם של פוליטיקאים מקושרים לסחר בכל מה שמפריע לתנועת הדלת המהירה. משפטו של שלמה בניזרי שהורשע בשוחד ובהפרת אמונים לאחר שאישר הקצאת עובדים זרים ליזם ישראלי שהעביר אליו מיליוני שקלים, פתח צוהר לעולם סחר האדם האפל. הדלת המסתובבת מהר, ומעשירה זכינים, היא לב השחיתות, והפליטים נתפסים כמפריעים לתנועתה החלקה.

 כל המגיעים מאפריקה, אומר לי החוקר, הם "מחפשי חיים", חלק מתנועה עולמית של רעבים ונואשים  כמונו, היהודים בעבר. הבלוגר יוני אשפר מתאר היטב את הדימיון הרב שבין סיפור השחורים הבאים עתה לעלילת המהגרים היהודים בסוף המאה התשע עשרה. הם היגרו מרוסיה ומזרח אירופה לשכונות המזרחיות העניות של לונדון ומיד פרצה התססה גזענית שהגיעה עד לפרלמנט.
מייזלרים, אלי ישיים ונתניהוים בריטיים טענו אז כי "היהודים הבאים דוחקים את מעמד הפועלים האנגלי לעוני ואבטלה, יוצרים מפגע תברואתי, מביאים את ה”גטאות האוריינטליים” שלהם ללב האימפריה, נושאים מחלות ומעלים את רמת הפשיעה". באנגליה כמו כאן קמו ארגונים ויפי נפש שהגנו על היהודים וניסו לתאר את הרדיפות מהן סבלו תחת שלטון הצאר, פוגרומים וגיוס חובה לצבא. "המסורת הבריטית המפוארת של מתן מקלט לכל נרדף מחייבת אותנו לקבל את היהודים", אמרו, "כלכלת בריטניה רק תרוויח מחריצותם". וכל השאר היסטוריה.

"רוב הבאים לפה עתה הם גברים צעירים, תאבי פרנסה, בלי נשים וילדים", אומר לי החוקר, הוא איש שטח בקיא ומומחה נודע בתחומו האקדמי, שצופה כעת באזור לוינסקי ובתוצאות  חריצותם הנואשת של המהגרים. "הם הגיעו למקומות עלובים ומלאי זנות וסמים, כנווה שאנן, פתחו שם בתושיית מהגרים, עסקים זעירים של חומוס/אינטרנט/מכולת/מספרת- פליטים ורק שפרו אזור קשה. כמו בכל קבוצה מהגרת תחת לחץ, יש גם כייסים ועבריינים, אבל מעטים. לנו כשהגענו לאמריקה בתחילת המאה שעברה לא היו גנגסטרים כמו לנסקי?"

מה הפתרון?  אני שואל אותו.

"לשים קץ מידי לתנועת המטוסים של העובדים הזרים, לעצור את הדלת, או כלשון דו"ח הכנסת: "מיגור תופעת תשלום דמי התיווך עשוי להביא להפחתה מיידית של הביקוש לעובדים זרים". לסגור את הגבול המצרי כמו שאנו יודעים. אפשר להשאיר דלת עם שולחן ומישהו שיראיין מהגרי עבודה אפריקאים ויעניק אשרה רק למי שנזדקק לו. ולטפל יפה בקיימים. זרים ופליטים, שמעטים פה מאד יחסית לגל מהגרי אפריקה שמתדפק על הארצות שמול היבשת הרעבה. לשלם כמו שצריך לנשארים, להכשירם מקצועית, כך שבבוא היום ישובו לארצותיהם עם כסף ומקצוע כפי ששאפו.
חלק ישאר ויפרה אותנו כמו כל הגירה תאבת עבודה, אבל אם נקלל ונרדוף וניכלא לשלוש שנים במחנות, ונגרש טרם הרויחו לחמם, נקבל קהילה מסתתרת ולכודה, שאינה יכולה לעזוב כי ידיה ריקות. הסכנה אינה טמונה בפליטים", אומר החוקר, "אלא באותו שילוב קטלני בין חמדנות לכאוס מכוון. וההסתה נגד הזרים, אינה ריגשית/ספונטנית, אלא מתוכננת היטב ונועדה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: להגן על הדלת המסתובבת ומקורביה ולשסות את השכונות דווקא בבת בריתן, המחאה החברתית שחשפה את מימדי ביזת הישראלים בידי ההון-שלטון. זה הכל אותו משחק גדול של כסף.

הטור פורסם ביום שישי 8.6.12 במוסף לשבת של ידיעות אחרונות